ארכיון התגית 'ניל גיימן'

Apr 09 2012

יומן קריאה: לונדון היא לא נרניה

Neverwhere / Neil Gaiman

באיחור של כחודשיים לאחר שקראתי אותו, וכ-16 שנה אחרי שיצא לאור, התיישבתי לכתוב ביקורת לספר של ניל גיימן ע”פ סדרת הטלוויזיה שכתב יחד עם לני הנרי, ושתורגמה לעברית כ-“לעולם-לא-עולם”, שם די מטופש, לדעתי, שאולי מתרגם באופן מילולי את המקור האנגלי, אבל מפספס לדעתי את תחושת המיקום שהמקור מנסה להעביר (גם לא בהצלחה גדולה מדי, אבל ניחא).

אבל הביקורת הראשית שלי על הספר (ועל סדרת הטלוויזיה גם) היא לא על השם שלו, אלא דווקא על אלמנט שמהווה חלק מהותי בהרבה. הרעיון הבסיסי שמאחורי העולם של הספר הוא שבמקביל ללונדון הרגילה, הידועה, המוכרת, יש גם את לונדון של מטה – עיר המתקיימת במקביל על גגות הבניינים ובמנהרות הביוב, ברכבת התחתית ובסמטאות חשוכות. בכל מקום שבו האנשים הרגילים לא מסתובבים, מתקיימים חיים מקבילים, קסומים, אלימים ומוזרים. זה לא מוטיב חדש לגיימן. הוא חוזר אליו שוב ושוב. בסאנדמן, למשל. אבל כאן הפוטנציאל שמרקד שם ברקע נמצא בקדמת הבמה. אבל כאן גם, לפי דעתי, הפספוס הגדול של הספר.

היתרון הגדול של ז’אנר הפנטזיה האורבנית, של ספרות של עולמות מקבילים, היא המשחק בין המוכר לבין המוזר. המראה המעוותת שמוצבת מול המציאות שלנו ומראה לנו אותה בזוויות לא צפויות. ולעולם-לא-לעולם עושה את זה, במידה מסוימת: האלמנט המזוהה ביותר של הספר הוא מפת התחנות של הרכבת התחתית של לונדון, שמהווה את הקישור הראשי בין העולם שלנו לבין העולם המוזר של לונדון של מטה. גיימן משחק על השמות המוכרים של התחנות ע”י לתת להם פירושים אחרים, מילוליים יותר. תחנת Knightsbridge מקושרת לגשר פיזי, גשר הלילה – Night’s Bridge – אותו צריכות הדמויות לחצות. תחנת Earl’s Court אינה תחנה בכלל, אלא באופן מילולי the earl’s court – קרון רכבת נודד בו ישב הרוזן וקיבל קהל אל חצרו. ו-Blackfriars הפך משם של תחנה למסדר של נזירים שחורים.

image

כל זה טוב ויפה, ואמור היה לתת לקורא תחושה של עולם זר המשולב בעולם שלנו, כמו שבהארי פוטר מתחבאת לה Diagon alley ליד רחוב צ’רינג קרוס, וכמו שהרכבת להוגווטס מסתתרת ברציף תשע ושלושת-רבעי. אבל גיימן לוקח את זה טיפה רחוק מדי, ומפספס. ברגע שריצ’רד, הדמות הראשית, עובר ללונדון-של-מטה, לונדון-של-מעלה כבר די מתה, בשבילו ובשבילנו. אנשי לונדון-של-מטה לא מתערבבים עם לונדון-של-מעלה, וחוץ מנקודה אחת (שמאד אהבתי) בה מציע הרוזן לאורחיו כיבוד כיד המלך המגיע כולו ממכונות השתיה והחטיפים שעל רציף הרכבת, אין כמעט מגע בין העולמות. לונדון-של-מטה היא כל כך זרה עד שאנחנו מפספסים את תחושת המוזרות-הקרובה, ומקבלים עולם פנטזיה שמלא במשחקי לשון על שמות של תחנות, אבל שבפועל היה יכול להתקיים מתחת ללונדון של מאה ה-19 באותה מידע כמעט כמו זו של שנות ה-90 של המאה ה-20. למקם ספר פנטזיה בלונדון זה דבר נפלא, אבל ברגע שהוא כל-כך זר, הוא כבר היה יכול להיות נרניה באותה מידה, כי אנחנו לא מקבלים מזה שום דבר.

חזרתי על המילה “פספוס” מספר פעמים, אבל אני רוצה להדגיש שאני מאד נהניתי מהספר (וגם מסדרת הטלוויזיה, למרות שהיא התיישנה מאד, בעיקר האפקטים). גיימן יודע לספר סיפורים, הוא קולח וזורם, ויש לו את האלמנטים הפנטסטיים האידיוסינקרטיים האהובים שלו. רק האלמנט הזה, של המוזר-המוכר, קצת הלך לאיבוד. אני בכל זאת ממליץ.

10 תגובות

Jul 22 2009

המחיר הסמוי של החברה המערבית, או: אוטופיה תעשייתית לעניים

ניל גיימן, בספריו ובספרי הקומיקס, אוהב לבנות מציאות אלטרנטיבית שמתחבאת מאחורי הקלעים של החיים שלנו. בכל מקום אנחנו מלבישים על העולם את הציפיות שלנו ואת הנורמות שלנו, ולא רואים את הדברים שקורים בעומק – שדים ומפלצות, קסמים ונפלאות. בני אדם הולכים להם על רצפת זכוכית דקה, ומזדעזעים כשהיא נסדקת והמציאות צפה למעלה.

It means the world’s about as solid and as reliable as a layer of scum on the top of a well of black water that goes on forever, and there are things in the depths that I don’t even want to think about

     Rose, Sandman #16

גיימן לא באמת מדבר כאן על שדים ומפלצות. לא רק. כל החיים המודרניים שלנו, בחברה המערבית, בנויה שכבות על גבי שכבות, כשכל אחד מדחיק את השכבות שמתחת. אנחנו לא באמת רוצים לדעת לאיפה הולך החרא כשאנחנו מורידים את המים. אנחנו לא באמת רוצים לדעת איך דברים מגיעים למכולת. אנחנו מעלימים עין מהרבה דברים שמתחזקים את החברה המודרנית שלנו, את החשמל והכבישים, כי אם אנחנו נכיר בהם אנחנו נצטרך לוותר על הרבה מהנוחות שלנו.

טל גוטמן כתב היטב לאחרונה על תעשיית “יצרני התוכן”, ועל איך תעשיית הפרסום מרדדת לנו את התכנים. ויוסי גורביץ כתב גם הוא על מחירם הסמוי של הגאדג’טים, ועל זה שבשביל שאנחנו נוכל לקנות נגן מוזיקה חדש ב-200 שקל, צריכה להיות תעשיה שלמה על סף עבדות איפשהו בעולם השלישי.

אז הנה, שוב יצאתי סוציאליסט בעל כורחי.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר.

כי בכל זאת אני לא לגמרי סוציאליסט. ואני מאמין שהעולם השלישי יוכל לצאת מהמצב הכלכלי שלו. ואני מאמין, באופטימיות אולי, שהעולם הראשון, המתועש, עובר מחזורים של נצלנות שבסופה מוסרניות. ובמקביל לניצול של כח האדם באסיה גם אסיה עצמה מתפתחת, ויום אחד כבר אי אפשר יהיה לנצל אותם בזול כמו שאי אפשר כבר לנצל את מזרח אירופה. ואז זה יעבור לאפריקה, אבל גם שם התהליך ימשיך. ואז יגיע היום (במהרה בימינו וכו’) שהחברה המתועשת סיימה לתעש את כל מה שהיה לתעש. ואז היא תעמוד בפני משבר.

לארה”ב זה קרה בסוף המאה ה-19, כשנגמרה לה היבשת. אומה שקמה על עקרון כיבוש הספר המשיכה מערבה עד שנגמר לה לאיפה, עברה משבר, ונאלצה להמציא את עצמה מחדש, ממעצמה חקלאית למעצמה טכנולוגית. ועוד הרבה דברים אחרים, כמובן.

ככה גם יקרה לעולם התעשייתי, כשמנוע הצמיחה יאבד את הדלק שלו. יתכן שהטכנולוגיה תאפשר לנו להתקדם למקום טוב יותר, נקי יותר. יתכן שלא. אבל החברה התעשייתית שלנו צריכה את העולם השלישי לא פחות משהיא צריכה פלדה ונפט. וכשאלה יגמרו, משהו יהיה חייב להשתנות.

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים