ארכיון התגית 'מדע בדיוני'

נוב 04 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק ב’)

פוסט זה הוא חלק ב’ של סקירת הנובלטות שהיו מועמדות לפרס ההוגו 2014.

חלק א’ התפרסם כאן.

The Exchange Officers / Brad R. Torgersen

אחרי הסיפורים הקצרים של ההוגו הזה, ואחרי שתי הנובלטות הקודמות, הסיפור הזה בא לי קצת מוזר. הוא לא היה רע, אבל הוא גם לא ממש היה טוב. הוא היה קצת חסר אקשן וחסר ריגוש וחסר חידוש, וכל זה בגלל שהוא הרגיש כמו מד”ב, בלי ממש להיות מד”ב.

הסיפור מספר על פרוייקט צבאי אמריקאי לתפעול מרחוק של רובוטים, ועל שני קצינים שמועברים לפרוייקט ולומדים לאהוב את הרובוטים הענקיים שלהם, שנשלחים לחלל לעבוד בתחזוקה של תחנת חלל. ואז הסינים מתקיפים את תחנת חלל בשביל לגנוב את הטכנולוגיה. ואז הם מגינים עליה. הסוף.

הוא היה חסר ריגוש כי לא היה שם שום דבר שלא ראינו בעבר, בעולם של מד”ב צבאי ובכלל. הוא היה חסר ריגוש כי למרות הסצנות בהם הרובוטים הענקיים נאבקים באסטרונאוטים הסינים, אנחנו יודעים שדן ומאבי, שני הקצינים, בעצם נמצאים על כדור הארץ ולא נשקפת להם סכנה אמיתית. והוא לא ממש היה מד”ב, במידה דומה לסרט Gravity, כי הטכנולוגיה בסיפור לא מאד רחוקה ממה שאפשר לעשות היום.

למען האמת, מהיכרותי עם התקדמויות ברובוטיקה רפואית, אני בטוח שהחסם היחיד לרובוטים שהוצגו שם הוא כלכלי, או אולי קצת פיתוח טכנולוגיה להתגבר על איטיות הפידבק בתקשורת לתחנת חלל מרוחקת. וגם זה בקושי. גם הפחד מהשתלטות סינית על פיתוחים טכנולוגיים אמריקאיים הוא לא עתידני בשום צורה – אם כבר, הוא טיפה ריאקציונרי, כי סין כבר מזמן התחילה, במקביל לגניבות מאסיביות של קניין רוחני מערבי, להתקדם בכוחות עצמה.

התחושה שלי מהסיפור – שבהחלט לא היה כתוב רע – היא שהוא לא חידש לי, לא עניין אותי, לא ניסה לטעון טענה או להעביר מסר, ולא הצליח אפילו להלהיב אותי באקשן או בעלילה מעניינת. הוא היה… סתם סיפור, וכזה שהיה יכול להכתב בכל שלב ב-50 השנים האחרונות בלי שום שינוי. וזה לא אומר עליו דברים טובים.

The Truth of Fact, The Truth of Feeling / Ted Chiang

בקורס “מבוא להיסטוריה של הפילוסופיה של המדע” לפני אי אילו שנים קראתי מאמר נהדר של ג’ק גודי, אנתרופולוג בריטי, בשם What’s In a List, שפורסם בספרו Domestication of the Savage Mind, שבו הוא מדבר על ההשפעה של האוריינות והתפתחות הכתב על התהליכים הקוגניטיביים שעוברים במוחם של בני אדם. הכתב לא רק אפשר לאנשים לתעד את מילותיהם, הוא שינה את איך הם חושבים, פירק את המחשבות למילים דיסקרטיות, העביר את החשיבה למימדים אבסטרקטיים, ועוד.

אני לא אתפלא אם גם טד צ’יאנג קרא את הספר הזה של גודי, כי הסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא חקירה בנושא הזה של השפעת הטכנולוגיה (וכתיבה היא לגמרי טכנולוגיה) על הקוגניציה האנושית. צ’יאנג מציג שני מצבים מקבילים, הראשון הוא מיסיונר שמגיע לכפר באפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-20 ומלמד נער צעיר לקרוא ולכתוב, ומראה איך הידע הזה מרחיק אותו ממנגנוני הבניית הידע של שאר הכפר שלו. במקביל, הסיפור מדבר על עתיד לא רחוק שבו אנשים מצלמים את כל חייהם מבעד לעיניהם, וטכנולוגיה חדשה, בשם Remem, מאפשרת להם “להזכר” בכל רגע בעברם ולהציג את הוידאו של ההתרחשויות, ובכך בעצם מייתרת את הצורך בזכרון האפיזודלי, החזותי, של בני האדם, ומוציאו אותו למנגנון חיצוני, אובייקטיבי ועמיד.

הבעיה שלי עם הסיפור של צ’יאנג היא לא בבחירת הנושא – להפך, זה נושא שמרתק אותי, וסיפורים בז’אנר הזה של הנוירו-מד”ב עם חקירה פנימה אל תוך המוח והקוגניציה האנושית נוטים להיות מעניינים.. הבעיה גם לא היתה בטכנולוגיה שצ’יאנג מציג – היא לא מופרכת, ובהחלט מספקת בשר מד”בי מעניין בשביל צלילה לנושא. לא, הבעיה היחידה שלי עם הסיפור היא שהוא לא סיפור. לא ממש, בכל מקרה.

הסיפור הראשי, על אדם שמתקין את ה-Remem ומגלה שהזכרונות שלו לא מאד אמינים, מסופר בגוף ראשון, אבל בגוף ראשון שעסוק כל הזמן ללעוס את הנושא בשבילנו. הגיבורפונה אל הקורא כל הזמן לדון בהשלכות של הזכרון האנושי ומה יקרה אם נפסיק לשכוח. עד שאנחנו מגיעים לקטע שבו קורה משהו, שבו Remem מראה לו שהזכרונות שלו מוטעים, עבר כבר 80% מהסיפור שבו הוא מדבר ללא לאות על המשמעויות הפילוסופיות של הזכרון. המשמעויות הללו אמורות לעלות מהטקסט, לא לצוף עליו. ואם זה לא מספיק, אז הסיפור המקביל, זה על השפעות הכתב באפריקה, הופך להיות כפוף גם הוא לברברת המאסיבית הזו כשהדמות המרכזית פתאום מסבירה שהיא זו שמספרת לנו, הקוראים, את מה שקרה שם עם הכתב, ומתנצל על כך שהוא שיחק קצת עם העובדות בשביל הסיפור.

החוויה הכוללת היא של מאמר. מאמר מעניין, אולי, אבל עדיין מאמר בנושא של היסטוריה ופילוסופיה של הטכנולוגיה. מאמר שמעביר את הנקודה שלו באמצעות המחזה דרמטית ובאמצעות השלכה עתידנית של הרעיונות שלו.

אני כבר כמה זמן אומר (ולא זוכר ממי שמעתי את זה) שמדע בדיוני הוא הזרוע הנסיונית של מדעי הרוח, שמאפשרת לנו לבנות הקשרים תרבותיים והיסטוריים עם טוויסט ולנסות לראות מה יקרה אז. זה מה שצ’יאנג עושה כאן. אני נהניתי לקרוא ונהניתי מהתוכן, אבל סיפור? זה לא ממש סיפור.

The Waiting Stars / Aliette de Bodard

לוקח לסיפור הזה קצת זמן להתפתח. עשרת אלפים מילה – בדיוק! – של שני סיפורים מנותקים שהקשר ביניהם לא מתחוור עד הסוף (ולי לפחות, לקח זמן לנחש). אבל הוא מתפתח יפה, והוא (בניגוד, שוב לסיפורים הקצרים) הוא מדע בדיוני בכל רמ”ח איבריו – חלליות עם מוח של אנשים, אימפריות גלאקטיות ומלחמות בין כוכבים.

אני מאד נהניתי מהסיפור, מהדמויות והרקע שלהן, מהמציאות הטכנולוגית והרמזים למאבקים פוליטיים ותרבותיים גדולים יותר. הבעיה היחידה שיש לי איתו, אם בכלל, זה שהוא מכיל יותר מדי אלמנטים. תרבות וייטנאמית עתידנית מצד אחד (הסופרת היא וייטנאמית-צרפיה), ואימפריה גלאקטית מצד שני, שההתייחסות אליה היא פעם כמרכז היקום והתרבות, ופעם כ-Outsiders, תלוי בנקודת המבט של הדמות הנוכחית. .

כל זה מעיד על עולם גדול ומעניין, שדה בודאר אכן כותבת כבר שנים:  כהיסטוריה אלטרנטיבית שמתחילה עם יישוב אמריקה בידי הסינים, חמישים שנה לפני קולומבוס, והלאה דרך המאות ה-18 עד ה-22.  זה נראה עולם מאד מעניין, אבל בסיפור קצר, זה קצת נותן הרגשה שהסופרת מנסה לדחוס אותו במורד הגרון שלנו. אבל מה שאפשר לקלוט ממנו נראה מוצלח, והסיפור עצמו הוא טוב מספיק בשביל שאני אחפש סיפורים אחרים שלה בעולם הזה.

אין תגובות

נוב 03 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק א’)

פוסט זה הוא החלק השני של פרוייקט קריאת ההוגו שלי, שהתחלתי עם קריאת הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים להוגו בשנת 2014. אחרי שסיימתי איתם, הגיע שעתן של הנובלטות – סיפורים בני 7,500 עד 17,500 מילה.

משיקולי אורך, הפוסט פוצל לשניים, וחלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים.

והנה המועמדים:

הזוכה: The Lady Astronaut of Mars / Mary Robinette Kowal

לפני שקראתי את הסיפור הזה, הזוכה בקטגוריה שלו, היו לי חשדות כי לזכיה שלו היה קשר לאותו דיון מתמשך בנוגע למגדר ולגזע, לאינקלוסיביות ואקסקלוסיביות שממלא את קהילות הז’אנר בשנים האחרנות (והנה דיון פייסבוק ארוך מדי ולא ממש מייצג, אבל מעניין). השם של הסיפור נשמע מגדרי, ולא קשה למצוא קשר בין זה לבין הזכיה. אבל לשמחתי, זה ממש לא המצב.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור הזה, התחלתי לפתח חשדות אחרים לגבי הסיבות לזכיה. יש משהו בסיפור שפונה באופן מודע ומובהק אל הקהילה המבוססת והותיקה של קוראי המדע הבדיוני ומצביעי ההוגו – משהו מאד נוסטלגי, מאד רטרו: אסטרונאוטים בשנות ה-50, עם מבט נוצץ לעבר החלל והעתיד המבטיח של התיישבות בכוכבי לכת אחרים. והיי, יש אפילו אזכור של ריי ברדבורי! על מאדים! זה בדיוק סוג ההתעסקות העצמית בתוך הז’אנר שאנשים אוהבים להתחפר בו. אבל לשמחתי, שוב, גם זה לא כל הסיפור.

המשכתי לקרוא, ורוב החשדות שלי נעלמו. ראיתי סיפור שהוא על אשה, כן. והוא נוסטלגי, כן. אבל בנוסף לכל זה הוא גם סיפור נהדר. סיפור מאד אנושי ומאד נוגע ללב, וסיפור שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. הוא משלב את כל זה עם עולם התוכן והשקפת העולם של מד”ב קלאסי, והתוצאה היא סיפור שללא ספק ראוי להוגו שבו הוא זכה.

Opera Vita Aeterna / Vox Day (Theodore Beale)

ווקס דיי היה מועמד מאד שנוי במחלוקת השנה. הוא נוצרי שמרן המתנגד לזכויות נשים (עד כדי “מעולם לא הוכחה שום תועלת מלתת לנשים זכות הצבעה”), שהסתבך עם אמירות וגזעניות (עד כדי לכנות סופרת מד”ב שחורה “סופרת משכילה אך חצי-פראית”) שבעקבותיהן הוא הודח מאיגוד סופרי המד”ב האמריקאי, ועכשיו הוא גם ממצב את עצמו בצד של אנשי גיימרגייט, באופן לא מפתיע. אבל הוא הוציא לא מעט ספרים, וצבר הרבה קוראים נאמנים שבזכותם הוא הגיע לרשימת הגמר של ההוגו. עצם המועמדות שלו, להרגשתם של רבים, קצת הכתים את הפרס והקהילה. זה אולי נראית לי תגובה קצת מוגזמת, אבל אי אפשר ללהתכחש לתחושת ההקלה הקולקטיבית כשמנין הקולות הראה שהוא הגיע למקום השישי. מתוך חמשת המועמדים. כלומר שיותר אנשים העדיפו שהפרס לא יגיע לאף אחד (בחירת “No award”) מאשר שיגיע אליו.

דווקא בגלל זה החלטתי כן לקרוא את הסיפור שלו, ואפילו לפתוח את פרוייקט קריאת ההוגו שלי איתו. אמנם באתי מראש עם קצת אנטי, אבל הייתי מוכן לתת לו צ’אנס. אחרי הכל, זה שהוא חרא של בן-אדם לא הופך אותו בהכרח לסופר נורא, לא?

הנובלטה שלו, “Opera Vita Aeterna” (משהו כמו “יצירות חיי נצח” בלטינית) היא איפשהו בין פנטזיה לבין תאולוגיה. בעולם פנטזיה דמוי-ימה”בי כלשהו (שהוא עולם שרבים מספריו מתרחשים בו, להבנתי) מגיע אלף מכשף (elf, כן?)לשעריו של מנזר דמוי-נוצרי כדי להתעמק בדברי האל, ומבלה את שארית הנובלטה בדיונים תאולוגיים על השְלמוּת האלוהית והאם לאלפים יש נשמות, ועם טיפה אקשן בסוף.

כסיפור פנטזיה, הוא לא מלהיב. לא קורה בו המון, ומה שיש מרגיש בעיקר כמו התלהבות מלאת שביעות רצון עצמית של מי שלמד קצת סכולסטיקה של ימי הביניים ורצה לשלב אותו בסיפור. יתכן שאם הייתי מכיר את שאר העולם הבדיוני שבו הסיפור הזה מתרחש הוא היה מעניין יותר. יכול להיות גם שאם הייתי יותר נפעם מגדולתו של האל, הייתי יותר מתרשם מהטריקים הרטוריים שבהם אלף עוצמתי מבין את קטנותנו מול האל. אולי. אבל לא נראה לי.

ומבחינת בעיות האישיות של דיי, הן לא היו מאד בולטות בסיפור, חוץ מאולי העדרן המוחלט של נשים (מה שמסתדר עם העובדה שהסיפור מתרחש במנזר, אבל גם זו, כמובן, בחירה), ואיזו הערה מטופשת בהתחלה, כשהאלף מתואר לראשונה: “שיערו היה ארוך, כשל אישה, אך לא היה בו שום דבר נשי: כל כולו שידר עוצמה ובטחון”. אבל כנראה אם זה היה סופר אחר, לא הייתי אפילו שם לב לזה. מה שכן, בבלוג שלו עצמו הוא לא בוחל בסופרלטיבים לעצמו – “מי שמעוניין במצוייניות במד”ב ופנטזיה מוזמן לקרוא את הסיפור” – והתבכיינות כל הרדיפה הפוליטית שלו – “כל מי שיבחר ב-no award מעלי יראה עד כמה התחום מושפע מהשמאל התקין-פוליטית ואנשים שמעוניינים במשטור מחשבות”.

בקיצור, התחושה הכללית מדיי היא של בלעכס. אם הסיפור היה ממש מוצלח, אפשר היה אולי לאזן את זה, או להצדיק, או לתת לו הנחות. אבל הוא פשוט לא מספיק מעניין או מוצלח בשביל זה.

[חלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים]

תגובה אחת

אוק 16 2014

מעבר לסטימפאנק – רשימת קריאה

בפסטיבל אייקון השנה זכיתי להרצות לקהל מוצלח על נושא שמעניין אותי לאחרונה, והוא לידתם של ז’אנרים ותת-ז’אנרים ספרותיים, קולנועיים ועיצוביים שלקחו את העקרונות הבסיסיים שעליו מושתת ז’אנר הסטימפאנק.

בהרצאה נתתי סקירה קצרה של ההיסטוריה של הז’אנרים, החל מהסייברפאנק, האב הקדום וההשראה, אל תוך הסטימפאנק ומשם אל ההתפצלויות אל תתי הז’אנרים הספציפיים, יותר או פחות.

אני אשתדל לכתוב סיכום של התוכן של ההרצאה בפוסט עתידי, אבל בינתיים רציתי לרכז את כל הספרים, סרטים, משחקים ואתרים שהזכרתי בסקירה, למי שרוצה להמשיך ולקרוא ולהעמיק.

סייברפאנק

  • רשימת קריאה לסייברפאנק, האב הרוחני, פורסמה כחלק מהרצאה שהעברתי באייקון לפני כמה שנים, כאן.
  • הרצאה נוספת שהעברתי בכנס עולמות השנה בנוגע למקומו של הסייברפאנק במאה ה-21 אפשר למצוא כאן.

סטימפאנק

המונח “סטימפאנק” נטבע ע”י קווין ג’טר ב-1987, כשהוא מתייחס בעיקר לספרים של שלושה סופרים – ג’יימס בליילוק, טים פאוורס והוא עצמו. הציטוט המקורי, כפי שפורסם במגזין לוקוס, הוא:

אישית, אני מאמין שפנטזיות ויקטוריאניות יהיה הדבר הגדול הבא, אם רק נמצא שם הולם שיכלול את פאוורס, בליילוק ואותי. משהו שמבוסס על הטכנולוגיה של התקופה, כמו “סטים-פאנקס”, אולי.

  • ק.וו. ג’טר – ליל המורלוקים (Morlock Night, 1979)
    הספר ממשיך את “מכונת הזמן” של ה.ג. וולס, ומתאר מצב בו המורלוקים מהעתיד חוזרים ללונדון הויקטוריאנית.
  • ק.וו. ג’טר – אביזרים שטניים (Infernal Devices, 1987)
    הרפתקה בלונדון הויקטוריאנית הכוללת אנשי דג, רובוטים בדמות אנוש ומכשיר המאפשר לצפות בעתיד. מה עוד צריך?
  • ג’יימס בליילוק – סדרת נרבונדו (Narbondo, 1984-2014)
    סדרת ספרים המתחילה ב-“הלוויתן החופר” מ-1984 שעוד לא ממש היה סטימפאנק (עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-60 של המאה ה-20) אבל מרחיב את העולם והעלילה עם “הומונקולוס” (Homunculus, 1986) ו-“המכונה של לורד קלווין” (Lord Kelvin’s Machine, 1992), אשר מבססים את האלמנטים הסטימפאנקיים הקלאסיים.
  • טים פאוורס – שערי אנוביס (The Anubis Gates, 1983. מאנגלית ורד טוכטרמן, 2000)
    הספר מתאר את מסעו של פרופסור לספרות אנגלית מ-1983 לתחילת המאה ה-19 (טכנית, תקופה טרום-ויקטוריאנית וטרום כניסת הקיטור לשימוש נרחב), שם הוא נתקל במושאי המחקר שלו ומסתבך בצרות.
  • פול די פיליפו – טרילוגיית הסטימפאק (The Steampunk Trilogy, 1995)
    שלוש נובלות המשלבות אלמנטים סטימפאנקיים מוכרים. הראשונה מביניהן, “ויקטוריה”, היא הסטימפאנקית ביותר, עם מדען ומהנדס המסתבך עם תככים פוליטיים והמלכה ויקטוריה (או אשת-הלטאה שתפסה את מקומה). הסיפורים האחרים קצת חורגים מהז’אנר, וכוללים אלמנטים לאבקרפטיים בעיירה קטנה ב-“הוטנטוטים”, ופנטזיה תקופתית עם “וולט ואמילי”, שם וולט וויטמן ואמילי דיקינסון יוצאים למסע בין-ממדי.
    • בונוס: מאמרו של די פיליפו “קדימה במלוא הקיטור” על תנועה הסטימפאנק תורגם לעברית ע”י אהוד מימון, ופורסם באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.image
  • אלן מור – ג’נטלמנים מובחרים (The League of Extraordinary Gentlemen, 1999-)
    סדרת קומיקס מוערכת שעובדה גם לסרט (פחות מוערך), המשלבת ממגוון הדמויות הספרותיות מהתקופה הויקטוריאנית (מכתביהם של ז’ול ורן, ארתור קונן דויל, בראם סטוקר ואחרים) לקבוצה שתוארה כ-“ליגת הצדק הויקטוריאנית”.
  • פיליפ ריבס – סדרת הערים הטורפות (Predator Cities, 2001-2006)
    סדרה המכוונת לנוער, בעולם עתידני פוסט-אפוקליפטי בו העולם הפכך לגלי הריסות עקרים לאחר מלחמה גרעינית, והערים כולן התקינו להן גלגלים והן משוטטות ברחבי העולם, טורפות אחת את השניה בשביל להצטייד באוכל, דלק ומשאבים. הסדרה עתידנית, אבל הטכנולוגיה בה מבוססת קיטור והחברה היא ויקטוריאנית.

קלוקפאנק

  • מנגנון אנטיקיתרה, מכונת חישוב יוונית עתיקה המבוססת על גלגלי שיניים ומהווה מחשבון לחיזוי תנועת גורמי השמיים.
  • הלבוי  (-Hellboy, 1993)
    סדרת קומיקס שעובדה גם לסרט (וסרט המשך) על שד שהובא לכדור הארץ ע”י חוקרים נאצים וחונך ע”י בני אנוש להיות אדם טוב. הסרט מכיל אלמנטים קלוקפאנקיים רבים, כולל מתנקש נאצי זומבי מכאני.
  • ברנדון סנדרסון – סדרת הריתמטיסט (Rithmatist, 2013)
    סדרת פנטזיה עם אלמנטים קלוקפאנקיים המתרחשת בארה”ב של תחילת המאה ה-20, עם שילוב של מנגנונים מכאניים וקסם המבוסס על ציורי גיר.
  • מרטין סקרוסזה – הוגו (Hugo, 2011)
    סרט שאינו ממש קלוקפאנק או מדע בדיוני, אבל משיק לז’אנר, על נער יתום החי בתחנת רכבת בצרפת, עוזר לתחזק את השעונים שם ולהמשיך את עבודת חייו של אביו, בניית אוטמטון מכאני.

אטומפאנק

  • וולט דיסני – ידידנו האטום (Our Friend The Atom, 1957)
    סרטון של וולט דיסני, בכיכובו של וולט עצמו, המדבר על העתיד המבטיח של האנרגיה האטומית.
  • ויליאם גיבסון – רצף גרנסבק (The Gernsback Continuum, in Burning Chrome, 1986)
    סיפור קצר שבו צלם בשנות השמונים מוצא את עצמו מזגזג בין ההווה העגמומי לבין הווה חלופי שבו החלום העתידני של הוגו גרנסבק ותור הזהב של המד”ב המשיך להתקיים. הסיפור עובד לסרטון קצר ב-1993.
  • רייגאן גות’יק (Raygun Gothic)
    מונח שנטבע ע”י גיבסון בסיפור הנ”ל המתאר את הסגנון העיצובי של האטומפאנק, הכולל אלמנטים רטרו-פוטוריסטיים וארכיטקטורת גוגי (Googie) ו-Art Deco.
  • משפחת סילוני (The Jetsons, 1962-1963, 1984-1987)
    סדרה המתרחשת בעתיד הרטרו-פוטוריסטי, הנגזר, כמו אצל גיבסון, מהחזון העתידני של שנות ה-40 וה-50.
  • פיוצ’רמה (Futurama, 1999-2013)
    כמו ה-Jetsons, אבל מוקצן, מוגזם, סטירי ופרודי.
  • Fallout
    סדרת משחקי מחשב המתרחשים בארה”ב ההרוסה שאחרי מלחמה גרעינית. השפה העיצובית של המשחק קורצת כל הזמן לתקופת הפחד האטומי של המלחמה הקרה משנות החמישים, כמו סרטון ה-Duck and Cover.

דיזלפאנק

  • המונח דיזלפאנק נטבע ע”י יוצר משחק התפקידים (הנידח) Children of the Sun, שמערב טכנולוגיה של תחילת המאה ה-20 עם אלמנטים קסומים.
  • אנציקלופדית הדיזלפאנק מרכזת המון מידע על הסגנון הזה בעיצוב, אמנות, קולנוע וספרות.
  • הדיזלפאנק מנסה להגדיר את עצמו במאמר הזה מ-2008, המתייחס למקורות הז’אנר ומגדיר שני זרמים מרכזיים בו – הדיזלפאנק הפייקראפטי (ע”ש כותב המאמר, פייקראפט) המתמקד במלחמה ובאספקטים האפלים יותר של הטכנולוגיה, ועומת הדיזלפאנק האוטנסי (ע”ש ניק אוטנס, עורך אתר ה-Gatehouse בו התפרסם המאמר) המנסה לבנות עתיד אוטופיסטי ואופטימי יותר.
  • סקיי קפטן ועולם המחר (Sky Captain and the World of Tomorrow, 2004)
    סרט הדיזלפאנק האיקוני, המשלב טכנולוגיות דיזל (מטוסים, טנקים, רובוטים) עם אסתיקת נואר.
  • הרוקטיר (The Rocketeer, 1982-, 1992)
    סדרת קומיקס, ומאוחר יותר סרט, על גיבור-על לבוש jetpack הנאבק בנאצים.

דנג’נפאנק

  • סדרת הארי פוטר עושה שימוש נרחב בקסם טכנולוגי, או טכנולוגיה קסומה, המחליפה את הטכנולוגיה בעולם כמעט-מודרני.
  • עולם הדיסק של טרי פראצ’ט הפך עם השנים מעולם ימי-ביניימי פנטסטי סטנדרטי, לעולם דנג’נפאנקי שבו הקסם מתפעל את האנכרוניזמים של העולם, לעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת בפני עצמה.
  • אברון (Eberron), עולם מערכה של משחק מבוכים ודרקונים המשלב אלמנטים של פנטזיה קלאסית עם אלמנטים מודרניים יותר, החל מטכנולוגיה קסומה (ספינות אוויר, רכבות, רובוטים) וכלה באלמנטים של פילם נואר וסגנון הרפתקאות הפאלפ שמאפיין את הדיזלפאנק.

תגובה אחת

אוג 31 2014

הוגו 2014: הסיפורים הקצרים

קצת לבושתי כחובב וקורא של מדע בדיוני ופנטזיה, אני ממש לא מעודכן בכתיבה העכשווית בתחום. אז החלטתי השנה, לכבוד זה שיצא לי בפעם הראשונה לבקר בוורלדקון ולצפות בהענקת פרסי ההוגו, להשקיע את המאמץ לקרוא אם כל המועמדים, בין אם בקטגוריית הסיפור הקצר, נובלטה, נובלה או הרומן. ובשביל להעלות את הסיכוי שאני באמת אעשה את זה, אני אנסה לכתוב כאן בבלוג ביקורות על כ-ו-ו-לם, ללא יוצאי דופן. לאו דווקא ביקורות ארוכות ומפורטות, אבל לכל הפחות התייחסות לכל אחד. ונתחיל עם הקלים ביותר לקריאה, הסיפורים הקצרים:

הזוכה: The Water That Falls On You From Nowhere / John

Chu

הסיפור הזוכה בפרס ההוגו השנה הוא באמת סיפור מאד חמוד. סיפור קטן, מינורי, על בחור אמריקאי ממוצא סיני שמתקשה לצאת מהארון מול הוריו, ועל ארוחת חג אצל אחותו אליה מצטרף גם בן זוגו. הוא סיפור נחמד מאד, אבל אם תשאלו אותי עכשיו “רגע, אבל איפה כאן הז’אנר? איפה המד”ב או הפנטזיה”, אז תדעו שגם אני שאלתי את זה. כלומר כן, יש אלמנט פנטסטי ברקע – אותם מים שנופלים עליך מכל מקום הם באמת מים. משהו קרה מתישהו בעבר, בעולם, וכשאנשים משקרים, או אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם, אז מופיעים מים משום מקום ונשפכים עליהם. וכשהם אומרים דברים ממעמקי הלב, אז הם מתייבשים פתאום. אבל האלמנט הפנטסטי הזה, שנתן אולי נופך קצת מיוחד לסיפור, הרגיש בכל זאת די שולי. הסיפור לא היה משתנה משמעותית גם בלעדיו. בסה”כ אהבתי, ואולי הוא גם היה הסיפור, כסיפור, הכי טוב מבין המועמדים, אבל הוא לא ממש היה יצירת המד”ב או פנטזיה הכי טובה, כיצירת ז’אנר. וזה מעלה שאלה מעניינת על מה ההוגו היה רוצה להיות.

If You Were A Dinosaur, My Love / Rachel Swirsky

אולי הסיפור הקודם הרגיש כאילו הוא בקושי סיפור ז’אנר, אבל את הסיפור הזה, קצרצר אפילו יחסית לסיפורים קצרים, הייתי מצפה למצוא באנתולוגיה כללית של סיפורים קצרים, לאו דווקא במגזין כמו Apex שמתמקד במדע בדיוני.

שוב, אני לא אומר כאן שהוא לא מוצלח. אני מאד אהבתי אותו. אהבתי את השימוש בגוף שני, הפניה לבן הזוג החסר, השפה שמתגלגלת מפסקה לפסקה ללא עצירה. אני אהבתי את הסיפור. אבל לא הרגשתי שיש כאן ממש ז’אנר, אלא אם כל מטאפורה לא-ריאליסטית הופכת את היצירה ליצירת ז’אנר? אם, בתוך סיפור ריאליסטי, דמות תגיד “הלוואי ויכולתי להפוך לבלתי נראה. כמה טובים יותר היו חיי. הייתי יושב לי בשלווה בלי שיפריעו לי.  אנשים היו באים ומנסים לגלות את הסוד שלי, אבל הייתי מתחמק מהם בקלות. ” – האם פתאום מדובר ביצירת ז’אנר?

אני לא בטוח. ובכל קונטקסט שהוא לא פרסי ההוגו, זה גם לא ממש היה משנה. אבל כאן זה חוזר לשאלה מהסיפור הקודם. ברגע שהפרסים הם, בהגדרה, לסיפורים במסגרת הז’אנר, אולי מעניין לדעת מה גבולות המסגרת הזו.

The Ink Readers of Doi Saket / Thomas Olde Heuvelt

Selkie Stories Are For Losers / Sofia Samatar

בשלב הזה אני כבר אכתוב על שני הסיפורים האחרונים ביחד. לא בגלל שהם קצרים במיוחד (למרות ש-Selkie Stories די קצר) ולא כי הם גרועים במיוחד (הם לא, שניהם די סבבה), אלא כי כבר אין לי כוח לכתוב את אותו הדבר בפעם הרביעית, ואני אסתפק לכתוב אותו רק שלוש פעמים: גם שני הסיפורים האלה,, לפי רוב הקריטריונים שנראים לי, הם לא ממש בז’אנר. ואני מתחיל לתהות בקשר לזה.

הסיפור הראשון, The Ink Readers of Doi Saket, הוא סיפור אבסורדי ומשעשע, שאחד המגיבים באתר השווה לסגנון של פראצ’ט, ושמדבר על לוי קראתוננג, פסטבל המשאלות התאילנדי, כשהוא משחק יפה על המתח בין ישן וחדש, אמונות מסורתיות וקצת טכנולוגיה מודרנית בתאילנד של ימינו. השני, Selkie Stories Are For Losers, הוא סיפור אישי על אישה צעירה ואבודה, כשאגדות הסלקי הסקוטיות או איריות הישנות מהוות מטאפורה לנטישה, לחוסר התאמה, להיות כמו דג מחוץ למים.

בשני המקרים, האלמנט הפנטסטי שולי ו/או אגבי ו/או אלגורי. בין אם זו פרה המאי חונגחה, אלת הנהר, שמגיחה לרגע מהנהר ומפתיעה את סואה הנזיר, או אמה של הגיבורה נטולת השם של סמאטאר, שחזרה אל הים אחרי שמצאה את עורה מחדש. בשני המקרים אפשר לקרוא את הסיפורים באופן פנטסטי או לא פנטסטי באותה קלות. ובשני המקרים הפנטסטי משמש במקרה הטוב כתפאורה, לא כמנה העיקרית. השאלה, כמובן, היא אם יש בעיה עם זה?

איפה הז’אנר?

ברור לי שהפוסט הזה נקרא כביקורת, אולי אפילו כתוכחה. גם לעצמי, כשאני קורא מחדש את הטקסט, נראה שאני מתרעם, אולי אפילו מרגיש מרומה. אז דבר ראשון, אני רוצה להדגיש שאני לא ממש מוטרד. היו שנים שבהן לא קראתי דבר מלבד מד”ב ופנטזיה, אבל מזמן כבר הרשתי לעצמי לצאת מהגטו הוולנטרי שלי ולקרוא ספרות לא-ז’אנרית, ואני לא נפגעתי או השתעממתי או נפגעתי מהסיפורים הללו – להפך, אני בהחלט נהניתי מהם (בעיקר מ-The Water That Falls ומ-Selkie Stories, כנראה יש לי משהו עם דמויות אבודות ומבולבלות). אבל מה זה אומר על מצב הז’אנר כשכל ארבעת הסיפורים הקצרים בקושי מגרדים את גבולות הז’אנר?

הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן איזו קריצה למיינסטרים, קריצה ללגיטימציה מהקהל הספרותית הכללי. “תראו, אנחנו לא רק אלפים וחייזרים! יש לנו דמויות ואלגוריה ואנגסט!”. אני לא חושב שזה המצב. המד”ב כבר עבר תקופות כאלה עם הגל החדש של סוף שנות ה-60, ועם גלים חוזרים ונשנים, כל עשור בערך, של “סיפרות” של ספרות הז’אנר. אני לא חושב שזה המצב כאן, מה עוד שמהצצה בנובלות ובנובלטות (אליהן נגיע בקרוב), נראה שלא חסרות חלליות ומכשפים.

אם כבר, אני חושב שהבעיה הראשית השנה היא שפשוט לא היו מספיק סיפורים קצרים, טובים מספיק, שעמדו בקריטריונים השרירותיים שמפרידים בין סיפורים קצרים לנובלטות (עד 7,500 מילה, בהגדרות ההוגו). העובדה שהיו רק ארבעה מועמדים ולא חמישה השנה מחזקת את הסברה הזו. בקטגוריות מרובות המילים לא היו חסרים מועמדים, ויכול להיות שעם החופש שנותנים כתבי-עת מקוונים, בניגוד לנייר, מרשים לעצמם הכותבים להתפרש על יותר מילים, והעורכים בתורם גם מרפים קצת מהסכין, ולא קוצצים בבשר החי באותה מידה. מצד שני, זה רעיון שעלה לי עכשיו ואינו מגובה בבדיקות, במספרים ובנתונים (שאני אשמח אם מישהו שיש לו אותם יעדכן אותי).

זהו, אלה היו הסיפורים הקצרים של הוגו 2014. הצטרפו אלינו בימים הקרובים (בתקווה) לקטגוריה הבאה: נובלטות, בין 7,500 ל-17,500 מילה. אחלו לי בהצלחה.

2 תגובות

אפר 03 2013

פנטזיה מקומית

לפני כמה שנים התפתח לו דיון מעניין, בתחילה כאן ואח”כ בבלוג של אלי לוין, על פוטנציאל ההצלחה של ז’אנר סרטי האימה והמדע הבדיוני בישראל. טיעון הנגד גרס שהקונבנציות של הז’אנר נולדו סביב התרבות האמריקאית ולכן צורמים כשהם מתורגמים למציאות הישראלית. המסקנה שלי מהדיון, וגם של אחרים ככל הנראה, היא שאפשר לעשות את זה כמו שצריך, אבל צריך להתבסס על עולם המושגים הישראלי, ולא לנסות לייבא רעיונות באופן גס מעולם ה-tropes העולמי.

הבעיה הזו קיימת, כמובן, גם בז’אנר הפנטזיה. סיפורי התנ”ך והאגדה, וכלל המיתולוגיה היהודית, מספקים חומר מצוין לסיפורי פנטזיה, בין אם כאלה הממוקמים בתקופת התנ”ך או בחברה המודרנית. הבעיה היא להזהר מייבוא של tropes של פנטזיה, שרובם פסוודו-מדיאבליים ואירופאיים באופיים, אל תוך ההיסטוריה של הסהר הפורה, שם התרבות היתה שונה מאד. בבלוג משחקי התפקידים החדש נקודת נסיון פרסמתי עכשיו סקירה על כמה מהבעיות מהסוג הזה בהן נתקלנו כששיחקנו משחק D&D בעולם תנ”כי, והבעיות תופסות גם לכל סיפור, ספר או סרט בז’אנר.

אבל כמו שכתבתי באותו פוסט, זה שיש בעייתיות לא אומר שזה בלתי אפשרי. כותבים מוצלחים שמודעים לרגישות שבנושא יכולים לייצר יופי של ספר או סרט. זה מה שחשבתי על “סוד קבור” לפני שלוש שנים, שאומנם היה די בוסר, אבל הראה חשיבה נכונה. ולשמחתי, יש עוד סרט פנטזיה ישראלי-יהודי שנמצא עכשיו בקנה: הרועה האחרון.

הרועה האחרון, פרוייקט של Evil Sun Productions (דיסקליימר: יצא לי לעבוד עם חלקם, בהיקף כזה או אחר, בהפקת המקור האחרונה בכנס עולמות, הר החורבן האפל (של האבדון)), והם פתחו לפני שבוע פרוייקט מימון-המונים כדי לגייס כסף להפקת הסרט. אני חושב שיש להם המון פוטנציאל. לצערי, מאד קשה לממן סרט בארץ, ואני לא חושב שסרט פנטזיה יהנה מתמיכה של קרנות הקולנוע הגדולות. לכן שווה להשקיע בהם, כדי שהסרט יצא לפועל באופן הכי טוב שאפשר.

אז נכון שהם הגדירו יעד של 10,000 ש”ח וכבר עברו אותו (וחצי!), אבל כל תמיכה נוספת בסרט תאפשר להם לעשות אותו טוב יותר, עם פחות עיגול פינות ודאגות מכך שהם ממשכנים את קרן הקולג’1 של הילדים שלהם בשביל הסרט הזה. אני אשמח לראות את הסרט הזה מופק. אני אשמח לראות אותו באייקון. ואתה יודעים מה? אני מקווה גם לראות אותו מגיע לפסטיבלים בחו”ל ואולי אפילו להפצה מסחרית מוגבלת. זה אפשרי, רק צריך לתת להם לעבוד.

 

  1. דיברנו על ייבוא ישיר של מטאפורות ו-tropes אמריקאים, לא? []

תגובה אחת

מרץ 03 2013

הדיסטופיות של בואי, חלק ב’: המושיע במכונה

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קשה קצת לתפוס שרק שנה עברה בין האלבום הקודם של בואי לבין זה. האלבום הקודם, שלרוב נחשב הראשון של בואי, מרגיש מאד צעיר, מאד תמים. החל מבלדות נוגות כמו Letter to Hermione ו-An Occasional Dream ועד למסרים חברתיים נאיביים קצת, כמו God Knows I’m Good או ה-Cygnet Committee שעליו הרחבנו בפוסט הקודם.

אבל The Man Who Sold the World הוא אלבום שונה מאד. אפל מאד. החל מהסוריאליזם הפרוע של Width of a Circle, תחושת התא-המרופד-ומכות-החשמל של All The Madmen (שכמעט וזכה לפוסט כאן בסדרה) ועד Running Gun Blues הסטריינג’לאבי. כל האלבום הזה רחוק מאד מההיפיות של 1969, שנה

אבל השיר שהכי מתאים לאופי של הסדרה הזו, לדעתי, הוא דווקא שיר שש, Saviour Machine, שכששמעתי אותו (בנעורי) מיד זרק אותי אחורה (לילדותי). כשהייתי בכיתה ג’ (או אולי ו’?), היתה לנו מקראה עם סיפורים קצרים (בעברית? באנגלית?), וביניהם את הסיפור “כל הצרות שבעולם” של אייזיק אסימוב.

הרעיון הבסיסי של אסימוב נראה די פשוט, בימינו: עולם אוטופי בו אין פשע, מלחמה או מחסור בגלל שמולטיואק, המחשב המרכזי, מונע את כולם בזמן. אבל היחיד שלא מרוצה באוטופיה הזו היא מולטיואק עצמו, שנמאס לו לדאוג לאנושות, ורוצה לשים לזה קץ.

They called it the Prayer, its answer was law
Its logic stopped war, gave them food
How they adored till it cried in its boredom

אבל הגרסה של בואי הופכת את היוצרות כאן. גם כאן המחשב דואג לעולם. וגם כאן נמאס לו, והוא מתחיל להשתעמם. אבל בעוד אצל אסימוב השעמום הופך ליצר התאבדותי, כאן המחשב נהיה רצחני.

Please don't believe in me,
please disagree with me
Life is too easy,
a plague seems quite feasible now,
or maybe a war,
or I may kill you all

אסימוב נוקט כאן בקו אוטופי יחסית, כשהשאלה שלו היא “כשיש אוטופיה, מי בכל זאת יפגע”. אבל אצל בואי האוטופיה עצמה לא אפשרית בלי שהיא תתרסק. “You can’t stake your lives on a Saviour Machine”.

אבל מה שאני אוהב בכל זאת בתמונה הדיסטופית הזו של בואי, של אנושות שמשליכה את יהבה על מחשב (או מנהיג, או מה-שזה-לא-יהיה ברמה המטפורית) ודנה את עצמה כך לחורבן, זה שבכל זאת אפשר למצוא מסר מעניין, ואולי אפילו קונסטרוקטיבי:

Don't let me stay, don't let me stay
My logic says burn so send me away

תמיד אהבתי את זה שהמחשב יודע שהדחף הרצחני שלו לשלוח מגפות ושטפונות על האנושות הוא שלילי. הוא לא רוצה לפגוע באנושות, והוא קורא לבני האדם למרוד בו, ולקחת שליטה חזרה על גורלם. למען האמת, בעצם ההתעמרות בבני האדם, בכך שהוא מכריח אותם להפטר ממנו, המחשב בעצם ממשיך לדאוג לאנושות – זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הדבר שהוא תוכנת לעשות. בואי כופר כאן באפשרות של אוטופיה בכלל, שתמיד תקרוס אל תוך דיסטופיה.

הערות נוספות

  • השם של השיר, Saviour Machine, אומץ כשמה של להקת מטאל נוצרי שהוקמה ב-1989. הנושאים של שירי הלהקה, ע”פ ויקיפדיה, הם “מלחמה, מוות והתבוננות פנימית בראי ההתגלות האלוהית”.
  • “כל הצרות שבעולם” מופיע, משום מה, בעמוד הויקיפדיה “התאבדות”, תחת הכותרת “התאבדות בספרות”. רק אני מרגיש שיש כאן טעם לפגם?

3 תגובות

דצמ 20 2012

יומן קריאה: המלחמה אותה מלחמה, האדם אותו אדם

Old Man’s War / John Scalzi

על ג’ון סקאלזי אני שומע כבר כמה זמן, בין אם מקרב קוראי המד”ב בארץ (הספר הזה זכה בפרס גפן ב-2007, והמשכו היה מועמד ב-2011) ובין אם בגלל הרעש שסקאלזי עצמו, שאוהב להתראיין ולכתוב בבלוג, עושה באינטרנט. אבל לא הגעתי ללקרוא אף ספר שלו עד שהוא לא נכלל ב-Humble eBook Bundle (שהיא יופי של תוכנית, בכלל). אז קניתי את מלחמת האדם הזקן, וקראתי אותו בטיסות לאנגליה וחזרה בסוף השבוע האחרון. ויש לי, בגדול, שני דברים להגיד עליו.

ראשית, זה נחמד לקרוא, לשם שינוי, מדע בדיוני עכשווי. כבר כמה שנים טובות שאני קורא פחות ופחות מד”ב (ופחות ופחות בכלל, אם נודה על האמת), וכשאני כבר קורא, זה לרוב מתוך מבחר אקלקטי של ספרים מחמישים השנה האחרונות. בפעם האחרונה שקראתי ספרים פחות או יותר עם יציאתם היה לפני כעשור כשקראתי את מרבית ספרי כישור הזמן של רוברט ג’ורדן. אבל אני לא גאה בזה.

הדבר השני, והמרכזי, הוא הבעיה שיש לי עם הספר. כלומר, הספר, כספר, הוא נחמד מאד: הוא קליל, קריא ומהנה, כל כולו מחווה ללוחמי החלל (Starship Troopers) של היינליין אבל עם יותר הומור, ועם עולם מד”בי מעניין יותר. אמנם הוא לא מחדש יותר מדי על הז’אנר ומוסכמותיו – בחור מתגייס לצבא, עובר טירונות, יוצא לשטח, פוגש יצורים מוזרים ומעניינים, והורג אותם – אבל לא כל ספר חייב להפוך את המוסכמות, וזה לא היה מפריע לי, חוץ מזה שחוסר החדשנות הזו קצת מעקרת את ה-premise הבסיסי של הספר, את הנקודה המעניינת ביותר שממנה הוא מתחיל.

קצת רקע למי שלא קרא את הספר: סקאלזי מתאר מצב שבו בני אדם יכולים, בגיל 75, לנתק כל קשר עם עברם, לעזוב את כדור הארץ, ולהצטרף לצבא המושבות ולהגן על המין האנושי מחייזרים. כל זה, כמובן, אחרי שגופם הגריאטרי מוחזר למצב בו הוא מסוגל להלחם (ולא נכנס לפרטים סביב זה). עכשיו, יש כאן הרבה פוטנציאל עלילתי. צבא שלם שמורכב מאנשים זקנים אמור להתנהל אחרת לגמרי מצבא של בני עשרים שמקבלים פקודות מבני שלושים. אבל איכשהו כל הייחוד הזה מתמסמס. למרות כמה אזכורים של דמויות בספר על החשיבות של הבגרות אצל חייל, בגרות שאין לבני עשרים, הם עדיין מתנהלים בדיוק כמו כל צבא בכל ספר או סרט – כולל הפרק בטירונות עם הסמל האנטיפת שצורח ומעליב את כולם. אמנם כמעט אף אחד לא מקפיד יותר מדי על משמעת ודיסטנס, שזה כן יכול להיות קשור. אבל זהו. כשכבר יש סצנה שבה אחד החיילים מנסה להביא לידי ביטוי את הנסיון שלו מחייו הקודמים (במקרה הזה מדובר בסנאטור, שר ושגריר לשעבר), הנסיונות שלו להגיע להדברות עם החייזרים מובילה, כמובן, לאסון.

אפשר היה לקחת את הספר הזה, סצנה אחר סצנה, ולחשוב שהוא נכתב ע”י היינליין בלוחמי החלל. וזה קצת מבאס. כי זה מה שכותבים במדע בדיוני עכשווי, חמישים שנה אחרי היינליין? ועוד יותר מכך, שהפואנטה המעניינת באמת, שהספר אפילו נקרא על שמה, ושמרומזת מהכריכה של הספר בהוצאה אחרת – איך היה מתנהל צבא שמורכב כולו מבני 75 פלוס – קצת הולכת לאיבוד.

2 תגובות

אוק 21 2012

שער האויב נמצא למטה

כדי לנקות את הראש, החלטתי לקרוא מחדש את סדרת ספרי אמבר של רוג’ר זילאזני, אחת הסדרות החביבות עלי בכל הזמנים. לא קראתי אותם כבר כעשור, בניגוד להרגלי עם ספרים שאני אוהב, והחלטתי לראות איך הזמן – והגיל, והעובדה שהטעם שלי קצת השתנה והתרחב בשנים האחרונות – השפיע עליהם.

ובכן, אני שמח לבשר שאני עדיין אוהב אותם, או לפחות את החמישיה הראשונה, שרק אותה טרחתי לקרוא מחדש. דווקא הספר הראשון, להפתעתי, הרגיש פחות מוצלח, הסגנון פחות קולח וקצת מתפזר, אבל החל מהספר השני הוא תפס אותי שוב. כן, הם סובלים מכל הבעיות שהן סבלו מהן גם כשקראתי אותם במקור בגיל חמש-עשרה, אבל אם השלמתי אז עם הבעיות, אין לי בעיה לעשות את זה גם עכשיו.

אבל משהו מעניין יותר עלה בראשי הפעם, והוא קשור לגאוגרפיה של אמבר, ושל הקוסמולוגיה של העולם אותו יצר שם זילאזני. למי שלא מכיר, ה-“אמבר” שבכותרת הספרים היא העיר (והממלכה) האמיתית שבמרכז היקום, המקום האמיתי היחיד. כל עולם קיים או אפשרי (כולל העולם שלנו) הוא צל שמוטל ע”י אמבר, השתקפות של אספקט כלשהו של העיר. נסיכי אמבר ניחנו ביכולת להלך בין הצללים, לנווט במארג המציאויות החלופיות ולמצוא (או לברוא, תלוי את מי שואלים) את המציאות המדויקת שבה הם מעוניינים. או ככה, לפחות, מאמינים הנסיכים בתחילת הסדרה. בשלב כלשהו בעלילה מתגלה תופעה חדשה, הדרך השחורה", המובילה אל אמבר כשהיא חוצה את כל הצללים, ומובילה הרחק מעבר למציאויות שבהן נוח לנסיכי אמבר, אל ממלכות התוהו – הקצה השני של הקיום, שהופך את המערך הקוסמולוגי של אמבר למערכת דו-קוטבית, עם אמבר בצד אחד והתוהו בשני.

אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית

כאן עצרתי רגע וחשבתי. אם אמבר היא מרכז הקיום, וכל הצללים מקיפים אותה, אז לאיזה כיוון, בעצם, נמשכת הדרך השחורה? איפה ממלכות התוהו יחסית לאמבר? מצד אחד, הליכה בצללים היא פעולה שכוללת תנועה במרחב, תוך שינוי המציאות שסביבך, אבל היא לא תלויית כיוון, ואפשר להגיע לכל צל מכל כיוון. מצד שני, קיומה של הדרך השחורה, שהיא קו בעל כיוון ברור, קצת מקבע את אמבר במרחב יחסית לממלכות התוהו.

אצלי בראש כל המערכת הזו התקבעה, אי אז בשנות ה-90, כמפה דו-מימדית בה אמבר נמצאת בצד שמאל – או מערב, אם תרצו – וממלכות התוהו בקצה הימני, או המזרחי. המערכת דינאמית, כמובן, אבל כמו גירוסקופ שמתאזן מחדש, גם כשכל הצללים זזים ואנחנו בוחרים כיוון אחר, יש עדיין ציר אחד שנשאר קבוע.

אז החלטתי לפתוח את הדיון קצת, ושאלתי בטוויטר מה דעתם של אנשים אחרים שקראו את הסדרה. כאן הופתעתי מהתגובות, שהיו שונות ואפילו הפוכות לתפיסה שלי, גם אם שרירותיות באותה מידה. “בדיוק כמוך, אבל הפוך!”, אמרו חלק. “אמבר למעלה, תוהו למטה”, אמרו אחרים, או להפך. היה אחד עם “אמבר קרוב, תוהו רחוק” רלטיביסטי, ואפילו אמברוצנטריסט אחד עם “אמבר במרכז, ממלכות התוהו בטבעת מסביב”. כיוונים הפוכים! חוזר התמצאות מרחבית! או, כמו שציין @jobobarel:

זה בכלל לא הגיוני. זה הרעיון הכי מגוחך ששמעתי בחיי. שטות גמורה. ״אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית״.

קווים, כיוונים וכל שושנת הרוחות

התפיסה שהכי צרמה לי מבין כלל התגובות היתה דווקא זו שאני חושב שהיא, עקרונית, הכי נכונה:

מה הבעיה כאן? שאני מסכים עם התפיסה של התוהו כהיקף, מכיוון שהוא מוגדר בתור המקום אליו מגיעים ככל שמתרחקים מאמבר. מדובר על אזור בלי חוקים, אזורים בהם גם ההולך בצללים מאבד את השליטה שלו על המציאות, ולכן התוהו מכיל את הכל והוא נמצא בכל מקום. אבל מה הבעיה? שיש לנו את הדרך השחורה – קו ישר ומוגדר שמעגן את מערכת הקטבים שלנו. הוא מגיע מאמבר, ממרגלות הר קולוויר, לנקודה מאד מסוימת. אפשר להגיד שזו נקודה שרירותית על הטבעת של התוהו, אבל אי אפשר להתעלם מהחשיבות של הנקודה הזו ספציפית, שמתוארת ע”י קורווין בספר החמישי בתור “המצודה השחורה הידועה בשם ממלכות התוהו”. מדובר על מצודה ספציפית בה גרים אצילי התוהו, ולא נקודה שרירותית בתוך התוהו הגולמי.

שנית, בנוגע לטענות ה-“אמבר היא למעלה”, כאן אנחנו נתקלים בהרבה מידע מבולבל שזילאזני סיפק לנו:. בספר השלישי, למשל, בסימן החד קרן, קורווין מדבר על “הדרך השחורה המגיעה על למרגלות קולוויר”, כשקולוויר, בתורו, מתואר בספר הראשון כ-“הר אשר פונה אל הזריחה, ומחבק את אמבר כאם את ילדה". מכאן, אני מאמין, הגיעה התפיסה שלי של אמבר בפאתי מערב: אם הדרך מגיעה עד קולוויר, וקולוויר הוא מזרחית לאמבר, אז ברור שהדרך השחורה ממשיכה הלאה ומזרחה.

אבל זילאזני ממשיך לבלבל בהמשך. בספר השני, תותחי אוואלון, קורווין מסתער על אמבר, אבל מגלה שהיא מותקפת ע”י יצורים ש-“הגיעו מכיוון מערב, לאורך הדרך השחורה”, כלומר הפוך בדיוק לדימוי שהיה לי בראש. אבל בספר השלישי שוב, אנחנו מוצאים את קורווין טוען כי “הדרך השחורה המשיכה לה בכיוון דרום”, והוא חוזר על הכיוון הדרומי עוד כמה פעמים באותו ספר, אבל בהמשך אותה פסקה, “מאמבר והצללים הקרובים אליה, דרך השכבות הכהות והולכות של הצללים אשר נמצאים בכל כיוון”. בספר הרביעי, ידו של אוברון, קורווין מתאר את מיקומו כ-“עם הים בגבי, הדרך השחורה משמאלי, וקולוויר מימיני”. אבל גם זה רק מבלבל אותנו, לאור סצנה קצרה בספר הראשון שם מרומז שהים הוא מזרחית לאמבר: “באיזו גדה של הנהר אתה?” – “השמאלית, אם פני אל היום. הצפונית”. מה שיחזיר את הדרך השחורה לכיוון דרום.

בקיצור, אני לא ממש יכול להאשים את המבולבלים. זילאזני בעצמו, כך נראה, שינה את דעתו בין הספרים, והגיאוגרפיה הפלואידית גם ככה של אמבר לא היתה לגמרי סגורה בראש שלו. אז למה שתהיה סגורה אצלנו?

אז למה לי גיאוגרפיה עכשיו?

אחד האספקטים המרכזיים בספרות פנטזיה היא ה-subcreation, בריאת העולם הדמיוני שבו מתרחשת העלילה. זה חלק זניח הרבה יותר בספרות ריאליסטית ואפילו במדע בדיוני, גם כזה שמתרחש בעולמות רחוקים, אבל בפנטזיה הוא קריטי, בין אם כאקט דתי של הומאז’ למעשה הבריאה, כפי שזה היה בשביל טולקין, או כדרך ליצירת אפקט הריחוק הפנטסטי שרבים מהקוראים מחפשים בז’אנר. אבל עוד סופרי פנטזיה רבים, מטולקין והלאה, דואגים לספק מפות מפורטות ומדוקדקות של העולם, דווקא יש הרבה קסם בעולמות פנטזיה פחות מוגדרים, כמו אמבר, בהם הגיאוגרפיה יותר מדי מורכבת או סתם לא משורטטת, שגורם לזה שלכל אחד יש תפיסה גאוגרפית אחרת. אולי הציפיה הזו לעולם פנטזיה בו הדיאלוגים מלאים במילים זרות-לשם-הזרוּת, בו יחידות הזמן והכסף והמרחק מומצאות, ובו כל צעד ושעל ממופה, אולי לטובת משחק מחשב או משחק תפקידים עתידי – הוא קצת משעמם, או לפחות מתאים לתתי-ז’אנרים אחרים של הפנטזיה.

9 תגובות

יונ 19 2012

המרדף הטכנולוגי

קשה, קשה לכתוב מדע בדיוני שמתיישן טוב. קשה, כי כל טכנולוגיה עתידנית שתשבץ בסיפור שלך תהיה, תוך 10-15 שנה, או מיושנת עוד בטרם שהתפתחה, או מוקצנת ומופרכת ולא סבירה. ישנם מעטים שהצליחו לקלוע למשהו ארוך-טווח. cyberspace

לא חסרות דוגמאות להתיישנות הזו. למשל מרחבי הסייברספייס בנוירומנסר של ויליאם גיבסון, שאולי חזו חווית גלישה באינטרנט טוטאלית בהרבה ממה שיש היום, אבל הגלישה היתה במרחב של גופים גיאומטריים וקווי ניאון בוהקים, גרפיקה שנראתה מיושנת כבר ב-1999, 15 שנה אחרי שהספר פורסם.

זה בולט גם באחד מספריו של “דוק” סמית שקראתי בנעורי, שאני אפילו לא זוכר מה היה שמו ואם היה בסדרת ה-Lensmen או ה-Skylark, אי אז בשנות ה-40 או ה-50.  מה שנשאר לי בראש הוא הדימוי של צי חלליות בין-גלקטי שועט לו במרחבי החלל, והאדמירל מתקשר עם מפקדי החלליות האחרות באמצעות switchboard ענק, עשרות מטר רבוע, ומערך של מזכירות על כיסאות ממונעים שמחברות ומנתקות חוטים כדי לתקשר במרחבים הבין-כוכביים.

אבל הדוגמה שיושבת לי בראש, שבגללה כתבתי את הפוסט הזה, מגיעה מספר קצת חדש יותר. ב-1992 יצא Snow Crash, ספרו המופתי של ניל סטיבנסון, שמצליח לגעת בהרבה נקודות באופן יפה ומדויק בתרבות ההאקרים, אבל נופל בדיוק באותה האצה טכנולוגית:

“snow crash" is computer lingo. It means a system crash – a bug – at such a fundamental level that it frags the part of the computer that controls the electron beam in the monitor, making it spray wildly across the screen, turning the perfect gridwork of pixels into a gyrating blizzard.

התיאור הזה (ההדגשה שלי), הוא די חשוב לעלילת הספר, ולספק וירוס, ספק סם שהוא ה-Snow Crash האפונימי. והתיאור הזה, בטח לאנשים שבגילי ומעלה, גם מעלה בדיוק את התמונה הרצויה, של הפיקסלים השחורים והלבנים המרצדים. “שלג בטלוויזיה”. snow crash.

אבל מה עשתה לה הטכנולוגיה? רצה לה קדימה. תוך עשור מכתיבת הספר, מסכי ה-CRT הותיקים, עם קרן האלקטרונים שסטיבנסון מעלה באוב כ”כ באפקטיביות, התחילו להעלם. תוך 15 שנה, כבר אי אפשר היה לקנות מסכים שאינם מסכי ה-LCD הדקים, שלא יזהו קרן אלקטרונים אם היא תפגע בהם. ופתאום הפרט הטכנולוגי הקטן הזה, שהיה כ”כ מדויק וכ”כ נכון וכ”כ עזר לבנות את הפואנטה של הספר, נהיה אנכרוניסטי, והעלילה של הספר נהייתה לא רק עתיד קרוב, אלא retro-future, העתיד של העבר, ולא העתיד שממשיך הלאה את ההווה שלנו, הקוראים.

זה לא נורא, כן? יצירה נולדת במקום ובזמן שלה, וגם החזון העתידני שלה מעוגן שם. אבל זה עדיין חבל, קצת, לראות יצירה עדכנית הופכת להיות אנכרוניסטית. מצד שני, גם הזיהוי האוטומטי שלי של ה-snow crash, גם הוא נהיה קצת אנכרוניסטי.

מקסימום, אפשר לזייף אותו.

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים