ארכיון התגית 'לונדון'

Apr 10 2018

יומן צריכה: ביקור מצומצם בניכר

בדרך כלל, טיולים בחו”ל גוררים פוסטים עמוסי הפתעות ומטעמים לפינה הזו של הבלוג. אני אוהב לבקר בסופרמרקטים, לדגום חטיפים אקלקטיים ומוזרים ולהחרד מטעמם – או לחילופין, להבין שהם פשוט אותו הביסלי בשינוי אדרת. הטיול הזה – ארבעה ימים בלונדון בסוף השבוע הארוך של החג השני – היה קצת שונה. זו הפעם הראשונה שיצאנו לטיול בחו”ל עם הילדה הגדולה (בת חמש בקרוב), וידעתי שאם אוכל את כל הג’אנק שארצה לאכול, היא פשוט גם תאכל רק ג’אנק, ואנחנו רצינו שהתזונה שלה תהיה מורכבת רק מאחוזים דו-ספרתיים של ג’אנק, לא תלת-ספרתיים. לכן אני צמצמתי בג’אנק, וגם היא. לשמחתי, בלונדון בכל פינה אפשר למצוא Pret-a-Manger או סנדוויצ’יה אחרת שמוכרת כוסות עם פירות טריים, ועל זה הילדה חיה. אני? אני יכול לחיות על Meat pies ו-Cornish pasties.

אבל בכל זאת הספקתי להגניב איזה שלוק

Image result for coke zero peach

או שניים של משקה שאין בארץ. לא יכולתי לגמרי להתאפק. הראשון היה האיזוטופ התורן של קוקה קולה, חברה שעסקה בלייצר תחרות פנימית למוצרים המובילים שלה, מה שתמיד משאיר אותך בתוך המותג. הפעם טעמתי לי קולה זירו בטעם אפרסק, שהיה… ובכן, בדיוק כמו שציפיתי. המחשבה הראשונה שלי היתה “היי, זה כמו אייס טי אפרסק, אבל בקולה!”. השניה היא “אה, כלומר קולה עם חומרי טעם של אפרסק? כן”. לא מפתיע. אבל חביב.

2018-04-05 16.42.48

 

 

 

הנסיון השני היה פחית של גזוז מתחכם ויוקרתי בטעם רברבר, או rhubarb, ירק מוזר שאף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו, אבל שהאמריקאים אוהבים להכין ממנו rhubarb pie. המשקה היה… קצת מתקתק, קצת חמצמץ, ובגדול חביב אבל לא מלהיב.

 

 

 

 

ולסיום, במכולת שליד הדירה ששכרנו, מצאתי בקבוק חביב, תעשייתי אבל מעניין 2018-04-07 20.37.26

 

: גזוז אבטיח וגויאבה. אתם מכירים את זה שבדוכני מיץ, בקיץ, עושים שייק אבטיח טרי וקר-קר, ומוסיפים עוד טיפה משהו לתת טוויסט לטעם? אז המשקה הזה בכלל לא דומה לזה. הוא דומה לקרטיב אבטיח, ואפילו בלי הסוכריות. אבל מה? טעים, נחמד ושונה. מומלץ.

אין תגובות

Aug 24 2014

יומן צריכה: משקאות, משקאות בכל מקום, ואין טיפה לשתות

לפני יותר משבוע פרסמתי את החלק הראשון של החוויות הצרכניות-קולינריות שלי בלונדון. עם החלק השני התמהמהתי קצת – הייתי בכנס, דבר ראשון, מה שצמצם את אפשרויות הניסויים שלי, ואז גם כשחזרתי לארץ, חיכיתי עם הטעימות של המשקאות שהבאתי כדי לחלוק אותם עם חברים.

אותם חברים שונאים אותי עכשיו.

לא, ברצינות. אני סמי-מקצוען בנושא הזה. אם אתם חושבים להכנס לקריירה של לקנות דברים מוזרים בחו”ל ולטעום אותם, תדעו שזו דרך חיים בודדה. נאצלת, אולי. יוקרתית, נגיד. אבל אתם תצעדו שם לבד.

אשוח זה לתליה, לא לשתיה

את הדגימה הזו קניתי בחנות CyberCandy, עליה כתבתי בפוסט הקודם, וגם בעבר הרחוק יותר. הייתי הפעם בסניף שלהם ליד קובנט גרדן, ולא זה שבשוק קאמדן, ובהתחלה התאכזבתי מהמבחר המצומצם של משקאות. ואז גיליתי את הקומה התחתונה.

IMG_20140813_110858

2014-08-13 11.09.34

מבחר ענק, ממוין על פי צבעים (בונוס!), כולל הברקות כמו גזוז בטעמי אמרטו וקיאנטי (לא אלכוהולי), במיתוג של הסופראנוס – רשמי של HBO. כמובן, הסדרה הסתיימה לפני כשבע שנים אז אלוהים יודע כמה זמן הבקבוקים האלה עומדים על המדפים, אבל לא נכנס כאן לפרטים. מכיוון שלא ראיתי את הסדרה אף פעם, לא הרגשתי צורך לטעום דווקא את המשקאות האלה. במקום זה הלכתי על שניים אחרים, אחד הימור בטוח, ואחד יותר אקספרימנטלי.

2014-08-14 07.23.372014-08-24 09.31.03

הראשון, מימין הוא cream soda בטעם מייפל. כאן לא היו הפתעות. זה היה Cream soda, שאני אוהב, עם טעם של מייפל, שאני גם אוהב. נצחון קל לכל המעורבים.

המשקה השני כבר היה יותר מאתגר. הוא נקרא Spruce beer, או “בירת אשוחית”, למרות שהוא לא אלכוהולי ולא דומה לבירה, אלא הוא (בגרסה הזו לפחות) פשוט משקה מוגז עם חומרי טעם ותמציות של מחטי עץ האשוחית, קרוב משפחה של הברוש. שמרתי את זה במיוחד עד שאשתי תחזור גם היא מחו”ל, כי קיוויתי שהיא, כדרואידיתאגרונומית, תוכל להעריך את ה…עציות של המשקה.

היא לא העריכה אותו.

איך אני אתאר את הטעם? אה, זה די קל, כפי שאורי, אחד השותפים לארוחת הטעימות, תיאר את זה: זה בטעם בת-אורן, אותו תרכיז לאמבטיה שהיה עושה הררי קצף בילדותנו. זוכרים את זה? בניחוח אורנים? אז זה בדיוק הטעם של התועבה הזו. אבל מוגז. ועם קצת טעם לוואי לימוני. אבל בעיקר בת אורן.

מאוכזב אך לא אומר נואש, עברתי למנה הבאה.

מה יגידו אזובי הוניל?

אחד הדברים היפים בעיר כמו לונדון הוא שהיא מלאה במהגרים, מכל קצוות העולם. זה אומר שיש מלא מסעדות ומעדניות וחנויות מכולת שלהם, אבל זה אומר שאפילו ברשתות הסופרמרקטים הגדולות אפשר למצוא מוצרים שמתאימים לכל מיני מטבחים. את המשקה הבא, למשל, מצאתי בסופר של Tesco, תחת מדף המוצרים הג’מאייקנים. אני חושב שברור מהתמונה שלא היתה לי ברירה אלא לקנות:

 

2014-08-24 09.31.10

מדובר במשקה “אזוב אירי” ג’מאייקני . אזוב אירי כאן זה לא שם הפירמה או המותג, אלא המרכיב הראשי – סוג של אצה, Gracilaria, המשמשת להסמכת משקאות, ויוצרת סוג של מילקשייק סמיך, במקרה הזה בטעם בוטנים (עם חמאת בוטנים אמיתית!).

אני לא יודע אם זה הטעם של האצה שעשה לי את זה, או שחמאת הבוטנים (שגם ככה אני לא מאד אוהב) היתה אחראית, אבל אני באמת לא הצלחתי לקחת יותר משלוק אחד מהדבר הזה. זה היה סמיך באופן מעלה קבס, עם טעם בוטני אבל מתוק מדי, ובכלל, עורר אצלי כל רפלקס הקאה אפשרי.

חברי לשולחן הטעימות לא הסכימו אפילו להתקרב לזה.

בסה”כ, אלה היו שני נסיונות לא מוצלחים, אבל הם לא ישברו אותי. אפילו שיש לי עוד פחית נוספת של האזוב האירי הג’מאייקני הזה, הפעם בטעם וניל, שעוד לא החלטתי אם לנסות אותו או לא. נתקלתי בתמונה הזו באינטרנט, ואולי אני אאמץ את הצעה ההגשה שלהם, אבל בינתיים אני חושב שאני אנוח קצת מהטעימות. אשתה קצת מים, אוכל קצת לחם יבש, ואכין את החיך שלי לנגלה הבאה:

Jamaican Irish Moss drink - in can and over ice.jpg
"Jamaican Irish Moss drink – in can and over ice" by Father.Jack from Coventry, UK – irish moss Uploaded by JohnnyMrNinja. Licensed under CC BY 2.0 via Wikimedia Commons.

אין תגובות

Aug 13 2014

יומן צריכה: בשבחי הפרובינציאליות

יש משהו פרובינציאלי, אודה ולא אבוש, בהתלהבות שבה אני מגיע לארץ זרה ומיד פושט על השווקים והסופרמרקטים, המסעדות והמעדניות. קשה לשמור על פאסון של איש העולם הגדול, שכבר היה בכל מקום וראה וטעם הכל, כשאני עוזב הכל ומצווח לי בטוויטר כל פעם שאני נתקל במשהו חדש.

אבל אתם יודעים מה? אין לי שום כוונה להתבייש בזה. כן, אני פרובינציאלי. אני ישראלי, ורגיל למה שיש בחנויות המכולת הישראליות והמסעדות הישראליות. אבל זו לפחות פרובינציאליות שמודעת לכך שהפרובינציה שלה היא רק אחת מני רבות, ואני נהנה כל פעם מהאפשרות לחוות קצת דברים ממקומות אחרים.

שבץ בוקר

אני מחבב ארוחות בוקר אנגליות. הגדולות האלה, המלאות, כן? עם בייקון ונקניקיות וביצים ופטריות וטוסט ושעועית, לעזאזל, מה השעועית עושה שם? אבל זה הכל הולך טוב ביחד. זו סוג של התפלשות במלח ושומן ואין לי ספק שכל ארוחה כזו מקצרת לי את החיים באיזה שבוע, אבל אני מאד נהנה מהן. מה שכן, אני עברתי למדיניות של ארוחה אחת כזו בכל טיול, כי עברתי כבר את הגיל שאני עומד ביותר מזה. אז אם אוכלים רק אחת, חשוב לבחור את הנכונה. לשמחתי, האינטרנט נרתם למשימה, והקים בשבילי (רטרואקטיבית!) קבוצת בלייבג’ורנל (עוד יש לייבג’ורנל?) שמכילה ביקורות על ארוחות בוקר ברחבי לונדון. בעזרתם בחרתי דיינר איטלקי באזור בו אני משתכן (פיצרוביה, שכונה שלא הכרתי עד עכשיו ואני ממש מחבב), והרבצתי ארוחת בוקר שתספיק לי לכל הטיול הזה, ללא ספק.

(Nonno Lino Italiano, 45 Goodge Street, Fitzrovia, London, W1T 1TB)

2014-08-12 09.11.22

משבדיה באהבה

יש לי קצת טראומה מחטיפים סקנדינבים, מאז שחבר הביא לי חטיפים בטעם ליקריץ מלוח שגרמו לי לרצות למות. ואז חבר אחר הביא לי וודקה בטעם ליקריץ מלוח שמשום מה עברה קצת יותר חלק, ורק קצת רציתי למות. אבל נתקלתי ברחובות פיצרוביה במעדניה סקנדינבית, אז מה, לא נכנס?

התלבטתי רבות מה לקנות שם (חוץ מהליקריץ המלוח, כמובן). ויתרתי מראש על הגבינות והדגים המעושנים והתמקדתי בחטיפים, ובסוף הלכתי על Polly, המתואר ע”י היצרן כ-“טיפת קצף בטעמים בציפוי שוקולד”, כשהטעמים הם “וניל, טופי-חמאה וערק”, למי שתהה.

החטיף, אני חייב לציין, ממש מוצלח. אין ממש טעם של ערק, אם כי יש טעם לוואי קל של אלכוהול, אבל זה כמו עננת מרשמלו קטנה בציפוי שוקולד. טעים מאד, ובדיוק בגודל נכון. אני שוקל לעבור שם שוב ולקנות את הטעם השני לקחת איתי.

(61 Great Titchfield Street, London W1W 7PP)

אנכרוניזם לשתיה

כחלק מהאובססיביות של רבים לחווה אותנטית – בין אם של מאכלים אקזוטיים, תבלינים מקוריים וצורת הגשה לא היגיינית – אפשר למצוא גם סוג של התרפקות על העבר, לא רק מבחינה חברתית מוסרית (“הימים הטובים כשאנשים לא פחדו ללכת ברחובות”, וכו’) אלא גם כמיהה למתכונים ישנים, לפני חומרי טעם וריח, צבעי מאכל ויצור המוני.

יש כמובן אלמנט אמיתי בכל זה, אבל במקרים רבים הוא נגוע ברומנטיזציה מוגזמת של העבר. אבל בלי להכנס להקשרים התרבותיים של2014-08-12 10.26.19 התופעה הזו, אני כרגע אשאר רק עם תוצרי הלוואי שלה, וספציפית סדרת המשקאות של חברת Fentimans, שמתהדרת ביחוס ארוך (“נוסדה ב-1905!” – אז מה, קוקה קולה נוסדה לפני), עיצוב ויקטוריאני חינני (באמת!) ובאזוורדס כמו “botanical brewing” שנועדו להשמע אותנטיים ונקיים (למרות שהאתר לא בעצם אומר מה תהליך היצור העכשווי שלהם).

למרות זאת, אני די נהניתי מה-Victorian Lemonade שלהם, שזו לימונדה עם הרבה דברים אחרים בפנים (ג’ינג’ר, ערער, ורוניקה). היה טעים ומעניין, גם אם לא הרגשתי ויקטוריאני במיוחד.

לסיכום

זה מה שהספקתי לטעום ביום הראשון שלי בלונדון בטיול הזה, אבל יש עוד דברים בקנה – אני עכשיו הולך ל-CyberCandy, החנות המלבבת בקובנט גארדן שכבר כתבתי עליה בעבר, ויש לי גם שתי פחיות של משקה אזוב ג’מאייקני בטעמי וניל ובוטנים שגם אותם נדגום בהמשך. אל תעבירו ערוץ, אנחנו מיד נחזור.

תגובה אחת

Apr 09 2012

יומן קריאה: לונדון היא לא נרניה

Neverwhere / Neil Gaiman

באיחור של כחודשיים לאחר שקראתי אותו, וכ-16 שנה אחרי שיצא לאור, התיישבתי לכתוב ביקורת לספר של ניל גיימן ע”פ סדרת הטלוויזיה שכתב יחד עם לני הנרי, ושתורגמה לעברית כ-“לעולם-לא-עולם”, שם די מטופש, לדעתי, שאולי מתרגם באופן מילולי את המקור האנגלי, אבל מפספס לדעתי את תחושת המיקום שהמקור מנסה להעביר (גם לא בהצלחה גדולה מדי, אבל ניחא).

אבל הביקורת הראשית שלי על הספר (ועל סדרת הטלוויזיה גם) היא לא על השם שלו, אלא דווקא על אלמנט שמהווה חלק מהותי בהרבה. הרעיון הבסיסי שמאחורי העולם של הספר הוא שבמקביל ללונדון הרגילה, הידועה, המוכרת, יש גם את לונדון של מטה – עיר המתקיימת במקביל על גגות הבניינים ובמנהרות הביוב, ברכבת התחתית ובסמטאות חשוכות. בכל מקום שבו האנשים הרגילים לא מסתובבים, מתקיימים חיים מקבילים, קסומים, אלימים ומוזרים. זה לא מוטיב חדש לגיימן. הוא חוזר אליו שוב ושוב. בסאנדמן, למשל. אבל כאן הפוטנציאל שמרקד שם ברקע נמצא בקדמת הבמה. אבל כאן גם, לפי דעתי, הפספוס הגדול של הספר.

היתרון הגדול של ז’אנר הפנטזיה האורבנית, של ספרות של עולמות מקבילים, היא המשחק בין המוכר לבין המוזר. המראה המעוותת שמוצבת מול המציאות שלנו ומראה לנו אותה בזוויות לא צפויות. ולעולם-לא-לעולם עושה את זה, במידה מסוימת: האלמנט המזוהה ביותר של הספר הוא מפת התחנות של הרכבת התחתית של לונדון, שמהווה את הקישור הראשי בין העולם שלנו לבין העולם המוזר של לונדון של מטה. גיימן משחק על השמות המוכרים של התחנות ע”י לתת להם פירושים אחרים, מילוליים יותר. תחנת Knightsbridge מקושרת לגשר פיזי, גשר הלילה – Night’s Bridge – אותו צריכות הדמויות לחצות. תחנת Earl’s Court אינה תחנה בכלל, אלא באופן מילולי the earl’s court – קרון רכבת נודד בו ישב הרוזן וקיבל קהל אל חצרו. ו-Blackfriars הפך משם של תחנה למסדר של נזירים שחורים.

image

כל זה טוב ויפה, ואמור היה לתת לקורא תחושה של עולם זר המשולב בעולם שלנו, כמו שבהארי פוטר מתחבאת לה Diagon alley ליד רחוב צ’רינג קרוס, וכמו שהרכבת להוגווטס מסתתרת ברציף תשע ושלושת-רבעי. אבל גיימן לוקח את זה טיפה רחוק מדי, ומפספס. ברגע שריצ’רד, הדמות הראשית, עובר ללונדון-של-מטה, לונדון-של-מעלה כבר די מתה, בשבילו ובשבילנו. אנשי לונדון-של-מטה לא מתערבבים עם לונדון-של-מעלה, וחוץ מנקודה אחת (שמאד אהבתי) בה מציע הרוזן לאורחיו כיבוד כיד המלך המגיע כולו ממכונות השתיה והחטיפים שעל רציף הרכבת, אין כמעט מגע בין העולמות. לונדון-של-מטה היא כל כך זרה עד שאנחנו מפספסים את תחושת המוזרות-הקרובה, ומקבלים עולם פנטזיה שמלא במשחקי לשון על שמות של תחנות, אבל שבפועל היה יכול להתקיים מתחת ללונדון של מאה ה-19 באותה מידע כמעט כמו זו של שנות ה-90 של המאה ה-20. למקם ספר פנטזיה בלונדון זה דבר נפלא, אבל ברגע שהוא כל-כך זר, הוא כבר היה יכול להיות נרניה באותה מידה, כי אנחנו לא מקבלים מזה שום דבר.

חזרתי על המילה “פספוס” מספר פעמים, אבל אני רוצה להדגיש שאני מאד נהניתי מהספר (וגם מסדרת הטלוויזיה, למרות שהיא התיישנה מאד, בעיקר האפקטים). גיימן יודע לספר סיפורים, הוא קולח וזורם, ויש לו את האלמנטים הפנטסטיים האידיוסינקרטיים האהובים שלו. רק האלמנט הזה, של המוזר-המוכר, קצת הלך לאיבוד. אני בכל זאת ממליץ.

10 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים