ארכיון התגית 'סלולריות'

דצמ 23 2009

There’s No App For That

עם כל ההייפ – שלא לומר ההיסטריה – סביב האייפון, זה מעניין לראות נתונים אמיתיים ולהבין איפה הוא בעצם עומד בשוק.

הכותרות היום סערו סביב נתון דרמטי – האייפון הוא הטלפון הכי פופולרי בארה”ב! כ-4% מהטלפונים הפעילים הם אייפונים, כשבמקום השני, עם 3.7%, עומדים מכשירי ה-Curve של בלקברי. על פניו, זה נראה שהאייפון כובש כל חלקה טובה, ושאפל הראו לכולם איך עושים טלפון. אבל ההשוואה כאן מוטעית.

ה-Curve אולי מחזיק ב-3.7% מהשוק, אבל לבלקברי יש עוד שתי סדרות בעשיריה הפותחת, שאיתן נתח השוק כבר מגיע ל-6.3% – פי אחד וחצי מהאייפון. הטלפון הראשון של LG מופיע רק במקום הרביעי, אבל ארבעת הדגמים הפופולריים שלה עוקפים גם את הבלקברי, ביחד. ועוד לא ספרנו כאן את הזנב הארוך: עוד עשרות דגמים שוליים יותר, אבל שבמצטבר מספקים ליצרניות הגדולות – LG, סמסונג ואחרות – נתח שוק שגדול מזה של אפל באופן משמעותי. נוקיה נעדרת מהרשימה כאן פשוט בגלל הנוכחות הזניחה שלה בארה”ב, אבל טבלה דומה באירופה היתה מראה עשרות דגמים שונים של נוקיה שביחד נותנים לה כמעט 50% מהשוק.

אז נכון, האייפון הוא הדגם הכי פופולרי מכל הטלפונים כשמשווים אותם דגם-לדגם. ובקרב הסמאראפונים הוא אפילו יותר מרשים, עם כ-17% מהשוק האמריקאי. אבל ל-LG לא איכפת אם האייפון יותר פופולרי מכל אחד ואחד מהטלפונים שלה. איכפת לה מהשורה התחתונה, שהיא מוכרת פי אחד וחצי מאפל.

וכאן נכנס העניין שהעסיק אותי שלשום. על זה שלאפל יש את ה-One True Design, שאפל יודעית איך טלפונים אמורים להיות, ואתה תעבוד בדרך של אפל, או בכלל לא. ואין ספק שהדרך שלהם טובה. זו הסיבה שיש להם את הטלפון הכי פופולרי בארה”ב, ו-17% משוק הסמארטפונים, ושהם עשו מהפכה בשוק. אבל הדרך שלהם לא טובה לכולם. ונוקיה, ו-LG, וסמסונג מודעות לכך, ומשווקות עשרות מכשירים לאנשים שונים עם צרכים שונים. כמו שאמר מיק, נוקיה נוקטת בגישה שצריך להתאים את המוצר לצרכן, בעוד אפל מתאימה את הצרכן למוצר, ובהצלחה יחסית. אבל כל עוד האייפון יהיה רק דגם בודד שעושה דברים בדרך אחת ספציפית, הוא יפנה רק לאותו חתך של האוכלוסיה שהדרך הזו מתאימה לו. החתך לא קטן, כפי שאפשר לראות מהטלפונים החדשים שבאים להתחרות באייפון על הזירה שלו. אבל כל עוד האייפון פונה רק לאותו שוק, הוא לא ייצא מהנישה שלו. בסופו של דבר אין אף אפליקציה שתהפוך אותו לנוקיה, ולכן משתמשי נוקיה המרוצים ימשיכו להיות מרוצים עם הנוקיה.

2 תגובות

דצמ 22 2009

פסיפס קולי, או: פינלנד פינלנד אוּבֶּר אַלֵס

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.

תגובה אחת

נוב 28 2009

ביתו של אדם מבצרו

יש כל מיני דברים מעניינם שקורים בחברה שלנו למונחים כמו “משפחה” או “בית” עם הטכנולוגיה, ולמנהגים והטקסים שסביבם. הרבה כבר דיברו, אני חושב, על זה שמספר טלפון הפך להיות ערוץ תקשורת אישי ולא משפחתי, שקשור לאדם ספציפי ולא לבית בו הוא נמצא – והוא בתורו החליף, לפחות על פי סרטי הפילם נואר הישנים, את הפאב או הדיינר השכונתי עם הטלפון הציבורי והבארמן ששומר בשבילך הודעות.

אבל אני חושב שהמעבר לטלפונים אישיים גרר עוד שינוי ביחס בין הפרט וביתו, לפחות אצלי, ולפחות בהוויה הרווקית ותל-אביבית שלי, ומעניין אותי לדעת אם זה ככה גם אצל אחרים.

ביקור בבית של מישהו כרוך בתיאום מראש. משפטים כמו “עברתי באזור אז קפצתי להגיד שלום” מרגישים אנכרוניסטים בימינו. מילא הלקפוץ לבקר – אנחנו רחוקים כבר עשורים רבים מהזמן שפגוש מישהו היה אמצעי התקשורת המהיר והזמין ביותר – אבל הלהופיע ללא התראה נהיה מיושן גם הוא, כשלכולם יש טלפונים סלולריים זמינים.

פעמיים היום עברתי ליד בית של מישהו ושקלתי – או שהייתי צריך – לקפוץ להגיד שלום. בשני המקרים האינסטינקט הראשוני שלי לא היה לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת, אלא להרים טלפון. על פניו, זה היה טפשי – הרי אני בכל מקרה אדפוק בדלת דקה אחרי אחרי שאודיע על בואי. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שדפיקה על הדלת ללא התרעה טלפונית מראש מרגיש לי הרבה יותר… פולשני. כאילו אני מכריח את הבן-אדם להכניס אותי הביתה, או לפחות להתייחס אלי, ולא נותן לו את ההזדמנות להגיד “שמע, אני עייף ועסוק, אולי תקפוץ פעם אחרת”. כאילו לשים את עצמי על מפתן הדלת זו כבר חדירה למרחב הביתי שלו, הרבה יותר מטלפון.

זה רק אני שמרגיש ככה, או שאנשים אחרים, אתם נגיד, גם מרגישים ככה? אתם חושבים שזה תופס לאנשים שגרים לבד (כמו שאני האנשים שלי מהיום) באותה צורה שתופס לזוג, או למשפחה, או לדירת שותפים?

15 תגובות

פבר 06 2009

פוסט מהאוויר

אם טלפונים סלולריים באמת יכולים לפגוע במטוס באוויר, מה בעצם מפריע למחבל לעלות לטיסה עם שניים-שלושה טלפונים ופשוט להשאיר אותם דלוקים בזמן ההמראה? לא צריך סכינים או נשק חםף שלא לומר מספרי ציפורניים ובקבוקי דאודורנט. רק טלפון סלולרי שאף אחד לא מרים גבה לגביו.

או לוותר על האיסור הזה, או לאסור על טלפונים בתא הנושאים הנוסעים בכלל. אני לא רואה הצדקה למצב ביניים.

4 תגובות

ינו 11 2009

סנונית הספאם

הפעם הקודמת שקיבלתי פניית Bluetooth בלתי-יזומה, זה היה מישהו באוטובוס שניסה לשלוח לי וירוס לפני כשלוש שנים. מאז, כל פעילות הבלוטות’ שלי כללה סינכרונים הלוך ושוב עם המחשב. לכן מאד הופתעתי כשהעפתי מבט במכשיר הסלולרי שלי וגיליתי בקשה לשיתוף מידע – לא ברור לי אפילו איזה מידע – ע”י Fashion DC, קומפלקס הלבוש והאופנה החדש והמיותר שנפתח לי ממש מול הבית, בדיזנגוף סנטר.

בניגוד לאימייל שלי, אותו אני נאלץ לתת לשימושים שונים, אני נמנע מלמסור את הטלפון שלי לגורמים מסחריים. ספריות וידאו, חדרי כושר, מנויים כלליים, כולם מופנים לאימייל בלבד. הרבה יותר קל לסנן אימייל, ולהתעלם. אסינכרוני, והכל. אני גם לא מתפקד לאף מפלגה, אז גם לא זכיתי לקיתונות השיחות המוקלטות שחברי הפעילים יותר ספגו. הטלפון הוא שלי ובשבילי, ולכן אני קנאי יותר לפרטיות שלי בו. לכן התעצבנתי כשהתארגנות פוליטית קקיונית כלשהי החליטה לשלוח לי SMS לקדם איזה סטיקר טפשי שקשור למלחמה, וכשהתלוננתי בקבוצת הפייסבוק שלהם, נופנפתי בשקרים בנוסח “תראה, היה לי את הטלפון שלך מאיזו מסיבה שארגנת פעם”. ולכן אני מתעצבן כשחנויות מתחילות לשדר פרסומות לכל טלפון סלולרי שחולף באזור. ברירת המחדל, לפחות בטלפון שלי, היא לדרוש אישור לפני קבלת כל תשדורת – וטוב שכך – אבל לך תדע אם כל הטלפונים ככה.

אבל מצד שני, יש כאן דבר מבורך. כבר שנים שיש בלוטות בכל טלפון, והיכולות שלו כמקדם רשתות חברתיות לא באו לידי ביטוי. עם מכשירי בלוטות יש לנו פוטנציאל לאפליקציות מקומיות-נקודתיות. כבר שנים מדברים על אפליקציה שמתאמת בין כל הנוכחים בפאבים, מקשרת בין פנויים-פנויות למעוניינים-מעוניינות. אני יודע שקיימות אפליקציות שמאפשרות לי לראות מי עוד יושב ומשתעמם בשיעור באוניברסיטה, אבל הן עדיין לא תופסות. יש כאן עניין של מודעות רודפת טכנולוגיה, וזמינות טכנולוגית שרודפת מודעות. הדור הנוכחי של הטלפונים לא מסוגלים להריץ תוכנה ברקע בנוסף לתפקוד הרגיל, אז הם לא יכולים לנהל תמסורת סוציאלית אוטומטית. אבל טלפונים חכמים מתחילים לחלחל, החל מהאייפון האיקוני ועד למודלים צנועים יותר. אולי תוך שנה-שנתיים, בהנתן סוף למיתון, יפרח סוף סוף שוק אפליקציות הבלוטות שיוכלו לתת לנו ערך מוסף סביבתי אוטומטי.

ואז, כנראה, אנחנו נצטרך להגדיר לטלפון שלנו לקבל תשדורות בלוטות אוטומטית.

ואז יגיע הספאם.

2 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים