ארכיון התגית 'ממשק משתמש'

Oct 11 2013

על ג’ימייל וממשק המשתמש הכמעט-טבעי

כשהאייפון הראשון יצא, הפוקוס השיווקי של אפל, באופן מוצדק לחלוטין, היה על ממשק ה-multitouch שלו. הוא היה מהפכני. לא סתם מסך המגע – כאלה הכרנו כבר הרבה זמן – אלא ממשק שמשתמש בכל מיני תנועות שונות על המסך כדי לעשות מניפולציות למה שאנחנו רואים. חלק מאותן תנועות לא ממש שרד – רוב האפליקציות לא משתמשות בתנועות של סיבוב כדי לסובב משהו בתוכן, אבל תנועת ה-pinch to zoom נהייתה אוניברסלית. הסיבה לזה היא שהיא תנועה מאד אינטואיטיבית. אתה דוחס משהו להקטין אותו, מרחיב אותו כדי להגדיל.

הקסם האמיתי שמאחורי הפעולות הללו, מה שהפך את האייפון למהפכני1 זה העובדה שהן מדלגות על התיווך שאנחנו רגילים אליו בממשקי משתמש. כשאני עובד עם עכבר, אני אולי משכנע את עצמי שתנועת היד שלי מעתיקה קובץ או גוררת חלון, אבל אני בעצם מזיז את היד על השולחן, שגורמת לתנועה מקבילה של סמן על המסך, ושם מתבצעת הפעולה. יש כאן פער תיווך בין הפעולה לתוצאה. בא האייפון והסיר את פער התיווך הזה – כשאני עושה זום לתמונה, אני עושה את הזום על התמונה. זו הסיבה שאנשים למדו להשתמש במכשיר כל כך בקלות – יש משהו טבעי בתנועות הללו, ולא פלא שהתחום מכונה Natural User Interfaces.

למשוך את האוויר

אחד הפיתוחים של נושא ה-Natural user interface בטלפונים הוא ה-Pull To Refresh. אותה מטאפורת ממשק שהתחילה את חייה בתוכנת הטוויטר Tweetie לאייפון, נקנתה ע”י טוויטר (שמחזיקה בפטנט עליה, ככל הנראה, אבל לא ברור אם הוא נאכף) ומצא את דרכו לאפליקציות כמו פייסבוק ואחרות.

IMG_4262

הרעיון כאן הוא גם די אינטואיטיבי. ברגע שהפנמת שמידע חדש מגיע מלמעלה, במעלה ה-newsfeed, אז למשוך את כל הרשימה למטה יביא לך את הפריטים החדשים. אולי זו מטאפורת שימוש טיפה יותר מורכבת מאשר pinch to zoom, אבל זה עובד, וזה נוח.

ואז גוגל נכנסו למשחק.

באחד העדכונים האחרונים של אפליקציית ג’ימייל לאנדרואיד, גוגל הוסיפו גם את הפיצ’ר של pull to refresh. אבל הם פספסו לחלוטין את הפואנטה. בגרסה של גוגל, מדובר ב-swipe to refresh, כלומר להעביר את האצבע כלפי מטה על המסך, מה שיוזם את פעולת ה-refresh. כלומר יש כאן משהו שהרבה יותר דומה ל-mouse gestures שזמינות במגוון דפדפנים: תנועות מיוחדות עם העכבר שמבצעות פעולות.

למה זה מפספס את הנקודה? כי הפואנטה ב-natural user interfaces היא שאין את פער התיווך, כמו שאמרנו. אני עושה מניפולציה ישירה, עם האצבע שלי, לישויות שמופיעות על המסך. מגע ישיר. אבל ב-swipe של ג’ימייל, כמו עם ה-mouse gestures, התנועה היא פשוט סימן ידוע ומוסכם שגורם לפעולה שרירותית שמקושרת אליו. זה נראה כאילו אני מזיז את הפריטים במסך, אבל אני בעצם לא. באותה מידה התנועה שלי היתה יכולה להיות עיגול. או פנטגרמה. מדובר כאן בסוג של לחש או השבעה, שאין דרך אינטואיטיבית לקשר בינה לבין התוצאה. מיסטיקה בהתגלמותה.

image

אני מגזים, כמובן. אני עליתי על התנועה הזו באופן מאד אינטואיטיבי ואני משתמש בה בעקביות, אבל זה בגלל שה-pull to refresh כבר הרגיל אותה למטאפורה. ההבדל הפרקטי בין המימוש של פייסבוק או טוויטר לבין זה של ג’ימייל הוא מאד קטן – האם בזמן המשיכה למטה יש אנימציה של משיכה, כמו בשאר העולם המודרני, או שהאצבע שלי סתם מחליקה על המסך בלי לקבל חיווי חזותי של המשיכה. זה נראה כמו הבדל קטן, אבל הוא עצום. החיווי הזה הוא מה שמאפשר לי את האשליה הזו של המניפולציה הישירה של הפריטים על המסך. בלי זה? זה סתם למשוך אוויר.

  1. כן, ברור שאפל לא המציאה כאן שום דבר. היו מערכות מולטי-טאץ’ לא מסחריות כבר בשנות ה-80. עדיין, הם אלה שהביאו את זה לשוק הרחב []

Comments Off on על ג’ימייל וממשק המשתמש הכמעט-טבעי

Oct 10 2013

ג’יטוק, הנגאאוטס, והשירות הכפול

אני משתמש די הרבה במוצריה של גוגל. אני מרוצה מהם. הם טובים, והם עושים את העבודה. אבל לפעמים נדמה לי, בעיקר לאחרונה, שהם עושים שינויים למוצרים ולממשקי המשתמש בלי לחשוב עליהם עד הסוף, או בלי להסביר נכון מה הם עשו ולמה. אז אני אתחיל כאן סדרה קצרה של פוסטים (כרגע מתוכננים שניים) עם קצת רטינות על דברים שמציקים לי.

במשך שנים, אנשים השתמשו בג’יטוק, Google Talk, ככלי מסרים מיידיים (IM). הוא נוח, הוא זמין ישירות הממשק של ג’ימייל או של הטלפון, והוא עושה את העבודה. אבל לאחרונה גוגל התחילה לדחוף את הנגאאוטס, Hangouts, מוצר שבא לשלב בין טכנולוגיות התקשורת המידיות השונות של גוגל ומוצר אחד – גם את ג’יטוק, גם את שיחות הוידאו והועידה של Google Plus, וגם את Google+ Messenger שהיה משולב ברשת החברתית. והם עשו את זה, והחליפו את ג’יטוק על מכשירי אנדרואיד, ופתאום אנשים התחילו להתעצבן.image

קל לפטור בבוז תלונות של משתמשים אחרי ששינו להם את ממשק המשתמש. אנשים תמיד יתלוננו משינויים. אבל מלהקשיב לתלונות עלה כאן משהו מעניין: ג’יטוק לא היה מוצר אחד, מוצר של מסרים מיידיים. הוא (וכמעט כל מוצר IM עד היום) היה בעצם שני מוצרים שונים, שני שירותים קשורים אף נפרדים שאנשים התרגלו לצרוך בבת אחת.

הראשון הוא, כמובן, שירות ה-IM. האפשרות לשלוח מסרים מיידיים מאחד לשני. והשירות הזה לא נפגע, אלא להפך – הוא השתפר, הקל על יצירת קבוצות שיחה אד-הוקיות ולשלב וידאו עם השיחה. שם אין תלונות.

אבל השירות השנה הוא שירות של Presence Information, היכולת להסתכל על אנשי הקשר שלך ולדעת מה הסטטוס שלהם. “הוא ירוק לי בג’יטוק” היה מונח שגור בפי אנשים רבים, והיכולת לראות אם מישהו זמין לפני שפונים אליו היתה חלק מהנורמה החברתית, מהנימוסים וההליכות. אבל הנגאאוטס פחות או יותר נפטר מהפיצ’ר הזה. כן, יש איזה קטע עם הקו הירוק הקטן מתחת לתמונה (רואים? למעלה?) והשם של האדם יהיה מואפר קצת (קצת!) אם הוא לא ממש מחובר כבר כמה זמן, אבל זה רחוק מלהיות קרוב לאפשרויות של ג’יטוק.

אז כשמסתכלים על זה ככה, אפשר להבין קצת יותר למה אנשים (וביניהם אני) לא מרוצים מההנגאאוטס החדש. זה לא רק עניין של טראומה משינויים ומי-הזיז-לי-את-הגבינה. יש כאן מוצר שגילם בתוכו שנים שירותים, ועכשיו מגלם רק אחת. אני יכול להבין למה גוגל החליטו שלא חשוב להם לשמר את ה-Presence Information, כי הם רוצים למצב את השירות כמתחרה של WhatsApp, כתחליף ל-SMSים בטלפון ולא רק למחשב. אבל אנחנו נשארנו עם שירות אחד פחות.

4 תגובות

Oct 08 2012

להעדיף את המקרה הנדיר

נכנסתי, כהרגלי מדי פעם, ל-Google Analytics, שירות ניתוח הגלישה של גוגל שנותן לי סטטיסטיקות על הבלוג הזה. הגעתי לעמוד הבית, וכרגיל, לחצתי על הכפתור הלא נכון:

image

אני נכנס לאתר הזה פעם בשבוע-שבועיים כבר שנים, ומאז העיצוב החדש שנכנס מתישהו בשנה האחרונה, אני כל פעם מנסה ליצור חשבון חדש, במקום להתחבר לחשבון הקיים שלי באתר.

הסיבה לכך היא די ברורה: כפתור יצירת החשבון החדש הוא גדול וכתום ומודגש ונמצא בקצה הימני, ומציית לכל כלל של עיצוב ממשק משתמש כדי למשוך את העין ואת הסמן אליו. מעצבי האתר עשו עבודה יפה מאד שם. הבעיה היא לא בהם, אלא באנשי אפיון האתר שאמרו להם להדגיש דווקא את הכפתור הזה. להשוואה, נראה את העיצוב הקודם של האתר, מיולי 2011, כפי שלקחתי מה-Wayback Machine. כאן הדגש הוא הפוך לחלוטין. הכפתור הכחול הגדול הוא לכניסה לאתר למשתמשים קיימים, וכפתור הרישום הוא הצנוע יותר:

image

הכוונה שמאחורי שינוי העיצוב הזה היא די ברורה, לדעתי. המטרה היא למשוך עוד משתמשים לשירות, ולכן ההנחיה היא להפוך את הרישום לפשוט ואינטואיטיבי ביותר, שלא יהיה משתמש פוטנציאלי אחד שהלך לאיבוד בגלל שהוא לא ראה את כפתור הרישום, התייאש, והלך. זה קורה הרבה יותר משאנחנוו חושבים – אנשים לא מנסים לקרוא את כל מה שיש באתר, ולמרביתם אין את הנסיון שבזיהוי מהיר של לינקים ומילים רגישות כמו “sign up” באופן אינסטינקטיבי.

אבל אני חושב שהבחירה הזו היא מטופשת, והיא מוטעית, והיא קצרת רואי. הסיבה היא שכל משתמש פוטנציאלי נרשם לשירות רק פעם אחת, אבל משתמש בו (בתקווה) באופן קבוע, אם לא יום-יומי. ואז נוצר מצב שממשק המשתמש מקל על ההתחברות הראשונית, ומקשה על השימוש היום-יומי, והופך את השירות למתסכל ומעצבן יותר לשימוש.

זה לא פעם ראשונה שהבחנתי במשהו כזה. לפני כמה שנים שמתי לב, במהלך טיול בארה”ב, שהתמרורים שם נוטים להיות מאד ורבליים, ובמקום סימנים ואילוסטרציות יסבירו במפורש את תוכנם. (חלק מהתמונות הלכו לאיבוד עם השנים, לצערי):

  ועוד.

כבר אז תהיתי לגבי הערך שבשלטים כאלה. הם ללא ספק נוחים מאד לנהגים חדשים: הם מתארים את עצמם בלי הצורך לשנן איקונוגרמות שרירותיות, ואין הרבה מקום לטעות. אבל ברגע שעוברים את שלב הלימוד הראשוני, הם נהיים קצת מסורבלים יותר. לוקח יותר זמן לקרוא טקסט מאשר לזהות צורה. לא הרבה יותר זמן, אבל חצי שניה זה לא מעט כשאתה נוהג, או באתר שאתה נכנס אליו כל יום.

לא ברור לי למה האמריקאים מעדיפים לפנות לדמוגרפיה הקטנה יותר – נהגים חדשים – מאשר לקבוצת הנהגים הותיקים שגדלה יותר מיום ליום. אבל אני חושב שאני יודע למה גוגל פונה למשתמשים חדשים ולא לקיימים. גוגל אנליטיקס הוא לא שירות שמכניס לגוגל כסף ישירות. לא מוצגות בו פרסומות ואנשים לא משלמים עליו. הערך שלו לגוגל הוא שברגע שקישרתי את האתר שלי לשירות, גוגל מקבלת המון מידע עסיסי על הנעשה באתר שלי. כל המידע הזה שמעניין אותי – מי פנה לאיזה עמוד, מאיפה ומתי – מעניין את גוגל הרבה יותר, בעיקר כשהיא מצליבה את כל המידע הדמוגרפי הזה (באופן אנונימי, כמובן, כן?) עם כל שאר האתרים בשירות. מהנקודה הזו, היא כבר לא ממש צריכה אותי. לא איכפת לגוגל אם אני מתעצבן מהכניסה לאתר, מתייאש, ולא מתחבר יותר לעולם. את מה שהם רצו ממני הם כבר קיבלו.

5 תגובות

Jun 27 2010

שפת הכפתורים הנעלמה

השעה שבע בבוקר, ואני סתור-שינה והלום-שיער, יושב לי בבית קפה, מנסה לגרום לאוזניית הבלוטות’ הזו לתקשר עם הטלפון שלי.

לא משימה קשה מדי, על פניו. יש, אחרי הכל, חוברת הוראות מפורטת ומאויירת שמותאמת לכל אדם, בכל שפה, גם אם לא ראה מעולם אוזניית בלוטות’, או טלפון סלולרי, או חוברת הוראות. אבל החוברת בבית ואני, אני בבית הקפה, פרוע-עיניים וטרוט-שיער. ואני לא מצליח לגרום לזה לעבוד.

זה לא מתאים לי, התסכול הזה. לרוב אפשר לגרום לרוב מכשירי האלקטרוניקה לפעול, לפחות ברמה הבסיסית, בלי להעזר בחוברת. יש שפה לדברים האלה. דבר ראשון, לחץ על הכפתור. אם זה לא עזר, לחץ עליו במשך 5 שניות ברציפות. אם לא זה, לחץ על כל הכפתורים ביחד. זה אמור לעבוד עם כל דבר. הבעיה של היא שאני לא יודע אם גוש הגומי שבאמצע המכשיר הוא כפתור או לא, וזה מעוות לי לחלוטין את הטקטיקה. אני מרגיש מאד מתוסכל מכל העניין.

* * *

כשהייתי קטן הייתי הולך הרבה למשחקי וידאו. הייתי משחק הרבה סטריט פייטר 2, אחד מאבות ז’אנר משחקי המכות. מה הפך אותו לאבי הז’אנר? השפה שהוא הגדיר. במשך שנים, יכולתי להשתלט תוך דקות על כל משחק מכות חדש שהגיע. חצי-סיבוב-ג’ויסטיק-נגד-כיוון-השעון ומעיכה פרועה של כפתור ההתקפה, וסביר להניח שיקרה משהו מגניב. קדימה-קדימה-ומכה. למטה-למעלה-ובעיטה. צירופי תנועות ומקשים שסטריט פייטר הפך ל-lingua franca, לשפה האוניברסלית המשותפת של הז’אנר. מאוחר יותר הז’אנר הפך לתלת-מימדי, ודווקא טקן נהיה התקן בנושא.

מיקרוסופט הם הסטריט פייטר של עולם תוכנות ה-desktop. מערך התפריטים שהם ביססו בתחילת שנות ה-90 נהיה אוטומטי. גם בתוכנה שמעולם לא נתקלתי בה אני יודע לחפש בתפריט ה-File, ה-Edit, ה-View. אז נכון שלפעמים מסך ההגדרות הוא תחת Tools –> Options, ולפעמים תחת Edit –> Preferences, אבל הכל בתוך מרחב בעיה מצומצם. ואז בא אופיס 2007, עם הממשק החדש, וטרף את הקלפים. באופיס 2010 הם הבינו את זה, ולמרות שלא ביטלו את ה-Ribbon (וטוב שכך), הם לפחות החזירו את תפריט ה-File.

* * *

אני בבית, כותב את הפוסט הזה ובודק את חוברת ההוראות. צריך להשאיר את הכפתור לחוץ בזמן שמדליקים את האוזניה. מטומטמים. למה להמציא צירוף חדש במקום להשתמש אלה הקיימים? לא עדיף היה פשוט לעשות אחורה-קדימה-מכה?

7 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים