ארכיון התגית 'יומן קריאה'

נוב 07 2016

יומן קריאה: המראה השחורה של דאגלס קופלנד

jpod

Douglas Coupland / JPod

באיחור אופנתי של כעשור, הגעתי לקרוא את JPod של דאגלס קופלנד, ספר שכשיצא, ב-2006, הולל כ-“Microserfs 2.0”. למי שלא שם לב לאזכורים הרבים לאורך השנים, Microserfs של קופלנד הוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם, וקראתי אותו עשרות פעמים. כשאני עצבני או מבואס, אני תמיד יכול לקרוא אותו שוב.

לכן באתי עם הרבה ציפיות לספר הזה, שעל פניו, באמת, הבטיח להיות המשך רעיוני, גם אם לא עלילתי. שוב קבוצה של מתכנתים בסביבה מדכאת אישיות. שוב אזכורי תרבות-פופ ותרבות צריכה שמאפיינים אנשים שלא יודעים אם יש להם עולם פנימי או לא. שוב תהליך של הבנה, או גאולה, או מה שלא יעבור עליהם, כמו ב-Microserfs, וב-Miss Wyoming, וב-All Families Are Psychotic, ספרים אחרים של קופלנד. זו תימה נפוצה בהרבה מספריו, ומה יכול להיות רע?

אבל ככל שהתקדמתי עם הספר, התחילה בי תחושה לא נעימה שיש כאן משהו שונה, מהותית, מ-Microserfs. לא סתם שונה, אלא מנוגד, מהופך, תמונת מראה של הספר הקודם, מ-1995. יש כאן משהו אחר, ולא משהו נעים.

דומה, לא דומה

אז JPod הוא אכן המשך רעיוני ל-Microserfs. קופלנד לא מנסה להסתיר את זה. להפך – הוא רוצה שזה יהיה ברור מהרגע הראשון. החל משימוש באחת הטכניקות של Microserfs, של למלא עמודים במילים שרירותיות, רצפים אסוציאציביים של סלבריטאים ושמות מוצרים, ואפילו שורות הפתיחה:microdead

"אלוהים אדירים, אני מרגיש כמו פליט מספר של דאגלס קופלנד.”

“הבן-זונה הזה.”

“מי הוא חושב שהוא בכלל?”  

אז צחקקתי על הרפרנס והמשכתי לקרוא, ונתקלתי בעוד רבים. יש ציטוטים כמעט ישירים, יש התייחסויות לאותם סלבריטאים ואותם מוצרים כמו במקור. אבל משהו אחד, בכל זאת, היה שונה.

ב-Microserfs, כפי שציינתי, הדמויות תקועות בשגרה מנכרת וצריכים לעבור תהליך, כל אחד בדרכו, למצוא את עולמו הפנימי, את העצמיות שלו, את מה שמייחד אותו מאנשים אחרים. והם מוצאים את זה, כל אחד בדרכו. הסיפור הוא סיפור של הכרה עצמית, של שבע דמויות לגו אחידות שמגלות את השונות שלהן. זה סיפור אופטימי, מרגש, מרומם רוח.

ב-JPod, לעומת זאת, יש לנו את ההפך המוחלט. יש לנו שש דמויות דומות, כן, שמקבלות אפיון שטחי ומצועצע בתחילת הספר, אבל אף אחת מהן, אפילו לא אית’ן, המספר, לא עוברות שום תהליך מהותי לשיפור עצמן במהלך הספר. להפך, הן נחשפות כנוראיות יותר משנראו בהתחלה. כל ההרגלים הקטנים והמכוערים שלהם הופכים להיות המהות שלהם.

Mark was peeved. "Ethan, there has to be more to my life than this."

"Why can't you just be happy as a shallow cartoon glyph of a human like everybody else here?"

"You don't understand—I'm me—I have a soul"

"Mark, I think you're obsessing on this whole individuality thing. Revel in your averageness the way John Doe does."

On the other side of my wallboard, John Doe gave a muffled, "Amen."

גם בני המשפחה של אית’ן הופכים לאורך הספר מדמויות תלותיות ומוזרות, אך עדיין משפחתיות, לאסופה של ילדים קטנים, מרוכזים בעצמם, שמוכנים להפיל על אית’ן את כל בעיותיהם בלי להתחשב בשום שלב ברצונותיו.

בקיצור, המשפחה שלך אית’ן היא ההפך מהמשפחה של דניאל, הגיבור מ-Microserfs, בדיוק כמו שחבריו לעבודה הם ההפך מחבריו לעבודה של דניאל.  למען האמת, כנראה שאפשר למתוח קווי דמיון ישירים בין הדמויות. אפשר לראות דמיון טוד ב-1995, שמוצא את עצמו בינות לאובססיות לפיתוח גוף ומין מזדמן, לבין Cancer Cowboy ב-2006 שמתפתה שוב ושוב ללילות ניהיליסטיים רווי סמים ומפגשים מיניים אקססיביים ומנוכרים. ובין סוזן ב-Microserfs שמפתחת פרסונה פמיניסטית בוצ’ית ואגרסיבית, לבין בריאנה ב-JPod, ששוכבת בכפייתיות עם כל מי שהיא מכירה, ומאבדת את הזהות שלה בזו של בן הזוג הנוכחי.

DouglasCoupland-CC-Kris-Krug-Flickr

דאגלס קופלנד. צילום Kris Krug/Flicker, ברשיון CC-BY-NC-ND

אבל איך הספר?

עד כאן, למה JPod שונה מ-Microserfs. אבל האם זה רע, בהכרח? הרי אי אפשר לצפות מסופר שיכתוב את אותו ספר שוב ושוב, לא?

אז לא, כמובן שלא, אבל עדיין זה מוזר. קראתי ספרים של קופלנד שיצאו לפני JPod. קראתי גם ספרים שיצאו אחרי. JPod, איך שגורס הביטוי האנגלי, sticks out like a sore thumb. זה לא “פאזה” או סגנון של קופלנד בתקופה מסוימת. יש כאן הרגשה שקופלנד עושה דווקא. ומה שהכי מוזר הוא שהדווקא הזה שלו הוא לא ספר רע. הוא מצחיק, בצורתו המרירה. הוא מצחיק במיוחד למי שמכיר היטב את Microserfs. הוא קליל ומשעשע.

אבל הוא מעצבן.

הוא מעצבן כי אני הרגשתי לאורך כל הקריאה שדאגלס קופלנד יושב ותוקע לי אצבע בעין. כי הוא יודע למה ציפיתי כשפתחתי את הספר, והוא משחק לי בציפיות, מעוות והופך אותן.

וכל הכבוד לו על ההישג. רואים שהוא ממש יודע איך להשיג את האפקט הרגשי שהוא רוצה להשיג ממני. הוא יודע איך לתת רפרנס ואז לשמוט את הקרקע תחתיו, להוביל אותי לשבריר של אמפתיה ואז להתיז עליה חומצה. זה הישג יפה.

אבל הוא מעצבן.

אין תגובות

ינו 17 2015

יומן קריאה: העתיד הקרוב של העבר הקרוב עוד יותר

image_thumb_thumb

Ready Player One / Ernest Cline

“אתה חייב לקרוא את הספר הזה”, אמרו לי מספר אנשים שונים לאורך השנה האחרונה. “זה ממש תפור עליך”. תוך עמוד וחצי ידעתי שזה נכון. הספר הזה, ספר הביכורים של קליין, שיצא ב-2011, מרגיש כמו הכלאה – לא, כמו שילוב הדוק ממש – בין Microserfs של דאגלס קופלנד ו-Snow Crash של ניל סטיבנסון, שהם שניים מהספרים האהובים עלי ביותר.

והספר הוא, ללא ספק, מאד כיפי. הוא משלב בין עולם סייברפאנקי סטייל סטיבנסון (כלומר, עולם דיסטופי אבל צבעוני, פרוע ולא יציב, בניגוד לאפלוליות של גיבסון ודומיו) עם רפרנסים תרבותיים לתרבות פופולרית ולתרבות גיקית של שנות ה-80, בקצב שהיה מסחרר את הגיבור של קופלנד.

אני מאד נהניתי מכל הרפרנסים שקליין דחף לשם, למרות שאני חייב להגיד שאם הוא היה נולד כמה שנים מאוחר יותר (נגיד 1979, כמוני, ולא 1972 כמו שהוא נולד באמת) אז זה בכלל היה קולע בול לרפרנסים של הילדות שלי. אז הוא היה מדבר על AD&D מהדורה שניה, ולא על המהדורה הראשונה שמוזכרת שם. משחקי הוידאו המוקדמים שמופיעים בספר והם מרכזיים לעלילה – Joust, Adventure ומשחקים אחרים שהיו על האטארי ובמכונות המשחק בשנות ה-80 היו מוחלפים ב-Street Fighter ובמשחקי נינטנדו. זה לא שהמשחקים האלה טובים או מתאימים יותר מאלה שקליין גדל עליהם, זה פשוט שבגלל שטכנולוגיות המחשוב השתנו כ”כ מהר בשנות ה-80 ואפילו עד היום, כך שאפילו שבע השנים שמפרידות ביני לבין קליין מספיקות בשביל ליצור הבדל מהותי במשחקים שעליהם אני גדלתי לעומתו.

בחזרה לאתמול

קליין, כמו שציינתי, בהחלט שולט בחומר, ולכן היה לי מאד מוזר לראות שהחזון הטכנולוגי שלו – שיצא לאור, כאמור, ב-2011 – מרגיש כ”כ מיושן. האינטרנט של הספר הוא במידה רבה סוג האוטופיות הטכנולוגיות שאפיינו את ג’ון פרי בארלו והוגי אינטרנט אחרים בשנות ה90, חזון של אנונימיות וזהויות נזילות, חופש מאילוצים כלכליים והשיטה הקפיטליסטית, ושאר נבואות שלא ממש התגשמו.

אבל כבר ב-2011 היה ברור שהן לא התגשמו וכנראה שגם לא יתגשמו. כמו שאפשר לראות בדיון כאן בבלוג מאותה השנה, כבר אז היה די ברור שהאינטרנט שבו אנחנו חיים הוא כזה שהזהויות שלנו באינטרנט מקושרות באופן הדוק לזהויות שלנו מחוץ לו, והאינטרנט הוא כבר לא מגרש משחקים פתוח נטול שיקולים מסחריים.

אבל אצל קליין, ה-OASIS (משחק הרשת שהחליף, בפועל, את כל שימושי האינטרנט) עדיין שומר על החזון הניינטיזי. וייד, גיבור הספר, יודע שהוא יכול להפריד בין היותו ילד שמן ועני משולי העיר, כי ברשת הוא מישהו אחר לגמרי:

People rarely used their real names online. Anonymity was one of the major perks of the OASIS. Inside the simulation, no one knew who you really were, unless you wanted them to. Much of the OASIS’s popularity and culture were built around this fact. [..] Back when Halliday was still running the company, GSS had won the right to keep every OASIS user’s identity private in a landmark Supreme Court ruling.

והנבלים הראשיים, תאגיד IOI, מתואר ככה:

IOI believed that Halliday never properly monetized his creation, and they wanted to remedy that. They would start charging a monthly fee for access to the simulation. They would plaster advertisements on every visible surface.

מה שקליין מתאר כאן זה, באופן די ברור, איך שהאינטרנט עובד היום. ואין לי ספק שקליין מודע לכך. כלומר, מה שהוא עושה כאן הוא סוג של רטרו-פיוצ’ריזם – קליין יוצר עולם עתידני שהוא לא השלכה של ההווה שלנו, אלא של איך שתקופת עבר מסוימת – במקרה הזה הניינטיז הנפעמים מהאינטרנט שנפרס מולם – חשבו איך דברים יוכלו להתפתח, באותה מידה שסטימפאנק יוצר עתיד חלופי שפועל על פי התפיסה של התקופה הויקטוריאנית. אם נתייחס לתפיסה הניינטיזית הזו כפוסט-סייברפאנק, שהשיל מעליו את הפסימיזם שליווה את הסייברפאנק עצמו, אז מדובר כאן (בהמשך לפורמט ה-*-פאנק שעליו דיברתי באייקון האחרון), בפוסט-סייברפאנק-פאנק.

חשוב לציין שרטרו-פיוצ’ריזם בהכרח מסתכל על תקופת העבר דרך משקפיים מודרניות. ז’ול ורן לא כתב סטימפאנק, כי הוא כתב בלב התקופה, לא באופן רטרואקטיבי. ככה גם אפשר לראות איפה לקליין יש פרספקטיבה שלא היתה לכותבים בתקופה עצמה. למשל האינטרנט שלו, עם כל האוטופיזם, הוא לא החזון הליברטריאני של בארלו וחבריו – הסיבה היחידה שה-OASIS נשאר חופשי (כפי שאפשר לראות בציטוט הראשון, לעיל) הוא שהוא בבעלות חברה פרטית, GSS, שנלחמה בבית המשפט כדי לשמור על פרטיות המשתמשים. קליין מכיר כאן שהמעבר של האינטרנט למצב המסחרי הנוכחי ניתן היה להמנע רק באמצעות דיקטטורה נאורה, כי אנשים (כפי שמודגש באופן לא הכי סובטילי לקראת סוף הספר) יהיו מוכנים לוותר בקלות על החופש שלהם בשביל לא להיות צריכים לדאוג לעצמם.

סוף? טוב?

אבל ברמה הספרותית, הבעיה הראשית שלי עם הספר היא עם הסוף שלו, שהוא קצת צפוי מדי, קצת סכריני מדי, ובעיקר נראה שהוא נכנס לפאניקה לקראת הסוף על זה שאין לו מסר קוהרנטי וסוחף, ודחף אחד, באופן מלאכותי ומיותר, בפה של דמות-אב מכובדת ומוערכת.

במשך ספר שלם, החיים בתוך הרשת מתוארים כטובים יותר מאשר מחוץ לה – לא רק להאקרים גאונים ודמויות ראשיות, אלא גם לסתם אנשים עניים שמוצאים ברשת מקום בטוח מהאלימות היומית ומחוסר ההזדמנויות הכללי. במשך ספר שלם אין לך שום סיבה לחשוב שה-OASIS מרע לחברה. ואז פתאום בא איזה אפור זקן אהוב (שהוא גם, אגב, מיליארדר שעשה את הונו מהרשת. והשתמש בו לטובת הדמויות) ואומר לדמות הראשית לא לבזבז את כל חייו ברשת, כי יש גם חיים בחוץ. וזה מרגיש כל כך תלוש, כל כך לא רלבנטי, וכל כך לא נכון לעולם, שזה מרגיש כמו משהו שהודבק בסוף. אפשר היה גם סתם לסיים בנצחון. לא חייבים after school special.

2 תגובות

דצמ 20 2012

יומן קריאה: המלחמה אותה מלחמה, האדם אותו אדם

Old Man’s War / John Scalzi

על ג’ון סקאלזי אני שומע כבר כמה זמן, בין אם מקרב קוראי המד”ב בארץ (הספר הזה זכה בפרס גפן ב-2007, והמשכו היה מועמד ב-2011) ובין אם בגלל הרעש שסקאלזי עצמו, שאוהב להתראיין ולכתוב בבלוג, עושה באינטרנט. אבל לא הגעתי ללקרוא אף ספר שלו עד שהוא לא נכלל ב-Humble eBook Bundle (שהיא יופי של תוכנית, בכלל). אז קניתי את מלחמת האדם הזקן, וקראתי אותו בטיסות לאנגליה וחזרה בסוף השבוע האחרון. ויש לי, בגדול, שני דברים להגיד עליו.

ראשית, זה נחמד לקרוא, לשם שינוי, מדע בדיוני עכשווי. כבר כמה שנים טובות שאני קורא פחות ופחות מד”ב (ופחות ופחות בכלל, אם נודה על האמת), וכשאני כבר קורא, זה לרוב מתוך מבחר אקלקטי של ספרים מחמישים השנה האחרונות. בפעם האחרונה שקראתי ספרים פחות או יותר עם יציאתם היה לפני כעשור כשקראתי את מרבית ספרי כישור הזמן של רוברט ג’ורדן. אבל אני לא גאה בזה.

הדבר השני, והמרכזי, הוא הבעיה שיש לי עם הספר. כלומר, הספר, כספר, הוא נחמד מאד: הוא קליל, קריא ומהנה, כל כולו מחווה ללוחמי החלל (Starship Troopers) של היינליין אבל עם יותר הומור, ועם עולם מד”בי מעניין יותר. אמנם הוא לא מחדש יותר מדי על הז’אנר ומוסכמותיו – בחור מתגייס לצבא, עובר טירונות, יוצא לשטח, פוגש יצורים מוזרים ומעניינים, והורג אותם – אבל לא כל ספר חייב להפוך את המוסכמות, וזה לא היה מפריע לי, חוץ מזה שחוסר החדשנות הזו קצת מעקרת את ה-premise הבסיסי של הספר, את הנקודה המעניינת ביותר שממנה הוא מתחיל.

קצת רקע למי שלא קרא את הספר: סקאלזי מתאר מצב שבו בני אדם יכולים, בגיל 75, לנתק כל קשר עם עברם, לעזוב את כדור הארץ, ולהצטרף לצבא המושבות ולהגן על המין האנושי מחייזרים. כל זה, כמובן, אחרי שגופם הגריאטרי מוחזר למצב בו הוא מסוגל להלחם (ולא נכנס לפרטים סביב זה). עכשיו, יש כאן הרבה פוטנציאל עלילתי. צבא שלם שמורכב מאנשים זקנים אמור להתנהל אחרת לגמרי מצבא של בני עשרים שמקבלים פקודות מבני שלושים. אבל איכשהו כל הייחוד הזה מתמסמס. למרות כמה אזכורים של דמויות בספר על החשיבות של הבגרות אצל חייל, בגרות שאין לבני עשרים, הם עדיין מתנהלים בדיוק כמו כל צבא בכל ספר או סרט – כולל הפרק בטירונות עם הסמל האנטיפת שצורח ומעליב את כולם. אמנם כמעט אף אחד לא מקפיד יותר מדי על משמעת ודיסטנס, שזה כן יכול להיות קשור. אבל זהו. כשכבר יש סצנה שבה אחד החיילים מנסה להביא לידי ביטוי את הנסיון שלו מחייו הקודמים (במקרה הזה מדובר בסנאטור, שר ושגריר לשעבר), הנסיונות שלו להגיע להדברות עם החייזרים מובילה, כמובן, לאסון.

אפשר היה לקחת את הספר הזה, סצנה אחר סצנה, ולחשוב שהוא נכתב ע”י היינליין בלוחמי החלל. וזה קצת מבאס. כי זה מה שכותבים במדע בדיוני עכשווי, חמישים שנה אחרי היינליין? ועוד יותר מכך, שהפואנטה המעניינת באמת, שהספר אפילו נקרא על שמה, ושמרומזת מהכריכה של הספר בהוצאה אחרת – איך היה מתנהל צבא שמורכב כולו מבני 75 פלוס – קצת הולכת לאיבוד.

2 תגובות

אפר 09 2012

יומן קריאה: לונדון היא לא נרניה

Neverwhere / Neil Gaiman

באיחור של כחודשיים לאחר שקראתי אותו, וכ-16 שנה אחרי שיצא לאור, התיישבתי לכתוב ביקורת לספר של ניל גיימן ע”פ סדרת הטלוויזיה שכתב יחד עם לני הנרי, ושתורגמה לעברית כ-“לעולם-לא-עולם”, שם די מטופש, לדעתי, שאולי מתרגם באופן מילולי את המקור האנגלי, אבל מפספס לדעתי את תחושת המיקום שהמקור מנסה להעביר (גם לא בהצלחה גדולה מדי, אבל ניחא).

אבל הביקורת הראשית שלי על הספר (ועל סדרת הטלוויזיה גם) היא לא על השם שלו, אלא דווקא על אלמנט שמהווה חלק מהותי בהרבה. הרעיון הבסיסי שמאחורי העולם של הספר הוא שבמקביל ללונדון הרגילה, הידועה, המוכרת, יש גם את לונדון של מטה – עיר המתקיימת במקביל על גגות הבניינים ובמנהרות הביוב, ברכבת התחתית ובסמטאות חשוכות. בכל מקום שבו האנשים הרגילים לא מסתובבים, מתקיימים חיים מקבילים, קסומים, אלימים ומוזרים. זה לא מוטיב חדש לגיימן. הוא חוזר אליו שוב ושוב. בסאנדמן, למשל. אבל כאן הפוטנציאל שמרקד שם ברקע נמצא בקדמת הבמה. אבל כאן גם, לפי דעתי, הפספוס הגדול של הספר.

היתרון הגדול של ז'אנר הפנטזיה האורבנית, של ספרות של עולמות מקבילים, היא המשחק בין המוכר לבין המוזר. המראה המעוותת שמוצבת מול המציאות שלנו ומראה לנו אותה בזוויות לא צפויות. ולעולם-לא-לעולם עושה את זה, במידה מסוימת: האלמנט המזוהה ביותר של הספר הוא מפת התחנות של הרכבת התחתית של לונדון, שמהווה את הקישור הראשי בין העולם שלנו לבין העולם המוזר של לונדון של מטה. גיימן משחק על השמות המוכרים של התחנות ע”י לתת להם פירושים אחרים, מילוליים יותר. תחנת Knightsbridge מקושרת לגשר פיזי, גשר הלילה – Night’s Bridge – אותו צריכות הדמויות לחצות. תחנת Earl’s Court אינה תחנה בכלל, אלא באופן מילולי the earl’s court – קרון רכבת נודד בו ישב הרוזן וקיבל קהל אל חצרו. ו-Blackfriars הפך משם של תחנה למסדר של נזירים שחורים.

image

כל זה טוב ויפה, ואמור היה לתת לקורא תחושה של עולם זר המשולב בעולם שלנו, כמו שבהארי פוטר מתחבאת לה Diagon alley ליד רחוב צ’רינג קרוס, וכמו שהרכבת להוגווטס מסתתרת ברציף תשע ושלושת-רבעי. אבל גיימן לוקח את זה טיפה רחוק מדי, ומפספס. ברגע שריצ’רד, הדמות הראשית, עובר ללונדון-של-מטה, לונדון-של-מעלה כבר די מתה, בשבילו ובשבילנו. אנשי לונדון-של-מטה לא מתערבבים עם לונדון-של-מעלה, וחוץ מנקודה אחת (שמאד אהבתי) בה מציע הרוזן לאורחיו כיבוד כיד המלך המגיע כולו ממכונות השתיה והחטיפים שעל רציף הרכבת, אין כמעט מגע בין העולמות. לונדון-של-מטה היא כל כך זרה עד שאנחנו מפספסים את תחושת המוזרות-הקרובה, ומקבלים עולם פנטזיה שמלא במשחקי לשון על שמות של תחנות, אבל שבפועל היה יכול להתקיים מתחת ללונדון של מאה ה-19 באותה מידע כמעט כמו זו של שנות ה-90 של המאה ה-20. למקם ספר פנטזיה בלונדון זה דבר נפלא, אבל ברגע שהוא כל-כך זר, הוא כבר היה יכול להיות נרניה באותה מידה, כי אנחנו לא מקבלים מזה שום דבר.

חזרתי על המילה “פספוס” מספר פעמים, אבל אני רוצה להדגיש שאני מאד נהניתי מהספר (וגם מסדרת הטלוויזיה, למרות שהיא התיישנה מאד, בעיקר האפקטים). גיימן יודע לספר סיפורים, הוא קולח וזורם, ויש לו את האלמנטים הפנטסטיים האידיוסינקרטיים האהובים שלו. רק האלמנט הזה, של המוזר-המוכר, קצת הלך לאיבוד. אני בכל זאת ממליץ.

10 תגובות

דצמ 06 2010

יומן קריאה: טרמפיסט ממוחזר ומעודכן

AndAnotherThing

 And Another Thing… / Eoin Colfer

באיחור מה, ובהיסוס רב, החלטתי לקחת לידי את הספר הזה, ההמשך-שלאחר-כל-ההמשכים, הספר השישי בטרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שהומשכה לאחר מותו של דאגלס אדאמס, לבקשת אלמנתו. ההיסוס מובן מאליו, ואיתו גם העוינות האוטומטית כלפי הספר. איך הוא מעז לקחת קלסיקה מודרנית ולנסות להוסיף את השם שלו עליה? ומי זה בכלל, האואן קולפר הזה, שלא שמעתי עליו אף פעם? טוב, אז נתתי לכל הזעם הקדוש והמרירות להתנקז, הזמנתי את הספר מהבוקדיפוזיטורי, והתיישבתי לקרוא1.

נתחיל מהשורה התחתונה. הספר טוב. הוא לא רע בכלל. הוא אולי לא גאוני כמו הספרים הראשונים, אבל בינינו – גם Mostly Harmless היה, כשמו, לא מזיק ברובו אבל רחוק מהשנינות המבריקה של ההתחלה. קולפר עושה עבודה מאד טובה בלשחזר את הסגנון של אדאמס, עם עדכון להווה: אם אדאמס כל הזמן השליך את תרבות הפופ העכשווית, מבוססת הטלוויזיה ברובה, על המבנים החברתיים המופרכים של הגלקסיה, אז קולפר מעדכן את זה עם תוכניות ריאליטי וסרטונים מביכים של האל תור שמועלים לרשת הסאב-אתא. אתה מקבל את ההרגשה שזה באמת מה שאדאמס היה עושה עם החומרים האלה, אם הוא היה כותב את הספרים כיום. וזה דבר טוב, בגדול.

הבעיה הראשית של הספר היא דווקא שקולפר קולע יותר מדי טוב לסגנון של אדאמס. הוא נמצא במצב מאד עדין, עם הספר הזה. מצד אחד, הוא צריך לכתוב דברים משלו, לא סתם להעתיק ולמחזר את אדאמס. מצד שני, הוא לא יכול להתרחק יותר מדי מהחומרים הקיימים, כדי לא להרחיק את המעריצים הקיימים שהם, יש להודות, קהל היעד העיקרי. הפתרון של קולפר הוא להסתמך באופן נרחב על דמויות, שמות, חפצים וסיטואציות שהוזכרו לאורך הסדרה. ארתור, פורד, זאפוד והשאר עומדים בלב העלילה, כמובן, אבל הרפרנסים נטחנים ללא הרף: האל תור, כאמור, והווגונים, והדנטראסי. אקצטנריקה גאלומביטס ומאגרתיאה. הציטוטים מהמדריך, שהיו בשביל אדאמס דרך להכניס פרטי טריוויה מופרכים, הופכים אצל קולפר דרך להעלות באוב את רוח השטות של אדאמס, והם צפופים הרבה יותר מאשר בספרים המקוריים. בין לבין, הוא מכניס קצת תוספות משלו, הרחבות לרעיונות הקיימים, העמקה של כמה מהדמויות הוותיקות. התוצאה הסופית מזכירה מוזיקאי מזדקן שמעלה מופע חדש. הוא לא יכול לשים חומרים חדשים, כי מי שכבר בא, בא לשמוע את השירים שהוא מכיר ואוהב. אז הוא עובר מקלסיקה לקלסיקה, עושה עיבודים חדשים לפעמים, אבל דואג לחזור בהדרן ללהיטים הוותיקים בגרסאות הכי לעוסות שלהם, crowd-pleasers, כדי לשרוד את ההופעה.

די בולטת העובדה שקולפר מודע למעמדו ההיסטורי, והוא מנסה לשחק על הענווה הזה כדי לזכות בנקודות ממעריצי אדאמס החשדניים. ההקדמה לספר כולה מתבטלת בפני הסדרה המקורית. והאמת? לא לגמרי בצדק. מהמעט שאפשר לראות בין הסדקים של ההומאז’ים, קולפר הוא סופר דרמטי טוב יותר מאדאמס, שאי אפשר להאשים אותו בבניית דמויות עמוקות או מתפתחות במיוחד. קולפר מצליח לתת להם קצת (קצת!) יותר נופך אנושי מאדאמס. זה לא שהספר הפך פתאום למלודרמה מרגשת, אבל הקריקטורות של אדאמס היו חייבות עוד טיפה נפח בשביל למשוך ספר נוסף, וטוב שקיבלו אותו. חוץ מפורד, שלצערי קיבל אפילו פחות אופי מאשר בספר הקודם, והרבה פחות זמן מסך.

אז לסיכום: אני נהניתי מהספר, אם כי הוא לא משחזר את תחושת התדהמה שליוותה את קריאת הספרים המקוריים. הוא מצחיק והוא קולע למקור, אם כי הוא מתאמץ קצת יותר מדי. לא הייתי ממהר לקנות אותו אלא אם אתם רוצים לסגור סדרה שלמה, אבל אם הוא נקרה בדרככם, הוא בהחלט מומלץ.

  1. וכשאני אומר “התיישבתי”, אני מתכוון למובן ה-“צריך ספר בשירותים” []

4 תגובות

דצמ 07 2009

יומן קריאה: נקודת שבירה

Fifty Great American Short Stories / Milton Crane (ed.)

50AmericanClassics

לפי כמה שנים קניתי לי ספר בשדה תעופה, ספר המביא 50 סיפורים קצרים אמריקאיים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, פחות או יותר, ומסודרים כרונולוגית. קניתי אותו מתוך מחשבה שסיפורים קצרים יהיו קלילים יותר לעיכול מאשר רומנים מלאים, ואם הם גם קלאסיקות אז בכלל.

ואז התחלתי לקרוא את הסיפורים הראשונים, ונתקעתי. נזכרתי שוב בבעיות שיש לי עם ספרות ויקטוריאנית. לא הסגנון, למרות שהוא נוטה לציוריות ואריכות יותר מאשר פרוזה מודרנית, אלא העובדה שהנורמות החברתיות השתנו כל-כך שהדברים שהסופר מצפה מאיתנו להתרשם מהם, או להיות מופתעים מהם, או להזדעזע מהם, השתנו לחלוטין.

הסיפורים הראשונים – של וושינגטון אירווינג, נתניאל הות’ורן, אדגר אלן פו, כולם מהמוערכים שבגווארדיה האמריקאית של התקופה – כולם נעים סביב החדירה של העל-טבעי, השטני, אל חיי היום-יום, ובכולם יש ציפיה שהקורא יזדעזע לחלוטין מטשטוש הגבולות הזה, או מאקט מכירת הנשמה לשטן, אלמנט שבימינו כבר הפך לבנאלי ומיושן לחלוטין. אירווינג, ב-“הרפתקאת הסטודנט הגרמני” שפותח את הקובץ, חותם את החוויה העל-טבעית שערערה את שפיותו של הסטודנט בהצהרה “ואני יודע שכל זה היה נכון – כי פגשתי את הסטודנט הזה בעצמי בבית-משוגעים בפריז!”. משפט זה, שאולי גרם לקורא הממוצע ב-1824 להחסיר פעימה מפחד, נשמע בימינו כמו צ’יזבט ילדותי ומטופש.

אז בקיצור, נתקעתי. אז אחרי כמה חודשים החלטתי לחזור לספר, אבל הפעם ניגשתי אליו אחרת, והתחלתי לקרוא אותו מהסוף להתחלה. פתחתי ב-The Lucid Eye in Silver Town של ג’ון אפדייק שנכתב ב-1964, ומיד נשאבתי לתוכו בלי שום בעיה. כנ”ל גם הסיפורים שלפניו, משנות ה-50 וה-40. ההבדל בפרוזה היה מדהים – ישירה יותר, כתובה בלשון דיבורית ולא ספרותית, עם דמויות אמינות ומעניינות ומרתקות הרבה יותר. לא כולם סיפורים טובים, כמובן, אבל הקלות של ה-engagement איתי, לעומת החוויה האנתרופולוגית כמעט של הסיפורים הראשונים, היתה מדהימה.

* * *

אז התחלתי לחשוב על ההבדל הזה, ולנסות להבין אם יש כאן סתם סקאלה של נגישות על פי ציר זמן, כשהרחוקים יותר תמיד יהיהו נגישים פחות, או שאולי ישנה איזו נקודת שבירה, שכל מה שלפניה נהיה פחות רלבנטי אלי. הסיבה שחשדתי באפשרות השניה היא שקראתי הרבה ספרות משנות ה-20 וה-30 שהיתה קריאה וזמינה לי לא פחות מאשר דברים מהשנים האחרונות: המינגווי, פיצ’גרלד, דיימון ראניון – כולם קולחים וזורמים גם היום.

אז מה יכולה להיות נקודת השבירה הזו, השינוי המהותי שעבר על התרבות האמריקאית בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ששינה את סגנון הכתיבה הנפוץ? שהפך את הקורא התמים והנדהם שמשתמע מסיפוריהם של פו והות’ורן לקורא המפוכח ומריר של אפדייק וצ’יבר?

התשובה המתבקשת היא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שבעטיה איבדה אמריקה הרבה מהתמימות שלה. הדור של המלחמה, שאותו כינתה גרטרוד שטיין “הדור האבוד”. הדור של המינגווי ופיצג’רלד, בדיוק אותם סופרים שמבחינתי מסמנים את ההתחלה של הפרוזה שמדברת בגובה העיניים. ברור שזו לא רק המלחמה – זה גם הדור של תרבות צרכנית רחבת היקף, של שגשוג כלכלי, של ניידות חדשה בזכות המכוניות – ועדיין, מלחמת העולם הראשונה היא סמן נוח למעבר בין התקופות.

האם באמת ב-1914 השתנו פני הספרות האמריקאית? או שהיה תהליך הדרגתי שרק הואץ שם? אני לא חושב שיצא לי לקרוא הרבה ספרים מהעשור וחצי הראשונים של המאה ה-20, לפני פרוץ המלחמה. שווה לבדוק את הנושא, לראות אם השינוי כבר היה שם לפניה.

6 תגובות

אוק 16 2009

יומן קריאה: מוות, אהבה ורוק’נ’רול

Killing Yourself to Live / Chuck Klosterman

Killing Yourself to Live

יש משהו מאד אישי ומיידי במוזיקת רוק. כל דור ודור של רוק ממציא לעצמו מהפכה חדשה ומרד חדש ואינדיווידואליסטי כנגד הממסד, שמורכב מלא מעט אינדיווידואלים מהמרד הקודם. אבל זה חלק מהדימוי העצמי של הרוק. המרד והאינדיווידואליזם.

אולי זו הסיבה שמבקרי רוק נוטים לכתוב תמיד הרבה יותר על עצמם מאשר על המוזיקה שעליה הם כותבים. המרדנות הזו מולידה דורות על גבי דורות של עיתונאי רוק שקועים בעצמם שכותבים פחות על המוזיקה ויותר על מה הם חושבים, ומה הם עשו כשהם שמעו את התקליט הזה-והזה לראשונה, ועם מי הם יצאו לראשונה. כי הרי, בסופו של דבר, מה עוד הם יכולים לכתוב? שהשירים טובים? לא טובים? שיש מעברי אקורדים מעניינים? רוב הקוראים לא יתעניינו בביקורות טכניות, ואהבתי/לא אהבתי זו ביקורת קצת יבשושית למשהו כזה. אז בשביל לכתוב על מוזיקה, מסתבר, ובעיקר על רוק, אתה צריך בעיקר לכתוב על עצמך ואיך אתה מרגיש, ולתבל את זה במוזיקה – הפסקול של הביקורת שלך. ניק הורנבי מבין את זה. קמרון קרואו מבין את זה. גם צ’אק קלוסטרמן מבין את זה.

קלוסטרמן, כתב רוק למגזין Spin הניו-יורקי, לקח רעיון לכתבה בעיתון והפך את זה לספר מסע שלם: במכונית שכורה בכבישי ארה”ב הבלתי פוסקים, לחפש מקומות שבהם מתו כוכבי רוק, או מקרי מוות שקשורים לרוק, ולנסות להתחקות אחר הקשר בין רוק ומוות, ולמה המוות של כל כך הרבה כוכבים היה חלק כל כך מרכזי בנוכחות התרבותית שלהם – מאלוויס ובאדי הולי ועד סיד וישס וקורט קוביין.

אבל קלוסטרמן, כפי שההקדמה שלי תעיד, לא באמת בא לכתוב על מוזיקה או על מוזיקאים. לפחות לא ישירות. ולמרות שהוא מתבל את המונולוג הנוירוטי שלו באזכורים לאנשים מתים ופנטזיות מוות שלא היו מביישות את וודי אלן, עדיין בסופו של דבר רוב מה שהוא מדבר עליו זה הוא עצמו ושלוש מפרשיות האהבים שלו, בעבר ובהווה.

אבל רק ככה אפשר לכתוב על מוזיקה, לא? כי כל האנקדוטות מהעבר שלו מלוות במוזיקה שהם שמעו ומה היה תפקידה שם. והמוזיקה שהוא שומע בדרכים בגלל זכרונות מהעבר. ובחורות שהוא זוכר רק על סמך המוזיקה שהן אהבו ולא שום דבר אחר. כי זו הדרך היחידה שלו להתייחס למוזיקה – באמצעות ההשפעה שלה.

אבל בסופו של דבר הספר הוא על עצמו, ולא על המוזיקה. המוזיקה היא רק תירוץ לצ’אק קלוסטרמן לדבר על צ’אק קלוסטרמן. ואפשר לראות את זה בכך שבפרק הלפני אחרון, כשהוא מגיע לסיאטל, הוא מקדיש סוף סוף פרק שלם לנושא של הספר – מה קורט קוביין היה בחייו ומה הוא היה במותו, ולמה המוות היה חיוני כדי לשמר – לא, לייצר – את המיתוס שלו. ואחרי שהוא מוציא את זה סוף סוף, הוא מתפנה בפרק האחרון להתעסק במה שמעניין אותו באמת. החברה לשעבר וחתונתה הממשמשת ובאה, והתעסקויות מטאטקסטואליות המנסות לתרץ ולהצדיק את קיומו של הספר הזה לאור זאת שהוא לא ממש השיג את המטרה המוצהרת שלו.

אבל לי זה לא הפריע. כמו דאגלס קופלנד, התמקדות במטרה הסופית של הספר רק מפריעה מההנאה מהתהליך, מהמסלול השנון-ניורוטי עמוס האמריקנה ואזכורי התרבות הפופולרית שבו עוברות הדמויות. אני לא יודע אם שאר הספרים של קלוסטרמן תקועים בתחת של עצמם כמו זה, ואם כן, אני יכול לראות איך יתחיל להמאס עלי צ’אק קלוסטרמן מרוב דיבורים על צ’אק קלוסטרמן, אבל בינתיים אין לי תלונות.

3 תגובות

ספט 17 2009

יומן קריאה: אנשי זאב ונישואים כושלים

WerewolvesInTheirYouth

Werewolves in their Youth / Michael Chabon

ארצות הברית היא מדינה גדולה, עם זהויות אזוריות מאד בולטות. הדרום האמריקאי, כמובן, ידוע בסטריאוטיפים שלו, אבל גם לאזורים אחרים יש מאפיינים תרבותיים. מדינות צפון המערב, למשל – מדינת וושינגטון הצפונית והגשומה, ואורגון המיוערת, ידועות באוכלוסיה נורדית גדולה, שהיא בתורה ידועה באופי שקט, סטואי, אפילו דכאוני. זה הנוף האנושי שבו בחר מייקל שייבון למקם את הסיפורים הקצרים שנאספו בקובץ הזה, שיצא לאור בשנת 1999 – לפני ששייבון פרץ למודעוּת (שלי, לפחות) עם “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי” שיצא בשנת 2000. אנשים קשים, שקטים, קשי-יום ומרירים, אבל לא מתלוננים. סטואיים. כבדים.

צריך להמנע מלהשליך יותר מדי מהביוגרפיה של סופר על היצירות שלו. לא כל ספר הוא רומן-מפתח אוטוביוגרפי. אבל אי אפשר מלתהות לגבי חיי הזוגיות של שייבון בזמן שהוא כתב את הסיפורים הללו. כל סיפור נסוב סביב מערכת יחסים מתפוררת אחרת, בין אם מנקודת מבט של ילדים להורים מתגרשים, נשואים טריים שתוהים אם עשו טעות וזוגות בשלבים שונים של תיעוב הדדי וחיים מתפרקים. גם A Model World, קובץ הסיפורים שלו משנת 1991, מכיל דוגמאות רבות למשפחות מפורקות, אבל שם נקודת המבט היא לרוב של ילד או נער שעולמו מתערער, וכאן הסיפורים מגיעים מנקודת מבט של המעורבים ישירות, שמוצאים את עצמם הורסים במו ידיהם את חייהם, בלי יכולת לעצור בעד עצמם. חלק מהסיפורים נגמרים בסוג של closure, כשהדמות מוצאת בכל זאת דרך להתעלות על מסלול החיים ההרסני שהתוותה לעצמה. ברוב המקרים גם זה לא קורה.

Michael Chabon למרות הטון העגמומי, הסיפורים עצמם מהנים. שייבון תופס רסיסי חיים באופן מפורט ומדוקדק, עם תיאורים חיים ונושמים, למרות ששייבון הוא לא מאסכולת ה-“בואו נשתמש רק בשפה פשוטה ודיבורית”, אם כי כאן הוא עדיין לא מפגין את עודף ההתלהבות הסגנוני שמאפיין את “איגוד הסופרים היידיים” שלו. אבל לא הייתי ממליץ לקרוא יותר מסיפור אחד בבת אחת, אלא אם אתם סובלים מעודף שמחת חיים.

הסיפור האחרון הוא בונוס נחמד: על ההקדמה שלו חתום גריידי טריפ, הדמות הראשית בספרו השני של שייבון, “ילדי פלא”, דמות של סופר מתוסכל. בהקדמה מציג טריפ את הסיפור כעבודתו של אחד אוגוסטוס ואן זורן – מורה בבית-ספר הכותב סיפורי אימה בסגנון ה.פ. לאבקראפט. והסיפור, המיוחס לסופר הפיקטיבי, הוא אכן סיפור אימה בסגנון של תחילת המאה ה-20, עם ארכיאולוג בעירה קטנה בצפון מזרח ארה”ב החופר קברים אינדיאניים עתיקים ומגלה סודות אפלים. חמוד, ובאופן משעשע משהו, שובר לחלוטין את אווירת הדכדוך של שאר הספר.

7 תגובות

ספט 08 2009

יומן קריאה: טום וויטס

בסופן של חמש שנים ארוכות, אני מגיע סוף סוף לסיומו של התואר שלי, ויכול סוף סוף לחזור למשהו שמזמן לא עשיתי – לקרוא, להנאתי, והרבה. זה לא שהתואר היה כל-כך אינטנסיבי שלא היה לי זמן לקרוא, זה פשוט שכשחלק מהתואר זה לימודי ספרות, אין לך כח לקרוא משהו מעבר לצרכי התואר. אבל זהו, הגיע הזמן לחזור חזרה לקצב קריאה נורמלי.

אז כדי לעודד את עצמי לחזור ולקרוא, ובשביל לוודא שהספרים משאירים יותר מאשר רשמים חטופים במוחי, אני מתכוון לנהל יומן קריאה כאן בבלוג, ולכתוב ביקורות על ספרים שאני קורא. זה לא יהיה עקבי, וזה לא יהיה ארוך, וגם לא יכלול מונחים כמו סינקדוכה או אנאלפסיס. רק רשמים, כלליים, מספרים.


Wild Years – The Music and Myth of Tom Waits / Jay S. Jacobs

הרבה זמן רציתי לקרוא ביוגרפיה של טום וויטס. הבחור, אי אפשר להכחיש, מעניין. אלבומי  בלוז/ג’אז מצוינים בשנות השבעים, ואז מעבר חד לתיאטרליות אקצנטרית וקיצונית בשנות השמונים, ומשם לאוונגרד מקצין והולך לאורך השנים. הופעות חיות שחושפות דמות במה אקצנטרית ומשעשעת, ואגדות אורבניות רבות. הלכתי לאמזון וחיפשתי את הביוגרפיה עם הביקורות הכי טובות, ומיד הזמנתי אותה.

הספר, בגדול, כתוב לא רע. הוא אמנם מתחיל די מוקדם בלהתנצל על מחסור בעובדות, עקב זה שוויטס לא אוהב לדבר על חייו הפרטיים, אבל הוא עדיין נותן סקירה קצרה של הילדות, ויותר מעמיקה של חייו של וויטס הצעיר בשכונות המלוכלכות של דרום קליפורניה. הדגש כאן הוא לא סתם על חייו של וויטס, אלא על האלמנטים שהשפיעו על המוזיקה – העבודה שלו בפיצריה של נפוליאונה שהונצחה בשירים כמו Ghosts of Saturday Night ו-I Can’t Wait To Get Off Work, או ההיכרות עם צ’אק אי. וויס שגם הוא הוזכר בלא מעט שירים וקטעי קישור בהופעות. מ

הבחינה הזו אני מרוצה. אני לא מאד מתעניין בוויטס הבן-אדם הפרטי, היום-יומי. אני מעוניין בוויטס המוזיקאי, בבסיס שמאחורי השירים והדימוי הציבורי שלו, ואת זה ג’ייקובס מביא יפה. הוא עובר תקליט תקליט ונותן כמה מילים – לפעמים פסקה, לפעמים פחות – על כמעט כל שיר. בין לבין הוא מספר פרטים ביוגרפיים – החיים במלון טרופיקנה, מערכת היחסים עם ריקי לי ג’ונס, ושאר דברים שאפשר לצפות מביוגרפיה. הבעיה היא שהוא כל הזמן ניגש לנושאים הללו בהיסוס, כשהוא מתבסס על ראיונות חצי-מבודחים של וויטס, או שסותרים ראיונות קודמים. וויטס הוא לא דילן, אבל עדיין הוא לא מרואיין שאפשר לסמוך על כל מה שאומרים עליו.

אבל הבעיה הראשית של הספר היא הגישה הכללית של ג’ייקובס לוויטס, והיא גישה של הערצה בלתי מבוטלת. איכשהו וויטס שומר תמיד על העליונות המוסרית. ג’ייקובס מרמז כל הזמן על יחסים לא פשוטים ביניהם, והרבה כאב ותסכול – אבל איכשהו זה אף פעם לא אשמתו של וויטס, זה פשוט קורה.

בתחילת שנות ה-80 וויטס התחתן עם קתלין ברנן, שכתבה איתו הרבה מהמוזיקה והשפיעה משמעותית על הסגנון האמנותי שלו. דבר נוסף שהיא עשתה היא לנתק את וויטס מהחיים הקודמים שלו – גם מתרבות הברים, סיבובי ההופעות, חיי נווד המוזנח, אבל גם מהמוזיקאים שאיתם עבד. בונס האו היה המפיק המוזיקלי שלו משנת 74’ ועד 80’, החל מ-The Heart of Saturday Night ועד Heartattack & Vine. אחרי הנישואים של וויטס הם נפרדו כידידים, אבל ג’ייקובס מתאר – ומביא ראיונות רבים עם האו, המרואיין השכיח ביותר בספר – על כך שוויטס ממש ניתק כל מגע. אפילו כשהאו וויטס שניהם מעורבים בבחירת שירים לדיסק אוסף, וויטס מתקשר עם האו רק דרך המזכירה האישית שלו, ולא עונה לו לטלפונים ישירות.

אצל ביוגרף אחר, וויטס היה אולי זוכה כאן לביקורת, או לפחות לתיעוד ניטרלי של תופעת ניתוק העבר כדי להמשיך מוזיקלית לעתיד. אבל ג’ייקובס נראה שיוצא מגדרו להמנע מלהגיד משהו רע על וויטס. אפילו הציטוטים של האו מעבירים ביקורת מנומסת מאד. “הייתי מעדיף לריב עם טום עצמו בטלפון מאשר [שהמזכירה שלו] תתיחס אלי בנימוס ובכבוד הראוי, אתה מבין?” (עמ.192). ג’ייקובס עצמו דואג להביא את הציטוטים הללו, אבל עסוק עדיין בלהדגיש כמה נפלאה, אוונגרדית ומקדימה את זמנה היא המוזיקה של וויטס.

התחושה הסופית שלי מהספר היא חיובית, בגדול. אני מרגיש שלמדתי הרבה, גם אנקדוטלית, וגם הקשרים אישיים ותרבותיים למוזיקה. אבל תחושת החנפנות שמלווה את הספר – ובעיקר בפרקים האחרונים שדנים בתקליטיו של וויטס מהשנים 2002-2003 – גורמת לתחושה שאולי יש הרבה דברים מעניינים אחרים, כאנקדוטות או הקשרים תרבותיים, שלא נכנסו לספר מחמת זעמו של וויטס ועורכי דינו.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים