ארכיון התגית 'עיצוב'

Apr 03 2017

גם בלוגו, מילים נשארות מילים

לפני כמה ימים נתקלתי בלוגו הזה, ומאז הוא עושה לי כאב ראש.

terribklelogo

אני פשוט לא מצליח להסתכל עליו למשך יותר משלוש שניות בלי לקבל סחרחורת לשונית. הייתי מצפה מאגודה שמתעסקת בתקשורת שתהיה קצת יותר רגישה למה שלוגו כזה משדר.

אני לא מדבר כאן על הפונט המיושן, וגם לא על בחירת הצבעים הדהויה, אם כי היא עוזרת להדגיש את הנקודה. אבל מי לעזאזל חשב לחלק את הלוגו לשלוש שורות דיסטינקטיביות, כשכל אחת מכילה מילה אחת בעברית ואחת באנגלית, אבל כשאין באמת קשר בין המילים? כן, ברור לי שסדר המילים במשפט שונה בשתי השפות, אבל הבחירה לשזור אותן זו בזו ככה יוצרת צימוד חזק בין כל זוג מילים, והציפיה שהצימוד הזו יוצרת מתרסקת ברגע שהמוח מפרש את המילים עצמן.

עובדת בונוס: באתר האגודה יש רשימה של עבודות דוקטורט בתקשורת שהתפרסמו בישראל מאז 1999. אני לא יודע אם זה רשימה מלאה (מרגיש לי קצת מעט מדי), אבל היא כוללת את עבודה הדוקטורט של אמיר חצרוני.

עובדת בונוס 2: משום מה, בנוסף לרשימת עבודות הדוקטורט וה-MA בתקשורת, יש גם רשימה של פרסומים הקשורים למיניות הומוסקסואלית במחקר בישראל. אני מבין למה מישהו שיש לו גישה לאתר ורצון לפרסם את הרשימה הזו ישתמש בבמה שלו, אבל המיקום של זה מרגיש מאד… שרירותי.

אין תגובות

Apr 20 2010

מוזיקה במרחב המודפס

אחד הדברים שאנשים אוהבים לבכּות עם גסיסתו האיטית של התקליט (והדיסק) והמעבר לקבצי MP3 הוא ה-album art, העטיפה הקדמית בעיקר, וה-liner notes שבפנים. אבל בנוסף לאלה, שמתי לב פתאום שחסרה לי העטיפה האחורית של הדיסק, עם רשימת השירים. בניגוד לעטיפה הקדמית, לרשימת השירים היה תפקיד מפתח בשמיעות הראשוניות של המוזיקה. אני שם דיסק חדש במערכת או באוטו ועולה שיר טוב, או מעניין, או רע, אז אני רוצה לדעת איזה שיר זה, איך קוראים לו, ואפילו מה אורכו, בעיקר אם הוא רע. המידע הזה מגיע מהעטיפה האחורית החשובה.

HeathenBackCover

אפשר לראות התקדמות בעיצוב העטיפה האחורית, חלקה של התעשייה וחלקה אישית שלי. בהתחלה הדיסקים שלי היו רוק קלאסי שהועבר לדיסקים, ביטלס ו-Doors והשאר, והעיצובים של העטיפות היו מינימליסטיים. מקדימה עיבוד של עטיפת התקליט, מאחורה לבן פשוט עם רשימת השירים. בהמשך יצאו יותר ויותר תקליטים ישירות ל-CD, וגם אני התחלתי לשמוע להקות צעירות וחדשות יותר, והעטיפה האחורית היתה חלק מעיצוב העטיפה בכלל. שמות השירים השתלבו בעיצוב, או שעוצבו בהשתלבות, ונהיו אלמנטים גראפיים משל עצמם. ועדיין, הם האלמנט בעטיפה כולה שעליו הסתכלתי הכי הרבה. והעיצוב הגראפי, ה-layout הוויזואלי, נהיה חלק מחווית ההקשבה שלי.

שמעתי היום את Heathen, אלבומו המצוין של דיוויד בואי מ-2001. שמתי את הדיסק ונכנסתי   להתקלח, ופתאום שמתי לב שהגיע שיר 3, Slip Away, שאני מאד אוהב. והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא “אה, השיר מצד ימין למעלה”. לעד, אני מניח, Slip Away יהיה השיר של צד ימין למעלה. כמו ש-Heathen (The Rays) יהיה השיר המוגדל למטה, או ש-5:15 The Angels Have Gone יהיה השיר שהמספר שלו בדיסק (9) מתערבב עם ה-5 שבתחילת השם.

HeathenBackCoverDetail

נ.ב.: אני מאד מאוכזב מ-Google Images (ואפילו מ-bing), שלא הצליחו למצוא לי תמונה של העטיפה האחורית של Heathen, וחייבו אותי להוציא את הדיסק ממרבצו המאובק ולסרוק את התמונה. תעריכו את זה!

5 תגובות

Dec 21 2009

כחול וצמיגי

ראיתי היום באוטובוס איש יושב ומשחק עם האייפון שלו, שאותו קנה בשבוע האחרון, לאחר ההשקה בארץ. אני יודע שהוא קנה אותו עכשיו, כי האייפון – מופת לעיצוב מוצר והנדסת אנוש – היה עטוף בשרוול גומי כחול עם הלוגו של פלאפון, שהפך את המכשיר המעוצב ללבנה דביקה וחמימה.

זו הדרך של פלאפון, אני מניח, להכניס את המיתוג שלהם לאייפון למרות המגבלות הנוקשות שאפל מציבה על המשווקים. אם אסור להם להדביק את הלוגו על הטלפון עצמו, הם פשוט יעטפו את המכשיר כולו בצבעים שלהם, כחול בינוני עז, בניגוד ללובן האלגנטי של אפל.

סלקום בחרו בדרך אחרת להכניס את המותג שלהם לשיווק האייפון, עם שלטי פרסומת ברחבי הדיזנגוף סנטר בצבעי סגול וצהוב שהיו גורמים גם לאוהד בית”ר להתכווץ בכאב, שמפרסמים את האייפון סנטר. לא את האייפון, חלילה – הם לא יעזו לשים את העיצוב שלהם על פרסומת לאייפון בניגוד להנחיות אפל. אבל לאייפון סנטר? אין סיבה שלא. ואני מרגיש שמשחקים איתי בקקי.

* * *

השרוול הכחול הזה של פלאפון, כאמור, היה גורם למהנדסי המוצר של אפל לבכות בשקט, בפינה. בלי הלבן האיקוני, בלי המתכת המוברשת, פשוט צבעים חזקים וגומי תעשייתי. אבל הם יכולים לבכות עד למחר על איך יותר נכון, ויפה, והרמוני לעצב מוצר – אבל בסופו של דבר זה הצרכן שמחליט, והצרכן שרוצה את האייפון שלו שלם ונוח, וכחול, וצמיגי.

לפני שנים רבות, ידידה שלי קיבלה פרוייקט להרים אתר לאיזה יבואן של ציוד לבניין. היא ישבה שעות והשקיעה להרים אתר בית נעים ויפה, עם צבעים משתלבים ופונטים נעימים וטקסט קריא ונוח. ואחרי שהיא סיימה, הלקוח הסתכל, והנהן, ואמר שזה מאד יפה, אבל לא ככה הוא רוצה את זה. הוא רוצה את האתר בצהוב בוהק – צהוב בולדוזר – עם הרבה פסים שחורים וחיים צר ושאר תועבות טיפוגרפיות שגרמו לה להחוויר. אבל בסופו של דבר, המוצר לא קיים בפני עצמו. ואם קבלני בניין רגילים להזמין ציוד מקטלוגים מודפסים שבהם הקונבנציה היא צהוב ושחור וסימני קריאה, ככה הם רוצים גם את האתר שלהם. וככה אנשים רוצים את האייפון שלהם. כחול. וצמיגי.

10 תגובות

Jan 14 2009

חדש הוא הישן החדש

למי שעדיין לא הספיק להתרגל ל-Web 2.0, להלן פרסומת שנתקלתי בה היום:

web3.0

מילא ההנחה המובלעת ש-2.0 זה כבר מיושן, ו-3.0 זה מודרני (שהיא בעצמה, לדעתי, מילה קצת מיושנת). יש לנו כאן עוד שני אלמנטים חיננים.

הראשון הוא הפס מימין עם אותה סיסמה אלמותית, “brand new”. זה טוב. זה חדש. זה יותר חדש ממה שיש לך עכשיו, לכן הוא טוב יותר. חדש יותר. חדש. חדש!

השני הוא השם של המוצר עצמו – Ux Potion. המסר של הפרסומות הוא של מודרניות, חדשנות, חידוש – אבל המוצר עצמו קיבל שם ישן, ארכאי. שיקוי-פלא, בבקבוקון זכוכית מסורתי, ועיצוב גראפי בצבעים אורגניים, חום וירוק. לא ממש מסתדר עם הדימוי.

מאחורי הפרסומת, אגב, מסתתרת חברה עיצוב ממשק משתמש בשם momentum design labs (כן, לחצתי על הפרסומת. הכנסתי לגוגל עוד איזה סנט או שניים), שהעמוד שלה דווקא מעוצב momentumבסגנון הרבה יותר מודרני – מינימליסטי, בצבעי לבן וכחול, פונט עגלגל בלי אותיות ראשיות, לוגו עם משחקי שקיפויות – כל מה שאפשר לצפות מעיצוב Web2.0. רק חסר אפקט השתקפות-ברצפה-רטובה.

והמוצר המפורסם? אותו Ux Potion מודרני, קלאסי, חדשני, מסורתי, איפשהו בין Web 3.0 לרומנטיקה של המאה ה-19? איך הוא משתלב במומנטום הזה?

הוא לא מופיע בכלל באתר.

2 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים