ארכיון התגית 'עיר'

ספט 19 2014

פינה קטנה ומקושקשת

יש פינה בתל-אביב, פינה קטנה בין רח’ זמנהוף ורח’ שולמית, שהיא אחת מפינות המוצלחות בעיר.

אין הרבה שם בפינה. קיר בטון, ספסל, עץ מעל. אבל איכשהו הקיר הזה, קיר בטון חלק ורחב, בלי מודעות או שלטים, הפך להיות אזור הנסיונות והיערכות של הרבה מאמני הגרפיטי (וסתם משרבטי הקירות) שבעיר. 

IMG_20140823_090955

מהזווית הזו הוא לא נראה מאד מרשים, אבל הוא ממשיך עוד משני הצדדים, ותמיד יש עליו משהו. לפעמים זה סתם tagging מעפן. לפעמים זה מישהו שרוצה לבדוק את הסטנסילים, ואפשר למצוא את אותה הדוגמה עשרים פעם, בצבעים שונים וכמויות ספריי שונות. משמאל שם, באדום, אפשר לראות שני חצילים של epk על רקע אדום זרחני. וכל כמה שבועות מישהו בא וצובע את הקיר מחדש באפור, וכל הסיפור מתחיל שוב, מההתחלה. מלא הפתעות.

2014-08-23 09.08.34

לפני כמה שבועות עברתי שם וראיתי את הגרפיטי הזה, תבנית פשוטה של “הייתי רוצה ______”, שכל השורות מולאו ע”י עוברי אורח ואנשים שהחליטו להוסיף את ההערות שלהם במקומות המיועדים. מה שהם רוצים נעו בין הבנאלי (שלום עולמי) לילדותי (המון סמים) לסוריאליסטי, ואני מאד נהיתי לראות את זה.

והנה, לסיום, עוד כמה פיסות גרפיטי מהאזור. לא כולן מהפינה הזו ספציפית, אבל ברדיוס קרוב, ומכולם נהניתי:

2014-09-06 17.06.29

2014-08-23 09.07.53

2014-08-23 09.08.01

2014-08-23 09.08.11

תגובה אחת

דצמ 17 2011

השארת חותם

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

Ames72Lego

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי1 אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

עמוד פרסומות סגור

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

MerryCrisis

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, TheClawGraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי"). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.

  1. ויש גם קצת נציגות חוץ-תל אביבית, ספציפית של Broken Fingaz החיפאים []

3 תגובות

מאי 02 2011

יומן הֵלֶך

ארבע שנים. ארבע שנים שאני תקוע עמוק עמוק בתל-אביב, על אופניים או אוטובוסים או ברגל. ב-2007 ויתרתי על האוטו מהליסינג, כשנכנסתי לסטארט-אפ תל-אביבי והפסקתי לבקר לקוחות ופרוייקטים באזורי תעשיה היי-טקיים מגוונים. ארבע שנים של אורבניות, של הכל קרוב להכל, של מוניות בהינף יד ואספרסו בכל פינה. והיום, הגעתי לפגישת היכרות עם פרוייקט מחוץ לעיר. ולא סתם מחוץ לעיר – בפולג, איזור התעשייה האפרפר של נתניה.

אז אני לא סתם אשמיץ. אין לי שום דבר ספציפי נגד פולג. הוא לא שונה משמעותית מנווה נאמן בהוד השרון או מקריית אריה בפתח תקווה. ערבוב של חדש וישן. מוסכים וזעיר-מפעלים ליד חברות היי-טק מצוחצחות בתוך בנייני בטון מכוערים. מה שמשותף לכולם הם מרחבי החנייה העצומים, המתפרסים, המלאים להתפקע שלהם, מאות מכוניות הממלאות את המדרכות, החניונים והכבישים. כשראיתי את זה, הרגשתי פתאום באופן מאד ישיר את השינוי שעברו החיים שלי בארבע השנים האחרונות.

מאד זרים לי, בימינו, אזורי התעשיה הגדולים הללו, שהתחבורה הציבורית אליהן מוגבלת ולא נוחה, ושהאוטובוסים בה נוסעים רק בשמונה בבוקר ובחמש בערב, לקחת אנשים אל העבודה וממנה הביתה. אזורים של ציי רכב שמאפשרים למרבית העובדים לשמור על שבריר כלשהו של עצמאות בנוגע להתנהלותם. זה מרגיש כל כך מלאכותת מול עירוב השימושים של המרחב העירוני, שם המשרד של אחד נמצא מתחת לבית של השני, ושניהם יורדים לשתות קפה באותו מקום. זה גם משהו שמרגיש לי מאד אמריקאי, עם תרבות ה-commuting הפרברית, שיירות הענק של אלפי המכוניות שעומדות בפקקים הקבועים כל בוקר וכל ערב, גומעות מרחקים עצומים לכל כיוון, במונחים ישראליים, עקב המנטרה האמריקאית החוזרת של שטח-משלך, שטח-משלך. מנטרה שזכתה לחיזוק, לאורך רוב המאה ה-20, מדלק זול ומכוניות זמינות. משם נולד הביטוי הכה אמריקאי, If you lived here, you’d be home by now, ביטוי שאני מנסה להתחקות אחר מקורו כבר כמה שנים, וכנראה נולד על שלט פרסום של פרוייקט נדל”ן כושל כלשהו על הכביש המהיר. ביטוי שמגלם את את סדר העדיפויות הבורגני הדפוק שבו העבודה היא מרכז החיים, ודברים שוליים – כמו הבית – צריכים להקבע על פיו, ולא להפך.

IMAG0400

לכן שועשעתי לגלות את שלט החוצות הזה היום באזור פולג, בקצה שדרות גיבורי ישראל. אני מתנצל על האיכות המחורבנת של התמונה – צולם בטלפון מול השמש – אבל עדיין, קשה לי להחליט מאיפה להתחיל. האם זה מאותו vibe מיושן שעולה מהשלט, ועוד עם סימן הקריאה מלא ההתלהבות. בעבודה! אתה! עכשיו!

ואולי זה השימוש בפועל בניין בתמונה, לרוב לא הדימוי שבישראל מנסים לשייך לאזור התעשייה, שלרוב מתהדר יותר במשרדי ההיי-טק שבו מאשר במוסכים והמפעלים.

לא, אני חושב שהחלק המגוחך ביותר הוא הסיסמא שבתחתית השלט, יחד עם הקומפוזיציה כולה. בוא לנתניה, פועל ציון! מצא לך עבודת כפיים אשר תמלא אותך סיפוק, ובו ידיך בנה את הריביירה הישראלית, על קיטה, נופשה, תרבותה וספורטה.

* * *

והנה תמונת בונוס, למיטיבי קרוא ולכת. לצערי, Cat and Girl הוא כבר מזמן לא קומיקס רשת שאני יכול להמליץ עליו. הוא התדרדר לאזכורי תרבות פופ נידחים מדי, יבבות אקזיסטנציאליסטיות בוטות מדי ואבסורדיזם אבסטרקטי שלא ממש מצליח להעביר שום מסר או תחושה. אבל בימיו הטובים, הוא היה אחד הטובים ברשת, אם לא (כפי שאומר הנוער) ה-.

7 תגובות

מרץ 20 2011

הליכה בעיר זרה

כשהייתי קטן, לפני כעשרים ושתיים שנה, גרתי בחו”ל, בקנדה, בטורונטו. ילד קטן בעיר גדולה. מאז לא גרתי מחוץ לת”א או לוויניה, וההתרשמות שלי מחו”ל היא בעיקר מגיחות קצרות, סופי שבוע, או לכל היותר טיול מחוף-לחוף בארה”ב. חסרה לי זווית הראיה השונה שמגיעה מלגור בארץ אחרת עם נורמות אחרות וסטנדרטים אחרים. לאו דווקא הדברים הגדולים, אלא דווקא הקטנים, הם אלה שעושים את ההבדל.

* * *

אחרי שבוע ברחובות ברצלונה התחלתי לחשוב שאולי זה לא אני, זה הם. רחובות ברצלונה לא שונים מאד מרחובות תל אביב. הרבה אנשים הולכים לכל מקום, חוצים בירוק או באדום, ממלאים את השדרות ואת המדרכות. רוכבי אופניים מצפצפים ועוקפים על הכביש, על המדרכה, על נתיבי האופניים המסומנים, וכולם מתקיימים להם בבלאגן חי ונושם. אבל בברצלונה, איכשהו, הרגשתי כל הזמן במגננה בעודי הולך ברחובות. התחושה היתה כל הזמן שעומדים להתקל בי, או שבאמת נתקלים בי. המכוניות לא חיכו להולכי הרגיל שיעברו את הכביש אם הרמזור התחלף לאדום, וקבוצות או זוגות לא התפצלו כדי לתת לאנשים מולם לעבור. מצאתי את עצמי קופץ, מזנק ונעצר הרבה יותר מאשר בתל-אביב, כשההרגשה שלי היא שתרבות ההליכה שם, בברצלונה, שונה מאשר בארץ. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה. לא היתה תחושה שהאנשים פחות נחמדים, וזה לא שההליכה שם הרבה יותר מוסדרת, ואני עברתי על איזה חוקי רחוב. יש פשוט איזה ניואנס בהתנהגות שהם רגילים אליו ואני לא.

היום הילכתי לי באלנבי הסואן, בקינג ג’ורג’ העמוס. כל סוף השבוע, ועוד עם החג, מרכז תל אביב היתה כמרקחה. ועדיין הצלחתי בלי אפילו לנסות להתקדם, לזרום עם הקהל, דרך הקהל. לעקוף את מי שמתעכב, לזוז למי שממהר. אני דובר את שפת ההליכה כאן בעיר, אפילו אם אני לא יודע בדיוק מה היא.

* * *

בברצלונה, לפחות במרכז התיירותי, יש המון שדרות וכיכרות. אבל יש שם החלטות עיצוביות שלא לגמרי ברורות לי. הכיכרות גדולות והשדרות רחבות, אבל כמעט בלי עצים או קישוטים אחרים. רובם גם בלי ספסלים או מקומות ישיבה אחרים. התחושה היא של מרחב עירוני נאה, עם ארכיטקטורה יפה, אבל שממש לא מזמין אותך להשאר בו, אלא רק לחלוף, ללכת, להמשיך הלאה. אולי זה קשור למנהגי ההליכה שלהם. אולי לא.

3 תגובות

מרץ 06 2011

החיים הפשוטים במעמקי האדמה

אתם יודעים מה אני אוהב ברכבות תחתיות? חוץ מהעולם הפועם והחי מתחת לפני השטח? אני אוהב את העובדה שברגע שאתה יורד לך לעבר הרכבת, אתה עובר לעולם אחר, עולם בו מונחים קיומיים בסיסיים של תנועה לא תקפים.

בעולם שלמעלה, תחבורה היא דו-ממדית, לכל הפחות. היא כוללת הליכות ופניות, הליכה לאיבוד ושינויי כיוון. היא כוללת רמזורים ותמרורים וחוקי תנועה, פקקים, הולכי רגל, מרחקים ועייפות. בעולם שלמטה, התחביר של התנועה כולל שתי פעולות בלבד. אתה יכול להמתין. או שאתה יכול לעבור לרכבת אחרת. זהו. אלו כל הפעולות שבעזרתן מגיעים מכל נקודה א’ לכל נקודה ב’. אין מפות, יש רק תרשימים סכמטיים. אין כיוונים, יש רק מסלולים שמצטלבים באופן שרירותי. אין קשר ישיר בין וקטור התנועה שלי, הנוסע במערכת, לבין וקטור התנועה של הרכבת עצמה, שיכולה לפנות והתפתל, לטפס ולרדת, וכל זאת בעוד שהחשכה מסתירה את זה ממני. אבסטרקציה מוחלטת.

ואז אתה עולה חזרה מהמעמקים, בוקע החוצה מהמדרגות הנעות, ומבלה כמה שניות של ורטיגו, dislocation. לא בגלל שאתה לא יודע איפה אתה – הרי היעד היה כתוב על כל השלטים, בקע מהרמקולים המטושטשים בכל הרציפים. לא, הבלבול נובע מהתרגום שאתה עובר, מעולם פשוט של קביעת יעד וחתירה לעברו תוך שימוש בכללים פשוטים ומובחנים, כמו משחק דמקה, לבין העולם הכאוטי שמעל, בו אנחנו צריכים לבחור כיוון על מערכת צירים רב-ממדית, ולקוות שהוא יוביל אותנו למטרה.

9 תגובות

דצמ 22 2009

פסיפס קולי, או: פינלנד פינלנד אוּבֶּר אַלֵס

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.

תגובה אחת

דצמ 18 2009

כבוד

ליד התחנה המרכזית בת”א ישנה שווארמיה כבר הרבה מאד שנים – אולי כבר אין, לא הייתי שם הרבה זמן – בשם “שאוורמה ראש העיר”. על השלט היתה צללית של גבר, ידיו על מותניו וחזהו מתוח. דמות קזבלן נוטפת טסטוסטרון. השם של המקום מייצג את זה – ראש העיר. דמות בולטת. Alpha male. כבוד.

לפני שנה-שנתיים ראיתי עוד שווארמיה, בצפון אבן גבירול. אני לא זוכר בדיוק איפה. גם הם הלכו על אותו מוטיב גברי, מודל לחיקוי. מצד שני, השם של השאוורמיה הזו היה קצת יותר מעודכן. “שווארמה המנכ”ל”.

מצד שני, גם היא כבר נסגרה.

2 תגובות

מאי 01 2009

שוטטות

אתה יוצא אל העיר, אולי עם מטרה, אולי סתם לשוטטות. אתה מוצא את עצמך במקרה ברחוב בו לא היית שנים רבות, בבית בו בילית כמעט כל יום במשך שנתיים. עוד לא הספקת להתרגל לעובדה שהרחוב כבר לא אותו רחוב, והבית כבר לא אותו בית, ופתאום מתאסף לו קהל גדול ברחוב. וראש העיריה מקדיש לוח הנצחה. ומשורר שאתה לא מכיר מדבר על שוטטות בעיר ואיך אפשר להתקל פתאום, מונצח על קיר, במחזאי, או במשורר, או במשורר שמדבר על מחזאי מול לוח הנצחה לֲמחזאי שחי ברחוב כשעוד הוא היה הרחוב שלו, לפני שהוא היה הרחוב שלך ושלה. ואיך הרחוב בכלל יכול להיות הרחוב שלו? הוא כבר הרבה שנים לא הרחוב שלה, שלא לומר שלך, שלא לומר שלו. אבל יש לוח הנצחה שאומר שזה הרחוב שלו. ואין שום דבר שאומר שזה היה הרחוב שלה, חוץ משכנים מרירים והאיש במכולת. ואין שום דבר שאומר שזה היה הרחוב שלך חוץ מזכרונות שהולכים ומטשטשים עם הזמן, וילכו ויטשטשו עוד עד שהם רק גושים מעורפלים של רגשות ישנים שקרו ברחוב שלו, אחרי שהוא היה הרחוב שלו, ולפני שהוא הונצח, רשמית, בתור הרחוב שלו.

The city, however, does not tell its past, but contains it like the lines of a hand, written in the corners of the streets, the gratings of the windows, the banisters of the steps, the antennae of the lightning rods, the poles of the flags, every segment marked in turn with scratches, indentations, scrolls

Italo Calvino / Invisible Cities

אין תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים