ארכיון התגית 'ספרות'

Nov 04 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק ב’)

פוסט זה הוא חלק ב’ של סקירת הנובלטות שהיו מועמדות לפרס ההוגו 2014.

חלק א’ התפרסם כאן.

The Exchange Officers / Brad R. Torgersen

אחרי הסיפורים הקצרים של ההוגו הזה, ואחרי שתי הנובלטות הקודמות, הסיפור הזה בא לי קצת מוזר. הוא לא היה רע, אבל הוא גם לא ממש היה טוב. הוא היה קצת חסר אקשן וחסר ריגוש וחסר חידוש, וכל זה בגלל שהוא הרגיש כמו מד”ב, בלי ממש להיות מד”ב.

הסיפור מספר על פרוייקט צבאי אמריקאי לתפעול מרחוק של רובוטים, ועל שני קצינים שמועברים לפרוייקט ולומדים לאהוב את הרובוטים הענקיים שלהם, שנשלחים לחלל לעבוד בתחזוקה של תחנת חלל. ואז הסינים מתקיפים את תחנת חלל בשביל לגנוב את הטכנולוגיה. ואז הם מגינים עליה. הסוף.

הוא היה חסר ריגוש כי לא היה שם שום דבר שלא ראינו בעבר, בעולם של מד”ב צבאי ובכלל. הוא היה חסר ריגוש כי למרות הסצנות בהם הרובוטים הענקיים נאבקים באסטרונאוטים הסינים, אנחנו יודעים שדן ומאבי, שני הקצינים, בעצם נמצאים על כדור הארץ ולא נשקפת להם סכנה אמיתית. והוא לא ממש היה מד”ב, במידה דומה לסרט Gravity, כי הטכנולוגיה בסיפור לא מאד רחוקה ממה שאפשר לעשות היום.

למען האמת, מהיכרותי עם התקדמויות ברובוטיקה רפואית, אני בטוח שהחסם היחיד לרובוטים שהוצגו שם הוא כלכלי, או אולי קצת פיתוח טכנולוגיה להתגבר על איטיות הפידבק בתקשורת לתחנת חלל מרוחקת. וגם זה בקושי. גם הפחד מהשתלטות סינית על פיתוחים טכנולוגיים אמריקאיים הוא לא עתידני בשום צורה – אם כבר, הוא טיפה ריאקציונרי, כי סין כבר מזמן התחילה, במקביל לגניבות מאסיביות של קניין רוחני מערבי, להתקדם בכוחות עצמה.

התחושה שלי מהסיפור – שבהחלט לא היה כתוב רע – היא שהוא לא חידש לי, לא עניין אותי, לא ניסה לטעון טענה או להעביר מסר, ולא הצליח אפילו להלהיב אותי באקשן או בעלילה מעניינת. הוא היה… סתם סיפור, וכזה שהיה יכול להכתב בכל שלב ב-50 השנים האחרונות בלי שום שינוי. וזה לא אומר עליו דברים טובים.

The Truth of Fact, The Truth of Feeling / Ted Chiang

בקורס “מבוא להיסטוריה של הפילוסופיה של המדע” לפני אי אילו שנים קראתי מאמר נהדר של ג’ק גודי, אנתרופולוג בריטי, בשם What’s In a List, שפורסם בספרו Domestication of the Savage Mind, שבו הוא מדבר על ההשפעה של האוריינות והתפתחות הכתב על התהליכים הקוגניטיביים שעוברים במוחם של בני אדם. הכתב לא רק אפשר לאנשים לתעד את מילותיהם, הוא שינה את איך הם חושבים, פירק את המחשבות למילים דיסקרטיות, העביר את החשיבה למימדים אבסטרקטיים, ועוד.

אני לא אתפלא אם גם טד צ’יאנג קרא את הספר הזה של גודי, כי הסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא חקירה בנושא הזה של השפעת הטכנולוגיה (וכתיבה היא לגמרי טכנולוגיה) על הקוגניציה האנושית. צ’יאנג מציג שני מצבים מקבילים, הראשון הוא מיסיונר שמגיע לכפר באפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-20 ומלמד נער צעיר לקרוא ולכתוב, ומראה איך הידע הזה מרחיק אותו ממנגנוני הבניית הידע של שאר הכפר שלו. במקביל, הסיפור מדבר על עתיד לא רחוק שבו אנשים מצלמים את כל חייהם מבעד לעיניהם, וטכנולוגיה חדשה, בשם Remem, מאפשרת להם “להזכר” בכל רגע בעברם ולהציג את הוידאו של ההתרחשויות, ובכך בעצם מייתרת את הצורך בזכרון האפיזודלי, החזותי, של בני האדם, ומוציאו אותו למנגנון חיצוני, אובייקטיבי ועמיד.

הבעיה שלי עם הסיפור של צ’יאנג היא לא בבחירת הנושא – להפך, זה נושא שמרתק אותי, וסיפורים בז’אנר הזה של הנוירו-מד”ב עם חקירה פנימה אל תוך המוח והקוגניציה האנושית נוטים להיות מעניינים.. הבעיה גם לא היתה בטכנולוגיה שצ’יאנג מציג – היא לא מופרכת, ובהחלט מספקת בשר מד”בי מעניין בשביל צלילה לנושא. לא, הבעיה היחידה שלי עם הסיפור היא שהוא לא סיפור. לא ממש, בכל מקרה.

הסיפור הראשי, על אדם שמתקין את ה-Remem ומגלה שהזכרונות שלו לא מאד אמינים, מסופר בגוף ראשון, אבל בגוף ראשון שעסוק כל הזמן ללעוס את הנושא בשבילנו. הגיבורפונה אל הקורא כל הזמן לדון בהשלכות של הזכרון האנושי ומה יקרה אם נפסיק לשכוח. עד שאנחנו מגיעים לקטע שבו קורה משהו, שבו Remem מראה לו שהזכרונות שלו מוטעים, עבר כבר 80% מהסיפור שבו הוא מדבר ללא לאות על המשמעויות הפילוסופיות של הזכרון. המשמעויות הללו אמורות לעלות מהטקסט, לא לצוף עליו. ואם זה לא מספיק, אז הסיפור המקביל, זה על השפעות הכתב באפריקה, הופך להיות כפוף גם הוא לברברת המאסיבית הזו כשהדמות המרכזית פתאום מסבירה שהיא זו שמספרת לנו, הקוראים, את מה שקרה שם עם הכתב, ומתנצל על כך שהוא שיחק קצת עם העובדות בשביל הסיפור.

החוויה הכוללת היא של מאמר. מאמר מעניין, אולי, אבל עדיין מאמר בנושא של היסטוריה ופילוסופיה של הטכנולוגיה. מאמר שמעביר את הנקודה שלו באמצעות המחזה דרמטית ובאמצעות השלכה עתידנית של הרעיונות שלו.

אני כבר כמה זמן אומר (ולא זוכר ממי שמעתי את זה) שמדע בדיוני הוא הזרוע הנסיונית של מדעי הרוח, שמאפשרת לנו לבנות הקשרים תרבותיים והיסטוריים עם טוויסט ולנסות לראות מה יקרה אז. זה מה שצ’יאנג עושה כאן. אני נהניתי לקרוא ונהניתי מהתוכן, אבל סיפור? זה לא ממש סיפור.

The Waiting Stars / Aliette de Bodard

לוקח לסיפור הזה קצת זמן להתפתח. עשרת אלפים מילה – בדיוק! – של שני סיפורים מנותקים שהקשר ביניהם לא מתחוור עד הסוף (ולי לפחות, לקח זמן לנחש). אבל הוא מתפתח יפה, והוא (בניגוד, שוב לסיפורים הקצרים) הוא מדע בדיוני בכל רמ”ח איבריו – חלליות עם מוח של אנשים, אימפריות גלאקטיות ומלחמות בין כוכבים.

אני מאד נהניתי מהסיפור, מהדמויות והרקע שלהן, מהמציאות הטכנולוגית והרמזים למאבקים פוליטיים ותרבותיים גדולים יותר. הבעיה היחידה שיש לי איתו, אם בכלל, זה שהוא מכיל יותר מדי אלמנטים. תרבות וייטנאמית עתידנית מצד אחד (הסופרת היא וייטנאמית-צרפיה), ואימפריה גלאקטית מצד שני, שההתייחסות אליה היא פעם כמרכז היקום והתרבות, ופעם כ-Outsiders, תלוי בנקודת המבט של הדמות הנוכחית. .

כל זה מעיד על עולם גדול ומעניין, שדה בודאר אכן כותבת כבר שנים:  כהיסטוריה אלטרנטיבית שמתחילה עם יישוב אמריקה בידי הסינים, חמישים שנה לפני קולומבוס, והלאה דרך המאות ה-18 עד ה-22.  זה נראה עולם מאד מעניין, אבל בסיפור קצר, זה קצת נותן הרגשה שהסופרת מנסה לדחוס אותו במורד הגרון שלנו. אבל מה שאפשר לקלוט ממנו נראה מוצלח, והסיפור עצמו הוא טוב מספיק בשביל שאני אחפש סיפורים אחרים שלה בעולם הזה.

אין תגובות

Nov 03 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק א’)

פוסט זה הוא החלק השני של פרוייקט קריאת ההוגו שלי, שהתחלתי עם קריאת הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים להוגו בשנת 2014. אחרי שסיימתי איתם, הגיע שעתן של הנובלטות – סיפורים בני 7,500 עד 17,500 מילה.

משיקולי אורך, הפוסט פוצל לשניים, וחלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים.

והנה המועמדים:

הזוכה: The Lady Astronaut of Mars / Mary Robinette Kowal

לפני שקראתי את הסיפור הזה, הזוכה בקטגוריה שלו, היו לי חשדות כי לזכיה שלו היה קשר לאותו דיון מתמשך בנוגע למגדר ולגזע, לאינקלוסיביות ואקסקלוסיביות שממלא את קהילות הז’אנר בשנים האחרנות (והנה דיון פייסבוק ארוך מדי ולא ממש מייצג, אבל מעניין). השם של הסיפור נשמע מגדרי, ולא קשה למצוא קשר בין זה לבין הזכיה. אבל לשמחתי, זה ממש לא המצב.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור הזה, התחלתי לפתח חשדות אחרים לגבי הסיבות לזכיה. יש משהו בסיפור שפונה באופן מודע ומובהק אל הקהילה המבוססת והותיקה של קוראי המדע הבדיוני ומצביעי ההוגו – משהו מאד נוסטלגי, מאד רטרו: אסטרונאוטים בשנות ה-50, עם מבט נוצץ לעבר החלל והעתיד המבטיח של התיישבות בכוכבי לכת אחרים. והיי, יש אפילו אזכור של ריי ברדבורי! על מאדים! זה בדיוק סוג ההתעסקות העצמית בתוך הז’אנר שאנשים אוהבים להתחפר בו. אבל לשמחתי, שוב, גם זה לא כל הסיפור.

המשכתי לקרוא, ורוב החשדות שלי נעלמו. ראיתי סיפור שהוא על אשה, כן. והוא נוסטלגי, כן. אבל בנוסף לכל זה הוא גם סיפור נהדר. סיפור מאד אנושי ומאד נוגע ללב, וסיפור שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. הוא משלב את כל זה עם עולם התוכן והשקפת העולם של מד”ב קלאסי, והתוצאה היא סיפור שללא ספק ראוי להוגו שבו הוא זכה.

Opera Vita Aeterna / Vox Day (Theodore Beale)

ווקס דיי היה מועמד מאד שנוי במחלוקת השנה. הוא נוצרי שמרן המתנגד לזכויות נשים (עד כדי “מעולם לא הוכחה שום תועלת מלתת לנשים זכות הצבעה”), שהסתבך עם אמירות וגזעניות (עד כדי לכנות סופרת מד”ב שחורה “סופרת משכילה אך חצי-פראית”) שבעקבותיהן הוא הודח מאיגוד סופרי המד”ב האמריקאי, ועכשיו הוא גם ממצב את עצמו בצד של אנשי גיימרגייט, באופן לא מפתיע. אבל הוא הוציא לא מעט ספרים, וצבר הרבה קוראים נאמנים שבזכותם הוא הגיע לרשימת הגמר של ההוגו. עצם המועמדות שלו, להרגשתם של רבים, קצת הכתים את הפרס והקהילה. זה אולי נראית לי תגובה קצת מוגזמת, אבל אי אפשר ללהתכחש לתחושת ההקלה הקולקטיבית כשמנין הקולות הראה שהוא הגיע למקום השישי. מתוך חמשת המועמדים. כלומר שיותר אנשים העדיפו שהפרס לא יגיע לאף אחד (בחירת “No award”) מאשר שיגיע אליו.

דווקא בגלל זה החלטתי כן לקרוא את הסיפור שלו, ואפילו לפתוח את פרוייקט קריאת ההוגו שלי איתו. אמנם באתי מראש עם קצת אנטי, אבל הייתי מוכן לתת לו צ’אנס. אחרי הכל, זה שהוא חרא של בן-אדם לא הופך אותו בהכרח לסופר נורא, לא?

הנובלטה שלו, “Opera Vita Aeterna” (משהו כמו “יצירות חיי נצח” בלטינית) היא איפשהו בין פנטזיה לבין תאולוגיה. בעולם פנטזיה דמוי-ימה”בי כלשהו (שהוא עולם שרבים מספריו מתרחשים בו, להבנתי) מגיע אלף מכשף (elf, כן?)לשעריו של מנזר דמוי-נוצרי כדי להתעמק בדברי האל, ומבלה את שארית הנובלטה בדיונים תאולוגיים על השְלמוּת האלוהית והאם לאלפים יש נשמות, ועם טיפה אקשן בסוף.

כסיפור פנטזיה, הוא לא מלהיב. לא קורה בו המון, ומה שיש מרגיש בעיקר כמו התלהבות מלאת שביעות רצון עצמית של מי שלמד קצת סכולסטיקה של ימי הביניים ורצה לשלב אותו בסיפור. יתכן שאם הייתי מכיר את שאר העולם הבדיוני שבו הסיפור הזה מתרחש הוא היה מעניין יותר. יכול להיות גם שאם הייתי יותר נפעם מגדולתו של האל, הייתי יותר מתרשם מהטריקים הרטוריים שבהם אלף עוצמתי מבין את קטנותנו מול האל. אולי. אבל לא נראה לי.

ומבחינת בעיות האישיות של דיי, הן לא היו מאד בולטות בסיפור, חוץ מאולי העדרן המוחלט של נשים (מה שמסתדר עם העובדה שהסיפור מתרחש במנזר, אבל גם זו, כמובן, בחירה), ואיזו הערה מטופשת בהתחלה, כשהאלף מתואר לראשונה: “שיערו היה ארוך, כשל אישה, אך לא היה בו שום דבר נשי: כל כולו שידר עוצמה ובטחון”. אבל כנראה אם זה היה סופר אחר, לא הייתי אפילו שם לב לזה. מה שכן, בבלוג שלו עצמו הוא לא בוחל בסופרלטיבים לעצמו – “מי שמעוניין במצוייניות במד”ב ופנטזיה מוזמן לקרוא את הסיפור” – והתבכיינות כל הרדיפה הפוליטית שלו – “כל מי שיבחר ב-no award מעלי יראה עד כמה התחום מושפע מהשמאל התקין-פוליטית ואנשים שמעוניינים במשטור מחשבות”.

בקיצור, התחושה הכללית מדיי היא של בלעכס. אם הסיפור היה ממש מוצלח, אפשר היה אולי לאזן את זה, או להצדיק, או לתת לו הנחות. אבל הוא פשוט לא מספיק מעניין או מוצלח בשביל זה.

[חלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים]

תגובה אחת

Aug 31 2014

הוגו 2014: הסיפורים הקצרים

קצת לבושתי כחובב וקורא של מדע בדיוני ופנטזיה, אני ממש לא מעודכן בכתיבה העכשווית בתחום. אז החלטתי השנה, לכבוד זה שיצא לי בפעם הראשונה לבקר בוורלדקון ולצפות בהענקת פרסי ההוגו, להשקיע את המאמץ לקרוא אם כל המועמדים, בין אם בקטגוריית הסיפור הקצר, נובלטה, נובלה או הרומן. ובשביל להעלות את הסיכוי שאני באמת אעשה את זה, אני אנסה לכתוב כאן בבלוג ביקורות על כ-ו-ו-לם, ללא יוצאי דופן. לאו דווקא ביקורות ארוכות ומפורטות, אבל לכל הפחות התייחסות לכל אחד. ונתחיל עם הקלים ביותר לקריאה, הסיפורים הקצרים:

הזוכה: The Water That Falls On You From Nowhere / John

Chu

הסיפור הזוכה בפרס ההוגו השנה הוא באמת סיפור מאד חמוד. סיפור קטן, מינורי, על בחור אמריקאי ממוצא סיני שמתקשה לצאת מהארון מול הוריו, ועל ארוחת חג אצל אחותו אליה מצטרף גם בן זוגו. הוא סיפור נחמד מאד, אבל אם תשאלו אותי עכשיו “רגע, אבל איפה כאן הז’אנר? איפה המד”ב או הפנטזיה”, אז תדעו שגם אני שאלתי את זה. כלומר כן, יש אלמנט פנטסטי ברקע – אותם מים שנופלים עליך מכל מקום הם באמת מים. משהו קרה מתישהו בעבר, בעולם, וכשאנשים משקרים, או אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם, אז מופיעים מים משום מקום ונשפכים עליהם. וכשהם אומרים דברים ממעמקי הלב, אז הם מתייבשים פתאום. אבל האלמנט הפנטסטי הזה, שנתן אולי נופך קצת מיוחד לסיפור, הרגיש בכל זאת די שולי. הסיפור לא היה משתנה משמעותית גם בלעדיו. בסה”כ אהבתי, ואולי הוא גם היה הסיפור, כסיפור, הכי טוב מבין המועמדים, אבל הוא לא ממש היה יצירת המד”ב או פנטזיה הכי טובה, כיצירת ז’אנר. וזה מעלה שאלה מעניינת על מה ההוגו היה רוצה להיות.

If You Were A Dinosaur, My Love / Rachel Swirsky

אולי הסיפור הקודם הרגיש כאילו הוא בקושי סיפור ז’אנר, אבל את הסיפור הזה, קצרצר אפילו יחסית לסיפורים קצרים, הייתי מצפה למצוא באנתולוגיה כללית של סיפורים קצרים, לאו דווקא במגזין כמו Apex שמתמקד במדע בדיוני.

שוב, אני לא אומר כאן שהוא לא מוצלח. אני מאד אהבתי אותו. אהבתי את השימוש בגוף שני, הפניה לבן הזוג החסר, השפה שמתגלגלת מפסקה לפסקה ללא עצירה. אני אהבתי את הסיפור. אבל לא הרגשתי שיש כאן ממש ז’אנר, אלא אם כל מטאפורה לא-ריאליסטית הופכת את היצירה ליצירת ז’אנר? אם, בתוך סיפור ריאליסטי, דמות תגיד “הלוואי ויכולתי להפוך לבלתי נראה. כמה טובים יותר היו חיי. הייתי יושב לי בשלווה בלי שיפריעו לי.  אנשים היו באים ומנסים לגלות את הסוד שלי, אבל הייתי מתחמק מהם בקלות. ” – האם פתאום מדובר ביצירת ז’אנר?

אני לא בטוח. ובכל קונטקסט שהוא לא פרסי ההוגו, זה גם לא ממש היה משנה. אבל כאן זה חוזר לשאלה מהסיפור הקודם. ברגע שהפרסים הם, בהגדרה, לסיפורים במסגרת הז’אנר, אולי מעניין לדעת מה גבולות המסגרת הזו.

The Ink Readers of Doi Saket / Thomas Olde Heuvelt

Selkie Stories Are For Losers / Sofia Samatar

בשלב הזה אני כבר אכתוב על שני הסיפורים האחרונים ביחד. לא בגלל שהם קצרים במיוחד (למרות ש-Selkie Stories די קצר) ולא כי הם גרועים במיוחד (הם לא, שניהם די סבבה), אלא כי כבר אין לי כוח לכתוב את אותו הדבר בפעם הרביעית, ואני אסתפק לכתוב אותו רק שלוש פעמים: גם שני הסיפורים האלה,, לפי רוב הקריטריונים שנראים לי, הם לא ממש בז’אנר. ואני מתחיל לתהות בקשר לזה.

הסיפור הראשון, The Ink Readers of Doi Saket, הוא סיפור אבסורדי ומשעשע, שאחד המגיבים באתר השווה לסגנון של פראצ’ט, ושמדבר על לוי קראתוננג, פסטבל המשאלות התאילנדי, כשהוא משחק יפה על המתח בין ישן וחדש, אמונות מסורתיות וקצת טכנולוגיה מודרנית בתאילנד של ימינו. השני, Selkie Stories Are For Losers, הוא סיפור אישי על אישה צעירה ואבודה, כשאגדות הסלקי הסקוטיות או איריות הישנות מהוות מטאפורה לנטישה, לחוסר התאמה, להיות כמו דג מחוץ למים.

בשני המקרים, האלמנט הפנטסטי שולי ו/או אגבי ו/או אלגורי. בין אם זו פרה המאי חונגחה, אלת הנהר, שמגיחה לרגע מהנהר ומפתיעה את סואה הנזיר, או אמה של הגיבורה נטולת השם של סמאטאר, שחזרה אל הים אחרי שמצאה את עורה מחדש. בשני המקרים אפשר לקרוא את הסיפורים באופן פנטסטי או לא פנטסטי באותה קלות. ובשני המקרים הפנטסטי משמש במקרה הטוב כתפאורה, לא כמנה העיקרית. השאלה, כמובן, היא אם יש בעיה עם זה?

איפה הז’אנר?

ברור לי שהפוסט הזה נקרא כביקורת, אולי אפילו כתוכחה. גם לעצמי, כשאני קורא מחדש את הטקסט, נראה שאני מתרעם, אולי אפילו מרגיש מרומה. אז דבר ראשון, אני רוצה להדגיש שאני לא ממש מוטרד. היו שנים שבהן לא קראתי דבר מלבד מד”ב ופנטזיה, אבל מזמן כבר הרשתי לעצמי לצאת מהגטו הוולנטרי שלי ולקרוא ספרות לא-ז’אנרית, ואני לא נפגעתי או השתעממתי או נפגעתי מהסיפורים הללו – להפך, אני בהחלט נהניתי מהם (בעיקר מ-The Water That Falls ומ-Selkie Stories, כנראה יש לי משהו עם דמויות אבודות ומבולבלות). אבל מה זה אומר על מצב הז’אנר כשכל ארבעת הסיפורים הקצרים בקושי מגרדים את גבולות הז’אנר?

הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן איזו קריצה למיינסטרים, קריצה ללגיטימציה מהקהל הספרותית הכללי. “תראו, אנחנו לא רק אלפים וחייזרים! יש לנו דמויות ואלגוריה ואנגסט!”. אני לא חושב שזה המצב. המד”ב כבר עבר תקופות כאלה עם הגל החדש של סוף שנות ה-60, ועם גלים חוזרים ונשנים, כל עשור בערך, של “סיפרות” של ספרות הז’אנר. אני לא חושב שזה המצב כאן, מה עוד שמהצצה בנובלות ובנובלטות (אליהן נגיע בקרוב), נראה שלא חסרות חלליות ומכשפים.

אם כבר, אני חושב שהבעיה הראשית השנה היא שפשוט לא היו מספיק סיפורים קצרים, טובים מספיק, שעמדו בקריטריונים השרירותיים שמפרידים בין סיפורים קצרים לנובלטות (עד 7,500 מילה, בהגדרות ההוגו). העובדה שהיו רק ארבעה מועמדים ולא חמישה השנה מחזקת את הסברה הזו. בקטגוריות מרובות המילים לא היו חסרים מועמדים, ויכול להיות שעם החופש שנותנים כתבי-עת מקוונים, בניגוד לנייר, מרשים לעצמם הכותבים להתפרש על יותר מילים, והעורכים בתורם גם מרפים קצת מהסכין, ולא קוצצים בבשר החי באותה מידה. מצד שני, זה רעיון שעלה לי עכשיו ואינו מגובה בבדיקות, במספרים ובנתונים (שאני אשמח אם מישהו שיש לו אותם יעדכן אותי).

זהו, אלה היו הסיפורים הקצרים של הוגו 2014. הצטרפו אלינו בימים הקרובים (בתקווה) לקטגוריה הבאה: נובלטות, בין 7,500 ל-17,500 מילה. אחלו לי בהצלחה.

2 תגובות

Jun 21 2013

דקונסטרוקציה של הוצאת ספרים

דובי קננגיסר פרסם פוסט היום בפייסבוק (פתוח לקהל הרחב, אל תדאגו) שבו הוא מעלה את אחת הבעיות הבסיסיות במודל החדש שמנסה להתגבש לו סביב הוצאת ספרים, והיא בעיית הסינון:

[…] אני בעצם אהיה מוכן לקנות ספרים רק אם אני מכיר את הסופר, או אם קיבלתי המלצה ממישהו. אין לי שום דרך אחרת לדעת שספר הוא לא זוועה מטונפת שלא שווה את תעבורת המידע של רכישתה, שלא לדבר על מחיר מלא.

אז החלטתי לנצל את הטריגר הזה ולכתוב פוסט שירכז את המחשבות התועות שיש לי כבר הרבה זמן בנושא,דברים שקראתי אצל אחרים או רעיונות שהתגלגלו בשיחות, בתקווה שזה יעזור לי לעשות סדר בראש.

שלב ראשון: הפירוק

דבר ראשון, בואו נדבר על הוצאות הספרים. הוצאת ספרים ממלאת מספר תפקידים בימינו. מתוכן שלושה נראים לי חשובים: הסינון, הבחירה הראשונית של איזה ספר להוציא לאור. העריכה הספרותית והלשונית של כתב היד. וההפצה של הספר לחנויות הספרים. שלושת אלה לא חייבים להיות מקושרים, ולא חייבים להתבצע ע”י אותו הגוף, אבל כשהם כן, אתה בעצם מקבל חותמת תו-תקן משולבת – אם אתה רואה ספר בחנויות הספרים, כנראה שהוא עבר עריכה מקצועית, וכנראה שהוא עבר לקטורה וסינון על בסיס איכות1.

אבל אנחנו רואים עכשיו נסיון לעבור למודל הפוך, שבו הספרים הם דיגיטליים, וההפצה נעשית ישירות לאתרים כמו אמזון או מנדלי מוכר-ספרים, אתרים שלא מוגבלים בשטח מדף ומחסן ויכולים מבחינתם להפיץ עשרות אלפי ספרים, כל עוד אחד מהם נרכש מדי פעם. במצב כזה, כמו שדובי ציין, מאד קשה לי לקבל חוות דעת על איכותו של ספר. עצם קיומו של הספר בנקודת המכירה, עצם הפצתו, כבר לא מעידה על כך שהוא עבר את שני השלבים הקודמים בתהליך – העריכה, והסינון. מצד אחד, זה דבר נהדר: כפי שציינתי בהערת השוליים למטה (מה, לא קראתם אותה בזמן-אמת? לכו עכשיו) השיקולים של הוצאות הספרים הם לאו דווקא שיקולים ספרותיים, אלא מסחריים. הרבה ספרים נהדרים – או נהדרים בשבילי – ילכו לאיבוד בשלב הלקטורה. ההפצה הישירה מאפשרת לספרים האלה להגיע לשוק. אבל היא גם מאפשרת לזבל טהור ובלתי ערוך לעמוד בשורה אחת איתם. לחנויות הספרים אין את הזמן, היכולת או הרצון לעשות את הסינון, והעול נופל עלינו, הקוראים הפוטנציאליים.

שלב שני: ההרכבה מחדש – עריכה

אז מה עושים? איך מחליטים? כאן אנחנו צריכים ללכת ולהתעקש על שני השלבים האחרים בתהליך, שעכשיו יגיעו בסדר אחר.

החלק הראשון הוא העריכה. זה שספר לא עבר דרך הוצאה לאור, לא אומר שהוא לא יכול לעבור עריכה ספרותית מקצועית וטובה. זה פשוט אומר שהמקצוע הזה יעבור פירוק למודל של נותני שירותים, וזו תהיה אחריותו של הסופר לפנות לעורך/חברת שירותי עריכה ולקבל מהם את השירותים. יש להליך כזה, כמובן, יתרונות וחסרונות. החסרון הבולט ביותר שאני חושב עליו הוא שהעורך עכשיו מועסק ע”י הסופר, ויש לו מצד אחד אינטרס להחמיא לו יותר מאשר לעזור לו, ומצד שני אין לו vested interest בהצלחה של הספר, כי הוא לא חלק מההוצאה שצפויה להרוויח מההצלחה של הספר.

אני חושב שהדרך לצמצם את החסרון הזה הוא להפוך את העורך לתפקיד פחות שקוף ויותר משמעותי בספר הסופי. אם שם העורך מופיע על כריכת הספר – בקטן יותר משם הסופר, כמובן, ומתחתיו – אז העורך ירגיש אחריות גדולה יותר על התוצר הסופי, וימדד על פיה. בנוסף, צעד כזה ידגיש לקורא, לקונה הספר, שהעריכה היא לא איזה תהליך אוטומטי שקורה מאחורי הקלעים, שהוא לא commodity טכני שניתן להביא כל עורך לבצע, אלא חלק מהותי מהאיכות הסופית של הספר. אם אנחנו, הקוראים, נתרגל למדוד ספר לא רק באיכות הסופר אלא עם איכות העורך, נוכל לבצע סינון חכם יותר.

שלב שלישי: ההרכבה מחדש – סינון

אפילו העורך הטוב ביותר לא יכול להפוך כתב יד גרוע לספר נהדר. ואין ספק שבמצב כזה, עורכים טובים יבצעו סינון משלהם, ויסרבו לקחת על עצמם ספרים גרועים מדי. אבל “גרועים מדי” מתאר רק את תחתית החבית, ועדיין נוכל למצוא על המדף מאות ואלפי ספרים שעברו עריכה מקצועית, הופצו באופן ישיר לחנויות האלקטרוניות, ועדיין לא היו זוכים להפצה אם היו עוברים דרך ההוצאות המסורתיות, בין אם כי הם לא טובים מספיק, לא מעניינים מספיק, או לא פונים לקהל רחב מספיק.

במצב הזה, שלב הסינון הזה, שבמקור היה השלב הראשון בתהליך, הופך להיות השלב האחרון, ומתאחד בעצם עם שלב השיווק וההמלצות. במצב של שוק גדול יותר, אני חייב למצוא לי גורמים ממליצים שעליהם אני סומך, על פי הקריטריונים שנכונים לי, לברור את המוץ מהתבן. גורמים כאלה יכולים להיות רשתות חברתיות, אתרים כמו GoodReads בהן קבוצות קריאה מבוססות ז’אנר או סגנון ייצרו רשימות המלצות קבועות, או כל שאר מנגנוני הפצת המידע, שעכשיו יקבלו משנה חשיבות כ-gatekeepers של איכות, אבל באופן מבוזר, בו כל אחד יכול לעשות לעצמו רב ולפעול על פי המלצותיו, ולא להסתמך על המונופול של הוצאות הספרים.

למה זה (עדיין?) לא עובד

כל מה שכתבתי לעיל הוא נחמד. הוא באמת חזון חביב ויפה של דמוקרטיזציה של תהליך ההוצאה לאור, של העברת הכח לידיהן של קהילות ידע שמשתמשות באינטרנט כמנגנון הפצה של המלצות.2. אבל בפועל, אני לא חושב שמנגנון כזה יעבוד, בימינו, בהיקף משמעותי.

זה נחמד לדבר על אימוץ של מקורות סמכות קיימים, אבל זה להסתכל על הפינה הקטנה והנחמדה שלי (וגם שלכם, קוראי בלוגים שמהווים אחוז זעיר מהאוכלוסיה), אבל הרוב המוחלט עדיין מקבל את ההמלצות שלו מהמדיה הישנה. אין ספר שלא ישמח להיות ב-New York Times Bestseller List, בטבלת המכירות של סטימצקי או לקבל ביקורת במדור ספרות. המודל של “בחר לך רב” קיים כבר שנים עם אופרה ווינפרי ומועדון הספר המומלץ שלה, שהזניק כל ספר שהוזכר שם לראש טבלאות המכירות – אבל הסתמך על זה שווינפרי זכתה בהון התרבותי (והלא-תרבותי) שלה בתקשורת ההמונים המסורתית. ספר שינסה לבנות את הצלחתו אך ורק על השלבים שכתבתי לעיל יגלה שהוא פונה לאחוז קטן מאד של האוכלוסיה, ושרוב האנשים עדיין קונים בסטימצקי, ושהוצאות הספרים הגדולות שולטות על סידור המדפים שם.

דוגמה טובה לזה אפשר למצוא בכתבה הזו, על סופר צעיר-אך-מצליח, ששלושת ספריו הראשונים יצאו בהוצאות מכובדות וזכו לביקורות מחמיאות ואפילו קצת מכירות. אבל כשניסה להפיץ את ספרו הבא באופן ישיר, הוא גילה עד כמה המנגנון מתעלם ממנו לחלוטין. בלי הוצאה, אתה פשוט לא קיים.

אז כן, מדובר כאן על עדות אנקדוטלית בודדת. ואין ספק שהוא היה יכול לעשות את זה טוב יותר. וגם חשוב לציין שספרות ז’אנרית (בין אם מד”ב ופנטזיה, מותחנים בלשיים או ז’אנרים אחרים שלא נחשבים “ספרות יפה”) כנראה יכולה להצליח יותר מאשר ספרות יפה, ממגוון סיבות. אבל צריך לזכור שיש פער בין ה-state of the art לבין מה שעדיין קורה בשטח, ויקרה לעוד כמה שנים טובות.

  1. כמובן שאין שום ערובה שמה שאני אראה כ-“איכות” זה גם מה שההוצאה תראה כ-“איכות”, אבל זו סוגיה גדולה מדי ונעזוב אותה בשלב זה. []
  2. ואני יכול לזרוק גם עוד באזוורדס. ידע אמרגנטי! מיקרוקהילות! []

8 תגובות

Dec 07 2009

יומן קריאה: נקודת שבירה

Fifty Great American Short Stories / Milton Crane (ed.)

50AmericanClassics

לפי כמה שנים קניתי לי ספר בשדה תעופה, ספר המביא 50 סיפורים קצרים אמריקאיים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, פחות או יותר, ומסודרים כרונולוגית. קניתי אותו מתוך מחשבה שסיפורים קצרים יהיו קלילים יותר לעיכול מאשר רומנים מלאים, ואם הם גם קלאסיקות אז בכלל.

ואז התחלתי לקרוא את הסיפורים הראשונים, ונתקעתי. נזכרתי שוב בבעיות שיש לי עם ספרות ויקטוריאנית. לא הסגנון, למרות שהוא נוטה לציוריות ואריכות יותר מאשר פרוזה מודרנית, אלא העובדה שהנורמות החברתיות השתנו כל-כך שהדברים שהסופר מצפה מאיתנו להתרשם מהם, או להיות מופתעים מהם, או להזדעזע מהם, השתנו לחלוטין.

הסיפורים הראשונים – של וושינגטון אירווינג, נתניאל הות’ורן, אדגר אלן פו, כולם מהמוערכים שבגווארדיה האמריקאית של התקופה – כולם נעים סביב החדירה של העל-טבעי, השטני, אל חיי היום-יום, ובכולם יש ציפיה שהקורא יזדעזע לחלוטין מטשטוש הגבולות הזה, או מאקט מכירת הנשמה לשטן, אלמנט שבימינו כבר הפך לבנאלי ומיושן לחלוטין. אירווינג, ב-“הרפתקאת הסטודנט הגרמני” שפותח את הקובץ, חותם את החוויה העל-טבעית שערערה את שפיותו של הסטודנט בהצהרה “ואני יודע שכל זה היה נכון – כי פגשתי את הסטודנט הזה בעצמי בבית-משוגעים בפריז!”. משפט זה, שאולי גרם לקורא הממוצע ב-1824 להחסיר פעימה מפחד, נשמע בימינו כמו צ’יזבט ילדותי ומטופש.

אז בקיצור, נתקעתי. אז אחרי כמה חודשים החלטתי לחזור לספר, אבל הפעם ניגשתי אליו אחרת, והתחלתי לקרוא אותו מהסוף להתחלה. פתחתי ב-The Lucid Eye in Silver Town של ג’ון אפדייק שנכתב ב-1964, ומיד נשאבתי לתוכו בלי שום בעיה. כנ”ל גם הסיפורים שלפניו, משנות ה-50 וה-40. ההבדל בפרוזה היה מדהים – ישירה יותר, כתובה בלשון דיבורית ולא ספרותית, עם דמויות אמינות ומעניינות ומרתקות הרבה יותר. לא כולם סיפורים טובים, כמובן, אבל הקלות של ה-engagement איתי, לעומת החוויה האנתרופולוגית כמעט של הסיפורים הראשונים, היתה מדהימה.

* * *

אז התחלתי לחשוב על ההבדל הזה, ולנסות להבין אם יש כאן סתם סקאלה של נגישות על פי ציר זמן, כשהרחוקים יותר תמיד יהיהו נגישים פחות, או שאולי ישנה איזו נקודת שבירה, שכל מה שלפניה נהיה פחות רלבנטי אלי. הסיבה שחשדתי באפשרות השניה היא שקראתי הרבה ספרות משנות ה-20 וה-30 שהיתה קריאה וזמינה לי לא פחות מאשר דברים מהשנים האחרונות: המינגווי, פיצ’גרלד, דיימון ראניון – כולם קולחים וזורמים גם היום.

אז מה יכולה להיות נקודת השבירה הזו, השינוי המהותי שעבר על התרבות האמריקאית בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ששינה את סגנון הכתיבה הנפוץ? שהפך את הקורא התמים והנדהם שמשתמע מסיפוריהם של פו והות’ורן לקורא המפוכח ומריר של אפדייק וצ’יבר?

התשובה המתבקשת היא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שבעטיה איבדה אמריקה הרבה מהתמימות שלה. הדור של המלחמה, שאותו כינתה גרטרוד שטיין “הדור האבוד”. הדור של המינגווי ופיצג’רלד, בדיוק אותם סופרים שמבחינתי מסמנים את ההתחלה של הפרוזה שמדברת בגובה העיניים. ברור שזו לא רק המלחמה – זה גם הדור של תרבות צרכנית רחבת היקף, של שגשוג כלכלי, של ניידות חדשה בזכות המכוניות – ועדיין, מלחמת העולם הראשונה היא סמן נוח למעבר בין התקופות.

האם באמת ב-1914 השתנו פני הספרות האמריקאית? או שהיה תהליך הדרגתי שרק הואץ שם? אני לא חושב שיצא לי לקרוא הרבה ספרים מהעשור וחצי הראשונים של המאה ה-20, לפני פרוץ המלחמה. שווה לבדוק את הנושא, לראות אם השינוי כבר היה שם לפניה.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים