ארכיון התגית 'ספרים'

מאי 21 2014

לילה בגינת הספרים המוזרים

אייבבוקס (AbeBooks) היא אחת מחנויות הספרים המקוונים הותיקות יותר באינטרנט. פחות חנות ספרים, יותר אתר-על שמרכז מאות ואלפי חנויות יד-שניה ברחבי העולם, ומקום טוב למצוא ספרים נדירים שאפילו אמזון מתקשים לאתר. אבל לא על האתר באתי לכתוב היום.

לאייבבוקס יש, כך מסתבר, פינה באתר , “חדר הספרים המוזרים” שמה, שבה הם מרכזים ספרים תמוהים, ביזאריים ובלתי סבירים בעליל. אקדים ואגיד שהיא לא פינה חדשה, וכבר זכתה להפניה מהטוויטר של ניל גיימן לפני כשנתיים, אבל אני נתקלתי בה רק עכשיו, ומיד צללתי לתוך הרשימות התמוהות. מהר מאד שמתי לב שהספרים המוזרים מתחלקים לכמה קטגוריות מובחנות.

הספציפיים והאזוטריים

הספרים בקטגוריה הזו נוטים להתמקד בנושא מאד מאד ספציפי, ומאד מאד אזוטרי – אזוטרי מספיק שאתה תוהה מי לעזאזל חשב שיש לו שוק גדול מספיק להוציא לאור. ספרי רשימות אובססיביים, אסופות נתונים שמקומן בנספחים של עבודות מחקר משמימות ושאר נושאים שקהל היעד שלהן הוא מצומצם, במקרה הטוב.

כמה דוגמאות:

Shepherds' Crooks and Walking Sticks (Mini Books): David Grant, Edward Hart

  • Shepherds’ Crooks and Walking Sticks מכיל, ככל שאני מצליח להבין, תמונות ומידע על מקלות הליכה, וספציפית אלה של רועי צאן. זה לא שיש לי בעיה עם material history – להפך, אני חושב שזה תחום מעניין, ושלמקלות הליכה אפילו יכול להיות פרק מעניין בספר בנושא. אבל ספר שלם? עם שם כל-כך לא מזמין? ומהוצאה לאור שמוציאה, כך נראה, בעיקר ספרי תשבצים?

 

 

 

 

The Art of Faking Exhibition Poultry an Examination of the Fakers Methods and Processes with Some Observations on Their Detection: George Scott

  •  The Art Of Faking Exhibition Poultry מכיל, להפתעתי, בדיוק מה שהכותרת מרמזת. הספר, שפורסם ב-1934 תחת הכותרת המלאהThe Art of Faking Exhibition Poultry an Examination of the Fakers Methods and Processes with Some Observations on Their Detection (קליט!) מתאר, ובכן, אין אנשים מזייפים את איכות התרנגולים שלהם כשהם באים להציג אותם בתערוכות, ואיך לתפוס אותם. הגיוני, לא?

 

 

Forensic Examination of Rubber Stamps: A Practical Guide: Jan Seaman Kelly

  • Forensic Examination of Rubber Stamps: A Practical Guide נשמע מלהיב, לא? גם התיאור של הספר ממלא אותך בהתלהבות:

    מטרת ספר זה לעדכן את חוקר המסמכים בתהליכי יצור וחומרים חדשים, ואיך תהליכים אלה ניתנים לזיהוי והבדלה זה מזה.

    מלהיב! מרטיט! לא יכולתי להניח את הספר מהידיים!

 

המתחכמים והמטעים

הקטגוריה השניה מכילה ספרים שהכותרות שלהם נראות ביזאריות, אבל הן פשוט מתחכמות – כותרת מוזרה כדי לתפוס את העין, או אולי סתם לא חשבו על איך הכותרת תתפס בעיני הציבור. התוכן, ברוב המקרים, הוא די סטנדרטי, ענייני, ואולי אפילו מעניין. לא מגיע לספרים האלה להגיע לעמוד הספרים המוזרים, לדעתי, ברגע שמתגברים על האפקט של הכותרת.Still Stripping After 25 Years: Burns, Eleanor

  • Still Stripping After 25 Years הוא לא, כפי שאולי יחשוב הקורא הלא-כל-כך-תמים, זכרונותיה של חשפנית. הפער בין הציפיה לבין המציאות מתגבר כשרואים את הכריכה וחוסר הסקסיות המשווע שלה. במקרה הזה, מדובר בטכניקה בשם strip-quilting, טכניקת סריגת שמיכת טלאים שהכותבת, אלינור ברנס, מתעסקת איתה כבר רבע מאה. מלהיב? לחובבי שמיכות טלאים, אולי. ללא ספק הכותרת לא מספקת את העסיסיות המרומזת.

 

  • How to Make Love While Conscious: Sex and Sobriety: Kettelhack, GuyHow to Make Love While Conscious נשמע קצת מגוחך אולי, אבל כשמסתכלים על התוכן, רואים שהוא ספר רציני מאד, על בעיות שיש לאלכוהוליסטים וסובלים מהתמכרויות אחרות עם חייהם האינטימיים לאחר הגמילה, אחרי שנים בהם ההתמכרות ליוותה את כל הרגעים האינטימיים בחייהם. השם נשמע קליל, אפילו מתבדח. הנושא – קצת פחות.

 

 

 

  • Stock ImageTrout Madness: Being a Dissertation on the Symptoms and Pathology of This Incurable Disease by One of Its Victims יודע בדיוק מה הוא עושה. כי אני לא חושב שהייתי טורח אפילו להסתכל על ספר שנקרא “עשרים ואחד סיפורים קצרים על דיג”, עם סיפורים כמו “היום האחרון”, שמתאר את הכאב העצום של היום האחרון של עונת הדיג, והציפיה לשמונה חודשים עד שתתחיל שוב העונה. הספר, כך מסתבר, הוא הספר החמישי של סיפורי דגים של אותו סופר, ואחריו התפרסם גם Trout Magic, הפופולרי באותה מידה (?!).

 

המוזריםבאמת

…ויש את אלה שבאמת מגיע להם להיות ברשימה. המוזרים באמת, מרימי הגבות, אלה שלא ברור לך מה עבר בראשו של המו”ל כשאישר את ההדפסה שלהם. סרי הטעם, הלא ברורים והתמוהים לחלוטין. הם התושבים הראויים של חדר הספרים המוזרים. ואנחנו אוהבים אותם.

  • All About Scabs (My Body Science Series) (My Body Science Series)All About Scabs, כי הילד שלך צריך ללמוד על גלדים במוקדם או במאוחר, לא?

 

 

 

 

 

 

 

 

  • Catflexing: The Catlover's Guide to Weight Training, Aerobics and Stretching: Jackson, StephanieCatflexing: The Catlover’s Guide To ,Weight Training, Aerobics and Stretching, שהוא בדיוק מה שהוא נשמע – שימוש בחתולים כמשקולות.

 

 

 

 

  • Stock ImageThe Humanure Handbook: A Guide to Composting Human Manure. ובכן, זו תהיה נקודה טובה לעצור בה.

3 תגובות

יונ 23 2013

רקונסטרוקציה של הוצאת ספרים – פוסט תגובות

הפוסט הקודם על מצב הוצאות הספרים עורר תגובות ודיונים מעניינים, אז החלטתי לרכז אותם כאן, כולל ההתייחסויות שלי אליהם.

  • העלמה עפרונית כתבה:

למה לקנות ספר (במחיר מלא!) על בסיס פרק אחד שונה מלקנות דיסק/אלבום על בסיס שני הסינגלים שיצאו לרדיו/לרשת? (בהנחה שלא מדובר ביוצר שהעלה אלבום מלא לבנדקאמפ או ליוטיוב)

אני חושב שזה לא מאד שונה, אבל אם כבר, זה עוזר לחדד את הבעייתיות של המודל הזה. בשביל ששני סינגלים יצאו לרדיו, חברת תקליטים צריכה לבחור בלהקה הזו (כמו תהליך הלקטורה), האלבום היה צריך לעבור עריכה מקצועית, וחברת התקליטים צריכה לפעול להפיץ את הסינגל לרדיו, מה שמאד קשה לעשות בלי המנגנון הזה. את כל זה, בא המנגנון של בנדקאמפ ושות’ לעקוף, ע”י כך שהאמן יוכל להפיץ את האלבום ישירות (כמו הסופרים במודל הדיגיטלי הישיר), אחרי שהוא (תיאורטית) עבר עריכה מוזיקלית מקצועית. לא שונה מהותית.

מה כן שונה? במקרה של מוזיקה, האופציה של “הורד עכשיו, שלם מה שתרצה אח”כ” הוא מקובל הרבה יותר מאשר בספרות. אני לא לגמרי סגור על הסיבות – אולי בגלל שמוזיקאים מתפרנסים גם מהופעות בנוסף למכירת תקליטים, ויש כאן עניין סינרגטי של לעורר עניין לקראת הופעות? אני לא בטוח שזה זה, כי רוב המוזיקאים לא מרוויחים כ”כ הרבה מהופעות, אלא אם הן ממש מצליחות. אולי בגלל שבמוזיקה אפשר לפצל הלאה למודל של סטרימינג בחינם אבל הורדות בתשלום? אני אשמח לדעות נוספות בנושא.

בכל מקרה, אני חושב שיש הרבה הקבלות בין שוק המוזיקה ושוק הספרים, כשלמוזיקה יש פור של כמה שנים, מסיבות טכנולוגיות – נגני מוזיקה דיגיטליים והורדה ישירה היו זמינים הרבה לפני שספרים אלקטרוניים נהיה נוחים, זולים ובמיינסטרים. שווה להסתכל על שוק המוזיקה ולחשוב מה יקרה הלאה.

  • עופר כתב

אחת הבעיות העיקריות עם מנגנון ההמלצות הזה הוא שהמנגנון פגיע לשיטת “תן לי ואתן לך” – אני אמליץ על הספר שלך, ובתמורה תמליץ על שלי: זו הסיבה שכשאני משוטט באמאזון אני אוטומטית פוסל ספרים שהם Self Published או יוצאים דרך הוצאות כגון Createspace. כי לא משנה כמה כוכבים יש לספר, אלא אם כן מישהו שאני סומך על טעמו המליץ לי עליו, קשה לי לדעת שההמלצות הן לא מהסוג הזה.

זה אכן חסרון במנגנון המלצות חסר רגולציה, בה אין לך דרך לדעת אם אפשר לסמוך על המלצה או לא. מצד שני, זה לא פחות נכון במודל הקיים. אם ספר קיבל ביקורת במוסף ספרים, זה כי הוא טוב או כי ההוצאה דחפה אותו? יש שם הרבה יותר דברים מאחורי הקלעים. מנגנונים אישיים יכולים, תיאורטית, להיות אמינים יותר – בהנחה שהם באמת מה שהם מתיימרים להיות.

המנגנון של המלצות גולשים היה הבטחה מאד גדולה לפני כעשור, והוא אחד העקרונות הבסיסיים של מה שכונה Web 2.0 בשלב מסוים. אבל מהר מאד, כמו שעופר ציין, אנשים איבדו אמון. דווקא בגלל הכח הגדול הזה של המלצות ישירות, המנגנון זכה למגוון abuses, סופרים שכתבו ביקורות מחמיאות לעצמם וקטלניות למתחריהם תחת שמות בדויים, חברות “שיווק אינטרנטי” המתמחות בכתיבת ביקורות חיוביות, ועוד.

לכן רשתות חברתיות זכו לכ”כ הרבה תשומת לב, גם בקרב אנשי שיווק וגם בקרב חוקרי אינטרנט. כי הם מוסיפים אלמנט נוסף, אלמנט האמון שמוטמע ברשת. המלצה של אדם לא ידוע באמזון היא מפוקפקת אוטומטית. אבל המלצה של מישהו שאני מכיר מיד זוכה ליותר התייחסות. כל מנגנון המלצות עתידי חייב יהיה להתבסס על הרשת החברתית של האנשים, בין אם רשת מפורשת, כמו גרף החברים בפייסבוק או טוויטר (או גוגל+, טוב, נגיד), או על רשת מובלעת, המלצות מפה לאוזן. לכן כל חנות אלקטרונית מכילה כפתורים לשיתוף הפריט בדואר אלקטרוני וברשתות חברתיות. ולכן חברות רוצות שתעשה להם לייק ותשתף תכנים ויראליים: כי ברגע שזה מגיע ממך, החברים שלך יתייחסו לזה.

מה שרק חסר עכשיו זה מנגנון שבו אני אוכל לראות את סך ההמלצות שלי – רשימת המלצות שנבנתה אוטומטית מהפעילות השוטפת שלי, ולבנות מזה “סל המלצות” מפורש".

אז מה שעשית זה הפכת את הסופר למפיק של ספר. ואתה יודע מה, אני יכולה לדמיין שהרבה סופרים יעדיפו פשוט לשכור מפיק, מישהו שיודע את התהליך ויודע למצוא אנשי מקצוע טובים. כמו שכשאתה משפץ אתה לוקח קבלן. עכשיו תקרא למפיק-קבלן הזה הוצאת ספרים, וחזרת לנקודת ההתחלה.

זה נכון מאד, ואפשר בהחלט לראות בהוצאות הספרים כמנגנון הפקה, שמנהל את כל תהליך ההוצאה לאור מא’ ועד ת’. אבל יש הבדל מהותי בין המודל היום לבין המודל של הוצאת הספרים כחברת הפקה, והיא השאלה של מי עובד בשביל מי. במצב היום, לתפיסתי, מי שמוציא ספר זו ההוצאה. היא מביאה גרפיקאים לכריכה, עורכים לעריכה, וסופר לכתיבה, אבל הם כולם מועסקים על ידי ההוצאה, בין אם כעובדים או כקבלנים. ההוצאה היא זו שמוציאה ספר, לא הסופר. המודל מבוסס האינטרנט עשוי להפוך את היוצרות – הסופר הוא זה שעומד בראש הפירמידה, וההוצאה עובדת בשבילו.

כמובן, בשביל להבין איך הגענו למצב הקיים, אנחנו נכנסים לסיפורים הרבה יותר גדולים. כמו שדפנה ציינה, הסיבה שהוצאות הספרים (ותאגידים גדולים בכלל) נהיו בעלי השפעה גדולה כ”כ היא בגלל שבסדרי הגודל שבהם דברים מתנהלים בימינו, אפילו במדינה קטנה יחסית כמו ישראל, חייבים לשים המון כסף up front בשביל להפיק אפילו מהדורה אחת של ספר. ולכן סופרים לא יכולים להרשות לעצמם את הסיכון הכלכלי, ולכן רק חברות שכבר יש להן כסף יכולות לעשות את זה, וע”י כך לקבוע את הכללים. השאלה היא אם אפשר לשבור את הריכוזיות בשוק ההוצאה לאור.

אפשר לחשוב על כל מיני דרכים, רובן בהשראת שווקים אחרים. למשל הקמת קואופרטיבים של סופרים שתומכים אחד בשני בהוצאה לאור של הספרים של כולם, בדומה ל-credit unions או קואופרטיבים צרכניים שחווים התעוררות מאז המשבר הכלכלי של 2008 וההפגנות שאחריו.

אפשרות אחרת, והיא זו שמובלעת בפוסט המקורי, היא שהפצה דיגיטלית ישירה יכולה להוריד משמעותית את העלויות של הפקת ספר. זו טענה שדורשת הוכחה, כמובן. עריכה עדיין תעלה כסף, ובתקווה סכומי כסף שתאפשר גם לעורכים להתפרנס בכבוד. ושיווק, ובכן, כל עוד רוב העולם עדיין מסתמך על מדיה ישנה ופרסום המוני, גם שיווק יעלה הרבה כסף.

  • ישראל כתב

יש הרבה יותר סיכוי שאני אהנה מספר אם הוא תורגם על ידי ד”ר עמנואל לוטם, והתחלתי לחפש אם קיימת איזו רשימה של ספרים בתרגומו (לא מצאתי). אם השם שלו היה מופיע על הכריכה, זה בהחלט היה גורם לי לקנות הרבה יותר ספרים.

וגם דפנה הוסיפה:

דרך אגב: מי במודל שלך מטפל בכלל בתרגומים? שבישראל מהווים 80% מהשוק

זו גם שאלה מעניינת. במודל התאורטי שלי, הסופר הוא היוזם והדוחף. אבל זה לא ריאלי לצפות שסופר ידאג גם לתרגומים של הספרים שלו לשפות שהוא בכלל לא יודע איך הן נראות. במצב כזה, צריך גורם מקומי כלשהי שיתפקד בתור היזם והדוחף. וכיום, הגורם הזה הוא הוצאות הספרים. מי זה יהיה להבא? האם מתרגמים מקצועיים יהיו כמו סופרים, ילכו לחפש ספרים ויפיקו את התרגום? לא סביר, כי תרגום, עם כל זה שזו לא עובדה טכנית בלבד ויש בה הרבה אמנות, אין למתרגם עדיין את אותו הדחף שיש לסופר, הדחף לראות את היצירה שלו על המדפים. אני אשאיר את זה כשאלה פתוחה בינתיים.

3 תגובות

אוק 19 2011

סייברפאנק – רשימת קריאה

ביום שני האחרון העברתי הרצאה בפסטיבל אייקון על סייברפאנק: על ההיסטוריה של הז’אנר, נקודות בולטות בהתפתחות שלו, הקשר הישיר שלו להתפתחות תרבות הרשת וקשרי הגומלין בין עליית האינטרנט לשקיעתו של הז’אנר.

לבקשת כמה מהנוכחים, אני אעלה רשימת קריאה וצפייה של ספרים, סרטים ומאמרים שהוזכרו בהרצאה, עם הערות על הרלבנטיות שלהם לנושא.

עדכון: ב-16 לאפריל 2014 העברתי הרצאה נוספת בכנס עולמותכנס עולמות, “אז למה לי סייברפאנק עכשיו?”. רשימת הקריאה עודכנה עם מאמרים ונקודות לקריאה נוספת.

עליית הסייברפאנק

1) ברוס בתקה – סייברפאנק

בתקה, סופר לא ידוע במיוחד, טוען לכתר טביעת המונח Cyberpunk בסיפור קצר שכתב – אך לא פרסם – ב-1980. הקישור מכיל הסבר של בתקה על מקור המונח, את הסיפור הקצר במלואו, וגם קישור להורדה של הספר שכתב ב-1989, Cyberpunk, בו הוא מאגד מגוון סיפורים קצרים שכתב בז’אנר.

2) רידלי סקוט – בלייד ראנר

הסרט, מ-1982, מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק מ-1968, אבל דווקא החזון של רידלי סקוט של העיר המלוכלכת והמנוכרת הוא זה שקבע את הטון העיצובי של הסייברפאנק לעשור לפחות, והשפיע על ויליאם גיבסון ישירות.

3) ויליאם גיבסון – נוירומנסרimage

הספר הארכטיפי של הסייברפאנק, שביסס את מרבית מוסכמות הז’אנר – האקרים, סייברספייס ושתלים קיברנטיים. לספר גם שני המשכים – Count Zero ו-Mona Lisa Overdrive, שממשיכים את סיפוריהם של חלק מהדמויות ואת התימות המרכזיות של הספרים. מומלץ.

4) ברוס סטרלינג – איים ברשת

הרגל השניה, יחד עם נוירומנסר, שעומדת בבסיס הז’אנר. כאן הטכנולוגיה משרתת אנשים מהשורה ומאפשרת להם להתמודד על ארגונים וממשלות ותככים מאחורי הקלעים. בניגוד לנוירומנסר, אני הרבה פחות נהנתי מהספר הזה, כספר, ואפילו (הודאה דרמטית!) לא סיימתי אותו. אבל גם הוא תרם רבות להתפתחות האידאולוגיה הסייברפאנקית, יותר אפילו מנוירומנסר, בגלל שהוא יותר מעוגן בהווה ממנו.

5) ויליאם גיבסון / רוברט לונגו – ג’וני מנמוניק

הסרט, מ-1995, המבוסס על סיפור קצר מצוין של ויליאם גיבסון מ-1981, מכיל כמות דחוסה של קלישאות סייברפאנק, ומעיד בעיקר על איך הז’אנר הצליח להכנס למיינסטרים ההוליוודי. לרוע המזל הסרט ממש גרוע, למרות המעורבות של גיבסון בכתיבת התסריט, ויכולות המשחק המפוקפקות של קיאנו ריבס לא עוזרות. מומלץ לקרוא את הסיפור במקום, שפורסם בקובץ הסיפורים הנהדר של גיבסון Burning Chrome.

שקיעת הסייברפאנק

1) ניל סטיבנסון – Snow Crash

Snow Crash הוא ספר נהדר. באמת. הוא מופתי. הוא מרתק. הוא אחד מהספרים הטובים שקראתי. אבל כספר סייברפאנק, הוא כבר מסמל את הסוף. הסמטאות המלוכלכות הופכות להיות שכונות סוריאליסטיות שם המאפיה מוכרת זכיונות למכירת פיצה, והסייברפייס החתרני של גיבסון מזכיר הרבה יותר את פייסבוק של ימינו מאשר את מרחבי המידע בצבעי הניאון של נוירומנסר:

cyberspace

2) ויליאם גיבסון – טרילוגיית הגשר

הטרילוגיה השניה של גיבסון, שנכתבה עשור לאחר נוירומנסר ומתרחשת בעתיד קרוב הרבה יותר, מראה איך גיבסון הולך ומתקרב לתקופה של ימינו, מבחינה כרונולוגית כמו גם טכנולוגית. הספרים נכתבו בתקופה שטכנולוגיות מחשוב ומידע כבר היו נפוצות יותר בקרב הציבור, ומראות איך הסייברפאנק מתחיל להתכנס לתוך ההווה.

3) האחים וואשובסקי – המטריקס

שובו של קיאנו ריבס לסרטי הסייברפאנק מסמלת לדעתי (אם כי לא באשמתו) את סתימת הגולל הסופית של הז’אנר. המטריקס, למרות שהוא מכיל המון מאפיינים סייברפאנקיים, הוא בעצם הפוך אל הז’אנר כמעט מכל בחינה. הטכנולוגיה אינה משחררת, היא כובלת. המציאות הוירטואלית היא משהו שיש לברוח ממנו, לא אליו, אך העולם האמיתי, המוחשי והמיסטי, ורק שם למצוא את מקומך.

4) ויליאם גיבסון – זיהוי תבניות

ויליאם גיבסון שוב מככב כאן, בספר מ-2003 – עשור נוסף מאז טרילוגיית הגשר, עשרים שנה אחרי נוירומנסר. בספר הזה – ובשני המשכיו, גיבסון אוהב טרילוגיות – העלילה מתרחשת כבר בהווה לחלוטין. הטכנולוגיה היא האינטרנט, אנשים משתמשים בגוגל, והספר כולו – למרות שבאווירתו מזכיר את הסייברפאנק, כבר מראה קריסה מוחלטת של הז’אנר אל תוך המציאות.

5) קורי דוקטורוב – האח הקטן

ספרו של דוקטורוב, שיצא ב-2007, הוא סמן בולט של מצב הרלבנטיות של הז’אנר: הספר מתאר את מאמציהם של בני נוער להתמודד עם הצמצום בחירויות הפרט שלהם, בעיקר הדיגיטליות, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר. אם הספר היה מתפרסם בשנות ה-90, אין ספק שהוא היה יכול להיות ספר סייברפאנק מצוין. אבל כיום, הוא בעיקר מדריך למשתמש הצעיר של איך להשתמש בטכנולוגיות העתידניות נוכחיות שלנו בצורה טובה יותר, חכמה יותר מאשר הממשלות והגופים הגדולים.

תרבות הרשת

1) Mondo 2000

המגזין מונדו 2000, שיצא לאור בין 1989 ל-1998, היה מגזין תרבות-נגד חתרני שהעלה את תרבות הסייבר על ניסו, חיבר אותה לתרבויות נגד קודמות, כגון ההיפים של שנות ה-60, והיה משפיע מאד על דור הראשונים של האינטרנט. כתבו בו ויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג ואחרים, והמגזין לא הסתיר – ואפילו הדגיש, במניפסט שלו – את השאיפה לשלב את חזון הסייברפאנק במציאות העכשווית.

2) חכים ביי -  T.A.Z

T.A.Z, או “איזורים אוטונומיים ארעיים”, הוא מניפסט אנרכיסטי מתחילת שנות ה-90 ששואף, במקום להפיל את החברה והממשל, להקים בתוכה כיסים מבודדים אשר חופשיים מהכללים והנורמות של החברה החיצונית. דוגמא בולטת לכך הוא פסטיבל Burning Man השנתי בארה”ב. כותב המניפסט מביא, שוב, את גיבסון וסטרלינג ואת רעיונותיהם ככלים למימוש ה-T.A.Z ברשת האינטרנט, לאפשר לאנשים ליצור קהילות וירטואליות עצמאיות.

3) ברוס סטרלינג – The Hacker Crackdown

הספר הזה של ברוס סטרלינג אינו סייברפאנק של ממש, אלא תיאור של תרבויות ההאקרים של תחילת שנות ה-90, מערכות היחסים הפנימיות שלהם והחיצוניות על המשטרה והשלטונות, ואירועים בולטים בהיסטוריה של ההאקרים. העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מסופרי הסייברפאנק הבולטים עזרה גם לקשר באופן הדוק בין הז’אנר לבין הסצנה האמיתית.

4) ג’ון פרי בארלו – הכרזת עצמאות של סייברספייס

ג’ון פרי בארלו  הוא טיפוס מעניין.  בשנות ה-60 וה-70 הוא כתב מילים לגרייטפול דד. בשנות ה-90 וה-2000 הוא היה פעיל פוליטית, בהתחלה במפלגה הרפובליקנית ואח”כ, אחרי שלא הסתדר עם הזרם הניאו-שמרני של המפלגה, לעומת הזרם הליברטריאני שהאמין, מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית. בין לבין הוא הספיק להיות ממקימי ה-EFF, ארגון חירויות הפרט באינטרנט, ולהיות חלק בולט בזרם הסייבר-ליברטריאני. המסמך המקושר, שפורסם ב-1996, היה השראה פופולרית גם הוא לדור של משתמשי אינטרנט. גם אם הוא לא מזכיר כבר את סטרלינג וגיבסון ישירות, הוא לא מפחד להשתמש במונחים ורעיונות שהגיעו מהם.

סייברפאנק למאה ה-21

1) “מה קרה לסייברפאנק?”, כתבתה של קלייר אוונס מ-2012 שמנסה להתחקות אחר הגלגולים של תרבות הסייברפאנק עד ימינו.

2) “הוא התגלגל לציפורים”, כתבה משלימה בה עשרה סופרים סייברפאנק מדברים על הז’אנר, שלושים שנה אחרי.

3) “Pocketful of Dharma”, סיפור קצר של פאולו באקיגלופי (Paolo Bacigalupi) בעל ניחוח סייברפאנק קלאסי, שממוקם בצ’נגדו, עיר נידחת (בעיני המערב) בת עשרות מיליוני תושבים במערב סין, כחלק מהתנועה של הז’אנר מחוץ לאיזורים המוכרים. ניתן למצוא אותו באסופת הסיפורים Pump Six and Other Stories.

4) מרוצללים (Shadowrun) משחק תפקידים שולחני שיצא ב-1989, ומאז התפתח לחמש מהדורות שונות, סדרת ספרים ומספר משחקי מחשב. העולם שבו משלב סיירפאנק קלאסי עם אלמנטים של פנטזיה, אבל ההתפתחות הבלתי פוסקת שלו ב-25 השנה האחרונות הן מראה מצוינת להתגלגלות של הז’אנר.

5) Cyberpunk 2077, משחק מחשב הנמצא בשלבי תכנון מהיוצרים של משחקי ה-Witcher הפופולריים, שהעניין בו מראה שהז’אנר הוא עדיין מקור לא אכזב לרעיונות.

 

זהו, אלו הטקסטים הראשיים שאליהם התייחסתי בהרצאות. היו עוד רבים שהוזכרו על ידי הקהל, או שסתם קצרה היריעה מלציין, אבל הם מהווים נקודת התחלה טובה.

8 תגובות

דצמ 06 2010

יומן קריאה: טרמפיסט ממוחזר ומעודכן

AndAnotherThing

 And Another Thing… / Eoin Colfer

באיחור מה, ובהיסוס רב, החלטתי לקחת לידי את הספר הזה, ההמשך-שלאחר-כל-ההמשכים, הספר השישי בטרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שהומשכה לאחר מותו של דאגלס אדאמס, לבקשת אלמנתו. ההיסוס מובן מאליו, ואיתו גם העוינות האוטומטית כלפי הספר. איך הוא מעז לקחת קלסיקה מודרנית ולנסות להוסיף את השם שלו עליה? ומי זה בכלל, האואן קולפר הזה, שלא שמעתי עליו אף פעם? טוב, אז נתתי לכל הזעם הקדוש והמרירות להתנקז, הזמנתי את הספר מהבוקדיפוזיטורי, והתיישבתי לקרוא1.

נתחיל מהשורה התחתונה. הספר טוב. הוא לא רע בכלל. הוא אולי לא גאוני כמו הספרים הראשונים, אבל בינינו – גם Mostly Harmless היה, כשמו, לא מזיק ברובו אבל רחוק מהשנינות המבריקה של ההתחלה. קולפר עושה עבודה מאד טובה בלשחזר את הסגנון של אדאמס, עם עדכון להווה: אם אדאמס כל הזמן השליך את תרבות הפופ העכשווית, מבוססת הטלוויזיה ברובה, על המבנים החברתיים המופרכים של הגלקסיה, אז קולפר מעדכן את זה עם תוכניות ריאליטי וסרטונים מביכים של האל תור שמועלים לרשת הסאב-אתא. אתה מקבל את ההרגשה שזה באמת מה שאדאמס היה עושה עם החומרים האלה, אם הוא היה כותב את הספרים כיום. וזה דבר טוב, בגדול.

הבעיה הראשית של הספר היא דווקא שקולפר קולע יותר מדי טוב לסגנון של אדאמס. הוא נמצא במצב מאד עדין, עם הספר הזה. מצד אחד, הוא צריך לכתוב דברים משלו, לא סתם להעתיק ולמחזר את אדאמס. מצד שני, הוא לא יכול להתרחק יותר מדי מהחומרים הקיימים, כדי לא להרחיק את המעריצים הקיימים שהם, יש להודות, קהל היעד העיקרי. הפתרון של קולפר הוא להסתמך באופן נרחב על דמויות, שמות, חפצים וסיטואציות שהוזכרו לאורך הסדרה. ארתור, פורד, זאפוד והשאר עומדים בלב העלילה, כמובן, אבל הרפרנסים נטחנים ללא הרף: האל תור, כאמור, והווגונים, והדנטראסי. אקצטנריקה גאלומביטס ומאגרתיאה. הציטוטים מהמדריך, שהיו בשביל אדאמס דרך להכניס פרטי טריוויה מופרכים, הופכים אצל קולפר דרך להעלות באוב את רוח השטות של אדאמס, והם צפופים הרבה יותר מאשר בספרים המקוריים. בין לבין, הוא מכניס קצת תוספות משלו, הרחבות לרעיונות הקיימים, העמקה של כמה מהדמויות הוותיקות. התוצאה הסופית מזכירה מוזיקאי מזדקן שמעלה מופע חדש. הוא לא יכול לשים חומרים חדשים, כי מי שכבר בא, בא לשמוע את השירים שהוא מכיר ואוהב. אז הוא עובר מקלסיקה לקלסיקה, עושה עיבודים חדשים לפעמים, אבל דואג לחזור בהדרן ללהיטים הוותיקים בגרסאות הכי לעוסות שלהם, crowd-pleasers, כדי לשרוד את ההופעה.

די בולטת העובדה שקולפר מודע למעמדו ההיסטורי, והוא מנסה לשחק על הענווה הזה כדי לזכות בנקודות ממעריצי אדאמס החשדניים. ההקדמה לספר כולה מתבטלת בפני הסדרה המקורית. והאמת? לא לגמרי בצדק. מהמעט שאפשר לראות בין הסדקים של ההומאז’ים, קולפר הוא סופר דרמטי טוב יותר מאדאמס, שאי אפשר להאשים אותו בבניית דמויות עמוקות או מתפתחות במיוחד. קולפר מצליח לתת להם קצת (קצת!) יותר נופך אנושי מאדאמס. זה לא שהספר הפך פתאום למלודרמה מרגשת, אבל הקריקטורות של אדאמס היו חייבות עוד טיפה נפח בשביל למשוך ספר נוסף, וטוב שקיבלו אותו. חוץ מפורד, שלצערי קיבל אפילו פחות אופי מאשר בספר הקודם, והרבה פחות זמן מסך.

אז לסיכום: אני נהניתי מהספר, אם כי הוא לא משחזר את תחושת התדהמה שליוותה את קריאת הספרים המקוריים. הוא מצחיק והוא קולע למקור, אם כי הוא מתאמץ קצת יותר מדי. לא הייתי ממהר לקנות אותו אלא אם אתם רוצים לסגור סדרה שלמה, אבל אם הוא נקרה בדרככם, הוא בהחלט מומלץ.

  1. וכשאני אומר “התיישבתי”, אני מתכוון למובן ה-“צריך ספר בשירותים” []

4 תגובות

נוב 01 2010

אין יותר מדי ספרים

נתקלתי היום בטור (פוסט? כתבה?) של סופר בשם ביל מוריס, שלא הכרתי, בנוגע למצב העגום של תעשיית ההוצאה לאור בארה”ב, דרך הפריזמה של מכתבי הדחיה ששולחים על כתבי יד המגיעים אליהם. אודה ואתוודה שכבר בפסקה הראשונה התחלתי להתעצבן מהנאו-לודיזם שנשפך מהמסך. כולם עברו לאימייל במקום מכונות כתיבה, ומאז אף אחד לא משקיע במכתבם ארוכים ומנומקים! ולראיה, הנה מכתב מנומק אחד שקיבלתי פעם במכונת כתיבה! אנקדוטות במסווה ניתוח מעמיק!

הרגעתי את עצמי, והמשכתי לקרוא, בתקווה שהטור יתגבש לפואנטה קצת יותר קוהרנטית, ולשמחתי, זה אכן קרה. אמנם עדיין נראה שהוא לא הפנים את ההבדל בין הקורלציה בין עליית האימייל לעליית מכתב הדחייה הקצר וחסר האופי, לבין קשר סיבתי אמיתי בין השניים, אבל בכל מקרה הוא עבר לנקודה שונה, ששיאה בקטע הרביעי: הקצרנות נובעת מכך שתעשיית הספרות מוצפת במאות אלפי ספרים שצריך להוציא, ולכן אין זמן לענות כמו שצריך – שלא לומר לערוך כמו שצריך, או בכלל. “תפסיקו להוציא כל כך הרבה ספרים!”, קורא מוריס. “תסננו, תצמצמו, תעבירו רק את האיכותיים הלאה!”. מצוין! אני כבר לא צריך לפסול את מוריס כריאקציונר חסר תועלת, אלא אני יכול להתווכח ישירות עם טיעון מעניין וקוהרנטי יותר – ומוטעה לא פחות.

הבעיה הראשונה שלי עם הטיעון שלו הוא שהוא לא יפתור את הבעיה שעליה הוא הלין בתחילת הטור: מכתבי הדחיה. להפך, אם ההוצאות לאור ידחו יותר כתבי יד, הם יצטרכו לשלוח עוד יותר מכתבי דחיה ליותר סופרים. מוריס בעצמו מכיר בכך שאי אפשר לעצור בעד אנשים מלכתוב, ויותר ויותר מהם עושים זאת. בניגוד למגוון רואי שחורות, יש יותר קוראי ספרים מאי-פעם היום, והרבה אנשים עם זמן פנוי, הרבה התלהבות וגישה למעבד תמלילים.

הבעיה השניה, והמהותית יותר, היא שמוריס, שהתחיל את הקריירה שלו לפני 30 שנה, עדיין לא רואה מודל אחר מאשר הוצאות לאור המשמשות כ-Gatekeepers לתרבות, שקובעים מה ראוי לדפוס ומה לא. ובמצב כזה, ה-gatekeepers לא עומדים בעומס, ונאלצים להתפשר משיקולים כלכליים. אבל מה האלטרנטיבה?

האלטרנטיבה, במיטב מסורת האינטרנט, היא שיבואו כולם. שיבואו ויפרסמו ספרים. שיפרסמו בקינדל ויפרסמו באייפד, ויפרסמו גם בנייר מודפס אם הם רוצים. הם לא חייבים לעבור דרך מו”לים ידועים, למרות שאם הם יתקבלו להוצאה לאור כזו, מדובר בגושפנקא רצינית. הם לא חייבים לעבור עריכה מקצועית, אבל רובם, אלה הרציניים, ירצו – ועורכים יעבדו בדיוק כמו היום, אבל הם יעבדו בשביל הסופר, לא בשביל המו”ל. והכי חשוב: יקומו גופים שימליצו ויסננו ויקבעו מה טוב ומה לא. הגופים הללו קיימים כבר היום: המלצות של אופרה ווינפרי ופורומים של GoodReads ובלוגים ואלף ואחד מקורות ידע אחרים. כל אחד ימצא את הקהילה שההמלצות שלה מתאימות לו. כן, יש כאן שינויים די מהותיים, בעיקר ביחסי הכוחות בין הסופר לעורך (שעכשיו עובד בשבילו). ויש בתפיסה הזו הרבה נאיביות וטכנו-אוטופיזם על כך שגם המנגנונים המבוזרים הללו לא יושפעו על ידי פרסום, אינטרסים כלכליים וכדומה. אבל בבסיס, אני לא רואה איך המודל הנוכחי של הוצאה לאור שורד לאורך זמן.

5 תגובות

ספט 21 2009

עכשיו הוא האחר-כך החדש

Bezos and Kindle

על פי האפוקריפה של הקינדל, לג’ף בזוס מאמזון היה רגע הארה – רגע התפוח של ניוטון, כמאמר העורך שלי – כשהוא ישב לו על החוף וסיים את הספר שלו, וחשב לעצמו שלא משנה שהוא מנכ”ל של חנות מקוונת שמוכרת מיליון ספרים ביום, הוא עדיין צריך לקום וללכת הביתה בשביל להביא עוד ספר. כאן היחוד של הקינדל מהספרים האלקטרוניים1 האחרים שהיו בשוק הרבה לפניו: הזמינות. היכולת לקנות ספר מהמכשיר עצמו, מיד. זו המהפכה כאן, לא העובדה שאפשר לקרוא בכל מקום, אלא שזה רוכב על הרשת הסלולרית שנמצאת בכל מקום2, ומחבר אותך לחנות ספרים בכל רגע.

***

יצא לי לדבר עם חברה שהתחילה עכשיו לייבא ספרים אלקטרוניים פשוטים, בלי חיבור סלולרי או wifi. “למה צריך את החיבור הבלתי פוסק הזה?”, שאל אותי הבחור. “אנשים יקנו כמה ספרים ויעמיסו אותם על המכשיר בבית. גם ככה אנשים יושבים כל יום מול המחשב”. אני דווקא חושב שהוא  טועה, וחנויות ספרים יתפסו תאוצה רק כשיוכלו לרכב על גל הספונטניות של הקונים, שיושבים בים או בבית קפה ונגמר להם הספר, או שבדיוק מישהו אמר להם שהם חייבים לקרוא את החדש של דן בראון, או שסתם יש להם שעה לשרוף ברכבת. אני גם חושב שזה חלק גדול מההצלחה של האייפון: העובדה שאפשר לקנות מוזיקה או אפליקציה ישירות מהמכשיר והתחיל לשמוע/להשתמש מאפשרת למשתמש לקבל סיפוקים מידיים, ולחנות להרוויח מהחלטות רכישה ספונטניות. זו הסיבה שמיקרוסופט השיקה גם היא חנות אפליקציות עכשיו למכשירי ה-Windows Mobile, למרות שהיא פלטפורמת הפיתוח למכשירים ניידים הוותיקה ביותר בשוק. זו גם הסיבה שמסך צבעוני לספר אלקטרוני יהיה רעיון טוב, פשוט בשביל שאנשים יוכלו לראות את העטיפות בחנות בצבעים המקוריים. זה יקל על ההחלטה לקנות.

***

ברמה האישית, המעבר לחנות ספרים מקוונת במקום פיזית יהיה משמח ומצער כאחד. מגל אפס אני הולך לאיבוד בחנויות ספרים, ואני מאד אוהב את הריח והשקט של חנויות יד-שניה, קטנות וגדולות. אני גם אוהב את הספרים עצמם, הדפים, הכריכות.

מצד שני, אני גם אוהב דיסקים. ביליתי שעות בלעבור בין מדפים בדיסק סנטר והאוזן השלישית וסופר-זאוס ופיקדילי, והייתי יוצא עם ערימות קטנות של דיסקים כל פעם. אהבתי את העטיפות, והחוברות שמגיעות עם הדיסקים.

אבל רבאק, נמאס. נמאס ממאות דיסקים שמסתובבים בבית וצריך לזכור להחזיר אותם למקום וכל כמה חודשים לסדר אותם מחדש, ולגלות שעשרות דיסקים לא נמצאים בעטיפות שלהם. ונמאס מזה שאני צריך להעביר כל דיסק שאני קונה ל-MP3 מיד כשאני קונה אותו, כי אני שומע אותו בבית, ובאוטו, ובנגן, וזה הרבה יותר נוח כשהכל דיגיטלי. וכשהבנתי, יום אחד, שאני קונה דיסקים ומשאיר אותם בעטיפה ופשוט מוריד אותם מהאינטרנט – כי זה יותר מהיר ונוח מלהמיר אותם ל-MP3 – אז באותו יום הפסקתי לקנות דיסקים. עדיף כבר לקנות ב-MP3, כשאפשר.

אז גם בספרים, אני יכול לראות איך הנוחות והזמינות והמיידיות יהיו גורמים חזקים יותר מאשר החיבה לפורמט ולעטיפה. אם הספר האלקטרוני יהיה נוח מספיק וקריא מספיק, ויאפשר לי גישה מיידית מכל מקום, אז אני רואה איך אני עובר אליו בלי למצמץ.

אני לא מוכן למצוא את עצמי שוב, כמו היום, מסיים את הספר שלי ותקוע עוד שעה באוטובוס בלי מה לקרוא.

 


1. שימו לב, אגב, לטרמינולוגיה. ספר אלקטרוני: המכשיר. ספר דיגיטלי: התוכן. מבלבל? רק עד שנתרגל.
2. יש מילה טובה בעברית ל-ubiquitous?

6 תגובות

ספט 17 2009

יומן קריאה: אנשי זאב ונישואים כושלים

WerewolvesInTheirYouth

Werewolves in their Youth / Michael Chabon

ארצות הברית היא מדינה גדולה, עם זהויות אזוריות מאד בולטות. הדרום האמריקאי, כמובן, ידוע בסטריאוטיפים שלו, אבל גם לאזורים אחרים יש מאפיינים תרבותיים. מדינות צפון המערב, למשל – מדינת וושינגטון הצפונית והגשומה, ואורגון המיוערת, ידועות באוכלוסיה נורדית גדולה, שהיא בתורה ידועה באופי שקט, סטואי, אפילו דכאוני. זה הנוף האנושי שבו בחר מייקל שייבון למקם את הסיפורים הקצרים שנאספו בקובץ הזה, שיצא לאור בשנת 1999 – לפני ששייבון פרץ למודעוּת (שלי, לפחות) עם “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי” שיצא בשנת 2000. אנשים קשים, שקטים, קשי-יום ומרירים, אבל לא מתלוננים. סטואיים. כבדים.

צריך להמנע מלהשליך יותר מדי מהביוגרפיה של סופר על היצירות שלו. לא כל ספר הוא רומן-מפתח אוטוביוגרפי. אבל אי אפשר מלתהות לגבי חיי הזוגיות של שייבון בזמן שהוא כתב את הסיפורים הללו. כל סיפור נסוב סביב מערכת יחסים מתפוררת אחרת, בין אם מנקודת מבט של ילדים להורים מתגרשים, נשואים טריים שתוהים אם עשו טעות וזוגות בשלבים שונים של תיעוב הדדי וחיים מתפרקים. גם A Model World, קובץ הסיפורים שלו משנת 1991, מכיל דוגמאות רבות למשפחות מפורקות, אבל שם נקודת המבט היא לרוב של ילד או נער שעולמו מתערער, וכאן הסיפורים מגיעים מנקודת מבט של המעורבים ישירות, שמוצאים את עצמם הורסים במו ידיהם את חייהם, בלי יכולת לעצור בעד עצמם. חלק מהסיפורים נגמרים בסוג של closure, כשהדמות מוצאת בכל זאת דרך להתעלות על מסלול החיים ההרסני שהתוותה לעצמה. ברוב המקרים גם זה לא קורה.

Michael Chabon למרות הטון העגמומי, הסיפורים עצמם מהנים. שייבון תופס רסיסי חיים באופן מפורט ומדוקדק, עם תיאורים חיים ונושמים, למרות ששייבון הוא לא מאסכולת ה-“בואו נשתמש רק בשפה פשוטה ודיבורית”, אם כי כאן הוא עדיין לא מפגין את עודף ההתלהבות הסגנוני שמאפיין את “איגוד הסופרים היידיים” שלו. אבל לא הייתי ממליץ לקרוא יותר מסיפור אחד בבת אחת, אלא אם אתם סובלים מעודף שמחת חיים.

הסיפור האחרון הוא בונוס נחמד: על ההקדמה שלו חתום גריידי טריפ, הדמות הראשית בספרו השני של שייבון, “ילדי פלא”, דמות של סופר מתוסכל. בהקדמה מציג טריפ את הסיפור כעבודתו של אחד אוגוסטוס ואן זורן – מורה בבית-ספר הכותב סיפורי אימה בסגנון ה.פ. לאבקראפט. והסיפור, המיוחס לסופר הפיקטיבי, הוא אכן סיפור אימה בסגנון של תחילת המאה ה-20, עם ארכיאולוג בעירה קטנה בצפון מזרח ארה”ב החופר קברים אינדיאניים עתיקים ומגלה סודות אפלים. חמוד, ובאופן משעשע משהו, שובר לחלוטין את אווירת הדכדוך של שאר הספר.

7 תגובות

יול 13 2009

Don’t Judge a Book By Its Cover

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק'נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין creem_tשהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים