ארכיון התגית 'מגדר'

Jul 29 2013

על אמהות ומטונימיה

הפלך – distaff – הוא לא סתם עוד כלי לעבודות הבית. בימי הביניים הוא הפך לסמל המייצג של עבודות הבית הנשיות, עד כדי כך ש-“יום הפלך”, או “יום הקדוש פלך” (St. Distaff’s Day), היה יום חג לא רשמי של הכנסיה הקתולית, היום בו נגמרת חופשת חג המולד והנשים שבות לעבודות הבית.

 

אבל זה לא נגמר בסתם יצוג מטונימי בין פלך הטוויה לבין המלאכות הנשיות שבבית. במאה ה-15, לכל המאוחר, הכישור כבר סימל באופן כללי את תפקידה של האישה בבית, את הסמכות של על המשק הביתי.

במאה ה-19 המשמעות התגלגלה עוד קצת, אולי בגלל שהתיעוש החליף כמעט לגמרי את הטוויה הביתית, אבל לא לחלוטין – המונח “distaff side” החל לתאר את צידה של האם באילן היוחסין. “He is his uncle on the distaff side”, יוכל לתאר את אחי האם. המונח המקביל לצד הגברי של המשפחה, אגב, הוא “spear side”, אם כי ללהבנתי (וללא מצאתי אטימולוגיה מספקת כאן) מדובר על הצד השני של הפלך, לא הצד עליו כרוכים חוטי הטוויה, ולאו דווקא הצד הלוחמני של המשפחה.

* * *

נתקלתי בביטוי שהיה חדש לי באנגלית, to be mother. המשמעות, הבריטית כל-כך, היא “למזוג את התה (למישהו אחר)”, כלומר “להיות אמא” זה למלא את התפקידים הביתיים המסורתיים של האם, להגיש תה (וגם אוכל, ע”פ פרשנויות מסוימות של הביטוי). שוב, יש כאן זיקוק מטונימי של התפקיד המסורתי של האם במשפחה (או במקרה הזה, תפקידה המסורתי בשעת התה) אל תוך עצם המהות של “להיות אם”.

בפורום בו נתקלתי במונח אפשר היה לראות חוסר נוחות של אנשים מהמונח הזה, שהוא ללא ספק קצת ארכאי. הוא ללא ספק משקף תפיסה מאד קשיחה של תפקידים מגדריים בבית ובמשפחה. האנשים שלהם הביטוי לא הפריע נטו להיות מבוגרים יותר, אנשים שגדלו בתקופה שהיה פחות שיח ציבורי סביב התפקידים המגדריים הללו.

מצד שני, מטונימיות הרבה פעמים ישקפו תפיסות כאלה – כשאתה משקף את השלם באמצעות חלק, אתה בעצם טוען לקשר מהותי בין השלם לבין החלק הזה, ולכן הן מקום מעניין לצפות בו על הנחות מובלעות בשפה שלנו, ובחברה שלנו. גם מבחינת המטונימיות שבהן אנחנו משתמשים, וכמובן גם אלה שלא – כמו הביטוי “to be father” – שלא ממש קיים.

(אגב – חיפוש ב-google images אחר “to be mother” הניב עשרות תמונות של נשים בהריון, פלוס תמונה או שתיים של ג’סטין ביבר.)

* * *

בשני המונחים הללו נתקלתי באתר English Language and Usage (כאן וכאן), אתר שאלות ותשובות וחלק מרשת אתרי StackExchange. הוא אתר מרתק שאני נהנה לקרוא בו (וגם לענות מדי פעם על שאלות) כי הוא חושף אותך לעושר והגיוון הבלתי פוסק של השפה האנושית. מומלץ בחום.

3 תגובות

Jul 12 2011

האם לגוגל פלוס יש אפרו?

מבין ההסתבכויות הציבוריות של פייסבוק במשך השנים, אני חושב שאחת הפחות צפויות היתה סביב הצללית, תמונת הפרופיל האוטומטית שמיוצרת לכל משתמש חדש, לפני העלאת תמונת פרופיל אישית. לא הסתבכות גדולה, זה נכון, אבל הנה כתבה על הנושא באתר Sociological Images מלפני כשנתיים, שעוררה קצת גלים באתרים אחרים שמוקדשים לסוציולוגיה, פמיניזם ונושאי חברה ומגדר:

When Facebook is charged with representing an individual, the avatar is white and male.  This is not random or accideimagental.

כוונת המשורר כאן היא שבפייסבוק יש הטייה מבנית, אולי אפילו לא מודעת, בנוגע למה זה “ברירת המחדל”. אם לא ציינו אחרת, ברירת המחדל הוא גבר, שעל פי סגנון השיער בצללית, הוא כנראה גבר לבן. לא שחסרים אנשים שחורים ואסייאתיים שעובדים בפייסבוק, לדעתי, אבל זה לא חלק מהמחשבה הדיפולטיבית של החברה של “מה זה משתמש ממוצע, לא מיוחד, בסיסי”. כמו שהיה כתוב באתר אחר, יש כאן קביעה נורמטיבית – גבר לבן זה הנורמה, כל השאר הם “אחר”. בשלב מאוחר יותר, שוב על פי האתר, הוסיפו פייסבוק צללית נוספת, נקבית, לנשים. לא רק זה, גם הצללית החדשה, על פניה, פחות מובהקת גזעית (או לפחות כך נדמה לי). די ברור שהשינוי הזה משקף שינוי תפיסה בתוך פייסבוק. לא עוד אתר היכרויות לסטודנטים בהרווארד ואוניברסיטאות אמריקאיות אחרות, מקומות שעודם מעוז של האליטות הלבנות, אלא אתר שמבין שהוא פונה יותר ויותר לעולם כולו.

עברו שנתיים, וגוגל נכנסו ברצינות, סוף סוף, לתחום הרשתות החברתיות. נראה שהם למדו הרבה מהטעויות של פייסבוק לאורך השנים, גם אם לא מכל טעויותיהם. אבל שתי נקודות זינקו לי לעין כשהתחלתי לשחק עם השירות.

הראשון הוא הצללית. האמת היא שלא ראיתי כמעט אנשים בלי תמונת פרופיל מותאמת אישית, אבל מקום אחד בו היא בולטת היא ב-Hangouts (או “זוּלה” בתרגום העברי), חדרי שיחות הוידאו, שם מוצגת הצללית בשניות הראשונות, לפני שהמצלמה מתחילה לשדר. והצללית של גוגל, בניגוד לזו של פייסבוק, מנסה להיות הרבה יותר אוניברסלית. או מולטי-קולטורלית. או משהו כזה.

image

השיער קצר יותר, ויכול להיות מקורזל או סתם קצר. השיער הקצר נראה גברי יחסית, אבל בהחלט יכול להיות גם נשי. ואכן, אותה צללית משמשת גם לנשים וגם לגברים, ויתכן שגם לאחרים, ובזאת ההבדל הנוסף ששמתי לב אליו בין גוגל ופייסבוק: אפשרויות המין.

בפייסבוק, שדה המין מכיל שתי אפשרויות: זכר ונקבה. דיכוטומיה פשוטה ונפוצה. אפשר להסתיר את השדה הזה מהפרופיל, אבל חייבים להזין אותו. בגוגל, לעומת זאת, הם הוסיפו אפשרות שלישית: Other. לא כאן ולא כאן, או סתם לא רוצה לציין. אבל מצד שני, השדה הוא שדה חובה: חייבים להזין אותו, וחייבים להציג אותו בפרופיל לכל גולש ומשתמש. לא כאן המקום להכנס לשאלה של למה דווקא שדה זה הפך לחובה בעוד שאר השדות הם שדות רשות, אבל ההשערה שלי, בקצרה, היא כלכלית: גוגל חיים ממכירת שטח פרסום, ופרסום ממוקד מפולח בעיקר על פי מין. שאלה מעניינת היא אילו פרסומות יקבלו בעלי המין השלישי בגוגל פלוס.

5 תגובות

Oct 15 2009

הבחנה קצרה ולא מפתיעה

imaginarium_of_doctor_parnassus_ver12_xlg

מה לא מפתיע בפוסטר הזה, של הסרט החדש של טרי גיליאם? (אפשר ללחוץ לתמונה גדולה יותר). לא מפתיע לראות את העומס של הפרטים, כפי שגיליאם אוהב – עמוס סימבוליזם ופרטים אידיוסינקרטיים קטנים. לא מפתיע לראות את השחקנים הראשיים פזורים ברחבי התמונה. אבל מה שמעניין הוא שהמרכז הבלתי מעורער של התמונה זו לילי קול, עם הקונטרסט של השיער האדום הבוהק והרבה, הרבה עור לבן, שממלאת את הפוסטר כולו. כשראיתי את הפוסטר מיד הסתכלתי על שורות השמות בראשו לדעת מי זו, והופתעתי לגלות שלאור המרכזיות שלה בפוסטר, היא לא ממש בולטת ברשימת השמות. לא סתם שהיא לא פותחת את הרשימה, היא אפילו לא ברביעייה הפותחת שמופיעה מעל התמונה, וצריך לסובב את הראש כדי לראות את השם בצידי הפוסטר, האחרונה מבין רשימת שמות המשתתפים ולפני שעוברים ל-“אורחים מיוחדים”, אלא שלפני השם שלהם אפשר למצוא מילות קישור כמו “and” או “with”. הבחורה הערומה עשתה את שלה. הבחורה הערומה יכולה ללכת.

5 תגובות

Aug 10 2009

כמה מחשבות על מגדר ומאבק

בעקבות העצרת אתמול, כמה שיחות עם חברים והודעה של חברה בפייסבוק, הפנמתי כמה דברים שראיתי ושמעתי סביבי בזמן האחרון. לכל מי שבקיא בתאוריות מגדריות וכל זה נראה לו ברור מאליו, אני מתנצל; אני כותב כדי לנסח לעצמי דברים שאני חושב עליהם.

ההומואים שדיברו והופיעו ביום שבת בעצרת – גל אוחובסקי, עברי לידר, יניב ויצמן – היו כולם מה שנקרא הטרו-נורמטיבי. הם נראים, מתלבשים ומסתפרים כמו גבר ישראלי ממוצע. וזו גם הקריאה שלהם – “תסתכלו עלינו. אנחנו בדיוק כמוכם. קבלו אותנו!”. המאבק שלהם הוא סביב העדפה מינית.

מהצד השני, אני שמעתי על הרבה אנשים שיצאו מהעצרת הזו מאד כועסים ומאוכזבים. אנשים מהצד הלסבי והטרנסג’נדרי של הקהילה הרגישו מנותקים מההצהרות שהיו על הבמה. זה לא בגלל המין של הדוברים, לא בגלל שלא היו כמעט נשים על הבמה. זה פשוט בגלל שבשביל לסביות רבות, ובטח בשביל טרנסג’נדרים, זעקת הקרב היא הפוכה מזו ששמעתי אתמול על הבמה. הסנטימנט כאן הוא “תסתכלו עלינו. אנחנו לא כמוכם. קבלו אותנו!”

סוניה ניסחה את זה כך היום בפייסבוק:

I do not want people to accept me only if I fit the hetro-normative mold that they made. I want to be accepted as a woman, a butch lesbian. I want to see someone that I can identify with talking on stage, and not just performing.

ההבדל המהותי כאן הוא שלמרות מה שסוניה כתבה, הלסביוּת שלה היא לא ממש הענין כאן. הבוצ’יות הרבה יותר מהותית, השבירה של ההגדרה המגדרית של הנשיות. המראה הנשי, הבגדים הנשים, התספורת הנשית. אישה לא צריכה להיות לסבית בשביל זה – כבר שהגדירה ידידה אחרת, “בוצ’ית סטרייטית? זאת אני!”. ואין לי ספק שגם לנשים אלה יש בעיה למצוא מודל הזדהות על הבמה הציבורית.

אני לא אומר שאלה מאפיינים מובהקים של המאבק ההומואי לעומת הלסבי. לא חסרות לסביות שטוב להן עם המאפיינים המגדריים הנשיים הסטנדרטיים ורוצות רק שיקבלו את ההעדפות הרומנטיות והמיניות שלהן. ולא חסרים הומואים שמתקשים להתחבר להגדרות המגדריות הגבריות. אבל ההרגשה שלי כצופה מן החוץ – ושל סוניה כמעורבת – היא שהמסר שמועבר הוא של נורמטיביות. לכן היא כועסת.

19 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים