ארכיון התגית 'קאברים'

Apr 28 2013

שירים משומשים – קשה להיות טום וייטס

קניתי היום עותק דיגיטלי של שירים משומשים, פרוייקט המחווה והתרגום של שירי טום וייטס, בהפקת גיא חג’ג’. אבל עוד לא האזנתי לו. כמו שגיא כותב על הפרוייקט, וייטס הוא יוצר שמאד קשה לעשות לו פרשנויות שלא מנסות להיות חקייניות מצד אחד, או לא קשורות מצד שני. כבר כתבתי על זה פעם, לפני שנים, שעיבודים לוייטס נוטים לנסות להשמע כמוהו, אבל מי שמצליח לעשות קאברים באמת מוצלחים לוייטס זה וייטס עצמו, שבהופעות חיות נתן פרשנויות מעניינות לשיריו שלו עצמו.

לכן, לכבוד המאורע, ולקראת זה שאני בעצם אשב ואקשיב לאוסף החדש, בחרתי לתרגם פוסט ישן שלי, מבלוג אחר, מעשור אחר, על אלבום המחווה של סקרלט ג’והנסן (כן, כן) לטום וייטס.


אני לא חושב שמישהו ציפה שסקרלט ג’והנסן תוציא אלבום, שלא לומר אלבום מחווה לטום וייטס. מה שעוד יותר מפתיע, ומה שלקח לי עוד יותר זמן לעכל, הוא שבניגוד לנסיונות עבר של שחקניות שבחרו לגוון בקריירת שירה, האלבום בכלל, בכלל לא רע.

הוא התחיל עם שתי נקודות מקדימות לרעתו. הראשונה היא שכשחקנית צעירה ויפה שנכנסת לתחום חדש, היא נתפסת אוטומטית כסלבית מוקפת yes-men שיצדיקו כל מהלך אמנותי שלה כאמיץ ואמיתי, גם כשהיא לא ממש מחזיקה שיר. הנקודה השניה היא שטום וייטס הוא זמר שקשה מאד לעשות לו קאברים, בלי להיות חקיין מצד אחד או פרשן-יתר מצד שני. לאור שני אלה, זה מפתיע כפליים שג’והנסן הצליחה כפי שהצליחה.

יש לציין שהקרדיט על ההצלחה מגיע לא רק לג’והנסן, שהיכולות הווקאליות שלה עומדות במשימה, אך אינן מדהימות. הרבה מהקסם באלבום הוא בעיבודים, שמצליחים להיות שונים מאד מהצליל הוייטסי, אבל עדיין להפגין את האיכויות  העגמומיות, סמיכות, גשומות ואפלוליות של חומר המקור. האחראי על ההפקה כאן הוא דייב סאיטק, מלהקת TV On The Radio, ומגיע לו הרבה קרדיט – אולי אפילו יותר מדי.

בנוגע למעורבות של ג’והנסן עצמה – יתכן שאני קצת ממעיט באינפוט שלה לפרוייקט – אבל ההרגשה שלי היא שהעיבודים הם החלק המרכזי כאן, הנוכחות הווקאלית שלה לא ממש עומדת במרכז הבמה. היא רק עוד כלי נגינה שסאיטק מערבב לתוך התוצר הסופי. לא שאני אומר את זה לגנותה – לא כל זמרת צריכה להיות דיווה, ונראה שג’והנסן גם לא מתיימרת להיות. אבל השם שלה עדיין מתנוסס על האלבום, ולכן הופתעתי מכמה היא לא הפוקוס המוזיקלי.

אני חושב שזו הסיבה שאני ממש אוהב את הקליפ לשיר Falling Down, מתוך האלבום Big Time. הבמאי, שהביא את ג’והנסן גם לקליפ שהוא ביים ל-When The Deal Goes Down של בוב דילן, משתמש בשני הקליפים הללו בסגנון צילום מחוספס ומגורען שמתאים כ”כ למוזיקה של וייטס. הקליפ ל-Falling Down מציג את ג’והנסן בדרכה למה שנראה כמו סשן צילומים. בהתחלה היא ברכב, כשמסיעים אותה. אז היא יושבת בחדר הלבשה, ומאפרים אותה, מלבישים אותה, ואז מובילים אותה אל הסט. לאורך כל הקליפ היא פסיבית, מובלת, מולכת. אני רואה את הקליפ הזה כמייצג לא רע את ההרגשה שלי מהאלבום, שבו ג’והנסן היא השם על האלבום, היא הטאלנט המרכזי – אבל העיבוד לוקח אותה איתו, מוביל אותה ומנחה אותה, ולאו דווקא להפך. כמו כן, סלמן רושדי מופיע לרגע, אבל אני לא יודע מה זה אמור לייצג.

אז לסיכום, הציפיות שלי מהאלבום הזה לא היו גבוהות. אבל גם לא יחסית לציפיות-נמוכות-במיוחד, אני חושב שהאלבום הזה מוצדק, ומהנה, ושווה האזנה.

תגובה אחת

May 10 2010

דיוקן האמן כגרסת כיסוי

דרך עונג שבת גיליתי את הביצוע הזה של דיוויד בואי ל-Five Years, ביצוע בהופעה חיה בתוכנית טלוויזיה ב-1975.

Five Years הוא אחד השירים האהובים עלי של בואי. שיר פרה-אפוקליפטי, מלא פחד ובלבול, שבואי מעביר יפה בביצוע הזה. אבל מה שתפס לי את העין, לא האוזן, זה המראה של בואי בקליפ המטושטש הזה. Five Years יצא ב-1972, באלבום של זיגי סטרדאסט, רק שלוש שנים לפני ההופעה הזו. אבל מבחינת בואי, שכונה לא פעם הזיקית של עולם הרוק, שלוש השנים האלה היו סוג של נצח. ב-1972 בואי עוד היה עמוק בתקופת הגלאם שלו, עם השיער האדום והשמלות והנצנצים. מאז הוא הספיק להספיד את זיגי בהופעת הפרידה בהאמרסמית’ ב-1973, ליצור פרסונה חדשה, דומה קצת, בתקליט Diamond Dogs, להתרחק בכלל מהגלאם ולעבור לארה”ב, להתאהב במוזיקת סול בפילדלפיה ולאמץ מראה חדש, מעונב ומרובה-בלורית לתקליט Young Americans, ואז, סביב Station to Station, להתחיל להסתובב בפריז וברלין, לאמץ את מראה ה-Thin White Duke האירופאי והמנוכר. ובשלב הזה הוא התראיין לתוכנית האירוח של דיינה שור – אחרי תקופת הגלאם, לפני תקופת ברלין האוונגרדית שלו, כשהוא מחליף סגנון מתקליט לתקליט ולא מוצא את עצמו מוזיקלית ואמנותית.

יש לי סימפטיה, כמו שאומרים, לאמנים שמבצעים גרסאות כיסוי של שירים ישנים שלהם. אני משתמש בכוונה בביטוי “גרסאות כיסוי”, כי אני לא מתכוון סתם לאמנים מזדקנים שמבצעים את הלהיטים הקלאסיים שלהם, ה-crowd pleasers, אלא לאמנים שהסגנון שלהם התשתנה עם השנים, והם מנסים לשיר את השירים הישנים כאילו הם כתבו אותם היום. הבילויים היו מכנים את עצמם “להקת הקאברים הכי טובה של הבילויים”, וקינג קרימזון, עוד להקה שהשתנתה מהקצה אל הקצה כל כמה שנים, הוציאה באמצע שנות ה-70 (באותה תקופה, בעצם) ביצועים נפלאים ל-21st Century Schizoid Man, הלהיט שלה מ-1969, ביצועים שמראים את השיפור הטכני והאמנותי שלהם.

הביצוע הזה, של בואי, הוא דוגמא מעניינת. הוא לא שונה באופן קיצוני מהביצוע המקורי, אבל עם מספיק הבדלים. במקום הדרמטיות הצעקנית של זיגי סטרדאסט יש לנו שירה שקטה, אם כי רגשנית. במקום התלבושות של תקופת הגלאם – ולפני התלבושות המגוחכות לא פחות של תקופת הארט-רוק הברלינאית – הוא לבוש בצורה מאופקת. באזור דקה 4:43 אפשר לשמוע השפעות של תקופת הסול של Young Americans. בכלליות, הביצוע מראה את בואי בצומת דרכים אמנותי, כמו רבות אחרות שהיו לו. והקאברים הללו, השירים המוקדמים יותר שטחנו ללא הכרה, עשרות פעמים, הם דרך מצוינת להבין את השינויים שעוברים עליו. את הדברים שמעניינים אותו בשלב הזה.

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים