ארכיון התגית 'עיתונות'

May 01 2015

טוויטר כמקור עיתונאי, לטוב ולרע

עם כל הביקורות על פייסבוק והגדרות הפרטיות ההולכות ומתרופפות שלה, עדיין יש הבדל מאד מהותי בינה לבין טוויטר. פייסבוק, למרות כל הביקורת על מחדלי הפרטיות שבה, היא רשת שמה שנכתב בה מיועד למעגל חברים מוגדר ומצומצם (לערכים מסוימים של “חבר”, כמובן), ולמרות שאי אפשר להניח שמה שנכתב שם ישאר פרטי, עדיין לא כל מה שקורה שם מיד ידוע לכולם. ובעיקר – לא הכל מופיע בתוצאות חיפוש ברחבי האינטרנט.

טוויטר זה סיפור אחר. בטוויטר כל דבר שנכתב הוא פומבי כברירת מחדל, מופיע בגוגל אלא אם סימנת אחרת, והדינמיקה האסימטרית של עוקבים ונעקבים, לעומת היחס ההדדי של “חברים” בפייסבוק, גורם לכך שמה שאתה כותב בטוויטר, אתה כותב לעולם כולו.

האופי הזה של טוויטר הופך אותו, יותר ויותר, למקור מידע עבור עיתונאים, שכבר לא צריכים להתרוצץ ברחבי העיר לחפש טיפים ופריטי מידע, הם רק צריכים לדעת איך למצוא את הדברים המעניינים בטוויטר. נתקלתי בשני סוגים של “עיתונאות טוויטר” כזו בשבועות האחרונים, אחת רעה ומייצגת כל מה שרע בז’אנר הזה, והשניה היא הצצה מעניינת מאד על איך זה להיות עיתונאי טוויטר ולמצוא סיפורים אמיתיים ברשת.

באזפיד ויצירת העיתונאות בעידן השעתוק הטכני

באזפיד, ושאר אתרי ה-“עיתונאות כבידור”, יודעים טוב טוב שטוויטר יכול למלא להם את מכסת הכתבות היומית, גם אם אין להם שום דבר משמעותי להגיד. למשל, הכתבה היומית של “ציוצים שסלבריטאים צייצו היום”, סוג כתבה שלא נותן *כלום* לאף אחד, כי אם היה איכפת לך מהאנשים האלה היית יכול לעקוב אחריהם, ואם לא, למה שתרצה לקרוא?

אבל הרבה יותר גרוע, לדעתי, זה ז’אנר ה-“יש חשבון טוויטר, והנה מה שהוא כותב”. למשל אחת על חשבון טוויטר שמגיב בסרקסטיות לאנשים שלא מבינים בדיחות. כל מה שהכתבה הזו עושה היא להעתיק 24 טוויטים של אותו חשבון, בלי שום מידע נוסף, הקשר או ערך מוסף.

דוגמה שלישית היא עיתונאות שרואה בטוויטר את המקור הראשון והאחרון למידע על סיפור. למשל, הנה כתבה על מה שמסתבר כנושא רכילותי מפתיע, מי אמר צמד מילים בפתיח של הפודקאסט הפופולרי Serial. לינדה הולמס, עורכת באתר NPR ואחראית על הפודקאסט Pop Culture Happy Hour, כתבה בטוויטר שלה שהמפיקה הראשית של Serial חשפה את מקור הציטוט, ובכתבה עצלנית ב-A.V.Club עלו על הציוץ הזה והשתמשו בו כמקור: “המפיקה של Serial חשפה ללינדה הולמס את מקור הציטוט!”, אומרת הכתבה. מה שהם לא כתבו, כי הם לא טרחו לעשות פולו-אפ עם הולמס, זה שהמפיקה לא אמרה את זה בפרטיות, אלא על במה, באירוע. אם הם היו טורחים להמשיך לחקור ולא להתייחס לטוויטר כמקור מספק, אולי הם היו שמים לב לזה.

הסוג הזה של עיתונות טוויטר היא עיתונאות עצלנית שפשוט יושבת על trending topics או עוקבת אחרי כמה עשרות אנשי “מעניינים” (כלומר, שמופיעים במדורי הרכילות של באזפיד) ומעתיקה דברים שהם אומרים.

הניו יורק טיימס ואיך להגיע לשורש העניין

מהצד השני של המתרס, יש גם עיתונאות אמיתית שמשתמשת בטוויטר לא כחומר גלם (במקרה הטוב) או כתבנית להעתקה, אלא כערוץ תקשורת בינלאומי, בלי חסמי גישה, שמאשר למצוא אנשים שקורה להם דברים מעניינים וליצור איתם את הקשר הראשוני להמשך הסיפור. אני יודע שיצא לי כמה פעמים כשעבדתי כעיתונאי לחפש מישהו בטוויטר ולשלוח לו הודעה ליצירת קשר, אבל זה היה לרוב כשידעתי את מי אני מחפש.

אבל היום נתקלתי במאמר בשם “זו המילה שעיתונאים צריכים להוסיף לחיפושים בטוויטר שבטח לא חשבת עליה”., מאת דניאל ויקטור, עורך באתר הניו יורק טיימס שאחראי על מדור ה-“מה קורה ברשת” שלהם. למרות הכותרת הבאזפידית המעצבנת, המאמר בעצם מציג הבנה לא טריביאלית של איך אנשים כותבים בטוויטר ואיך עיתונאי יכול להשתמש בזה.

הרעיון הוא שכשיש נושא מעניין שרוצים לכתוב עליו – או כי זו תופעה שמתחילה להתפתח, או אירוע גדול ומעניין – נהיה קשה להפריד בין אנשים בטוויטר שהם באמת חלק מהתופעה או האירוע, לבין כאלה שכותבים על התופעה. בדוגמה שלו, כתב הדתות שלהם רצה לכתוב על תופעה שיהודים חסידיים מסרבים לשבת ליד נשים בטיסות בארה”ב, ממנה ואליה. הוא ידע שאירועים כאלה קרו, ויש סיכוי טוב למצוא אנשים שהיו מעורבים בטוויטר כדי לראיין אותם, אבל חיפושים על מילות מפתח כמו “טיסה”, “חסידי”, “מושב”, “תלונה” וכו’ לא העלו שום דבר קונסטרוקטיבי. שום דבר אישי. אבל אז, הוא אומר, הם חשבו לחפש לא על פי מילות תוכן, אלא ניסוח – הם חיפוש אחרי מילים כמו Me ו-My בצירוף עם המילים הראשיות. התוצאה? ציוצים של אנשים שכתבו על חוויות אישיות שלהם בנושאים האלה. תוך זמן קצר,  הוא מצא חמישה אנשים שהיו חלק מהתופעה והסכימו להתראיין.

לומדים תוך כדי תנועה

אני חושב שזה מרתק, לא רק בגלל הניתוח הבלשניטקסטואלי שהיה כאן להבין איך אנשים כותבים ואיך למצוא אותם על פי זה, אלא איך משהו כמו טוויטר – שירות שקיים פחות מעשר שנים, ששינה את אופיו לאורך השנים הללו, ושממשיך להשתנות ככל שהאנשים שכותבים בו משנים את מה שהם עושים איתו – מחייב עיתונאים (כמו גם אנשי טכנולוגיה, חינוך, ספרות, וכל אספקט של התרבות שלנו, בעצם) להתאים את עצמם כל הזמן למדיום המשתנה. הקצב של השינוי כאן הוא עצום, וזה לא נהיה קל, אבל זה מרתק לראות טקסט שמגיע מתוך העבודה הזה, של הבנת המדיום, בגובה העוסקים בתחום.

אין תגובות

Apr 26 2013

על מקומו של הנייר בעיתון

שחר פרסם היום פוסט על רענן שקד ומלחמתו באינטרנט – וספיציפית, בכל אותם אספקטים של האינטרנט שמאיימים על העיתונות הממוסדת. שחר מתמקד בפוסט שלו דווקא בהיסטוריה של שקד עצמו, על איך עיתונאים צעירים ומהפכניים הופכים לעיתונאים מבוגרים וריאקציונריים – תופעה פופולרית גם אצל עיתונאי מוזיקה, כמו כאן או כאן. אבל אותי יותר מעניין איך שאנשים נהיים כבולים למושגים מאד קשיחים של “מה זה עיתון” (או כל מוסד תרבותי אחר, כמובן), נדבקים למאפיינים שלהם נראים מהותיים, אבל במבט לאחור, או במבט חיצוני, נראים שוליים, ולא רלבנטיים למהות האמיתית.

ואז, בעודי חושב על כך, נתקלתי בפוסט בבלוג Paleofuture של מוזיאון הסמיתסוניאן, שסוקר כמה תפיסות רטרו-עתידניות מ-150 השנים האחרונות על איך יראה עיתון העתיד. עיתונאים, יוצרים ואחרים ישבו וניסו לחשוב על חידושים מהותיים, על מהפכות טכנולוגיות והשפעתן על העיתון – ובאופן לא מפתיע, רוב התחזיות גם הן מקובעות על הרעיון של עיתון כאסופת דפי נייר כרוכים זה בזה. רוב הפתרונות העתידניים שמופיעים שם לא מנסים לאתגר את ההגדרה של “מה זה עיתון”, אלא רק לטפל בבעיה היחידה שהיתה עם המודל הזה, בזמנו: הלוגיסטיקה. איך להביא את העיתון לידי הקורא.

פתרון אחד, שעדיין קוסם לי, הוא של שפופרות האוויר. הרעיון עדיין בשימוש בהרבה ארגונים גדולים וותיקים, כחלק מהתשתיות הפיזיות של בניינים ישנים – צינורות עם לחץ אוויר שלוקחים קפסולות עם הודעות ומנתבים אותם לחדרים שונים בבניין. ואם זה עבד ברמת ועד הבית, למה שלא יעבוד ברמה העירונית? רק צריך לרשת את העיר בצינורות, אפשר להעביר את הדואר במהירות ה…רוח?

שפופרות אוויר הן רעיון שללא ספק שבק חיים. הוא רעיון עתידני שחי אך ורק בעבר, עד כדי כך שכל יוצר – סופר, צייר, במאי – שמשלב שפופרות אוויר, יעשה את זה היום רק כהומאז’ לרטרו-עתידנות, או כפארודיה מודעת על הז’אנר – כמו ב-Futurama, מה-Jetsons, שם שפופרות אוויר גדולות מספיק להסיע אנשים ברחבי הבית (Jetsons) או העיר (Futurama) משתלבות ברטרו-פיוצ’ריזם החינני (Jetsons) או המוקצן (Futurama) של הסדרה.

 

אז אם בתחילת המאה ה-20 אנשים ניסו לחשוב איך לשגר את העיתון עצמו – אותם ניירות שיצאו ממכבש הדפוס התאגידי במשרדי העיתון, אז בשנות ה-30 כבר אנשים מתחילים להבין שהפעולה הפיזית של ההדפסה לא חייבת להיות בידיים של המו”ל, בהכרח, ואפשר לבזר אותה הלאה.

יש ל-Paleofuture פוסט שלם על מדפסות-עיתון ביתיות, מכשירים המקבלים את המידע להדפסה על גלי רדיו ומדפיסים אותו בבית, לרוב בלילה בזמן שהמשפחה ישנה. הביצוע החביב עלי הוא זה שמופיע בתמונה למטה, מה שנראה כמו שילוב של מכשיר טלגרף עם מכבש דפוס. הרבה קרדיט מגיע, באופן לא מפתיע, להוגו גרנסבק – שאמנם מוזכר שם כעורך ומו”ל של מגזיני מדע פופולרי כמו Radio-Craft ו-Short Wave and Television, אבל הוא גם היה המו”ל של Amazing Stories, מגזין המדע הבדיוני הראשון.

אבל אם הרעיון של הדפסת העיתון בבית הוא חינני בשנות ה-30, כשדיו על נייר זה המדיום הסביר היחיד, אז בשנות ה-60 אנחנו רואים כבר התקדמות, הבנה שהעיתון הוא לאו דווקא הנייר, אלא המילים, הכתבות. גרסת שנות ה-60 למכבש הדפוס הביתי של גרנסבק כבר מציגה את החדשות, כברירת מחדל, על מסך אלקטרוני, ורק מוציאה הדפס פיזי אם הקורא מעוניין בעותק לעיון חוזר או לארכיון. גם אצל ה-Jetsons כבר אפשר לראות את העיתון כולו, ערוך ומעומד, מוצג על מסך טלוויזיה.

 

ואז, סוף סוף, יש לנו את המודל העכשווי של חדשות, פלוס מינוס. הטאבלט. להפתעתי, אפשר לראות את זה מוקדם משחשבתי, עם סרטון הדגמה עוד מ-1994 שחוזה את השימוש העכשווי בטאבלטים לצפיה בחדשות – שאפילו במקרים רבים ערוכות ומוצגות באופן דומה לעיתון המודפס.

אבל מה שמעניין אותי הוא דווקא המהלך ההפוך, שאותו אפשר כבר לנבא באמצעות ספרי מדע בדיוני (ובאופן מפתיע, פנטזיה), והוא החזרה לנייר. ב-Paleofuture מזכירים את העיתונים בסרט Minority Report, עיתונים שנראים כמו עיתוני הנייר של היום, אבל עם יכולת להתעדכן עם מידע עדכני מהרשת ולהציג וידאו בנוסף לטקסט ולתמונות. אפשר לראות עיתונים כאלה גם בספרים כמו The Diamond Age של ניל סטיבנסון, ואפילו בהארי פוטר. הרעיון הזה, של נייר חכם, הוא מה שהניע את הפיתוח של טכנולוגיות הדיו הדיגיטלי שבבסיס הקינדל וספרים אלקטרוניים אחרים, והוא לא רחוק מלהיות מציאותי. וכשהוא יהיה זמין ויעיל וזול, אני חושב שהוא באמת יבלע מחדש את שוק העיתונים, ויתן לנו עיתונים עם תחושה של עיתונים ישנים, אבל יכולות של אתרי חדשות מודרניים.

והוא יעשה את זה לאו דווקא בגלל סנטימנטליות נוסטלגית לאיך שעיתונים נראו פעם. לא רק, בכל מקרה. אלא גם בגלל שיש הרבה נוחות בנייר, במדיום קל ודק ונוח, שלא מחייב להחזיק טאבלט במשקל חצי קילו ביד אחת למשך שעתיים. הנייר עוד יחזור, אני אומר. אבל חכם יותר.

2 תגובות

Aug 11 2010

פינת האינפוגרפיקה: סקס מבלבל

הרבה אקשן רץ היום בבלוגוספירה ובאתרי חדשות הטכנולוגיה. OKCupid, אתר ההיכרויות לחנונים, התחיל לפני כמה זמן לפרסם פוסטים מעניינים עם נתונים סטטיסטיים מעניינים על המשתמשים שלהם, וכל מי שאוהב לקחת מידע סטטיסטי ולהוציא ממנו מסקנות אופרטיביות לחיים מיד התחיל להתלהב. אבל העדכון האחרון לגמרי שיגע כתבי טכנולוגיה ואת העורכים שלהם, עד כדי פספוס מלא.

בעדכון האחרון, OKCupid עשו מחקר השוואתי בין איכות הצילום והמצלמה של המנוי באתר, לבין הפופולריות והנחשקות של אותו מנוי. בנוסף למידע סטטיסטי מופרך יותר (“מצלמות פנאסוניק = סקסי, מצלמות קודאק = לא סקסי”) או פחות (“תמונות עם פלאש גורמות לדירוג יופי נמוך יותר”), עלתה מהמחקר שלהם מסקנה לגבי משתמשי סמארטפונים. בואו נעשה את זה בצורה של תרגיל מודרך:

SexAndSmartPhones

* Picture is © OKCupid.

 

מה אנחנו רואים כאן? על פניו, ועל פי הכותרת, יש כאן גרף של פעילות מינית של בעלי סמארטפונים. המספרים מאד מובהקים: משתמשי אנדרואיד: 6! משתמשי אייפון: 11! המסקנה? משתמשי אייפון מקיימים פי שתיים יחסי מין! כותרת! סקס מוכר!

הרבה בלוגים טכנולוגיים ואתרי חדשות פרסמו את הסיפור הזה. זה לא משנה ש-OKCupid רצו רק לעודד אנשים להצטלם באופן יותר אטרקטיבי, והתובנה על הסמארטפונים היתה משנית. לעורכים היתה כותרת – “משתמשי אייפון מזיינים יותר”. אבל משום מה אף אחד לא עבר את הכותרת של הגרף והסתכל מה בעצם כתוב שם.

המספרים עצמם כבר אמורים להיות חשודים. פעילות מינית לגברים עם אנדרואיד: 6. אבל שש מה? מה יחידות המידה? את התשובה אפשר לראות בצד שמאל של הגרף – “מס’ ממוצע של פרטנרים מיניים עד גיל 30”. אין כאן שום קורלציה לפעילות מינית – אם לאדם היו 10 פרטנרים מיניים עד שנת 2007, ויובש מיני מוחלט מאז שקנה את האייפון – הוא עדיין יחזק את הטענה המופרכת שמשתמשי האייפון פעילים יותר. אם משתמש אנדרואיד מקיים יחסי מין באופן יום-יומי עם חמש נשים שונות, הוא עדיין יוריד את הממוצע, ואת התפיסה של הפעילות המינית של המכשיר שלו.

אם כבר יש משהו שאפשר ללמוד מהגרף, הוא על הרגלי המונוגמיה של אנשים, אבל גם שם לא הייתי ממהר להוציא כותרות בנוסח “אייפון זנותי, אנדרואיד חסוד”. הנתונים הסטטיסטיים האלה מתעלמים מעשרים אלף גורמים חיצוניים, כמו המדינות בעולם שבהם נמכרים אייפונים ו/או אנדרואידים, וכו’, והמטענים התרבותיים שלהם. אנחנו לא יודעים אם מדובר ב-10 פרטנרים חד פעמיים או 10 מערכות יחסים ארוכות טווח. אנחנו לא יודעים כלום. חוץ משלושה דברים: את הנתונים המספריים היבשים שאנחנו רואים שם בגרף. את העובדה ש-OKCupid עצמם, בין אם בטעות או בשביל לגרור צפיות, נתנו לנתונים כותרת מטעה. ושעורכים וכתבים ברחבי העולם, עם כמה יוצאי דופן ראויים לציון, יוותרו לחלוטין על הבנה של טקסט, שלא לומר על הבנה של אינפוגרפיקה שאמורה למנוע בלבולים, כדי לתקוע כותרת סנסציונית וחסרת משמעות. אבל זה כבר לא ממש מפתיע, נכון?

2 תגובות

Feb 23 2009

עיתון ועיתונות

נושא שמעסיק את התקשורת לאחרונה, באופן מובן, הוא מותה הקרב וההולך של התקשורת – או לפחות כך אפשר להבין מנבואות הזעם שמדברות על מותה של העיתונות המודפסת, סגירתו של ערוץ 10, קיצוצים, ביטולים, מינויים ופיטורים, ודברים רבים שהעין השביעית מדווחת עליהם בהרחבה, עיתונאים כמו יובל דרור מתבטאים עליהם אישית, ונביאי New Media רואים ככשלון אישי של העיתונאים.

הקישור האחרון, של ג’ף ג’ארוויס, זכה להדים רבים, ביניהם התקפה ישירה מהסופר/עיתונאי/בלוגר בעל כורחו רון רוזנבאום על כך שג’ארוויס מאשים את העיתונאים עצמם, ולא את המערכת, את המדיום, את העיתון. למרות הנימה הקנטרנית וההתקפות האישיות, רוזנבאום מעלה – גם אם בלי כוונה – נקודה שג’ארוויס ורבים ממגיביו פספסו, וזה שיש הבדל מהותי בין מקצוע העיתונאות לבין תעשיית העיתונים.

הקשר ביניהם הוא סימביוטי, אבל לא מחויב המציאות. העיתונים צריכים את העיתונאים כדי לספק תוכן חדשותי יום-יומי לציבור הקוראים. העיתונאים צריכים את העיתונים כדי לקבל גב, מימון ופלפורמה לפרסם את תחקיריהם. עיתונים רבים כבר הראו שהם יכולים להסתדר טוב מאד גם בלי עיתונאים, רק עם אג’נדה, press releases ופרסומים. עיתונאים גם כבר הראו יכולת לנצל פלטפורמות אחרות – בלוגים, אתרי חדשות עצמאיים וכו’. מה שג’ארוויס ורוזנבאום רואים זה לא קריסתה של העיתונאות, אלא של העיתונות המסורתית, המודפסת, הנמכרת בקיוסקים וממומנת מפרסומות, הנשלחת למנויים וחיה על כותרות וסקופים. Dead Tree Journalism.

רוזנבאום, מתחת לרטוריקה הבכיינית של “הזיזו לי את הגבינה”, מבין שעדיין יש מקום ויש צורך ציבורי בעיתונאות מקצועית, עם מימון מקצועי שיכול לפתוח דסק חדשות בבגדד או לשלוח אנשים לכסות אירועים רחוקים, ועם סטנדרטי אתיקה מקצועיים שמבקרים את העוסקים בו. אולי רוזנבאום מאמין בזה רק מתוך מומנטום ארכאי, אבל הוא עדיין צודק. ג’ארוויס, לעומת זאת, כל-כך מרוכז בחזון ה-Citizen Journalist שלו שהוא מאבד לחלוטין את ההבדלה בין עיתונאי מקצועי לחובבן שבמקרה היה במקום הנכון בזמן הנכון. הוא מבלבל זמינות ומהירות של דיווח עם עומק ואיכות, והוא נותן לעובדה שיש בלוגרים/עיתונאים חובבניים מצוינים – מעמיקים, מקיפים, איכותיים – להשכיח את העובדה שהרוב המוחלט אינם כאלה, ואי אפשר להסתמך עליהם ככאלה. בקיצור, הוא רוצה לעשות לעיתונאות מה שספרים כמו “אמא, תראי, בניתי אתר!” עושים למקצוע בניית האתרים, לפחות ע”פ תלונתם של בוני אתרים מקצועיים – הזנייה של המקצוע ע”י כלים נוחים, כך ששוכחים שיש גם צורך בידע, טכניקה, כשרון והבנה, לא רק עדכונים מהירים בטוויטר.

לי באמת שאין סנטימנטים לעיתונים המודפסים. מעולם לא קראתי אותם בשקיקה. אבל אני כן מאמין שצריך למצוא פלטפורמה מעודכנת – נוחה, רווחית, אמינה ורצינית – לעבודה עיתונאית. עבודה מהסוג שמחפשת מקורות וחוקרת פרשיות, שמקבלת משכורת הגונה כדי שלא תצטרך להתקיים ממתנות ותכתיבים. אבל פתרונות? פתרונות אין לי.

2 תגובות

Jan 16 2009

בשולי החדשות

מה שמושך אותי במיוחד באותה עיתונאות אזרחית שמתהווה לה בבלוגים ובטוויטר הוא לאו דווקא מהירות התגובה, למרות שזו לרוב התכונה הכי בולטת כשטוויטר מקדים את סוכנויות הידיעות. זה גם לא היעדר התיווך, הדיווח הישיר, האישי ורב-הפנים של רסיסי החדשות שמצטברים מכל כיוון.

לא, היתרון הגדול הוא לא עומק הדיווח, אלא רוחב הדיווח. מה הכוונה שלי? שבעוד שאירוע חדשותי כמו התרסקות מטוס נוסעים אל תוך נהר ההאדסון, אתמול בערב, קיבל סיקור מפורט ועדכני מאתרי חדשות כמו ה-NY Times ו-CNN, הידיעות שם היו… ידיעות. חדשות. איזה מטוס, איפה הוא עבר, למה הוא התרסק, מה קרה לניצולים, וכולי. אבל אצל ג’ייסון קוטקי, אחד הבלוגרים היותר פופולריים בעולם, הצטברו דברים אחרים בנוסף לדיווח החדשותי. תמונות, כמובן: יאניס קרומס צילם את המטוס מהמעבורת שפינתה את הניצולים והעלה אותן לטוויטר שלו באותו הרגע. מעבר לזה, מישהו החליט להעלות תרשים של נהר ההאדסון בו אפשר לראות את עומק המים – זה פרט שולי, פרט שאף ערוץ תקשורת רשמי לא יטרח לחפש ולחפור ולפרסם, אבל במקרה אדם כלשהו עם זמינות לתרשים הזה עקב אחרי הסיפור והעלה את התרשים לפליקר – אז קוטקי סחף גם את זה לתוך הדיווח שלו, שהוא פחות דיווח עיתונאי סדור ויותר קטמארי מתגלגל שמדביק אליו פריטי מידע מרחבי הרשת. חוץ מהתמונות והתרשים גם יש לנו נתוני טיסה שנאספו בזמן אמת על גובה המטוס – כל אלה פריטים שלא יכנסו למגבלות המקום של אייטם במהדורת הערב, ועורך אתר החדשות לא יטרח לחפש את הנתונים הללו. אבל העובדה שאנשים שולחים לקוטקי קישורים לדברים הללו והוא מוסיף אותם גורמים לדיווח שלו להיות רחב יותר, גם אם פחות עמוק וממוקד. אולי ב-CNN יתנו יותר מידע על הגורמים להתרסקות, אבל אצל קוטקי נמצא היסטוריה של התרסקויות מטוסים אל תוך מים, ושל התרסקויות מטוסים עקב התנגשויות עם ציפורים. ואז מתחילים ה-Mashups: גולשים התחילו להלביש את נתוני הטיסה על גבי Google Maps. בשלב הבא, קוטקי קורא לאנשים לבנות מסלול טיסה והתרסקות תלת-מימדיים ב-Google Earth. אני לא אופתע אם גם זה יגיע במהרה.

 

***

פריט טריוויה א’: ה-New York Times, במאמציהם להוסיף עדכונים בלתי פוסקים לכתבה גם במחיר של טקסט חסר תועלת, עניין או פשר, פרסמו את הפנינה הזו:

Though officials have not released his name, the pilot is now at the New York Waterways terminal talking to federal investigators. He is described as a male white, 5-11 to 6 foot, reed thin, with a white mustache, close cropped white hair and a tan complexion. He is wearing a captain’s suit.

***

פריט טריוויה ב’: ב-10 לחודש, כמעט שבוע לפני שצילם את המטוס מהמעבורת, ציין יאניס קרומס בבלוג שלו שאחד היעדים שלו ל-2009 הוא לצבור יותר מ-1000 איש העוקבים אחריו בטוויטר. כרגע, יממה אחרי ההתרסקות, יש לו כבר מעל 2000. הוא גם מרואיין בתוכניות טלוויזיה כלל-אמריקאיות. רע לעסקים שלו זה בטח לא.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים