ארכיון התגית 'קומיקס'

May 30 2016

קפטן אמריקה, סוכן הידרה או: נפילתם ועלייתם של הסיפורים הגדולים

בימים האחרונים נפל דבר בקהל הגיקים וחובבי הקומיקס: בגליון חדש של קפטן אמריקה, נחשף הגיבור כסוכן שתול של הידרה, ארגון הטרור הפסוודו-נאצי החביב על קוראי הקומיקס וצופי הסרטים (ואם אתם מכירים את עולם הקומיקס של מארוול רק מהסרטים, אל תדאגו. הם לא חולקים עלילות עם הקומיקס, ואם הטוויסט הזה יתורגם גם לקולנוע, זה כנראה יקרה רק עוד כמה שנים, מנסיון העבר). ולא סתם שהוא סוכן שתול של הידרה, הוא תמיד היה – מאז ילדותו, ותמיד עבד איתם.

hailhydra

אז יש הרבה דברים שאפשר להגיד על המהלך הזה של מארוול – והאינטרנט, בהיותו האינטרנט, כבר אמר את רובם. אביגיל נוסבאום, למשל, כתבה מאמר-טוויטר מעניין על איך התפיסה של הידרה כ-“נאצים נחבאים” גם מפספסת את הכח העלילתי של כאילו-נאצים, ורק נותנת עוד דלק לתפיסות העולם הקונספירטיביות שמילאו את החשיבה הנאצית.

ממיפיקציה מיידית

אבל לא פחות מעניינת היתה התגובה הציבורית לטוויסט העלילתי הזה. קפטן אמריקה, כמו סופרמן, הוא דמות שקשה לאהוב. יש משהו ב-goodie two-shoes שלו, בזה שהוא תמיד נחמד וצנוע ואמיץ וגיבור מדי, תמיד lawful good מדי, שצריך תמיד להתאמץ להפוך אותו לדמות מעניינת. אבל עם כל זה, נראה שבכל זאת יש לו קהל מעריצים לא קטן, שמיד הזדעק בכאב לשמע הבשורה.

חלק מהתגובות היו, כמובן, משועשעות. תוך שעות צץ לו הגל הראשון של ממים, זה שלקח את הפאנל של החשיפה, זה שכאן למעלה, והחליף את המילים של קפטן אמריקה במשהו אחר. הקו המקשר הבולט? דושיות. את ה-“הייל הידרה” מחליפות סיסמאות של טרולים, תומכי טראמפ, גיימרגייטרים ופעילי זכויות הגבר, החל מלחישת “Make America Great Again” ועד “This is actually about ethics in games journalism”.

אבל הגל השני של הממים היה מוצלח אפילו יותר, כי אפשר היה לראות איך משתקפות בו התחושות של אנשים. בממים האלה, אנשים החליפו את קפטן אמריקה בדמויות קומיקס אחרות, והמשפט הוחלף למשהו שמהווה, כמו אצל קפטן אמריקה, את הבגידה הגדולה ביותר בעקרונות שלהם.

וזה נהדר לראות שדרך ההומור האינסטינקטיבי הזה, שממלא את טוויטר וטאמבלר בווריאציות אינסופיות של אותן בדיחות, אפשר לראות איך רגשות אמיתיים צפים, איך הנורמות שמתהוות להם של איך הבדיחה הזו, בתבנית הזו אמורה לעבוד, חושפת לנו איך הקהילה הקולקטיבית מרגישה בנושא.

הסיפורים הגדולים חוזרים

אבל בסופו של דבר, לדעתי, כל הנושא הזה יהיה ברווז עיתונאי. הרבה התלהבות לטווח קצר שבסיומה, כך אני מאמין הכל יחזור לקדמותו. אז כן, מכונת  היח”צ של מארוול מנסים לשכנע את הבלוגרים והעיתונאים שמדובר בשינוי אמיתי ומהלך רציני. כך אומר טום ברוורט, עורך בסדרה, לבאזפיד:

כן, זה באמת סטיב רוג’רס. לא כפיל, לא שיבוט, לא רובוט ולא שום דבר כזה. [כותב הסדרה הנוכחי] ניק ספנסר הציע את הרעיון כחלק מהמחשבות על רענון הדמות לכבוד חגיגות 75 השנה שלה. אהבנו את מה שהוא הציע ורצנו עם זה, וזו רק ההתחלה

על פניו, נראה כמו כיוון ספרותי נועז ומעניין לדמות. רק שרוב הסיכויים שזה בולשיט. שזה עוד שינוי כיוון מהותי ונועז שמתברר להיות גלגול נוסף של מותו וחזרתו של סופרמן, אחד האירועים המוטעים ו/או ציניים בהיסטוריה של תעשיית הקומיקס, בו הודיעה חברת DC, בשנות ה-90, על מותו של סופרמן – אירוע שמכר המון גליונות, עורר זעם ו/או תדהמה ציבורית… ובסוף בוטל, עבר retcon, וסופרמן הוחזר לחיים, מה שהפך את הזעם למרירות וחוסר אמון – ותחושת בגידה – כלפי החברה והכותבים שלה. אבל באמת שמי שמספר את זה הכי טוב זה מקס לאנדיס:

כי בסופו של דבר, מארוול לא יכולים, ממש, להפוך את הדמות של קפטן אמריקה לסוכן הידרה מרושע. הם לא יכולים, כי הסדרה הנוכחית שבה זה נחשף היא לא הקפטן אמריקה. אין אף סדרת קומיקס, סרט או סדרה שיכולים להגיד שהם קובעים מי זה קפטן אמריקה. הדמות גדולה יותר, חזקה יותר מכל כותב ספציפי של סדרה נקודתית. הוא גדול יותר מהסרטים הנוכחיים. הוא דמות שיש לה מאפיינים שחוזרים על עצמם כבר 75 שנה. לא משנה איזה טוויסט יעשו עליו, קפטן אמריקה עדיין יהיה האנדרדוג שקיבל צ’אנס להיות גיבור. ספיידרמן יהיה הטינאייג’ר שנקרע בין לדאוג לעצמו לבין האחריות שהכוחות שלו נותנים לו. זה חלק מהדמות, גם אם בוריאנטים מסוימים – בסרט, או יקום אלטרניטיבי, או סדרת קומיקס מוגבלת שלא בהכרח משפיעה על ה-continuity המתמשך, הוא לרגע יהיה משהו אחר. הוא תמיד יחזור להיות מי שהוא.

ב-Men of Good Fortune, הסיפור האהוב עלי בסדרת הסאנדמן של ניל גיימן, מתוארים מפגשים בין מורפיאוס, חלום, אחד מה-Endless, עם הוב גאדלינג, בן-אדם פשוט שנהיה בן אלמוות. פעם במאה הם נפגשים ומדברים על איך העולם משתנה סביבם. באחד מהמקרים, מתישהו במאה ה-18, גאדלינג מתלונן על זה שהוא ראה עיבוד של המלך ליר, של שייקספיר, אבל בעיבוד חדש עם סוף שמח, לא טרגדיה. “זה לא יחזיק”, אומר מורפיאוס. “הסיפורים הגדולים תמיד חוזרים לצורתם המקורית”.

 

אthe great stories

אז אולי קפטן אמריקה זה לא שייקספיר. אבל גם 75 שנה זה די מכובד, ומראה על שרידות מאד מרשימה של הרעיון של קפטן אמריקה, של הדמות שאנשים חוזרים אליה שוב ושוב. דריל גרגורי משחק על זה בפנדמוניום המצוין שלו, על איך הדמויות האיקוניות הללו של המחצית הראשונה של המאה ה-20 עדיין משפיעות במאה ה-21. אז אולי קפטן אמריקה הוא לא “הסיפורים הגדולים”. ואולי יש כאן גם שיקולים כלכליים נטו, שאי אפשר להפוך לרעה דמות פופולרית שמוכרת קומיקסים, סרטים וצעצועים במיליארדי דולרים. אבל תהיה הסיבה מה שתהיה, סטיב רוג’רס, קפטן אמריקה, אויבה של הידרה והמגן – הפיזי והמוסרי – של ארה”ב, יחזור לצורתו המקורית.

Comments Off on קפטן אמריקה, סוכן הידרה או: נפילתם ועלייתם של הסיפורים הגדולים

Nov 16 2012

היתרונות שבאנכרוניזם

ישבתי היום וצפיתי ב-Dave – סרט בן שעה שמורכב מרימיקס מורחב/מחרוזת של שירי דיוויד בואי, בליווי ספק-קליפ, ספק-סרט סוריאליסטי משהו. לא משנה. מה שמשנה הוא שאחד האלמנטים בסרט היה שחזור של עטיפות של תקליטים ושל סינגלים של בואי מכל השנים, ושם נתקלתי בעטיפה הבאה:

 

הסינגל הזה מכיל שני שירים שקצת מנותקים אחד מהשני. TVC 15, ה-A-side, נלקח מהאלבום Station to Station, אלבום מופת משנת 1976, רווי סמים (בעיקר קוקאין, כפי שאפשר לראות מהשורה הנהדרת “It’s not the side effect of the cocaine, I’m thinking that it must be love”) ואווירה מאני-דפרסיבית הנעה בין  תעשייתיות גרמנית ל-soul אמריקאי. TVC 15 הוא לא השיר הכי טוב באלבום, ועל פי האגדה נכתב בהשראת הזיית סמים פרנואידית של איגי פופ, אבל הוא ללא ספק משתלב יפה באלבום.

ה-B-side, לעומת זאת, הוא משהו אחר לגמרי. הוא נלקח מתוך האלבום Diamond Dogs, שיצא שנתיים קודם לכן, והיה פרוייקט שאפתני ליצור אלבום קונצפט בהשראת 1984 של אורוול. גם האלבום הזה אפלולי, אבל באופן שונה לחלוטין. לא לחינם בואי זכה לכינוי “הזיקית המוזיקלית” – הו החליף סגנונות באופן קבוע, ובתקופות מסוימות בין כל אלבום ואלבום. השנתיים בין ‘74 ו-‘76 היו מאד משמעותיות. ב-1974 בואי עדיין גר באנגליה ושמר על סגנון לבוש מושפע מתקופת זיגי סטרדאסט. ב-1976 בואי גר בלוס אנג’לס וחי, על פי אחת הביוגרפיות, במצב תמידי של פראנויה מבוססת קוקאין. אין שום קשר בין שתי התקופות הללו, ולשים את שני השירים ביחד על אותו סינגל זו צרימה מוזיקלית ממדרגה ראשונה.

…או לפחות ככה נוח לי לראות משנת 2012. נורא קל לחלק את בואי לתקופות דיסקרטיות ומובחנות. נקודות הציון שלי הן בעיקר אלבומי האולפן, שהם התוצר הראשי של בואי שנשמר להיום. דברים כמו סגנונות בהופעות חיות ותאריכי הוצאה של סינגלים – שהיו הרבה פעמים החלטה של חברות התקליטים בכלל – מתערבבים בבליל ההיסטוריה. אני מקבל את החוויה מפולטרת, נקייה מכל הזיזים החדים הללו. פילה של חוויה. מצד אחד, הפרספקטיבה ההיסטורית שלי מאפשרת לי לעשות הבחנות ברורות יותר, ואפילו הייתי אומר נכונות יותר. אבל אין ספק שהיא חוטאת קצת לדיוק ההיסטורי.

* * *

בשנת 2008, חברת הקומיקס Marvel (אף פעם אני לא מצליח להחליט איך לכתוב את זה בעברית. מארבל? מארוול?) התחילה אירוע עלילתי רחב היקף בשם Secret Invasion, שבו התגלה שבמשך שנים, הוחלפו דמויוות מפתח בעולם – ביניהם רבים מגיבורי העל הפופולריים – במשני צורה חייזריים, כחלק מהכנה ארוכת-שנים לפלישה ע”י גזע החייזרים. מסתבר ש-Marvel עבדו שנים על לשתול רמזים מטרימים בקומיקסים רבים, והם הגיעו לבשלות במיני-סדרה בת שמונת החלקים בשם Secret Invasion, כמו גם בהרבה סדרות קיימות, בין אפריל וספטמבר 2008. למה אני מספר לכם את זה? כי איכשהו התגלגלו לידי שמונת החוברות של הסדרה, והתחלתי לקרוא אותם, וקרה לי מה שקורה תמיד כשאני קורא חוברות קומיקס בודדות, לעומת כאלה שאוגדו לספרים שלמים: אני מסתכל על הפרסומות.

יש המון פרסומות בחוברות קומיקס. המון. כל עמוד רביעי בערך הוא פרסומת, והן לרוב מאד מושקעות. כשהייתי קטן וגרתי בקנדה הייתי (טוב, בעיקר אח שלי היה) קונה חוברות קומיקס, בשבוע שהן יצאו. הפרסומות אז היו בעיקר למשחקי נינטנדו, צעצועים, ודברים כאלה, שבנים אוהבים. בקומיקסים מ-2008, לעומת זאת, הפרסומות הן… ובכן… למשחקי וידאו, צעצועים, ודברים כאלה שבנים אוהבים. לא הרבה השתנה מהבחינה הזו. משהו מעניין הוא שיש המון פרסומות של צבא ארה”ב לשכנע נערים שיהיה מגניב להתגייס, והרבה tie-ins לסדרת הסרטים של Marvel שהתחילה אז רק להתחיל להזיז את גלגלי השיניים לעבר הפרוייקט שהוא ה-Avengers. וכמובן, הרבה פרסומות לטכנולוגיה. משחקי מחשב, טלפונים סלולריים.

וכאן, פתאום, היתה צרימה. נתקלתי בפרסומת למשחק מבוסס Iron Man למכשירי טלפון של מוטורולה, ואחרי מבט קצר ותוהה הבנתי מה צרם לי: לא היה מדובר במשחק למכשירי אנדרואיד, מכיוון שבאפריל 2008 עוד לא היו מכשירי אנדרואיד בשוק, והאייפון עוד לא תמך ממש באפליקציות, כך שמשחקים עוד לא היו מה שהם היום. לא, זה היה משחק שתוכנן למכשירי מוטורולה הפרימיטיבים יחסית, עם גרפיקה ישנה ו-gameplay מוגבל.

כל זה לא מפתיע. אנחנו לא זרים לקצב השינוי שעוובר על טכנולוגיה. אבל זה מאד צרם לי יחסית לקצב השינוי האיטי הרבה יותר שעבר על שאר הקומיקס. סגנון הציור הוא מודרני – הרבה יותר stylized ממה שגדלתי עליו, אבל לפחות לא הסגנון הרובּ-ליפילדי המזעזע שנהיה פופולרי בשלב כלשהו. הקומיקס מעניין, גם אם מכיל יותר מדי voice-overs דרמטיים על חשבון אקשן ויותר מדי דמויות, אבל הוא לא רע – והוא הזדקן הרבה, הרבה פחות מאשר הפרסומות שלו.

את Sandman של ניל גיימן קראתי כבר בצורת ספרים כרוכים ומאוגדים. הם יצירת קומיקס מרשימה ביותר, שמראה חשיבה קדימה, עלילה הדוקה וסגנון נהדר. אבל מה היה קורה אם הייתי קורא אותם בזמן אמת, כשיצאו? יש לי כמה חוברות בודדות של הסדרה, ולמרות שהן פחות מפוצצות בפרסומות מאשר ה-Secret Invasion, ואלה שיש הן בעיקר לספרים אחרים של DC Comics, זה עדיין מספק חוויה שונה. כמו לראות סרט מ-DVD לעומת לראות אותו בשידור בטלוויזיה, עם הפסקות לפרסומות. קשה יותר לייחס לזה חשיבות.

 

* * *

מה משותף לשני הסיפורים הללו? האנכרוניזם. הניתוק שלי, הקורא או השומע, מההקשר המקורי שהדברים חיו בו. לרוב יש הרבה דברים רעים להגיד על חוסר הבנת ההקשר, אבל לפעמים זה דברים טובים. זה מאפשר לעשרים עמודי קומיקס פעם בחודש (ועוד עשרה עמודי פרסומת) להפוך לספר, ליצירה. זה מאפשר להבין את התהליכים שעברו על בואי בלי הבלאגן שיצרה חברת התקליטים שהיתה צריכה למלא מקום על צד ב’ של תקליט. וזה בעיקר גורם לי לחשוב איזה יצירות מוצלחות אני מפספס כאן ועכשיו בגלל שהמדיום שבו הם חיים, בגלל הפורמט שבו הם בחרו, גרמו לי לזלזל בהם, או להתרחק מהם, או להתייאש מהם מהר מדי.

Comments Off on היתרונות שבאנכרוניזם

Dec 21 2010

היהפוך נורדי עורו?

אני לא יודע עליכם, אבל אני מאד שועשעתי לשמוע שארגוני נאו-נאצים ו-white supremacists החליטו להחרים את Thor, סרט הקומיקס החדש של מארוול בבימויו של קנת’ בראנה (!) עקב ההחלטה ללהק בתפקיד היימדל, האל השומר, את אידריס אלבה, שחקן בריטי שחורג טיפה מהדימוי המקובל של אל נורדי, קרי: הוא שחור. אבל אחרי ששככו גלי השעשוע, ניסיתי לחשוב ולהבין מה אני בעצם חושב על הליהוק הזה.

 

הפעם הראשונה שנתקלתי בדיון דומה היה באזור שנת 1995, הרבה לפני הזיות הגדלות של פיטר ג’קסון, באחד הדיונים האינסופיים בקבוצות דיון סביב מי ישחק את גנדלף, במידה וסרט באורך מלא של שר הטבעות אי פעם יופק. מישהו הציע את מורגן פרימן, והדיון, כמו דיונים רבים באינטרנט, התדרדר משם להאשמות בתקינות-פוליטית מוקצנת מכאן, ובגזענות חבויה או גלויה משם. אבל אפשר לראות טיעונים מעניינים גם בעד וגם נגד הליהוק של שחקן שחור לדמות שרבים כל כך רואים כלבנה כל כך.

 

Morgan_Freeman_as_Gandalf_by_Deerock_Gorilla
נותר רק לחלום. עיבוד תמונה: Deerock-Gorilla

 

יצירותיו של טולקין מעוגנות עמוק בפולקלור ובמיתוסים הצפון-מערב אירופאיים. דמויות מהדרום והמזרח של הארץ התיכונה מתוארות באופן דומה לאנשים מהדרום והמזרח של כדור הארץ: עור כהה יותר, עיניים מכווצות, בגדים מוזרים. מונגולים וערבים, השכנים הקרובים ביותר של אירופה, והאויבים המסורתיים שלה, הפולשים הגדולים. אני לא חושב שנמצא מישהו שיטען שטולקין לא חשב על גנדלף כעל בעל עור בהיר. אבל השאלה היא מה החשיבות שיש לייחס לדעותיו של טולקין ביצירה חדשה המתבססת על כתביו, והאם יצירה קולנועית או ספרותית חייבת להשאר נאמנה למקורות שלה.

על פניו, המקרה של תור פחות נתון לפרשנות. לא מדובר כאן על יצירה מהמאה ה-20 שיש לה שורשים david_hasselhoff_nick_furyורפרנסים למיתוסים ותרבויות, אלא לסיפורים הישר מהמיתולוגיה הנורדית, ושם באמת אי אפשר לחשוד בהם שהיו להם יותר מדי שחורים בפנתאון. אבל חשוב לזכור שבסופו של דבר לא מדובר כאן בעיבוד של הסאגות הנורדיות העתיקות, אלא בסך הכל בסרט על סמך קומיקס, קומיקס שנכתב בעשורים האחרונים, ושכל טהרן של מיתולוגיה נורדית ימצא בו הרבה דברים להתפלץ מהם, הרבה יותר בוטים מאשר צבע עורו של היימדל. גם את ניק פיורי, סוכן S.H.I.E.L.D, היה לבן בקומיקס, וב-1988 בכלל שוחק ע”י דיוויד האסלהוף, למרבה הזוועה. פיורי במקור התבסס על נורמות תרבותיות של התקופה, כמו סרטי המרגלים של המלחמה הקרה ותחילת שנות ה-60. האם מישהו מאשים את מפיקי איירון מן שהם חוטאים לאקלים התרבותי שבו נולדה הדמות? בגרסאות החדשות של הקומיקס, אחד האיתחולים-מחדש שמארוול עושה כל כמה שנים, הם בכלל הפכו את היוצרות, וביססו את הדמות של פיורי על סמואל ג’קסון!

אז האם מפריע לי שיש שחקן שחור שמשחק את היימדל, האל הנורדי, בסרט תור, המתבסס על  הקומיקס של מארוול? לא, ממש לא. האם זה היה מפריע לי אם שחקן שחור היה משחק אותו בגרסא קולנועית לאפוסים הנורדיים המקוריים? כנראה שכן, אלא אם לצבע העור שלו יהיה תפקיד מהותי.

12 תגובות

Mar 02 2009

RSS Synergy

בסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה לקחתי שלושה קורסים. מכיוון שלמדתי BA כללי, לא ממש היה קשר בין שלושת הקורסים הללו. “היסטוריה של הפילוסופיה של המדע”, “מבוא לתרבות אמריקה” ו-“יסודות הבלשנות המודרנית”. שלושה קורסים לא קשורים, אבל תוך שבוע כבר ראיתי תימות שחוזרות בין שלושתם. אני כבר לא זוכר מה זה היה, אבל זה חיזק את האמונה שלי שלימודי BA כללי הם נקודת מבט טובה לראות קשרים רוחביים, אינטרדיציפלינריים, בין נושאים שונים ומשונים.

נקודת מבט כזו מקבלים גם כשערוצי התקשורת אותם אנחנו צורכים הם פזורים ומבוזרים, ויש לנו רשימת RSS רחבה ומגוונת. ואז זה נחמד לראות איך ממים משותפים מופיעים במקורות חסרי קשר.

זה אפילו יותר מעניין כשאותם רעיונות צצים בצורה אורגנית, לא ויראלית, במקומות שונים. זה לא מפתיע כשידיעה חדשותית או תרבותית מופיעה בכמה בלוגים, אבל לפעמים הדמיון הוא יותר מקרי או מעמיק. בדיוק היום התחיל לו שבוע חדש ברשימת התפוצה A.Word.A.Day, והתימה של השבוע היא מלים שאולות משפות אחרות, עם ההערה הבאה:

A note about pronunciation: When we adopt words from other languages, we don’t always adopt their pronunciations as well. So the pronunciation suggestions given with these words reflect how they’re generally pronounced in English.

באותו יום, הקומיקס האינטרנטי Savage Chickens, שקשה לקרוא לו ממש Webcomic עקב העובדה שהוא מצויר כולו על post-it notes צהובים, הופיעה הקchickendachshundריקטורה הזו, שנוגעת במריבה הארוכה בין אלה שמבטאים מילים שאולות בהגיה של שפת המקור, לבין אלה שמתאימים אותה להגיה של השפה אותה הם מדברים. אני נוטה להיות מהסוג השני, אבל זה יכול להיות מבלבל כשאני דובר את שתי השפות – לשלב מילים אנגליות בשיחה בעברית, למשל. המבטא שלי באנגלית נוטה קצת לכיוון האמריקאי, אבל זה נשמע תמיד טפשי ו/או יומרני להגות כך באמצע שיחה בעברית. מצד שני, זה גם טפשי לאמץ מבטא ישראלי כשהוא לא המבטא הטבעי שלי.

 

בסופו של דבר, המטרה שלי כאן היתה להביא רשימת תפוצה מעניינת וקומיקס חביב. לא מעבר.

Comments Off on RSS Synergy

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים