ארכיון התגית 'פנטזיה'

May 03 2020

ולמה שלא יהיו קוסמים בחלל, בעצם?

אחת המסורות הגיקיות ארוכות השנים ביותר שאני מכיר, בכנסים, במסיבות ובאינטרנט, היא הוויכוח הקבוע, החוזר, העקר – האם “מלחמת הכוכבים” (או סטאר וורז, בלעז) היא סדרת סרטי מדע בדיוני או פנטזיה. “ברור שמדע בדיוני”, יגיד הראשון. “יש שם חלליות! ורובוטים! ורובי לייזר!”. “מה פתאום”, תגיד בת הפלוגתא, לרוב בשביעות רצון קלה של מי שפיצחה את הקוד וראתה עמוק יותר לקרבי הסרטים. “יש שם קוסמים, גם אם בשם אחר, ונבואה עתיקה על הנער התמים, נצר לשושלת המכשפים, שיקום על אימפריית הרשע ויביס אותה. אלה ללא ספק סרטי פנטזיה”.

כמה פעמים נכחתי כבר בדיון הזה? כל כך הרבה עד שמצאתי את עצמי מכין הרצאה קצרה, לקראת יציאת הסרט “הכח מתעורר”, מס’ 7 בסדרה, שבה אני מנסה לעשות סדר בשאלה הזו. ואז יצא לי להעביר את ההרצאה שוב בהקשר חברתי אחר. ואז שוב. ואז, במסיבת פורים אחת, שש פעמים נוספות במצבים שונים של שכרות. אז כן, השתתפתי בדיון הזה מספיק פעמים – על במה, בשיחה, בטוויטר – כדי שאחליט שהגיע הזמן שאכתוב את מסקנותיי כאן בבלוג.

הטענה הראשונה היא שסטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני. וזו טענה נכונה. יש בו חלליות ורובי לייזר, יש אימפריה גלקטית ורובוטים. אי אפשר להתכחש לכך שכל אלה הם טרופים (tropes) של ז’אנר המדע הבדיוני, ותת-הז’אנר של space opera, ספציפית. אפשר לדבר על ההשפעה של סטאר וורז על סרטי מדע בדיוני אחרים, על ספרים וסופרי מדע בדיוני – כל הדברים שאפשר לחשוב עליהם כשאומרים שסרט הוא בז’אנר מסוים. סטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני.

הטענה השניה היא שסטאר וורז הוא סרט פנטזיה. וזו טענה נכונה. יש בו אבירים-נזירים ממסדר עתיק בעלי כוחות מיסטיים לא ברורים הנלחמים עם חרבות. יש בו נבואה עתיקה על כך שיום אחד יגיע זה אשר הקסם מתגלם בבשרו, אשר יוביל את כוחות האור למלחמה בכוחות החושך, יביס את אימפריית הרשע האפלה ויציל את העולם. אי אפשר להתווכח לכך שכל אלה הם טרופים של ז’אנר הפנטזיה, ותת-הז’אנר של epic fantasy, ספציפית. סטאר וורז הוא סרט פנטזיה.

אחת התשובות המעצבנות לכל שאלה היא “גם וגם”, או “תלוי”, או איזו תשובה לא מתחייבת בסגנון הזה. ועל פניו, זו עומדת להיות התשובה שלי – סטאר וורז זה גם מד”ב וגם פנטזיה – אבל האמירה שלי היא יותר חזקה מ-“גם וגם” פשוט, לדעתי, וגם רחבה יותר מאשר אמירה על סרטי סטאר וורז בלבד. והאמירה היא זו:

יצירה ספרותית לא נמצאת אינהרנטית “בתוך” ז’אנר מסוים. הגדרה בז’אנר היא לא קלאסיפיקציה אקסקלוסיבית שקובעת שיצירה יכולה להיות או X או Y, או בדוחק באיזה מרחב גבולי שלוקח קצת מכאן וקצת מכאן ולא באמת באף אחד מהם. ז’אנר, מבחינתי, זו תווית שמוצמדת ליצירה בשלב הכתיבה, הקריאה או הניתוח בשביל לתת ערך מוסף כלשהו לדיון, לשיחה שמתרחשת סביב היצירה הזו.

כלומר סטאר וורז היא יצירת מד”ב ככל שמעניין אותנו לדבר עליה כיצירת מד”ב – לדבר על האספקטים המד”ביים שלה, על ההשפעה שלה על הז’אנר או על השימוש היא עושה בטרופים של מד”ב, בעיקר בבניית

Peralta GIFs | Tenor

העולם ואפיונו, בעיצוב הויזואלי או, ובכן, בכותרת. והיא יצירת פנטזיה ככל שמעניין אותנו לדבר עליה ככזו, על הדימיון במוטיבים הנראטיביים שלה לספרות פנטזיה.

באופן דומה, אני אוהב לדבר על ספרי “הדרקונים של פרן” של אן מק’קאפרי כיצירות מד”ב. למרות שהן מסווגות אוטומטיות אצל רוב מי ששומע עליהן כפנטזיה בגלל שהן מתרחשות בעולם דמוי-ימה”בי עם דרקונים, הן מד”ביות באופן מובהק כפי שאפשר לראות בפוסט המקושר. אבל באותה מידה אני יכול לעצור ולדבר עליהן בהקשר של ספרות דרקונים, שמקשר אותן לעולם של פנטזיה, וגם זה יהיה בסדר.

אני לא אומר שצריך לבטל את כל התוויות, לשלב את כל מדפי הספרים בבתים ובחנויות הספרים ולשאוף לחזון אוטופי ללא הגדרות, חלילה. להפך, אני חושב שצריך יותר הגדרות, פשוט פחות קשיחות, אקסקלוסיביות ומחייבות. כשהוצאת ספרים מוציאה ספר, היא צריכה להחליט איך היא אורזת ומשווקת את הספר: להגדיר ספר כ-“מותחן” או “מדע בדיוני” עוזר לשווק ולמכור אותו לקהל שמחפש מותחנים וספרי מד”ב, וזה לא משנה שמותחן יכול להיות מד”בי וספר מד”ב יכול להיות מותחן, פנטזיה יכולה להיות רומנטית וטלנובלה יכולה להיות בחלל.

Jane the Virgin' “Chapter 92” recap: How Xio and Ro got their ...

גם כשסופרת כותבת ספר, ההגדרה של הז’אנר בהחלט חשובה. היא עוזרת לכתוב על פי (או בהפרה של) הקונבנציות הכתובות והבלתי כתובות של הז’אנר, לקשר אותו עם התייחסויות ליצירות קודמות, ולתת לסופרת סט של כלים תוך-ז’אנריים (במקביל לכלים הכלליים, חוצי הז’אנר) בזמן הכתיבה.

אבל אפשר להגדיר ספר כדבר אחד כשהוא נכתב ומשווק, דבר אחר כשהוא נקרא, ומשהו שלישי כשכותבים עליו פוסט בבלוג או הרצאה באייקון. הדיון, השיחה סביב הדבר, היא ההקשר שבו הז’אנר משנה, ובשביל זה לא חייבים שהיצירה תהיה בז’אנר. היא צריכה להיות בז’אנר לצורך ההרצאה, לצורך הפוסט, לצורך הדיון בטוויטר. לא צריך יותר מזה.

3 תגובות

Mar 30 2016

על קסמים, ערים ואופניים: מחשבות על פנטזיה אורבנית

בספרו Expiration Date1, מביא טים פאוורס את התיאור הבא (בתרגומי):

סולומון שאדרו הפנה את מכונית השבי נובה האפורה והחבוטה שלו[,] מהלך שיכל לעשות בקלות, עקב נסיון ממושך, למרות שאחורי הרכב התנודדו. ציר הגלגלים האחורי התנתק מזמן מהמתלים, והציר האחורי כבר לא היה מקביל לקדמי. בנהיגה קדימה בקו ישר, הרכב תמיד נטה בזווית מקו הנסיעה”.

הדימוי הזה, של רכב שתלוי בזווית כך שהנהג אף פעם לא פונה בדיוק לכיוון הנהיגה, הוא לא סתמי, אלא משתלב באופן יפה בצורה שבה הקסם עובד בספרו של פאוורס, כפי שאפשר לראות בציטוט מאוחר יותר:

“קח את המכונית שלי. היא שבי נובה. מיכל דלק מלא. נוסעת קצת הצידה, אבל זה דווקא יעזור – יפריע לאנשים מלראות לאיפה אתה נוסע”

הדובר כאן לא מדבר על מישהו שסתם יעקוב אחרי סאליבן, גיבור הספר. אלא על גורמים מיסטיים שיחפשו אותו באמצעים קסומים, ושציר הגלגלים האחורי של המכונית יבלבל את הקסמים שלהם: כשאתה לא פונה לאיפה שאתה הולך, אתה יוצר איזה קצר קיומי בפעולה הזאת הקסם אצל פאוורס הוא לא תחליף טכנולוגי פשוט, אלא סט של פעולות שמתבססות על הקשרים הסמיוטיים שבין שמות ופעולות. בלבל את הפעולות והקסם יתבלבל.

* * *

למה נזכרתי עכשיו בציטוט הזה, מספר שקראתי לפני כמעט שני עשורים? האשמה נופלת בחלקה, אני מניח, מהעובדה שהכידון באופניים שלי יצא מהמקום והוא סוטה שמאלה. כשאני רוכב עליהן, אני לא מביט בדיוק לאיפה שהגלגלים נוסעים. אני לא יודע אם זה מבלבל מכשפים שמנסים לאתר אותי, אבל זה בהחלט מבלבל אותי.

אבל מעבר לזה, האלמנט הקטן הזה מהספר מלווה אותי כבר שנים בתור אחד הדברים שהופכים את הקסם בעולם של פאוורס לכ”כ מוצלח. בקטע אחר בספר, סאליבן, עם הגיעו ללוס אנג’לס, דואג להוציא את האוויר מכל הצמיגים שלו ולמלא מחדש, בשביל שלא יהיה בתוך הרכב שלו אוויר מאריזונה, משם הגיע. כיסים קטנים של אוויר זר בתוך העיר קלים לזיהוי ואיתור לכל מי שיודע לחפש.

כי פאוורס, שכותב מה שנקרא urban fantasy – פנטזיה אורבנית, המתרחשת בערים מודרניות, אבל עם אלמנטים פנטסיים – עושה עבודה מצוינת בלשלב את שני האלמנטים האלה לאחד. הקסם של פאוורס הוא קסם אורבני, מודרני, שמשתלב מצוין עם הטכנולוגיה ועם החיים המודרניים, ולא מרגיש תלוש ומנותק מהם.

* * *

לא כל הפנטזיה האורבנית בנויה ככה. לעולם-לא-עולם של ניל גיימן, כפי שכתבתי בביקורת המקושרת, ממוקם בלונדון העכשווית. אבל כל העולם הקסום נמצא מתחת לאדמה או מעל הגגות, והוא מתקיים בנפרד לחלוטין מהלונדון המודרנית. יצורי לונדון של מטה לא מתערבבים כמעט עם בני האדם הרגילים, אנשי היום והרחובות.

בסדרת תיקי דרזדן של ג’ים בוצ’ר, הקוסמים והיצורים המכושפים דווקא כן חיים בכפיפה אחת עם ה-“מוגלגים” – אלה שלא מודעים לעולם הקסם – אבל הם זרים להם. היצורים מגיעים מהעולמות שמעבר (ה-Nevernever), והקוסמים חיים במנותק קצת מהחברה המודרנית, והקסם שלהם באופן מהותי הוא אנטיתזה לטכנולוגיה: כל טכנולוגיה שחדישה יותר משנות ה-50 נוטה להתקלקל כשהיא בנוכחות מכשף, כך שהקסם הוא, במהותו, זר לעיר המודרנית2.

דוגמה דומה לזו של דרזדן אפשר למצוא לקראת סוף העונה השניה של באפי קוטלת הערפדים: באפי וחבורתה נאבקים בשופט, שד עתיק שחסין ל-“כל נשק שחושל”. תגובתה של באפי? להוציא בזוקה. “That was then. This is now”.

* * *

אצל פאוורס הקסם הרבה יותר מחובר להוויה. אולי בגלל שאצל פאוורס הקסם הוא מאד אישי – הוא מתעסק באלמנטים מאד בסיסיים בהוויה האנושית, ומגיע מתוכם – הוא לא משהו חיצוני שמעוגן בשדים או בחשיבה מיסטית ימי-ביניימית. לכן הוא עובד טוב גם כשפאוורס כותב על וינה במאה ה-16 וגם על לוס אנג’לס בסוף המאה ה-20.

  1. פורסם 1996, לא יצא בעברית למיטב ידיעתי []
  2. קראתי רק שלושה ספרים בסדרה בינתיים. אם יש שינויים או תוספות בהמשך, עוד לא הגעתי אליהם []

Comments Off on על קסמים, ערים ואופניים: מחשבות על פנטזיה אורבנית

Apr 03 2013

פנטזיה מקומית

לפני כמה שנים התפתח לו דיון מעניין, בתחילה כאן ואח”כ בבלוג של אלי לוין, על פוטנציאל ההצלחה של ז’אנר סרטי האימה והמדע הבדיוני בישראל. טיעון הנגד גרס שהקונבנציות של הז’אנר נולדו סביב התרבות האמריקאית ולכן צורמים כשהם מתורגמים למציאות הישראלית. המסקנה שלי מהדיון, וגם של אחרים ככל הנראה, היא שאפשר לעשות את זה כמו שצריך, אבל צריך להתבסס על עולם המושגים הישראלי, ולא לנסות לייבא רעיונות באופן גס מעולם ה-tropes העולמי.

הבעיה הזו קיימת, כמובן, גם בז’אנר הפנטזיה. סיפורי התנ”ך והאגדה, וכלל המיתולוגיה היהודית, מספקים חומר מצוין לסיפורי פנטזיה, בין אם כאלה הממוקמים בתקופת התנ”ך או בחברה המודרנית. הבעיה היא להזהר מייבוא של tropes של פנטזיה, שרובם פסוודו-מדיאבליים ואירופאיים באופיים, אל תוך ההיסטוריה של הסהר הפורה, שם התרבות היתה שונה מאד. בבלוג משחקי התפקידים החדש נקודת נסיון פרסמתי עכשיו סקירה על כמה מהבעיות מהסוג הזה בהן נתקלנו כששיחקנו משחק D&D בעולם תנ”כי, והבעיות תופסות גם לכל סיפור, ספר או סרט בז’אנר.

אבל כמו שכתבתי באותו פוסט, זה שיש בעייתיות לא אומר שזה בלתי אפשרי. כותבים מוצלחים שמודעים לרגישות שבנושא יכולים לייצר יופי של ספר או סרט. זה מה שחשבתי על “סוד קבור” לפני שלוש שנים, שאומנם היה די בוסר, אבל הראה חשיבה נכונה. ולשמחתי, יש עוד סרט פנטזיה ישראלי-יהודי שנמצא עכשיו בקנה: הרועה האחרון.

הרועה האחרון, פרוייקט של Evil Sun Productions (דיסקליימר: יצא לי לעבוד עם חלקם, בהיקף כזה או אחר, בהפקת המקור האחרונה בכנס עולמות, הר החורבן האפל (של האבדון)), והם פתחו לפני שבוע פרוייקט מימון-המונים כדי לגייס כסף להפקת הסרט. אני חושב שיש להם המון פוטנציאל. לצערי, מאד קשה לממן סרט בארץ, ואני לא חושב שסרט פנטזיה יהנה מתמיכה של קרנות הקולנוע הגדולות. לכן שווה להשקיע בהם, כדי שהסרט יצא לפועל באופן הכי טוב שאפשר.

אז נכון שהם הגדירו יעד של 10,000 ש”ח וכבר עברו אותו (וחצי!), אבל כל תמיכה נוספת בסרט תאפשר להם לעשות אותו טוב יותר, עם פחות עיגול פינות ודאגות מכך שהם ממשכנים את קרן הקולג’1 של הילדים שלהם בשביל הסרט הזה. אני אשמח לראות את הסרט הזה מופק. אני אשמח לראות אותו באייקון. ואתה יודעים מה? אני מקווה גם לראות אותו מגיע לפסטיבלים בחו”ל ואולי אפילו להפצה מסחרית מוגבלת. זה אפשרי, רק צריך לתת להם לעבוד.

 

  1. דיברנו על ייבוא ישיר של מטאפורות ו-tropes אמריקאים, לא? []

תגובה אחת

Oct 21 2012

שער האויב נמצא למטה

כדי לנקות את הראש, החלטתי לקרוא מחדש את סדרת ספרי אמבר של רוג’ר זילאזני, אחת הסדרות החביבות עלי בכל הזמנים. לא קראתי אותם כבר כעשור, בניגוד להרגלי עם ספרים שאני אוהב, והחלטתי לראות איך הזמן – והגיל, והעובדה שהטעם שלי קצת השתנה והתרחב בשנים האחרונות – השפיע עליהם.

ובכן, אני שמח לבשר שאני עדיין אוהב אותם, או לפחות את החמישיה הראשונה, שרק אותה טרחתי לקרוא מחדש. דווקא הספר הראשון, להפתעתי, הרגיש פחות מוצלח, הסגנון פחות קולח וקצת מתפזר, אבל החל מהספר השני הוא תפס אותי שוב. כן, הם סובלים מכל הבעיות שהן סבלו מהן גם כשקראתי אותם במקור בגיל חמש-עשרה, אבל אם השלמתי אז עם הבעיות, אין לי בעיה לעשות את זה גם עכשיו.

אבל משהו מעניין יותר עלה בראשי הפעם, והוא קשור לגאוגרפיה של אמבר, ושל הקוסמולוגיה של העולם אותו יצר שם זילאזני. למי שלא מכיר, ה-“אמבר” שבכותרת הספרים היא העיר (והממלכה) האמיתית שבמרכז היקום, המקום האמיתי היחיד. כל עולם קיים או אפשרי (כולל העולם שלנו) הוא צל שמוטל ע”י אמבר, השתקפות של אספקט כלשהו של העיר. נסיכי אמבר ניחנו ביכולת להלך בין הצללים, לנווט במארג המציאויות החלופיות ולמצוא (או לברוא, תלוי את מי שואלים) את המציאות המדויקת שבה הם מעוניינים. או ככה, לפחות, מאמינים הנסיכים בתחילת הסדרה. בשלב כלשהו בעלילה מתגלה תופעה חדשה, הדרך השחורה", המובילה אל אמבר כשהיא חוצה את כל הצללים, ומובילה הרחק מעבר למציאויות שבהן נוח לנסיכי אמבר, אל ממלכות התוהו – הקצה השני של הקיום, שהופך את המערך הקוסמולוגי של אמבר למערכת דו-קוטבית, עם אמבר בצד אחד והתוהו בשני.

אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית

כאן עצרתי רגע וחשבתי. אם אמבר היא מרכז הקיום, וכל הצללים מקיפים אותה, אז לאיזה כיוון, בעצם, נמשכת הדרך השחורה? איפה ממלכות התוהו יחסית לאמבר? מצד אחד, הליכה בצללים היא פעולה שכוללת תנועה במרחב, תוך שינוי המציאות שסביבך, אבל היא לא תלויית כיוון, ואפשר להגיע לכל צל מכל כיוון. מצד שני, קיומה של הדרך השחורה, שהיא קו בעל כיוון ברור, קצת מקבע את אמבר במרחב יחסית לממלכות התוהו.

אצלי בראש כל המערכת הזו התקבעה, אי אז בשנות ה-90, כמפה דו-מימדית בה אמבר נמצאת בצד שמאל – או מערב, אם תרצו – וממלכות התוהו בקצה הימני, או המזרחי. המערכת דינאמית, כמובן, אבל כמו גירוסקופ שמתאזן מחדש, גם כשכל הצללים זזים ואנחנו בוחרים כיוון אחר, יש עדיין ציר אחד שנשאר קבוע.

אז החלטתי לפתוח את הדיון קצת, ושאלתי בטוויטר מה דעתם של אנשים אחרים שקראו את הסדרה. כאן הופתעתי מהתגובות, שהיו שונות ואפילו הפוכות לתפיסה שלי, גם אם שרירותיות באותה מידה. “בדיוק כמוך, אבל הפוך!”, אמרו חלק. “אמבר למעלה, תוהו למטה”, אמרו אחרים, או להפך. היה אחד עם “אמבר קרוב, תוהו רחוק” רלטיביסטי, ואפילו אמברוצנטריסט אחד עם “אמבר במרכז, ממלכות התוהו בטבעת מסביב”. כיוונים הפוכים! חוזר התמצאות מרחבית! או, כמו שציין @jobobarel:

זה בכלל לא הגיוני. זה הרעיון הכי מגוחך ששמעתי בחיי. שטות גמורה. ״אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית״.

קווים, כיוונים וכל שושנת הרוחות

התפיסה שהכי צרמה לי מבין כלל התגובות היתה דווקא זו שאני חושב שהיא, עקרונית, הכי נכונה:

מה הבעיה כאן? שאני מסכים עם התפיסה של התוהו כהיקף, מכיוון שהוא מוגדר בתור המקום אליו מגיעים ככל שמתרחקים מאמבר. מדובר על אזור בלי חוקים, אזורים בהם גם ההולך בצללים מאבד את השליטה שלו על המציאות, ולכן התוהו מכיל את הכל והוא נמצא בכל מקום. אבל מה הבעיה? שיש לנו את הדרך השחורה – קו ישר ומוגדר שמעגן את מערכת הקטבים שלנו. הוא מגיע מאמבר, ממרגלות הר קולוויר, לנקודה מאד מסוימת. אפשר להגיד שזו נקודה שרירותית על הטבעת של התוהו, אבל אי אפשר להתעלם מהחשיבות של הנקודה הזו ספציפית, שמתוארת ע”י קורווין בספר החמישי בתור “המצודה השחורה הידועה בשם ממלכות התוהו”. מדובר על מצודה ספציפית בה גרים אצילי התוהו, ולא נקודה שרירותית בתוך התוהו הגולמי.

שנית, בנוגע לטענות ה-“אמבר היא למעלה”, כאן אנחנו נתקלים בהרבה מידע מבולבל שזילאזני סיפק לנו:. בספר השלישי, למשל, בסימן החד קרן, קורווין מדבר על “הדרך השחורה המגיעה על למרגלות קולוויר”, כשקולוויר, בתורו, מתואר בספר הראשון כ-“הר אשר פונה אל הזריחה, ומחבק את אמבר כאם את ילדה". מכאן, אני מאמין, הגיעה התפיסה שלי של אמבר בפאתי מערב: אם הדרך מגיעה עד קולוויר, וקולוויר הוא מזרחית לאמבר, אז ברור שהדרך השחורה ממשיכה הלאה ומזרחה.

אבל זילאזני ממשיך לבלבל בהמשך. בספר השני, תותחי אוואלון, קורווין מסתער על אמבר, אבל מגלה שהיא מותקפת ע”י יצורים ש-“הגיעו מכיוון מערב, לאורך הדרך השחורה”, כלומר הפוך בדיוק לדימוי שהיה לי בראש. אבל בספר השלישי שוב, אנחנו מוצאים את קורווין טוען כי “הדרך השחורה המשיכה לה בכיוון דרום”, והוא חוזר על הכיוון הדרומי עוד כמה פעמים באותו ספר, אבל בהמשך אותה פסקה, “מאמבר והצללים הקרובים אליה, דרך השכבות הכהות והולכות של הצללים אשר נמצאים בכל כיוון”. בספר הרביעי, ידו של אוברון, קורווין מתאר את מיקומו כ-“עם הים בגבי, הדרך השחורה משמאלי, וקולוויר מימיני”. אבל גם זה רק מבלבל אותנו, לאור סצנה קצרה בספר הראשון שם מרומז שהים הוא מזרחית לאמבר: “באיזו גדה של הנהר אתה?” – “השמאלית, אם פני אל היום. הצפונית”. מה שיחזיר את הדרך השחורה לכיוון דרום.

בקיצור, אני לא ממש יכול להאשים את המבולבלים. זילאזני בעצמו, כך נראה, שינה את דעתו בין הספרים, והגיאוגרפיה הפלואידית גם ככה של אמבר לא היתה לגמרי סגורה בראש שלו. אז למה שתהיה סגורה אצלנו?

אז למה לי גיאוגרפיה עכשיו?

אחד האספקטים המרכזיים בספרות פנטזיה היא ה-subcreation, בריאת העולם הדמיוני שבו מתרחשת העלילה. זה חלק זניח הרבה יותר בספרות ריאליסטית ואפילו במדע בדיוני, גם כזה שמתרחש בעולמות רחוקים, אבל בפנטזיה הוא קריטי, בין אם כאקט דתי של הומאז’ למעשה הבריאה, כפי שזה היה בשביל טולקין, או כדרך ליצירת אפקט הריחוק הפנטסטי שרבים מהקוראים מחפשים בז’אנר. אבל עוד סופרי פנטזיה רבים, מטולקין והלאה, דואגים לספק מפות מפורטות ומדוקדקות של העולם, דווקא יש הרבה קסם בעולמות פנטזיה פחות מוגדרים, כמו אמבר, בהם הגיאוגרפיה יותר מדי מורכבת או סתם לא משורטטת, שגורם לזה שלכל אחד יש תפיסה גאוגרפית אחרת. אולי הציפיה הזו לעולם פנטזיה בו הדיאלוגים מלאים במילים זרות-לשם-הזרוּת, בו יחידות הזמן והכסף והמרחק מומצאות, ובו כל צעד ושעל ממופה, אולי לטובת משחק מחשב או משחק תפקידים עתידי – הוא קצת משעמם, או לפחות מתאים לתתי-ז’אנרים אחרים של הפנטזיה.

9 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים