ארכיון התגית 'מכוניות'

May 22 2012

האצלת תפקידים, האצלת אחריות

לפני כמה פוסטים כתבתי על בעיה תפיסתית עם נושאי פרטיות באינטרנט, ואיך שקשה לאנשים לעשות את ההפרדה בין מה שאפשרי לבין מה שראוי. הטענה הזו חזרה לי לראש עכשיו (כן, באמצע הלילה) כשנתקלתי בכתבה הזו (זהירות, ויינט) המדברת על אכיפה טכנולוגית של המהירות המותרת, באמצעות חסימה טכנית של יכולת ההאצה של מכוניות מעבר למהירות מסוימת.

איך הדברים מתקשרים? ובכן, מה שמדובר כאן הוא להחליף נורמה חוקית וחברתית – הקפדה על המהירות המותרת – בנורמה טכנולוגית. החוק כבר לא בא כאן בדרישה לנהג להקפיד על המהירות, אלא ליבואן וליצרן, להקפיד על התקנת בקר המהירות. נקודת הפוקוס מפסיקה להיות על התנהגות הנהג בכביש, ועוברת להתנהגות המהנדס במפעל.

המשמעות של זה לנהג בכביש, לדעתי, תהיה הצמדות כמעט אוטומטית למהירות המקסימלית. כי ברגע שחלק מהאחריות על קביעת המהירות נלקחת מהנהג אל האוטו, הנהג גם יפיל מעל עצמו את האחריות לקבוע מתי להגיע למהירות הזו.

למה זה דומה? לצומת מסוכן עם תמרור עצור. מהותו של התמרור הוא להגיד “עצור והסתכל מסביב לוודא שהכל בסדר”, אבל נהגים רבים מצייתים לחוק פשוט כפי שהוא כתוב – מגיעים לעצירה מלאה (או כמעט) ואז ממשיכים. ברגע שהציווי הוא לא “תסתכל” אלא “תעצור”, אנשים יעצרו, ולאו דווקא יסתכלו. ומה היה קורה אם המכוניות היו מתוכנתות לעצור אוטומטית מול תמרור עצור? אנשים היו מקפידים עוד פחות על להסתכל, לדעתי, ומצייתית למה שהמכונה אומרת להם. היא עוצרת? אז עוצרים. היא מאפשרת להמשיך? אז ממשיכים. אם המכונית היא זו שאמונה על הבטיחות והקפדה על החוק, אז אם המכונית מאפשרת לנו, כנראה מותר לנו, לא? כמו הפרטיות באינטרנט. אם משהו היה סודי, הוא לא היה
זמין כ”כ, נכון?

לכן אני חשדני לגבי האצלת התפקידים הזו לטכנולוגיה. לא בגלל שהטכנולוגיה לא אמינה – במקרים רבים היא אמינה יותר מאשר הגורם האנושי – אלא פשוט בגלל שהיא מאפשרת לאותו גורם אנושי להקטין ראש, ולסמוך על הגבולות המתוכנתים מראש והלא גמישים של הטכנולוגיה להחליף את שיקול הדעת שלו.

4 תגובות

May 02 2011

יומן הֵלֶך

ארבע שנים. ארבע שנים שאני תקוע עמוק עמוק בתל-אביב, על אופניים או אוטובוסים או ברגל. ב-2007 ויתרתי על האוטו מהליסינג, כשנכנסתי לסטארט-אפ תל-אביבי והפסקתי לבקר לקוחות ופרוייקטים באזורי תעשיה היי-טקיים מגוונים. ארבע שנים של אורבניות, של הכל קרוב להכל, של מוניות בהינף יד ואספרסו בכל פינה. והיום, הגעתי לפגישת היכרות עם פרוייקט מחוץ לעיר. ולא סתם מחוץ לעיר – בפולג, איזור התעשייה האפרפר של נתניה.

אז אני לא סתם אשמיץ. אין לי שום דבר ספציפי נגד פולג. הוא לא שונה משמעותית מנווה נאמן בהוד השרון או מקריית אריה בפתח תקווה. ערבוב של חדש וישן. מוסכים וזעיר-מפעלים ליד חברות היי-טק מצוחצחות בתוך בנייני בטון מכוערים. מה שמשותף לכולם הם מרחבי החנייה העצומים, המתפרסים, המלאים להתפקע שלהם, מאות מכוניות הממלאות את המדרכות, החניונים והכבישים. כשראיתי את זה, הרגשתי פתאום באופן מאד ישיר את השינוי שעברו החיים שלי בארבע השנים האחרונות.

מאד זרים לי, בימינו, אזורי התעשיה הגדולים הללו, שהתחבורה הציבורית אליהן מוגבלת ולא נוחה, ושהאוטובוסים בה נוסעים רק בשמונה בבוקר ובחמש בערב, לקחת אנשים אל העבודה וממנה הביתה. אזורים של ציי רכב שמאפשרים למרבית העובדים לשמור על שבריר כלשהו של עצמאות בנוגע להתנהלותם. זה מרגיש כל כך מלאכותת מול עירוב השימושים של המרחב העירוני, שם המשרד של אחד נמצא מתחת לבית של השני, ושניהם יורדים לשתות קפה באותו מקום. זה גם משהו שמרגיש לי מאד אמריקאי, עם תרבות ה-commuting הפרברית, שיירות הענק של אלפי המכוניות שעומדות בפקקים הקבועים כל בוקר וכל ערב, גומעות מרחקים עצומים לכל כיוון, במונחים ישראליים, עקב המנטרה האמריקאית החוזרת של שטח-משלך, שטח-משלך. מנטרה שזכתה לחיזוק, לאורך רוב המאה ה-20, מדלק זול ומכוניות זמינות. משם נולד הביטוי הכה אמריקאי, If you lived here, you’d be home by now, ביטוי שאני מנסה להתחקות אחר מקורו כבר כמה שנים, וכנראה נולד על שלט פרסום של פרוייקט נדל”ן כושל כלשהו על הכביש המהיר. ביטוי שמגלם את את סדר העדיפויות הבורגני הדפוק שבו העבודה היא מרכז החיים, ודברים שוליים – כמו הבית – צריכים להקבע על פיו, ולא להפך.

IMAG0400

לכן שועשעתי לגלות את שלט החוצות הזה היום באזור פולג, בקצה שדרות גיבורי ישראל. אני מתנצל על האיכות המחורבנת של התמונה – צולם בטלפון מול השמש – אבל עדיין, קשה לי להחליט מאיפה להתחיל. האם זה מאותו vibe מיושן שעולה מהשלט, ועוד עם סימן הקריאה מלא ההתלהבות. בעבודה! אתה! עכשיו!

ואולי זה השימוש בפועל בניין בתמונה, לרוב לא הדימוי שבישראל מנסים לשייך לאזור התעשייה, שלרוב מתהדר יותר במשרדי ההיי-טק שבו מאשר במוסכים והמפעלים.

לא, אני חושב שהחלק המגוחך ביותר הוא הסיסמא שבתחתית השלט, יחד עם הקומפוזיציה כולה. בוא לנתניה, פועל ציון! מצא לך עבודת כפיים אשר תמלא אותך סיפוק, ובו ידיך בנה את הריביירה הישראלית, על קיטה, נופשה, תרבותה וספורטה.

* * *

והנה תמונת בונוס, למיטיבי קרוא ולכת. לצערי, Cat and Girl הוא כבר מזמן לא קומיקס רשת שאני יכול להמליץ עליו. הוא התדרדר לאזכורי תרבות פופ נידחים מדי, יבבות אקזיסטנציאליסטיות בוטות מדי ואבסורדיזם אבסטרקטי שלא ממש מצליח להעביר שום מסר או תחושה. אבל בימיו הטובים, הוא היה אחד הטובים ברשת, אם לא (כפי שאומר הנוער) ה-.

7 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים