ארכיון התגית 'פרסום'

מרץ 04 2012

לסתום את האף ולעבוד

יש אימרת זן ישנה שהולכת ככה: “גם פציפיסט יכול להעריך את האומנות שבחרב”. טוב, כנראה שאין אימרת זן כזו, כי הרגע המצאתי אותה. אבל אני מקווה שהסנטימנט, לפחות, קיים. כי ככה אני מרגיש לגבי הרבה דברים. בעיקר פרסומות.

image

נתחיל מהפרסומת הזו של מכוניות אלפא רומאו. למרות הגישה השלילית שלי, לרוב, לפרסומות בכלל ולפרסומות לרכב בפרט, המחשבה הראשונה שלי כשנתקלתי בפרסומת הזו היתה הערכה. הקופירייטרים והמפרסמים עשו כאן עבודה יפה, לדעתי, בלתפוס הלך רוח חזק במיוחד בקרב מגזר מסוים, ספציפית הגבר בגיל העמידה מהמעמד הכלכלי העליון והבינוני עליון, מגזר שהיה חלק מההגמוניה המסורתית, ושמרגיש שזכויותיו (או זכויות היתר שלו) נגזלו. הוא כבר לא צעיר. הוא כבר לא יכול להתחיל עם בחורות (או להעיר הערות בנוגע למחשוף שלהן), הוא כבר לא יכול לאכול כל מה שהוא רוצה. המפרסמים של אלפא רומאו מבטיחים לו את נעוריו בחזרה, כולל כל מה שמגיע עם זה – קיבה, בלורית, ליבידו.

אני מעריך אותם על הניתוח הזה, על הפילוח המדויק של השוק. אבל קשה לי עם התחושה הזו. קשה לי לתת קרדיט לתעשייה שאני רואה כפרזיטית על גב החברה. קשה לי להעריך את ה-Craft, את האמנות שנכנסת לזה, בלי שאני מעריך את התוצר הסופי.

האלפא רומאו היא רק דוגמה אחת. לא חסר עוד. ברחוב קפלן בת”א יש שלט פרסומת ענק, עם פרסומות מתחלפות של מכוניות (במקרה זה יצא מכוניות שוב). הפרסומת ממלאת קיר שלם של בניין בן כ-4 קומות, ולמרגלותיו יש מערך של פנסים עוצמתיים, שמאירים את הפרסומת גם בלילה. לפני כמה ימים עברתי שם ולא יכולתי שלא להתמלא הערכה לעבודת התאורה: היא מדויקת, היא אחידה, היא מציגה את הפרסומת כולה בצורה ברורה בלי לדלוף לקירות שליד. ושוב – אנשי תאורה מוכשרים עושים עבודה מוקפדת בשביל מוצר נלוז.

יש לי חבר שעובד כבר שנים בתחום הדפוס הדיגיטלי. הוא עבד, בזמנו, על מוצר שמאפשר לבנות אלפי PDFים מותאמים אישית במהירות שיא, כך שמפרסמים יוכלו להכין קטלוגים מותאמים אישית לדיוור ישיר. “יום אחד הבנתי שאני עובד בשביל הרעים”, הוא אמר לי. “אני עובד בשביל האימפריה”. כ”כ הרבה כשרון, כ”כ הרבה עבודה – לטובת ספאם.

ואני, מה? עבדתי כמה שנים בעיתון. יכולתי לשכנע את עצמי שמה שאני עושה עוזר ליידע אנשים, לעניין אותם, אולי אפילו לעשיר אותם. למכור עוד עיתונים (=שטח פרסום) לא היה היעוד הראשי של העבודה שלי. גם עבדתי, ואני עובד, שנים רבות בהיי-טק, לרוב כיועץ אצל מגוון חברות וארגונים. האם אני מסכים עם היעדים של כל החברות הללו? לא עבדתי אף פעם באף ארגון שהמטרות שלו ממש צרמו לי. אני לא יודע מה אני אעשה אם החברה שבה אני מועסק, שדרכה אני עובד, תקבל הזמנת עבודה מחברת פרסום? מאתר פורנוגרפי? מ-“אם תרצו”? מה אני אעשה אז?

5 תגובות

דצמ 17 2011

השארת חותם

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

Ames72Lego

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי1 אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

עמוד פרסומות סגור

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

MerryCrisis

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, TheClawGraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי"). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.

  1. ויש גם קצת נציגות חוץ-תל אביבית, ספציפית של Broken Fingaz החיפאים []

3 תגובות

נוב 07 2010

AdSense אנלוגי

מכירים את AdSense, הפרסומות הקטנות, הטקסטואליות של גוגל שאנחנו רואים באתרים? השירות שמתאים את הפרסומות לתוכן האתר בו הן יושבות, למילות החיפוש שאיתן הגענו לאתר, אפילו אישית אלינו. אני מאד אוהב את הפרסומות של AdSense. הן מרגיעות אותי. בעזרתן אני יכול לראות שגוגל לא באמת יודעים כל-כך הרבה עלי. ולא ממש טובים בלהבין תוכן של אתרים. ברוב המקרים הקישור נעשה על הרובד הלקסיקלי בלבד, על פי מילות מפתח באתר, ומפספס לחלוטין את הרובד הסמנטי. אני יכול לקבל פרסומות למימון ברכישת רכב באתר שמוקדש לצמצום השימוש ברכב פרטי, למשל. בגוגל אולי יש אנשים חכמים, אבל האלגוריתמים שלהם עדיין די טפשים.

* * *

אחת מרשתות הפיצריות הדלוחות לאורך רחוב אלנבי החליטה למתג את עצמה מחדש לפני כמה חודשים, והחליפה חלק מסניפיה ב-“סניפי בוטיק”, להגדרתה. הפיצה נשארה אותה פיצה-של-שלוש-בבוקר, אבל הלוגו שופץ, ונעשה נסיון קל להפוך את המקום לאלגנטי יותר. מעל לאחד ממקררי השתיה נתלתה תמונה עם תמונת אוכל פסטורלית שנועדה להשרות אווירה על המקום, תמונה של צלחת גבינות צרפתיות עתירות שומן וזרועות עורקים כחולים.

PizzaBoutique_Cropped

אני עמדתי אתמול בלילה מול התמונה וניסיתי להבין למה דווקא התמונה הזו נבחרה, ופתאום יכולתי לשמוע את הדיאלוג בראשי. “תביאו לי תמונה גדולה של משהו שקשור לפיצה, שירגיש יותר כמו בוטיק!” “אבל בוס, פיצה זה… פיצה. תמונות של פיצות עם גבינה ניתכת יש בכל פיצריה.” “אני אמרתי תמונות של פיצה? אמרתי משהו שקשור לפיצה! גבינה! תביאו לי תמונה של גבינה לבוטיק!”. וככה קיבלנו קממבר וגורגונזולה במסעדה שרואה בגבינת עמק מותרות חסרות תקדים.

כל מה שיש לנו זה משחק אסוציאציות פרימיטיבי. כמו AdSense אנלוגי, קוגניטיבי, שרק מחפש מילות מפתח, גבינה, ומביא תמונה מתאימה, בלי להפעיל יותר מדי שיקול דעת על הרמה הסמנטית. מצד שני, כאן עוד אפשר להניח שלא תבחר תמונה שמסבירה כמה גבינה רעה לבריאות. ב-AdSense גם זה קורה.

אין תגובות

ספט 12 2010

דיאלוג מול פרסומת: שעטנז של אדם ותאגיד במדיה החברתית

שיחה שהתגלגלה בטוויטר גרמה לי לחשוב על האופן שבו המרחב החברתי הזה משמש לדיאלוגים מצד אחד, ולשימושים מסחריים מצד שני, ונקודות החפיפה העדינות בין השניים.

הדיון התחיל ממקרה של חברת הלבשה תחתונה, בוניטה דה מאס, המפעילה חשבון טוויטר פעיל. בניגוד למפרסמים רבים בטוויטר, הטקטיקה שלהם היא לא להפציץ בלינקים ופרסומות לכל מי שמזכיר את המילה “חזייה”, אלא לנהל דיאלוגים אמיתיים, שיחתיים, עם אנשים שמזכירים את אותם תחומי עניין: חזיה, מחשוף, תחתונים, וכיו”ב. השיחות אולי מרגישות טיפה מאולצות לפעמים, אבל הן לא זבל שיווקי שנשלח ונשכח, אלא מאמץ אמיתי של מפעילי החשבון להעלות את המותג למודעות על ידי יצירת דיאלוג עם הקהל – גם אם הקהל, פעמים רבות, אינו ממש רלבנטי למוצרים.

השאלה היא מה באמת המשמעות של הדיאלוג הזה, ועד כמה אני, כמשתמש בטוויטר לצרכי שיחה, מרגיש בנוח עם דיאלוגים כאלה שבצד השני שלהם עומד גוף עסקי, ולא אדם פרטי. אני אתחיל עם האני מאמין המאולתר שלי בנושא, כפי שכבר כתבתי בטוויטר: אני מאמין ששיחה בטוויטר דומה לשיחה בפארק ציבורי: אין לי ציפיות לפרטיות, אבל אני גם לא רוצה שאנשים יתיישבו לידי, יקשיבו לשיחה וינסו למכור לי משהו. אין לי בעיה עם אנשים שמצטרפים לשיחה. אין לי אפילו בעיה עם מישהו שמצטרף ומציע שירות או מוצר בתשלום, אם הוא רלבנטי לשיחה. לדוגמא, אם אמרתי לחברי לשיחה “אני מחפש לקנות הרדיסק חיצוני חדש”, אין לי בעיה לקבל תגובה של “אני מוכר, בוא לאתר, מומלץ”. זו פניה מסחרית רלבנטית ועניינית. מאד מפריעות לי תגובות אוטומטיות, שמתלבשות על מילות מפתח ומגיבות להן, כמו שאם אמרתי “המחשב שלי עושה לי בעיות לאחרונה”, אקבל תגובות של “מבצע על מחשבים חדשים ומוצרים נלווים”, פניה אוטומטית ולא שיחתית, שמבחינתי היא ספאם לכל דבר.

עכשיו, ברור שהמקרה הנ”ל לא בדיוק נופל להגדרת הספאם שלי. וגם לא להגדרה הראשונה, של שיווק שיחתי/חברתי, שהרי חברת החזיות לא ניסתה בכלל למכור לי משהו, אלא רק להציף את המותג שלה. ההצעה של אור בטוויטר היא שהדבר מקביל למישהו שמתיישב לידך ומצטרף לשיחה, רק שהוא לובש חולצה עם לוגו של חברה. השיחה היא טבעית, “אורגנית”, אבל היא מלווה בפרסומת עדינה. אני חושב שההסבר לא לגמרי תופס את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. בניגוד לאנלוגיה של אור, אין כאן בן שיחה אמיתי שפשוט לובש חולצה עם לוגו – יש כאן רק חולצה עם לוגו, בלי פנים או קיום חוץ מהפרסומת. אני בעצם מוצא את עצמי מנהל שיחה בין-אישית עם ישות לא אנושית, עם חברה, עם תאגיד. גם אם נעזוב את הבעיות העקרוניות/פילוסופיות עם זה, יש כאן גם בעיות פרקטיות ברמת הפרסום/ספאם. כרגע השיחה נעימה ומתנהלת על פסים אישיים, אבל האם מתישהו החשבון הזה יעשה bait and switch, ויתחיל לפרסם מוצרים ומבצעים? הוא הרי חשבון של חנות, אין לי סיבה להניח שזה לא יקרה. זו חלק מהמהות של החשבון.

אחת הטקטיקות הנלוזות של חברות פרסום באינטרנט היא יצירה של חשבונות משתמש פיקטיביים בפורומים, השקעה של ימים ושבועות בבניית נוכחות וזהות וירטואלית, ואז שימוש בהון החברתי שנבנה כדי לפרסם המלצות ופרסומות. האם מה שקורה כאן לא דומה? האם הדיעות, השיחות, כל הפרסונה שנבנית בפועל על ידי החשבון הזה מייצגות אדם אמיתי, או רק ישות פיקטיבית שנועדה להגיע למצב שאנשים יקשיבו להמלצות שלו? אני לא בא לייחס כאן זדון למפעילי החשבון – הם פועלים לחלוטין בגלוי, ואני לא חושב שיש ערמומיות באסטרטגיה שלהם – אבל הם יצרו כאן מעין שעטנז בין אדם לתאגיד, שמצריך מחשבה על דרכי התקשורת הנאותים.

9 תגובות

יונ 24 2010

בחוצות עירנו

Image060

שלט החוצות הזה מציק לי כבר כבר שבועות, ומסיבות דומות לאלה שהפריעו לי בפוסטר של דוקטור פרנאסוס לפני כמה חודשים – בעוד קולין פארל, ככוכב הסרט, מקבל 50% משטח הכרזה ואת שמו בגדול למעלה1, בעוד הבחורה, אליסיה בכלדה, מתפקדת אך ורק כתמונת רקע חיננית לשמו של הבמאי. ברור ל י שכשחקנית לא מוכרת, יחצ”נים הסרט לא רוצים לשים את השם שלה באופן בולט מדי. אבל אין מה לעשות – אם יש לה תפקיד ראשי בסרט, ועוד יותר מכך – אם יש לה תפקיד ראשי בפוסטר – אני חושב שמגיע לה ששמה יופיע עליו, לא?

* * *

Image064אין לי בעיה עם הפוסטר הזה, האמת – לא עם הפונט המצועצע שמתאים לאופי המחזה, לא לעיצוב הכללי, וגם לא להצגה, שראיתי בכיכוב שמואל וילוזנ’י לפני איזה עשור ומשהו. מה שמוזר לי רק זו הבחירה להשתמש בספרה “2” במקום המילה “שני”, שהיה צורם לי פחות. אני לא יכול שלא לחשוב שישבו להם המעצבים ולא הצליחו להחליט אם זה צריך להיות “שני” או “שתי”, והחליטו לוותר על הדילמה גם במחיר האלגנטיות. או אולי סתם לא היה להם מקום לשלוש האותיות שזה דורש, והם לא רצו להקטין את הכתב.

* * *

Image062

ועוד פוסטר שממלא את העיר בימים האחרונים: “חדש מנסטלה – גלידת שמנת אמיתית.”

זה גורם לך לתהות: מה, אם כך, הוא הזבל הרגיל שאתם מנסים לדחוף לנו כל הזמן?

 

 

 

 

 

 

.

  1. בונוס: אם תסתכלו אחרי השם שלו, זה נראה בהתחלה כאילו הוא שיחק בסרט בשם “ברווז” []

3 תגובות

אוק 15 2009

הבחנה קצרה ולא מפתיעה

imaginarium_of_doctor_parnassus_ver12_xlg

מה לא מפתיע בפוסטר הזה, של הסרט החדש של טרי גיליאם? (אפשר ללחוץ לתמונה גדולה יותר). לא מפתיע לראות את העומס של הפרטים, כפי שגיליאם אוהב – עמוס סימבוליזם ופרטים אידיוסינקרטיים קטנים. לא מפתיע לראות את השחקנים הראשיים פזורים ברחבי התמונה. אבל מה שמעניין הוא שהמרכז הבלתי מעורער של התמונה זו לילי קול, עם הקונטרסט של השיער האדום הבוהק והרבה, הרבה עור לבן, שממלאת את הפוסטר כולו. כשראיתי את הפוסטר מיד הסתכלתי על שורות השמות בראשו לדעת מי זו, והופתעתי לגלות שלאור המרכזיות שלה בפוסטר, היא לא ממש בולטת ברשימת השמות. לא סתם שהיא לא פותחת את הרשימה, היא אפילו לא ברביעייה הפותחת שמופיעה מעל התמונה, וצריך לסובב את הראש כדי לראות את השם בצידי הפוסטר, האחרונה מבין רשימת שמות המשתתפים ולפני שעוברים ל-“אורחים מיוחדים”, אלא שלפני השם שלהם אפשר למצוא מילות קישור כמו “and” או “with”. הבחורה הערומה עשתה את שלה. הבחורה הערומה יכולה ללכת.

5 תגובות

מרץ 22 2009

השרדות

היום קיבלתי בתיבת הדואר שלי אמייל שנשא את הכותרת “שיווק ויראלי”. הוא נשלח מכתובת בשם “Marketing Israel” והכיל לינק לסרטון YouTube ואת הטקסט “מצורף סרטון טיזר ויראלי, נא הפיצו”. זה הכל.  דוגמא קלאסית – קיצונית, אפילו – לחוסר הבנה מוחלט של המדיום, ואיך חברות פרסום נמצאות בפאניקה מהאינטרנט, לא מבינות איך דברים עובדים, ומנסים לזייף את דרכם בעולם המודרני.

פרסומת למה זה היה? האמת, אין לי מושג. לא לחצתי על הלינק. גם לא הפצתי הלאה לחברים. לא הרגשתי צורך להשתתף במשחק המעושה הזה, פשוט כי הנסיון המגושם הזה לשיווק ויראלי פספס את הנקודה הבסיסית של צורת הפרסום הזו: האלמנט הויראלי צריך להיות לב העניין. העיקר. הוא חייב לעמוד בפני עצמו כמם שמפיץ את עצמו ברשת. החלק השיווקי שקושר את המם למוצר חייב לבוא אח”כ, כלאחר יד, כפאנצ’ליין לסיום או כערך מוסף. אנשים לא אוהבים להרגיש שהם עובדים בשבילך. תן להם משהו בשבילם, וזה כבר ישליך חזרה על המוצר שלך. מה יש לי כאן? עוד סרטון שהופץ בצורה בוטה ע”י מחלקת שיווק? שלפחות ינסו לתאר מה יש בסרטון ומה האינטרס שלי כאן!

* * *

לפני כמה ימים ראיתי בטוויטר של ידידה שלי הודעה קצרה: “אני יכולה לבהות בזה שעות”, עם לינק. לחצתי, כמובן. אני סומך עליה שאם היא מפיצה את הידיעה, כנראה זה מעניין. הלינק הוביל אותי לאתר של חנות ספרים בשם The Book Depository, חנות ספרים בריטית עם מבחר נאה ומדיניות משלוחים נאה במיוחד – חינם, לחלוטין, לרוב המקומות בעולם, כולל ישראל. מה שעשו החברים ב-Book Depository זה לבנות Mashup בין האתר שלהם ל-Google Maps, שמראה בזמן אמת, פחות או יותר, איזה ספרים נקנו ואיפה BookDepositoryLiveבעולם. זה נותן לך תחושה ויזואלית של מחזור המכירות שלהם, כמו גם של הפופולריות של ספרים שונים בעולם. מעבר לכל, זה מגניב. זה מראה איזה דברים אפשר לעשות עם טכנולוגיות ה-(תסלחו לי) Web 2.0 של היום כדי לשקף מידע, ויותר מכל דבר אחר, זה מראה קמפיין מצוין של שיווק ויראלי. אני לא שמעתי על החנות הזו עד יום שישי האחרון, ולא בטוח שהייתי מגיע אליה בלי לקרוא את הטוויט של דפנה. היא, בתורה, ראתה את זה בבלוג אחר. אני מיד הפצתי את זה בטוויטר מחדש, ואפילו כתבתי על זה פוסט כאן אצלי. אז הנה דוגמא לשיווק ויראלי שעובד. הוא נותן מוצר מגניב – המפה המתעדכנת. הוא נותן לאנשים סיבה להפיץ אותו מאחד שלשני. וכלאחר יד הוא מצהיר “הנה אני. חנות ספרים”. ולפני שיבוא מישהו ויגיד שהצלחה של הויראליות זה עוד לא אומר הצלחה של השיווק, אני אסיים בעובדה שגם אני וגם אמא שלי כבר קנינו ספר, כל אחד מאיתנו, מהחנות הזו.

2 תגובות

מרץ 09 2009

חיקויים וטיפוגרפיה

בשנים האחרונות, כפי שציינתי בעבר, אני מתרשם משלטי החוצות של דפי זהב ומשחקי הטיפוגרפיה שלהם. מסתבר שאני לא היחיד שהתרשם, עד כדי כך שבזק החליטו לצאת בקמפיין פרסומי לשירות 144 באינטרנט עם סדרת שלטים שדומים בצורה מחשידה לפרסומות של דפי זהב. לא הצלחתי לצלם תמונות ממש טובות שלהם, ובאתר עצמו הם לא מתגאים בקמפיין כמו שבדפי זהב מתגאים בו, אבל הנה כמה דוגמאות:

Japanese Restaurant 144Billboard 002

אפשר לראות את חוסר ההשקעה היחסי כאן. כן, הפונט במרכז השלט קשור לתוכן, והרקע גם: פרחים או מחצלת-סושי. אבל בעוד בדפי זהב ניסו לשחק עם מגבלות הקונצפט והמדיום, כאן הדגש הוא על הלוגו של השירות בצורה שמקשה על ההבנה. לוקח זמן להבין מה בכלל הרקע אמור להיות. במקרה אחר זה אפילו יותר בולט:

Door

רמזור נכנס לי באמצע התמונה, ולקח לי הרבה זמן להבין מה בכלל אמור להיות הקונצפט כאן. אני מניח שהכוונה היא שאפשר לחפש גם אנשים ולא רק בתי עסק, אבל זה הולך לאיבוד במטאפורה המטושטשת שלהם. ההעתקה של הרעיון מדפי זהב הופכת להיות לרועץ ברגע שהם לא באמת משתמשים במשחקים הטיפוגרפיים האלה כדי ליצור דיאלוג בין התוכן לבין הצורה.

בקיצור, אני מושך כתפי באכזבה ומחכה לגל הבא של שלטי דפי זהב שישטוף את עירנו ויהפכו את הפירסום הציבורי לתחום קצת פחות נתעב ומיותר.

2 תגובות

מרץ 01 2009

יפה בורוד

אין כמו מותגים בעלי מקדם-זיהוי עולמי. וברגע שיש לנו אותם, אין כמו חיקויים זולים, מקומיים, שמנסים לרכב על הגל. הדוגמא האחרונה שאני מצאתי לזה הוא של מאפיות פפושדו שמוציאים בימינו את עוגיות הסנדוויץ’ “ORLI”. אם השם “Oreo” מתגלגל לכם על הלשון, זה לא במקרה. וזה גם לא במקרה שהשם על העטיפה כתוב באנגלית – גם בצד העברי וגם באנגלPrettyPink 002י של האריזה. חיקוי-עוגיה עם חיקוי מילוי. אבל מה שמייחד אותם מסתם עוד מוצר-צריכה משוכפל הוא הניסיון שלהם בכל זאת להתבלט, להפרד מהמקור, ולהתאים את עצמם, אם לא לטעם המקומי אז לפחות למותגים החזקים של הקהל המקומי שלהם. 

ככה שהאורלי שלנו לא באה בטעמי וניל, או שוקולד, או משהו שהעולם השפוי היה שם. לא, אם כבר חיקוי אז הוא צריך להתעלות על המקור, אם לא באיכות העוגיה אז בתעוזה חסרת המעצורים של בחירת טעם – וצבע – המילוי. חדי העין שיכולים לקרוא את הטקסט בתמונה לעיל – או שלחצו עליה בטעות – כבר יודעים את התשובה לשאלה.

פפושדו החליטו להוציא למדפי החנויות עוגיות שוקולד במילוי קרם בטעם בזוקה. כן, כן, ממש ככה. בדיקת המערכת הנכונה-תמיד הראתה שהם אפילו הצליחו בזה בצורה ראויה להערכה. הדבר הראשון שמכה בך כשאתה מקרב את העוגיה לפה הוא הריח – ריח מדויק של מסטיק בזוקה. גם הצבע הורדרד מעורר געגועים נשכחים לימי-הולדת על הירח, והטעם… הטעם הוא מסטיק בזוקה, אחד לאחד, חוץ מהקטע שכן אמורים לבלוע אותו בסוף.

PrettyPink 004כל זאת לא בא לטעון שהעוגיה טעימה בשום צורה. היא תועבה מוחלטת. אבל היא לפחות תועבה מדויקת, נאמנה למקור ושמצליחה לחלוטין בכל מטרותיה. לאור זאת, לא ברור לי למה פפושדו החליטו להתכחש לעוגיה באתרם. אחרי הכל, מה עוד הם רצו שהיא תהיה?

 

2 תגובות

ינו 15 2009

תמונות בתערוכה

זה די מדהים, אני חושב, היכולת של המח שלנו לישב תמונות שפשוט לא אמורות להסתדר. להחליק פינות, להתעלם מפגמים, ובמקרה חירום – לשכנע את עצמנו שהבעיה היא כנראה אצלנו, ולא בתמונה. ידידה שלי, שעבדה כגרפיקאית בעיתון יומי גדול, סיפרה לי על עבודות הפוטושופ המקיפות שהיו עושים לתמונות שער של המוספים, בין השאר. כוכבניות שזכו להופיע על השער עברו טיפול מקיף שכלל תיקוני פיגמנטציה, הצרת זרועות ומותניים ותיקונים קלים שמשאירים את הדוגמנית לפעמים בפרופורציות – שלא לומר תנוחות – שלחלוטין אינן אפשריות באנטומיה האנושים. ואנחנו מסתכלים, ומקבלים את הדברים כמות שהם. אפילו שאנחנו מודעים לריטוש. זה, אולי, אחד הגורמים לפופולריות של מדורי (ועיתוני) הרכילות – אנחנו נהנים להרגיש שאנחנו מקבלים הצצה מאחורי הקלעים, ללא פוטושופ וללא עריכה. זה, כמובן, לא נכון בעליל. התמונות במדורי הרכילות כנראה עוברות עיבוד פוטושופ משלהן, פשוט המטרה של הריטוש היא שונה.

בברלין, החליטו אלמונים להדגיש את הנקודה, והדביקו על שלטי פרסומת מרוטשים חלונות-כלים של פוטושופ, להדגיש את הנקודה. הבריטני שאנחנו רואים היא לא הבריטני האמיתית.

* * *

בעולם מרוטש שכזה, טוב שיש אתרים כמו Photoshop Disasters שבאים לאסוף ולתעד מקרים מזעזעים במיוחד של פיטשופ עילג. הבעיה שלי עם האתר היא שבמקרים רבים הוא פשוט מציג את התמונה ואומר “הנה, תראו כמה נורא”. ואני, אני הרי אוטומטית מחליק פינות, מתעלם מפגמים, ואפילו משכנע את עצמי שהבעיה היא כנראה אצלי. רק אחרי מאמצים רבים אני מבין מה בדיוק הפריע בתמונה הזו. ולפעמים גם זה לא.

ולפעמים אתה רואה תמונה ולא מבין מה הבעיה, ואז פתאום זה מזנק לך לעיניים, כמו גביע שהופך לשני ראשים. ואז, כמו בתמונה הזו, אתה מבין שזה רק קצה הקרחון. במקרה של התמונה שהבאתי כאן יש כל-כך הרבה שגיאות שהטקסט המלווה לא יכול שלא להתעלות על עצמו בלתאר אותן:

extra_arm

In a breathless deconstruction of the trite family self-portrait, USA PhotoHouse deftly excises the phallocentric father figure, leaving a single hand to signify – with profound semiotic irony – the hidden hand of capitalism. The camera is bereft of any screen or viewfinder in a de facto refutation of the omnipresent panopticon of male gaze, while the child points aimlessly out of the savaged image in a cathartic denunciation of the testosterone-poisoned concept of understanding directions. Marvellous.

6 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים