ארכיון התגית 'מוזיקה'

מרץ 11 2017

שירים קשורים: Starless / Instant Street

והיום, נחזור לפינה ישנה בבלוג: שירים קשורים, בה אני מהגג על צמד שירים שמתקשרים אחד לשני אצלי בראש. ובתקווה, מעביר את הקשר הזה גם אליכם.

 

כמו בפוסט הקודם בסדרה, גם כאן הפוקוס שלי הוא על שני שירים שעל פניו לא ממש מתקשרים אחד לשני. הראשון, Instant Street של הלהקה הבלגית האהובה עלי1 dEUS, הוא המנון רוק שקט ונהדר, שנפתח עם פריטת גיטרה כיפית וממשיך עם תיפוף מעניין, גם אם לא מלהיב. השני, Starless של קינג קרימזון, הוא קטע רוק מתקדם (לא "שיר", חלילה. קטע. זה פרוג, אחרי הכל)  באורך 12 דקות, שנפתח בנגינת מלוטרון וכלי הקשה. אז מה ביניהם יצר את ההקשר אצלי בראש?

המשותף לשניהם הוא המבנה. שניהם מחולקים באופן בולט לשני חלקים. החלק הראשון השקט, הרגוע, עם המילים, תופס שליש עד חצי מהשיר. זה חלק שאני בהחלט מחבב, בין אם את השירה הפרוגית הפומפוזית של ג’ון ווטון ב-Starless או הקלילות של טום בארמן ב-Instant Street, אבל בשני המקרים החלק הזה הוא לא ההיילייט של השיר.

בשלב מסוים (דקה 3:30 ל-Instant Street, דקה 4:28 ל-Starless) השיר עובר פאזה. המילים ננטשות והאינטסטרומנטים עוברים למרכז הבמה. וזה לא שהם דומים בקטע האינסטרומנטלי. dEUS מתחילים בריף פשוט ורפטטיבי על הגיטרה, בעוד קרימזון מתחילים בקטעים אווירתיים עם פריטה מינימליסטית וכלי הקשה מטיילים מסביב.

אבל בשני השירים יש אלמנט מרכזי משותף: ההסלמה. שניהם מתחילים שקט יחסית ומתחילים לעלות, לעלות, לעלות קצב. אצל דאוס זה הדרגתי לאיזה דקה ואז, באזור 4:26, נכנסות יותר גיטרות מדוסטרשנות (ובסים גם), ואז ככה כל חצי דקה עוד שכבה. עוד ריף גיטרה. עוד ויצים מהקלידים. עוד קולות מטושטשים שמשמשים ככלי יותר מאשר כמילים. עולה ועולה ועולה, ואז מתפוגג לו בסוף השיר אל תוך האוויר.

אצל קרימזון זה איטי יותר, כיאה לז’אנר, אבל ההתחזקות דומה. עוד ועוד כלים מצטרפים ומעלים את מפלס הלחץ – בעיקר הבס, שפשוט משדר תחושת אימה וסכנה בזמן שהגיטרה הופכת להיות צופר אזעקה. הטבעת מתהדקת סביב השומע, אם כי כאן, בניגוד לדאוס, השיר לא משאיר אותנו בגבהים שאליהם הוא לקח אותנו. הלחץ נהיה בלתי נסבל והוא מתפרץ אל תוך סולו סקסופון נהדר שנותן לנו לרדת מהלחץ שאפילו לא ידענו שאנחנו מרגישים, בטח אם השיר (סליחה, הקטע) מתנגן ברקע.

אז זה הקשר שיש בראש שלי, כל פעם מחדש, בין שני השירים האלה. מתחיל בקטע שקט עם מילים, עושה סוויץ’ מובהק לאינסטרומנטלי, ומסלים, מסלים לו אל השמים. שניהם שירים נהדרים.

  1. כן, כן, גם היחידה שאני מכיר []

אין תגובות

פבר 17 2016

שירים קשורים: The Bleeding Heart Show / The Flesh Failures

בפוסט של היום אני עומד להתחיל ניסוי חדש, פורמט חדש לפוסט, שבו אני אכתוב על שירים שאני אוהב שביניהם אני מוצא קשר כלשהו, בתקווה לא טריוויאלי. נראה עד כמה הפורמט החדש יתפוס.

 

בשביל לחנוך את הפינה, אני אתחיל עם שני שירים שאני אוהב. מאד אוהב, אפילו. הראשון אפילו כיכב בתור הרינגטון שלי במשך כמה שנים, ואפילו זה לא המאיס אותו עלי, כל כך אני אוהב אותו.

השיר הוא The Bleeding Heart Show של ה-New Pornographers, סופר-גרופ של עילית מוזיקאי האינדי הקנדי של סוף המאה העשרים (הא!), והוא שיר שתמיד ממלא אותי אושר, בעיקר בזכות ה-“היי, לה, היי לה” המדבק שממלא את סוף השיר”". אבל בראש שלי הוא יושב בקטגוריה אחת דווקא עם The Flesh Failures, השיר הסוגר של פסקול הסרט “שיער”.

אבל מה מקשר בין רוק אינדי מתקתק של שנות ה-2000 עם המנון היפי מריר מ-1967? התשובה מתחילה בדקה 3:32 אצל הפורנוגפרים – זה הרגע שהמתופף, קורט דאל, מתחיל ממש להתפרע, לתת לשירה המתקתקה counterpoint אקטיבי, לא רק לקבוע את הקצב. וזה אחד הקטעים האהובים עלי בשיר.

וגם ב-Flesh Failures יש קטע דומה – לפחות בגרסה שאליה קישרתי, הגרסה מהפסקול של הסרט מ-1980 (אותה מצאתי מיוטיוב מלווה קטעים ערוכים מהסרט “צלף אמריקאי”). כאן, בנקודה 4:25, המתופף מתחיל גם להכניס יותר צבע לתיפוף, שמלווה בצורה נהדרת (בדומה ל-Bleeding Heart Show) את הקודה הארוכה שחוזרת על עצמה עד סוף השיר.

שני שירים, שני עשורים שונים, אבל שתי קודות נהדרות עם תופים נהדרים שמלווים אותן.

4 תגובות

יונ 26 2015

סיפור כיסוי: שני שירים התפצלו בחורש צהוב

התיישבתי לפני כמה ימים לכתוב את הפוסט הזה, ולכתוב על גרסאות כיסוי ל-Where Did You Sleep Last Night – שיר בלוז זועם וכואב שאותו הכרתי, כמו רבים אחרים, מהביצוע של נירוונה בהופעת האנפלאגד שלהם. לא תכננתי לקשר לביצוע הזה, אלא לכמה ביצועים מוקדמים יותר, חלקם מאד שונים מזה שרל קורט קוביין. אבל ככל שצללתי, גיליתי שההיסטוריה של השיר הזה ארוכה ומפתיעה יותר ממה שציפיתי.

ג’יי אי מיינר ומטפסי ההרים

הביצוע המוקדם ביותר שמצאתי הוא זה, מ-1935. אחריו, נראה שהביצועים התפצלו לשתי משפחות כלליות. משפחת ה-Longest Train, שמתמקדת בעצב של הזמר על כך שבת זוגו עזבה אותו – והרכבת המתרחקת שעליה היא יושבת היא הארוכה יותר שהוא ראה. מהצד השני, יש את משפחת ה-Where Did You Sleep Last Night, שם הזמר לא עצוב כמו שהוא כועס, ובת הזוג לא עזבה, אלא בגדה – בין אם במציאות או בהזיות הקנאה של הזמר. בין אם זה נאמר או לא, הסוף של הסיפור הזה ידוע, ועקוב מדם.

הביצוע הזה, המוקדם, משלב קצת משניהם. מצד אחד, הדגש הוא על הרכבת המתרחקת והטון לא נשמע מאד כועס לאוזני (אם כי הפרשי השנים יכולים לשנות את הציפיות שלי מהטון). מצד שני, הרכבת כאן לא נושאת את בת הזוג הרחק ממנו – היא דרסה אותה למוות, וגופתה מוטלת לצד הפסים.

Leadbelly

הביצוע של Leadbelly ללא ספק הוא זה שהשפיע על הביצוע של קוביין. זה לא ש-Leadbelly הוא דוגמה קלאסית למאפיינים של הסוג הזה של הבלוז, כמו שהם הותאמו רטרואקטיבית למידותיו. ביצוע מוצלח ומלנכולי.

ג'רי ריד (עם טום ג'ונס)

[הנה קישור לביצוע, אבל הוא חסום ל-embed בפוסט]

הנה דוגמה לכיוון השני שהשיר הזה התגלגל. שיר קאנטרי, ללא זעם ומוות (אבל עם עצב, שהוא הרי התימה הנפוצה ביותר בקאנטרי), ועם טום ג'ונס במלוא הסבנטיזיות שלו, כשהוא גורם לך לשכוח לחלוטין שהוא בכלל מויילס, ולא מג'ורגיה. יש לנו שם את ה-Longest Train, ואין לנו Where Did You Sleep.

Ma Negresse – ניית'ן אבשייר

בשלב כלשהו, גרסת ה-Longest Train התגלגלה לה, כך מסתבר, להיות סטנדררט קבוע במוזיקת קייג'ן, מוזיקת ג'ז צרפתית-שחורה מלואיזיאנה. הביצועים שם – כמו זה, "הכושית שלי" מ-1967- כמעט ולא מזכירים את הביצועים האחרים, אבל התפתחו מהם. לא הכרתי את הז'אנר הזה בכלל, והוא די מלבב, אני חייב להגיד.

מארק לאנגן

ולבסוף, הגרסה שהיתה ההשראה הישירה של קורט קוביין – מארק לאנגן, מלהקת הגראנג' הנידחת The Screaming Trees שהוציא אח"כ אלבומי סולו מוצלחים בהרבה. זה מהאלבום סולו הראשון שלו, וקורט קוביין מנגן איתו שם.

תגובה אחת

מאי 14 2015

סיפור כיסוי: לך איתה

“לך איתה” הוא אחד השירים החביבים עלי בקאנון הישראלי. הוא אינטנסיבי ומרגש, גם כשהוא מושר בפאתוס של סבנטיז. הוא בא מנקודת מבט לא שגרתית על מערכת יחסים לא ברורה ולאו דווקא נעימה, והוא הוליד, כדרכם של שירים בקאנון, הרבה ביצועים דיסטינקטיביים ומעניינים. דווקא הביצוע של קובי רכט, שכתב והיה שותף בהלחנה, הוא אחד הפחות טובים, עם עיבוד קצת בנאלי וקליפ קצת קריפי, וגם הביצוע של צעירי תל-אביב (למרות איכויות הניינטיז וחליפות הג’ינס המלבבות) גם לא מרשים, אבל לא קשה למצוא ביצועים נהדרים לשיר הזה – כל הקליפים ביוטיוב שמקושרים כאן הם חלק מפלייליסט של קאברים, ואם יש לכם עוד ביצועים מומלצים, תגידו לי ואני אוסיף.

אילנה רובינא

הביצוע המקורי של השיר, לדעתי., מאלבומה “שני הצדדים” מ-1972.  אני דווקא אוהב את ההופעה החיה הזו, רק רובינא בליווי מתי כספי על גיטרה, מול חיילים.  השירה שלה, יחד עם ההתכתבות של מילות השיר עם הסיפור הדרמטי של הוריה של רובינא (אלכסנדר פן וחנה רובינא) הופכים את ההופעה למצוינת, והתגובות של הקהל מרתקות, בהתאם.

 

 

נוער שוליים

לפני האלבום “ציירי לך שפם”, שהיה הצלחה פופית לא קטנה, הוציאו מיקיאגי ונוער שוליים אלבום לתפארת הפוסט-פאנק, עם גיטרות עמוסות אפקטים ושירה עגמומית ואפלה. הסגנון ללא ספק מתאים לשיר הזה, ונותן לו גוון אפלולי הולם.

 

עוזי נבון

וכמובן, אם שנות ה-70 נתנו לנו ביצוע אינטסיבי ומינימליסטי, השמונים ביצוע ניו-וייב עגמומי וה-90 שני ביצועים מלוקקים, יבואו שנות האלפיים ויתנו לנו ביצוע היפסטרי. במקרה הזה, עוזי נבון והפרסונה הכאילו דיסקו-סבנטיז שלו. מלאכותי? ללא ספק. אבל ביצוע gender-switched כיפי, אין מה לעשות.

אין תגובות

מאי 04 2015

סיפור כיסוי: מחשבות על לאונרד כהן

1

יש משהו בלאונרד כהן שמזמין גרסאות כיסוי. אולי זה הקול המאד דיסטינקטיבי שלו, שמנוגד הרבה פעמים לקולות של זמרות הליווי ו-(בעיקר בשנות ה-80) למוזיקה והכלים. כשהייתי צעיר, הכרתי הרבה שירים שלו, אבל לא אהבתי להקשיב לו שר אותם. אהבתי את הביצוע של REM ל-First We Take Manhattan ואת הביצוע של הפיקסיז ל-I Can’t Forget (שהוא עדיין ביצוע נפלא), הרבה לפני שהתחלתי לאהוב את סגנון השירה שלו עצמו.

אני חושב שיש בזה משהו כמו עם טום וייטס. הקול של כהן וסגנון השירה שלו כ”כ מובהק, שאמנים אחרים יכולים או לנסות לחקות אותו (מה שאף פעם לא נגמר טוב), או לתת פרשנות יצירתית יותר משלהם. במקרה של כהן זה עובד טוב. במקרה של וייטס – הרבה פחות.

 

2

ב-2009 כהן התראיין לגרדיאן הבריטי, וכשנשאל לגבי השימוש הנרחב בשיר Hallelujah בפסקולים, הוא אמר “אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו”.  אין ספק שזה נכון. גם אם נתעלם מהביצוע הלעוס למוות של ג’ף באקלי (שגם פותח וסוגר את “סופשבוע רגוע” של גלגל”צ כל שבוע, כך למדתי מעמוד הפייסבוק המצויין  מוזיטריוויה), הנה כתבה מלפני כמה חודשים שמדרגת 60 (!) ביצועים שונים של השיר. ואני אישית  מכיר קאברים בעברית, ספרדית ונורווגית.

אני לגמרי מבין למה לכהן עצמו נמאס מזה, כשיש לו עוד שירים מאד ראויים קבורים ברפרטואר שלו. ועדיין יש ביצועים שאני אוהב. של ג’ון קייל, ושל הדרזדן דולס, וגם של רופוס ויינרייט, גם אם הוא מנסה להשמע כמו קייל.

 

3

Famous Blue Raincoat הוא שיר מצויין, אבל הוא אתגר מעניין למבצעים. השיר כתוב כמכתב שכותב כהן למאהב החדש של אהובתו. ובהיותו מכתב, כהן מסיים אותו בחתימה.

Sincerely, L. Cohen.

ומה אמור לעשות עכשיו מבצע חדש? אם הוא משאיר את השורה המקורית, הוא יוצא קצת מוזר, מקריא מכתב אישי של מישהו אחר. ואם הוא משנה את הציטוט ומכניס את השם שלו עצמו, הוא יוצא קצת יומרני, לוקח בעלות על טקסט מאד אישי של מישהו אחר. מלכוד. 

 

תגובה אחת

דצמ 10 2014

שתי דקות וחמש-עשרה שניות

ב-2003 כתבתי את זה בלייבג’ורנל שלי (כן, כן):

יש להקות שאני אוהב יותר מאשר את הביטלס. להקות שאני חושב שהן טובות יותר, מוזיקלית וסגנונית. יש שירים שאני אוהב יותר משירים של הביטלס, שירים שמלהיבים אותי ומושכים אותי פנימה.

אבל לביטלס יש משהו, בכל זאת, שלא מתיישן ולא נמאס, ותמיד כיף לי לשמוע

הדעה שלי לא השתנתה הרבה ב-11 וחצי השנים שחלפו. יש שירים שפשוט לא נמאסים. אחד הבולטים שבהם הוא We Can Work It out שיצא ב-1965 ולא נכלל באף אלבום. יש משהו בשיר הזה שהוא ממש… נקי. אני לא מבין מספיק בהפקה מוזיקלית ועיבודים בשביל להגיד בדיוק מה עושה את זה (אולי העובדה שהטראק של השירה נמצא במלואו בצד אחד, והמוזיקה בשני), אבל השיר חד ונקי ומצוין, עם המעברים בין הקולות של מקארטני ללנון וחזרה. שתי דקות וחמש-עשרה שניות מדויקות ומושלמות.

 

 

—–

בזמנו, היה מקובל בלייבג’ורנל להוסיף לפוסטים ותגובות שורה של “מה אני שומע עכשיו”. לפוסט המקורי על הביטלס קיבלתי תגובה ממישהו שמסכים איתי בהתלהבות, ושורת החתימה שלו מראה שהוא מאזין לניל יאנג. קצת טאקט, בן-אדם!

תגובה אחת

אפר 28 2013

שירים משומשים – קשה להיות טום וייטס

קניתי היום עותק דיגיטלי של שירים משומשים, פרוייקט המחווה והתרגום של שירי טום וייטס, בהפקת גיא חג’ג’. אבל עוד לא האזנתי לו. כמו שגיא כותב על הפרוייקט, וייטס הוא יוצר שמאד קשה לעשות לו פרשנויות שלא מנסות להיות חקייניות מצד אחד, או לא קשורות מצד שני. כבר כתבתי על זה פעם, לפני שנים, שעיבודים לוייטס נוטים לנסות להשמע כמוהו, אבל מי שמצליח לעשות קאברים באמת מוצלחים לוייטס זה וייטס עצמו, שבהופעות חיות נתן פרשנויות מעניינות לשיריו שלו עצמו.

לכן, לכבוד המאורע, ולקראת זה שאני בעצם אשב ואקשיב לאוסף החדש, בחרתי לתרגם פוסט ישן שלי, מבלוג אחר, מעשור אחר, על אלבום המחווה של סקרלט ג’והנסן (כן, כן) לטום וייטס.


אני לא חושב שמישהו ציפה שסקרלט ג’והנסן תוציא אלבום, שלא לומר אלבום מחווה לטום וייטס. מה שעוד יותר מפתיע, ומה שלקח לי עוד יותר זמן לעכל, הוא שבניגוד לנסיונות עבר של שחקניות שבחרו לגוון בקריירת שירה, האלבום בכלל, בכלל לא רע.

הוא התחיל עם שתי נקודות מקדימות לרעתו. הראשונה היא שכשחקנית צעירה ויפה שנכנסת לתחום חדש, היא נתפסת אוטומטית כסלבית מוקפת yes-men שיצדיקו כל מהלך אמנותי שלה כאמיץ ואמיתי, גם כשהיא לא ממש מחזיקה שיר. הנקודה השניה היא שטום וייטס הוא זמר שקשה מאד לעשות לו קאברים, בלי להיות חקיין מצד אחד או פרשן-יתר מצד שני. לאור שני אלה, זה מפתיע כפליים שג’והנסן הצליחה כפי שהצליחה.

יש לציין שהקרדיט על ההצלחה מגיע לא רק לג’והנסן, שהיכולות הווקאליות שלה עומדות במשימה, אך אינן מדהימות. הרבה מהקסם באלבום הוא בעיבודים, שמצליחים להיות שונים מאד מהצליל הוייטסי, אבל עדיין להפגין את האיכויות  העגמומיות, סמיכות, גשומות ואפלוליות של חומר המקור. האחראי על ההפקה כאן הוא דייב סאיטק, מלהקת TV On The Radio, ומגיע לו הרבה קרדיט – אולי אפילו יותר מדי.

בנוגע למעורבות של ג’והנסן עצמה – יתכן שאני קצת ממעיט באינפוט שלה לפרוייקט – אבל ההרגשה שלי היא שהעיבודים הם החלק המרכזי כאן, הנוכחות הווקאלית שלה לא ממש עומדת במרכז הבמה. היא רק עוד כלי נגינה שסאיטק מערבב לתוך התוצר הסופי. לא שאני אומר את זה לגנותה – לא כל זמרת צריכה להיות דיווה, ונראה שג’והנסן גם לא מתיימרת להיות. אבל השם שלה עדיין מתנוסס על האלבום, ולכן הופתעתי מכמה היא לא הפוקוס המוזיקלי.

אני חושב שזו הסיבה שאני ממש אוהב את הקליפ לשיר Falling Down, מתוך האלבום Big Time. הבמאי, שהביא את ג’והנסן גם לקליפ שהוא ביים ל-When The Deal Goes Down של בוב דילן, משתמש בשני הקליפים הללו בסגנון צילום מחוספס ומגורען שמתאים כ”כ למוזיקה של וייטס. הקליפ ל-Falling Down מציג את ג’והנסן בדרכה למה שנראה כמו סשן צילומים. בהתחלה היא ברכב, כשמסיעים אותה. אז היא יושבת בחדר הלבשה, ומאפרים אותה, מלבישים אותה, ואז מובילים אותה אל הסט. לאורך כל הקליפ היא פסיבית, מובלת, מולכת. אני רואה את הקליפ הזה כמייצג לא רע את ההרגשה שלי מהאלבום, שבו ג’והנסן היא השם על האלבום, היא הטאלנט המרכזי – אבל העיבוד לוקח אותה איתו, מוביל אותה ומנחה אותה, ולאו דווקא להפך. כמו כן, סלמן רושדי מופיע לרגע, אבל אני לא יודע מה זה אמור לייצג.

אז לסיכום, הציפיות שלי מהאלבום הזה לא היו גבוהות. אבל גם לא יחסית לציפיות-נמוכות-במיוחד, אני חושב שהאלבום הזה מוצדק, ומהנה, ושווה האזנה.

תגובה אחת

אפר 10 2013

מיומנו של חובב The The בעל כורחו

אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה. אי אז בשלהי הניינטיז. אני די בטוח שזה היה אסף ברטוב שהשאיל לי את Dusk של The The ואמר לי שאני צריך להקשיב לו.  אז לקחתי את הדיסק, והנחתי אותו על המדף, ושכחתי ממנו לכמה חודשים. זה היה בשלהי הניינטיז, אתם יודעים. אני הייתי אז עמוק בתוך תקופת הרוק המתקדם שלי, ולא ראיתי לנכון להשקיע זמן במשהו אחר. מעבר לכך, משום מה התקבע לי בראש ש-The The היא להקת רוק קלאסית, כמו The Who, ולהם בכלל לא היתה לי סבלנות. זו היתה שטות כפולה, כמובן. גם כי The The לא דומה בשום צורה ל-The Who, וגם כי למדתי מאוחר יותר להעריך את The Who הרבה יותר, מעבר לרק Tommy שהכרתי באותו שלב. אבל אני האמנתי במה שהאמנתי, והדיסק נשאר על המדף. חודש, חודשיים, אולי שלושה. ואז נעתרתי להפצרות, והכנסתי אותו למערכת, והאזנתי. ואז האזנתי שוב. ושוב. ושוב.

למאט ג’ונסון, האיש שמאחורי The The בכל גלגוליה, יש יכולת מופלאה למשוך אותך פנימה. לעשות low-fi שלא מפחד מגיטרות חשמליות או מהמפוחית הנהדרת של ג’וני מאר ב-Slow Emotion Replay. למרות החששות שלי, למרות חודשי הסרבנות, אני השתכנעתי.

* * *

השנה היא שנת 2000. בשלב הזה אני כבר לגמרי אימצתי את The The. לא רק את Dusk, אלא גם את Infected הנהדר ואת Mind Bomb החביב. אבל עדיין, זה קצת יוצא דופן בנוף המוזיקלי שלי של אותה תקופה. כמו שציינתי, אני הייתי חובב די גדול של רוק מתקדם, ורוק בכלל. החזקתי בתפיסה הזו, הכל-כך נפוצה, שכל המוזיקה הטובה נכתבה בשנות ה-70, עם קצת הקלות לדברים משנות ה-60. אחרי זה, הרי, הכל התקלקל.

במשך שנים היה לי קשה להשתחרר מהמלכוד הזה, כשאמנים חדשים אני פוסל מראש, ואמנים ותיקים שמוציאים חומרים חדשים, לרוב מוציאים חומרים גרועים, מה שמנציח את הדעה הקדומה. את תפיסת ה-“אמן ותיק יוציא רק אלבומים גרועים” שבר לי דיוויד בואי, ב-2002, עם Heathen המצוין, אבל עוד ב-2000, The The היו במקום הנכון בזמן הנכון – להקה שלא התחילה בסבנטיז אלא מאוחר יותר, שנתפסו אצלי כלהקת ניינטיז (למרות שרוב פועלו של ג’ונסון היה באייטיז), ושהוציאה אלבום חדש, NakedSelf, בדיוק ברגע שהייתי בשל להשתחרר מהקבעונות שלי. NakedSelf היה האלבום הראשון שקניתי בזמן אמת, פעם ראשונה שקניתי אלבום חדש של להקה פעילה, ולא כחלק מנבירות ארכיוניות. לצערי, הוא גם היה אלבום האולפן האחרון שג’ונסון יקליט בתור The The.

NakedSelf הוא קצת כמו Dusk, אבל מוקצן. הנגיעות האופטימיות שהיו ב-Dusk נשחקו לחלוטין, ובמקומן נשאר רק כאב גדול ורועש, עם גיטרות צורמות ומתנפצות. אם Dusk משך אותך פנימה, NakedSelf פשוט גורר אותך למטה למחילת ארנב קודרת וקוצנית. וגם יש בו שירים, כמו The Whisperers, שמעגנים את מעמדו של מאט ג’ונסון בתור האדם המריר ביותר עלי אדמות:

Don't get sad when people that you trusted stab you in the back
So, you thought they were your friends?
Now you know, now you know

הנה לנו משפט שגורם אפילו למוריסי להראות כמו דובון איכפת-לי אוהב אדם.

* * *

זה היה, אני די משוכנע, בחצי הראשון של שנות ה-2000. אני לא בטוח בדיוק מתי. עקבתי מדי פעם לראות אם יש סיכוי לאלבום חדש ל-The The, למרות שהמלחמות הבלתי פוסקות של ג’ונסון עם חברות התקליטים שלו – ודרכן בתרבות המערב הקפיטליסטית כולה – הקטינו את הסיכויים, גם אם היו משעשעות. אז אפשר כבר היה להגיד שאני מכיר ואוהב ומאזין בקביעות-יחסית לכל הרפרטואר של ג’ונסון?

כל הרפרטואר? לא ולא. שני אלבומים נשארו מיותמים להם בדיסקוגרפיה. Soul Mining, האלבום הראשון שג’ונסון הוציא תחת השם The The, נרכש בשלב כלשהו, אבל לא הצלחתי להאזין לו אחרי נסיון או שניים. הוא היה… אייטיז מדי בשבילי. אמנם בשלב הזה של ההפתחות המוזיקלית שלי כבר יכלתי לשמוע מוזיקת אייטיז, אבל רק להקות כמו הסמית’ס או הקיור, באוהאוס או הפיקסיז המוקדמים. ב-Soul Mining היו… סינתיסייזרים. ומקצבי סינתפופ מתוכנתים. זה לא היה משהו שחובב רוק כמוני יכול היה לאהוב!

אבל איפשהו שם, בחצי הראשון של שנות האלפיים, מצאתי את עצמי יושב ומזמזם לעצמי איזה שיר. אבל להפתעתי, לא זכרתי איזה שיר זה. משהו שישב לי במאחורה של הראש במשך שנים וחיכה לשעת כושר לצאת. וזה היה מוצלח. וזה היה מדבק. ואני עברתי על הדיסקיה שלי, שבשלב הזה כבר העלתה אבק, עד שזיהיתי את השיר. וזה היה This Is The Day, מתוך Soul Mining. אז האזנתי לו, ולכל שאר האלבום, והופתעתי לגלות שקרה לי משהו, והסינתיסייזרים כבר לא הפריעו לי. וראיתי איך המרירות הג’ונסונית קיימת גם שם, בינות לקצב העולץ-יחסית שלהם. וכך, kicking and screaming, נבעט החוצה עוד קבעון מוזיקלי שלי. זה עדיין לא הז’אנר החביב עלי, ללא ספק, אבל יכולתי למצוא גם שם אלבומים שאני אוהב, מניו אורדר ועד אן קלארק.

* * *

כל זה משאיר רק אלבום אחד בדיסקוגרפיה של The The שאני לא אוהב. Hanky Panky, מ-1995. אלבום מוזר, מבחינה שהוא כולו גרסאות כיסוי של שירי קאנטרי. בחירה מוזרה לזמר בריטי שמגיע מבסיס של פוסט-פאנק וסינת’פופ, אבל היי, מה שעושה לו את זה. הבעיה היא שקאנטרי לא עושה לי את זה. זה ז’אנר מוזיקלי שדי משעמם אותי, חוץ מכמה יוצאי דופן.

מצד שני, אם יש משהו שלמדתי מעשור וחצי עם The The, זה שאני עלול לשנות את דעתי.

2 תגובות

מרץ 03 2013

הדיסטופיות של בואי, חלק ב’: המושיע במכונה

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קשה קצת לתפוס שרק שנה עברה בין האלבום הקודם של בואי לבין זה. האלבום הקודם, שלרוב נחשב הראשון של בואי, מרגיש מאד צעיר, מאד תמים. החל מבלדות נוגות כמו Letter to Hermione ו-An Occasional Dream ועד למסרים חברתיים נאיביים קצת, כמו God Knows I’m Good או ה-Cygnet Committee שעליו הרחבנו בפוסט הקודם.

אבל The Man Who Sold the World הוא אלבום שונה מאד. אפל מאד. החל מהסוריאליזם הפרוע של Width of a Circle, תחושת התא-המרופד-ומכות-החשמל של All The Madmen (שכמעט וזכה לפוסט כאן בסדרה) ועד Running Gun Blues הסטריינג’לאבי. כל האלבום הזה רחוק מאד מההיפיות של 1969, שנה

אבל השיר שהכי מתאים לאופי של הסדרה הזו, לדעתי, הוא דווקא שיר שש, Saviour Machine, שכששמעתי אותו (בנעורי) מיד זרק אותי אחורה (לילדותי). כשהייתי בכיתה ג’ (או אולי ו’?), היתה לנו מקראה עם סיפורים קצרים (בעברית? באנגלית?), וביניהם את הסיפור “כל הצרות שבעולם” של אייזיק אסימוב.

הרעיון הבסיסי של אסימוב נראה די פשוט, בימינו: עולם אוטופי בו אין פשע, מלחמה או מחסור בגלל שמולטיואק, המחשב המרכזי, מונע את כולם בזמן. אבל היחיד שלא מרוצה באוטופיה הזו היא מולטיואק עצמו, שנמאס לו לדאוג לאנושות, ורוצה לשים לזה קץ.

They called it the Prayer, its answer was law
Its logic stopped war, gave them food
How they adored till it cried in its boredom

אבל הגרסה של בואי הופכת את היוצרות כאן. גם כאן המחשב דואג לעולם. וגם כאן נמאס לו, והוא מתחיל להשתעמם. אבל בעוד אצל אסימוב השעמום הופך ליצר התאבדותי, כאן המחשב נהיה רצחני.

Please don't believe in me,
please disagree with me
Life is too easy,
a plague seems quite feasible now,
or maybe a war,
or I may kill you all

אסימוב נוקט כאן בקו אוטופי יחסית, כשהשאלה שלו היא “כשיש אוטופיה, מי בכל זאת יפגע”. אבל אצל בואי האוטופיה עצמה לא אפשרית בלי שהיא תתרסק. “You can’t stake your lives on a Saviour Machine”.

אבל מה שאני אוהב בכל זאת בתמונה הדיסטופית הזו של בואי, של אנושות שמשליכה את יהבה על מחשב (או מנהיג, או מה-שזה-לא-יהיה ברמה המטפורית) ודנה את עצמה כך לחורבן, זה שבכל זאת אפשר למצוא מסר מעניין, ואולי אפילו קונסטרוקטיבי:

Don't let me stay, don't let me stay
My logic says burn so send me away

תמיד אהבתי את זה שהמחשב יודע שהדחף הרצחני שלו לשלוח מגפות ושטפונות על האנושות הוא שלילי. הוא לא רוצה לפגוע באנושות, והוא קורא לבני האדם למרוד בו, ולקחת שליטה חזרה על גורלם. למען האמת, בעצם ההתעמרות בבני האדם, בכך שהוא מכריח אותם להפטר ממנו, המחשב בעצם ממשיך לדאוג לאנושות – זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הדבר שהוא תוכנת לעשות. בואי כופר כאן באפשרות של אוטופיה בכלל, שתמיד תקרוס אל תוך דיסטופיה.

הערות נוספות

  • השם של השיר, Saviour Machine, אומץ כשמה של להקת מטאל נוצרי שהוקמה ב-1989. הנושאים של שירי הלהקה, ע”פ ויקיפדיה, הם “מלחמה, מוות והתבוננות פנימית בראי ההתגלות האלוהית”.
  • “כל הצרות שבעולם” מופיע, משום מה, בעמוד הויקיפדיה “התאבדות”, תחת הכותרת “התאבדות בספרות”. רק אני מרגיש שיש כאן טעם לפגם?

3 תגובות

ינו 02 2013

מתקדם ומנותק

אני כבר די הרבה שנים לא שומע רוק מתקדם באופן קבוע, אבל פעם זה היה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי. יש משהו בגראנדיוזיות של הז’אנר שתמיד דיבר אלי איכשהו. היכולת של הלהקות לדבר, בצורה קוהרנטית יותר או פחות, על נושאים גדולים, גם אם על חשבון הנושאים הקטנים יותר. יותר פוקוס על האפי, פחות על האנושי.

בהנתן ההקשר הזה, מפתיע שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין מה מוזר לי בשיר הזה של Yes, אחד מאבני היסוד של הרוק המתקדם, שיצא בשנת 1971. כיאה לשיר פרוג ראוי, אגב, הוא באורך 7 דקות, כך שבשביל לשחרר אותו כסינגל היה צריך לפצל אותו לשניים ולשחרר רק את החלק הראשון. But I digress.

השיר הוא, ללא ספק, מאד פרוגי. המילים שלו מכילות התייחסות אמורפיות למשחק שחמט קיומי, שאולי הם אזכורים לאליס בארץ הפלאות ואולי לא. בחצי השני יש סולו על לאוטה שאליו מצטרפות שתי חליליות ואורגן האמונד דו-קומתי. בקיצור, יותר פרוג מפרוג.

אבל איפשהו באמצע התנועה הראשונה של היצירה (זו ששוחררה כסינגל, כן?), בין המטאפורות המורכבות והדימויים, יש את השורה:

Send an instant karma to me, initial it with loving care

רגע, רגע. מה הולך כאן? Instant Karma הוא שם של שיר של ג’ון לנון שיצא ב-1970, שנה לפני השיר הזה. התייחסות אליו משיר של Yes פתאום מקרקע אותנו. מושך אותנו חזרה לכאן ולעכשיו (טוב, לכאן ולעכשיו של לפני 42 שנה). ולמקרה ששקלנו את האפשרות שזה צירוף מקרים, השניות האחרונות של התנועה הולכות עד הקצה עם קולות רקע ששרים:

All we are saying / is give peace a chance

אודה ואתוודה, התחושה הראשונה שלי כשהבנתי מה הולך שם היתה של בגידה. מה הם באים ושמים לי תרבות פופולרית באמצע הפרוג?! אבל אז חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאולי האינסטינקט הזה הוא חלק מהסיבה שאני כבר לא באמת שומע הרבה פרוג בימינו. כשאתה טינאייג’ר חנון שמבלה הרבה בלקרוא ולשחק במחשב, אין לך בעיה עם מוזיקה שמנותקת מהעולם האמיתי. אבל עם השנים החיים שלך באים במגע עם העולם, באופן לא מפתיע, ואיכשהו, אתה מצפה גם מהמוזיקה שלך שתשקף את זה.

אני יכול גם להחיל את התיזה הזו על ספרות פנטזיה, על הבעיות שיש לי איתה בימינו ולמה אני קורא פחוות בז’אנר. אבל זה כבר נושא לפוסט שלם. גם הוא יגיע בקרוב.

פינת הבונוס

אם אתם רוצים לראות עוד מה קורה כש-Yes נכנסים חזיתית בתרבות פופולרית עכשווית, אתם מוזמנים לראות את העיבוד שלהם ל-American של סיימון וגרפונקל. כיאה למסורת הפרוג שלהם, הם לקחו שיר שקט בן שלוש וחצי דקות והפכו אותו לתאונת דרכים רועשת, סוערת, מפוארת ומגוחכת בת עשר ומשהו דקות, שאחרי ההתפרשות המרחבית, שינויי המקצב, האורכסטרציה המורכבת והכל, הם עדיין מצליחים לשכוח את אחד מהבתים של השיר המקורי. תענוג מפוקפק משהו, אבל עדיין תענוג.

5 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים