ארכיון התגית 'יומן צריכה'

Mar 23 2015

יומן צריכה: ליל החטיפים הארוכים

שוק החטיפים המלוחים בארץ היה קצת בהאטה בתקופה האחרונה. לא היה שום דבר מעניין או מסעיר שנתקלתי בו במרכולי העיר. לכן מאד שמחתי לראות היום, כשקפצתי לטיב-טעם אקראי, את האריזה הבאה:

     2015-03-23 10.08.45

“צ’יפס ארוכים”, הם נקראים, ואכן כך הם:

2015-03-23 10.08.51

כל צ’יפ הוא ריבועי ובאורך החבילה כולה, ועבה מספיק בשביל לא להשבר בתוך האריזה, אם כי הם היו פריכים מספיק למאכל.

זה צעד מעניין בשוק הצ’יפסים, שלרוב מנסה לגוון דווקא בתחום הטעמים (שבסוף מרגישים כולם כמו אותה תערובת תבלינים) או לכיוון ה-“אותנטיות”, כמו כל אותם kettle chips שמתגאים שעוד אפשר לזהות בהם את צורת תפוח האדמה. כאן הם הלכו על כיוון נועז שמכיר במלאכותיות של המוצר (בניגוד לפרינגלס, שמנסה אולי לשמור על צורה של “צ’יפ”), ומאמץ אותו לחיקו בגיל. אפשר לשבור בקלות חתיכות מהצ’יפ (ואפילו יש סימוני שבירה בנקודת השליש).

והטעם

בטיב טעם ראיתי ארבעה טעמים שלהם, נראה לי – גבינה (שבטח מצופה באבקת גבינה גנרית) ושמנת-בצל, שעליהם ויתרתי, ובייקון (בתמונה למעלה) ווסאבי, שאותם ניסיתי.

הבייקון היה נחמד מאד, גם אם לא מאד מובחן מטעמי הברביקיו הסטנדרטיים של צ’יפס. הוא כמובן לא בשרי בשום צורה (למען האמת, חומרי הטעם שלו מכילים חלב), מה שלא הפריע לטיב טעם לתאר אותו כבטעם “בשר אחר” (אם כי חומרי הטעם מתוארים כ-“מעושן”). הוא אפילו עבר את מבחן הטעימה של קבוצת הביקורת (אשתי, שלא חולקת את החיבה שלי לחטיפים מוזרים מדי) שגם לקחה ביס שני.

2015-03-23 13.13.51

הווסאבי היה גם חביב מאד, ועם הרבה יותר אבקת ווסאבי ממה שציפיתי – יש לו קיק, לחובבי הז’אנר.

לסיכום

אהבתי את הצורה ואת הנכונות לוותר על העמדת הפנים של הטבעיות. חיבבתי את הטעמים. פרינגלס עדיין מוצלחים יותר מבחינת מרקם, אבל בגדול, בחמישה שקלים ל-75 גרם זה בהחלט מוצלח.

תגובה אחת

Sep 10 2014

יומן צריכה: התאקלמות

‘לפני שנה וחצי בערך כתבתי על דוריטוס, ספציפית על איזה מיקס טעמים סר-טעם שהם הוציאו אז. כתבתי גם את השורות הללו אז:

דוריטוס הוא מותג אמריקאי, מאד אמריקאי. לא היה מותג חטיפי תירס ישראלי חזק שדוריטוס נכנס לתוכו כשעולם השיווק האמריקאי הסתער על ישראל בשנות ה-90, כמו שהיה עם תפוצ’יפס, למשל. אז המיתוג של המוצר הוא כמוצר אמריקאי, וככזה – צריך אנגלית!

וכך באמת היה, רוב הזמן. הטעמים שדוריטוס הגיע בהם היו דברים כמו “נאצ’ו מקסיקני” או “אמריקן צ’יז” האמריקאים, או “ברביקיו” ו-“גריל” ו-“חריף” הגנריים. או “חמוץ חריף” הביזארי שלא נשמע כאילו הוא יהיה מוצלח, אבל הוא ממש סבבה.

2014-09-10 12.18.05

אבל אני שמח לבשר שאתמול נתקלתי בניצנים הראשונים של התאקלמותו המלאה של הדוריטוס בארץ: דוריטוס פלאפל! האין זה מרגש? קיבוץ גלויות נוגע ללב של חטיפי תירס אמריקאיים עם אבקת מונוסודיום גלוטומט ישראלית. היש מראה מלבב מזה? האם לא הגיע הזמן שאבקת טעם הפלאפל של ביסלי תמצא בית טוב יותר מאשר המקלות הקטנים הללו?

2 תגובות

Aug 24 2014

יומן צריכה: משקאות, משקאות בכל מקום, ואין טיפה לשתות

לפני יותר משבוע פרסמתי את החלק הראשון של החוויות הצרכניות-קולינריות שלי בלונדון. עם החלק השני התמהמהתי קצת – הייתי בכנס, דבר ראשון, מה שצמצם את אפשרויות הניסויים שלי, ואז גם כשחזרתי לארץ, חיכיתי עם הטעימות של המשקאות שהבאתי כדי לחלוק אותם עם חברים.

אותם חברים שונאים אותי עכשיו.

לא, ברצינות. אני סמי-מקצוען בנושא הזה. אם אתם חושבים להכנס לקריירה של לקנות דברים מוזרים בחו”ל ולטעום אותם, תדעו שזו דרך חיים בודדה. נאצלת, אולי. יוקרתית, נגיד. אבל אתם תצעדו שם לבד.

אשוח זה לתליה, לא לשתיה

את הדגימה הזו קניתי בחנות CyberCandy, עליה כתבתי בפוסט הקודם, וגם בעבר הרחוק יותר. הייתי הפעם בסניף שלהם ליד קובנט גרדן, ולא זה שבשוק קאמדן, ובהתחלה התאכזבתי מהמבחר המצומצם של משקאות. ואז גיליתי את הקומה התחתונה.

IMG_20140813_110858

2014-08-13 11.09.34

מבחר ענק, ממוין על פי צבעים (בונוס!), כולל הברקות כמו גזוז בטעמי אמרטו וקיאנטי (לא אלכוהולי), במיתוג של הסופראנוס – רשמי של HBO. כמובן, הסדרה הסתיימה לפני כשבע שנים אז אלוהים יודע כמה זמן הבקבוקים האלה עומדים על המדפים, אבל לא נכנס כאן לפרטים. מכיוון שלא ראיתי את הסדרה אף פעם, לא הרגשתי צורך לטעום דווקא את המשקאות האלה. במקום זה הלכתי על שניים אחרים, אחד הימור בטוח, ואחד יותר אקספרימנטלי.

2014-08-14 07.23.372014-08-24 09.31.03

הראשון, מימין הוא cream soda בטעם מייפל. כאן לא היו הפתעות. זה היה Cream soda, שאני אוהב, עם טעם של מייפל, שאני גם אוהב. נצחון קל לכל המעורבים.

המשקה השני כבר היה יותר מאתגר. הוא נקרא Spruce beer, או “בירת אשוחית”, למרות שהוא לא אלכוהולי ולא דומה לבירה, אלא הוא (בגרסה הזו לפחות) פשוט משקה מוגז עם חומרי טעם ותמציות של מחטי עץ האשוחית, קרוב משפחה של הברוש. שמרתי את זה במיוחד עד שאשתי תחזור גם היא מחו”ל, כי קיוויתי שהיא, כדרואידיתאגרונומית, תוכל להעריך את ה…עציות של המשקה.

היא לא העריכה אותו.

איך אני אתאר את הטעם? אה, זה די קל, כפי שאורי, אחד השותפים לארוחת הטעימות, תיאר את זה: זה בטעם בת-אורן, אותו תרכיז לאמבטיה שהיה עושה הררי קצף בילדותנו. זוכרים את זה? בניחוח אורנים? אז זה בדיוק הטעם של התועבה הזו. אבל מוגז. ועם קצת טעם לוואי לימוני. אבל בעיקר בת אורן.

מאוכזב אך לא אומר נואש, עברתי למנה הבאה.

מה יגידו אזובי הוניל?

אחד הדברים היפים בעיר כמו לונדון הוא שהיא מלאה במהגרים, מכל קצוות העולם. זה אומר שיש מלא מסעדות ומעדניות וחנויות מכולת שלהם, אבל זה אומר שאפילו ברשתות הסופרמרקטים הגדולות אפשר למצוא מוצרים שמתאימים לכל מיני מטבחים. את המשקה הבא, למשל, מצאתי בסופר של Tesco, תחת מדף המוצרים הג’מאייקנים. אני חושב שברור מהתמונה שלא היתה לי ברירה אלא לקנות:

 

2014-08-24 09.31.10

מדובר במשקה “אזוב אירי” ג’מאייקני . אזוב אירי כאן זה לא שם הפירמה או המותג, אלא המרכיב הראשי – סוג של אצה, Gracilaria, המשמשת להסמכת משקאות, ויוצרת סוג של מילקשייק סמיך, במקרה הזה בטעם בוטנים (עם חמאת בוטנים אמיתית!).

אני לא יודע אם זה הטעם של האצה שעשה לי את זה, או שחמאת הבוטנים (שגם ככה אני לא מאד אוהב) היתה אחראית, אבל אני באמת לא הצלחתי לקחת יותר משלוק אחד מהדבר הזה. זה היה סמיך באופן מעלה קבס, עם טעם בוטני אבל מתוק מדי, ובכלל, עורר אצלי כל רפלקס הקאה אפשרי.

חברי לשולחן הטעימות לא הסכימו אפילו להתקרב לזה.

בסה”כ, אלה היו שני נסיונות לא מוצלחים, אבל הם לא ישברו אותי. אפילו שיש לי עוד פחית נוספת של האזוב האירי הג’מאייקני הזה, הפעם בטעם וניל, שעוד לא החלטתי אם לנסות אותו או לא. נתקלתי בתמונה הזו באינטרנט, ואולי אני אאמץ את הצעה ההגשה שלהם, אבל בינתיים אני חושב שאני אנוח קצת מהטעימות. אשתה קצת מים, אוכל קצת לחם יבש, ואכין את החיך שלי לנגלה הבאה:

Jamaican Irish Moss drink - in can and over ice.jpg
"Jamaican Irish Moss drink – in can and over ice" by Father.Jack from Coventry, UK – irish moss Uploaded by JohnnyMrNinja. Licensed under CC BY 2.0 via Wikimedia Commons.

אין תגובות

Aug 13 2014

יומן צריכה: בשבחי הפרובינציאליות

יש משהו פרובינציאלי, אודה ולא אבוש, בהתלהבות שבה אני מגיע לארץ זרה ומיד פושט על השווקים והסופרמרקטים, המסעדות והמעדניות. קשה לשמור על פאסון של איש העולם הגדול, שכבר היה בכל מקום וראה וטעם הכל, כשאני עוזב הכל ומצווח לי בטוויטר כל פעם שאני נתקל במשהו חדש.

אבל אתם יודעים מה? אין לי שום כוונה להתבייש בזה. כן, אני פרובינציאלי. אני ישראלי, ורגיל למה שיש בחנויות המכולת הישראליות והמסעדות הישראליות. אבל זו לפחות פרובינציאליות שמודעת לכך שהפרובינציה שלה היא רק אחת מני רבות, ואני נהנה כל פעם מהאפשרות לחוות קצת דברים ממקומות אחרים.

שבץ בוקר

אני מחבב ארוחות בוקר אנגליות. הגדולות האלה, המלאות, כן? עם בייקון ונקניקיות וביצים ופטריות וטוסט ושעועית, לעזאזל, מה השעועית עושה שם? אבל זה הכל הולך טוב ביחד. זו סוג של התפלשות במלח ושומן ואין לי ספק שכל ארוחה כזו מקצרת לי את החיים באיזה שבוע, אבל אני מאד נהנה מהן. מה שכן, אני עברתי למדיניות של ארוחה אחת כזו בכל טיול, כי עברתי כבר את הגיל שאני עומד ביותר מזה. אז אם אוכלים רק אחת, חשוב לבחור את הנכונה. לשמחתי, האינטרנט נרתם למשימה, והקים בשבילי (רטרואקטיבית!) קבוצת בלייבג’ורנל (עוד יש לייבג’ורנל?) שמכילה ביקורות על ארוחות בוקר ברחבי לונדון. בעזרתם בחרתי דיינר איטלקי באזור בו אני משתכן (פיצרוביה, שכונה שלא הכרתי עד עכשיו ואני ממש מחבב), והרבצתי ארוחת בוקר שתספיק לי לכל הטיול הזה, ללא ספק.

(Nonno Lino Italiano, 45 Goodge Street, Fitzrovia, London, W1T 1TB)

2014-08-12 09.11.22

משבדיה באהבה

יש לי קצת טראומה מחטיפים סקנדינבים, מאז שחבר הביא לי חטיפים בטעם ליקריץ מלוח שגרמו לי לרצות למות. ואז חבר אחר הביא לי וודקה בטעם ליקריץ מלוח שמשום מה עברה קצת יותר חלק, ורק קצת רציתי למות. אבל נתקלתי ברחובות פיצרוביה במעדניה סקנדינבית, אז מה, לא נכנס?

התלבטתי רבות מה לקנות שם (חוץ מהליקריץ המלוח, כמובן). ויתרתי מראש על הגבינות והדגים המעושנים והתמקדתי בחטיפים, ובסוף הלכתי על Polly, המתואר ע”י היצרן כ-“טיפת קצף בטעמים בציפוי שוקולד”, כשהטעמים הם “וניל, טופי-חמאה וערק”, למי שתהה.

החטיף, אני חייב לציין, ממש מוצלח. אין ממש טעם של ערק, אם כי יש טעם לוואי קל של אלכוהול, אבל זה כמו עננת מרשמלו קטנה בציפוי שוקולד. טעים מאד, ובדיוק בגודל נכון. אני שוקל לעבור שם שוב ולקנות את הטעם השני לקחת איתי.

(61 Great Titchfield Street, London W1W 7PP)

אנכרוניזם לשתיה

כחלק מהאובססיביות של רבים לחווה אותנטית – בין אם של מאכלים אקזוטיים, תבלינים מקוריים וצורת הגשה לא היגיינית – אפשר למצוא גם סוג של התרפקות על העבר, לא רק מבחינה חברתית מוסרית (“הימים הטובים כשאנשים לא פחדו ללכת ברחובות”, וכו’) אלא גם כמיהה למתכונים ישנים, לפני חומרי טעם וריח, צבעי מאכל ויצור המוני.

יש כמובן אלמנט אמיתי בכל זה, אבל במקרים רבים הוא נגוע ברומנטיזציה מוגזמת של העבר. אבל בלי להכנס להקשרים התרבותיים של2014-08-12 10.26.19 התופעה הזו, אני כרגע אשאר רק עם תוצרי הלוואי שלה, וספציפית סדרת המשקאות של חברת Fentimans, שמתהדרת ביחוס ארוך (“נוסדה ב-1905!” – אז מה, קוקה קולה נוסדה לפני), עיצוב ויקטוריאני חינני (באמת!) ובאזוורדס כמו “botanical brewing” שנועדו להשמע אותנטיים ונקיים (למרות שהאתר לא בעצם אומר מה תהליך היצור העכשווי שלהם).

למרות זאת, אני די נהניתי מה-Victorian Lemonade שלהם, שזו לימונדה עם הרבה דברים אחרים בפנים (ג’ינג’ר, ערער, ורוניקה). היה טעים ומעניין, גם אם לא הרגשתי ויקטוריאני במיוחד.

לסיכום

זה מה שהספקתי לטעום ביום הראשון שלי בלונדון בטיול הזה, אבל יש עוד דברים בקנה – אני עכשיו הולך ל-CyberCandy, החנות המלבבת בקובנט גארדן שכבר כתבתי עליה בעבר, ויש לי גם שתי פחיות של משקה אזוב ג’מאייקני בטעמי וניל ובוטנים שגם אותם נדגום בהמשך. אל תעבירו ערוץ, אנחנו מיד נחזור.

תגובה אחת

Jun 13 2014

יומן צריכה: מי הזיז את הצ’יז

אני נתקל לאחרונה יותר ויותר במונח השיווקי “צ’יז” על מוצרים. בפעם הראשונה היתה על אריזה של דוריטוס,  שהבטיחה טעם של “אמריקן צ’יז” בזמן שהאריזה טענה שהוא פרווה, מה שמשאיר את ה-“צ’יז” כתיאור ציורי לחלוטין. לפני כמה ימים נתקלתי גם במוצר בשם “’צ’יזלי” (cheezly), תחליף גבינה טבעוני (ודי מוצלח, נאמר לי) שמשחק את אותו המשחק של ה-wyngz שהזכרתי בפוסט המקושר – לרמז על גבינה בלי להתחייב. כמעט, אבל לא בדיוק, ההפך מגבינה.

אבל עכשיו הגענו למצב שהמונח המונפץ הזה, צ’יז, לא מנסה אפילו להתייחס לטעם גבינה, או לטעם-טעם גבינה. הוא הופך להיות מילת הקשר וקונוטציה חסרת משמעות. סדרת ביסלי “אקסטרים”, שעל חוסר האקסטרימיות שלה כבר כתבתי גם, הוסיפה כמה טעמים חדשים, וביניהם “ביסלי פיצה אקסטרא צ’יז”. (בהערה מוסגרת, אגיד שאהבתי שהם כותבים “אקסטרא” עם א’ סופית, על פי הצורה הארמית המקורית).

אני יכול להבין מה עבר בראש של הקופירייטר כאן. שם הסדרה, extreme, ממש מזמין את השימוש ב-C“אקסטרא” (לעומת ה-“יותר חריף” של הפריטים הקודמים בסדרה). ואם כבר על פיצה דיברנו, אקסטרא צ’יז זה מתבקש, לא? זה מונח שמתקשר ישירות לפיצות, הולך טוב עם שם הסדרה, ובגדול בטח נתפס כהברקת קופירייטינג נהדרת.

הבעיה היא שבניגוד לדוריטוס, שעוד מתיימרים אולי לאיזה קשר קלוש לגבינה (nacho cheese, אולי?), אין ביסלי שום זיקה לגבינה,  ומעולם לא היה. לביסלי פיצה מעולם לא היה אפילו טעם שמזכיר את זה, או התיימר לזה בכלל.. וכמובן, גם ל-“אקסטרא צ’יז” הזה גם אין שום טעם. וכן, גם הוא פרווה. אבל איך הייתם מתארים את חטיף האקסטרים? “יותר מתובל” תופס לכולם, זה גנרי מדי. “יותר פיצה!” זה סתם מטופש. כל תיאור של טעם היה מחייב אותם להסביר מה, בעצם, הטעם של ביסלי פיצה (“זה כמו מונוסודיום גלוטומט, אבל בצורה מרובעת עם חלונות!”). ולכן הם הלכו על הקשר תרבותי, גם אם אין לו שום קשר לטעם.

תרגומים תרבותיים וארכטיפים של טעמים

יש שני חטיפים נוספים, ככל הנראה חדשים, שנתקלתי בהם על המדף לאחרונה. הראשון הוא סדרת החטיפים של Mister Corn, הידועים גם כ-“בכמה צורות נוכל לטגן קמח תירס כך שיהפוך לחטיף”. מעין מאנצ’יז קטנים כאלה ודי טעימים. הם באים בשלושה טעמים אקזוטיים וקוסמופוליטיים – “ניו יורק” בטעם ברביקיו, “אוריינט” בטעם הודי(?), ו-“לטיני” בטעם חמוץ-חריף. MisterCorn Sabores Oriente packet

נעזוב שניה את השאלה הקבועה של איזה טעם בעצם יש לזה ומה הקשר למדינה המיוחסת, ונתמקד באיזה מדינות בחרו לייצג – אמריקה, הודו, דרום אמריקה. אלה הארכטיפים של הטעמים שהמשווקים החליטו שהקהל הישראלי יאהב. אבל Mister Corn הוא מותג בינ”ל, ושם הארכטיפים האקזוטיים קצת שונים. באתר הבינ”ל שלהם הטעמים שונים לחלוטין – “אוריינט” משמש לחטיף בטעמים מזרח-תיכוניים, עם שקדים ואריסה ל-“טעמים הערביים המושלמים” – מיתוג שלא יעבוד בארץ טוב, ואולי גם בארה”ב לא, אבל החברה היא מספרד, ושם הדמוגרפיה אולי קצת שונה. וגם הטעם האפריקאי, עם “תיבול דרום אפריקאי”, כנראה לא יגיד הרבה לצרכנים הישראלים. כל מדינה צריכה את האקזוטיקה הקולינרית שלה.

ביסקוויטים היברידיים

2014-06-12 07.48.22

יצא לכם ששלחתם יד אל ביסקוויט פתי-בר ואמרתם לעצמכם “אם רק היו מצליחים לעשות פריצת דרך טכנולוגית שתאפשר לי לאכול את הביסקוויט הזה, בצורת בייגל, שהוא בתורו בצורת לב”. מה, לא שאלתם את עצמכם, כי חברת “מאיר בייגל” משווקת את החטיפים האלה – פתי בר בטעמי וניל, שוקו וקינמון, כלא פחות מ-“פיתוח טכנולוגי חדשני וייחודי בעולם”.

כלומר כן, סביר להניח שיש שם פיתוח טכנולוגי. טכנולוגיה היא חשובה לא פחות מכימיה בהנדסת מזון, ושיקולים כמו טעם ומרקם דורשים ציוד יעודי. אבל עדיין, לשווק את החטיף שלך כ-“פריצה דרך טכנולוגית” כאילו מינימום הצלחתם להנחית עוגיה על הירח, זה אולי קצת מוגזם. לא טעמתי.

5 תגובות

May 01 2014

יומן צריכה: קולה נטולת הכל

ביקרתי בשופרסל לאחרונה, ומיד ביצעתי את הסריקה של “הנקודות החמות” הקבועות – מדפי החטיפים והמשקאות הקלים, שם אני מחפש מועמדים מעניינים. אמנם שופרסל, כרשת שיווק שמרנית ומסורתית, לא נושאת על מדפיה דברים אקזוטיים כמו חנויות מכולת רוסיות בשוק (או אפילו טיב טעם, למרות שגם הן התברגנו), אבל לפעמים יש הפתעות, וזכיתי לאחת כזו הפעם:

 

GreenCola1

אני רגיל להתקל ב-off-brands של משקאות קלים בחנויות מכולת נידחות ורשתות תחרותיות, לא בשופרסל, אז מיד ניגשתי לראות מה זה הדבר הזה, שמגיע (באופן מפתיע) גם בפחיות וגם בבקבוקים של 1.5 ליטר.

ובכן, הפואנטה של הקולה הירוקה הזו (שהיא, ותנו לי לחסוך לכם את הציפיה ולחלוק איתכם את האכזבה, לא ירוקה בצבעה) היא לרכב על טרנדים של “טבעיות”. היא מומתקת בתמצית של צמח הסטיביה, ולא בממתיקים מלאכותיים (או סוכר), ומתהדרת בהעדרן של חומצה זרחתית וחומרים משמרים, ובשימוש בקפאין “מפולי קפה ירוקים”, שהם ככל הנראה באזוורד עכשווי בעולם תוספי התזונה (“מכיל אנטיאוקסידנטים!”,קוראות לי תוצאות החיפוש בגוגל. “לשGreenCola2רוף 6 ק”ג בחודש!”).

אז שלושה דברים יש לי להגיד על הקולה הזו. הראשון הוא שבמבט טיפה מעמיק, הרבה מהרטוריקה הבריאותית שלהם מתפרקת. נתחיל מהשימוש שלהם ב-“חומצה פוספורית”, במקום חומצה זרחתית, שהוא המונח העברי שלרוב מופיע ברשימת המרכיבים של קולה. הבחירה במונח הלועזי כאן, לדעתי, נועד לצרכי הפחדה – הוא מדגיש את האספקטים הכימיים, הקליניים של החומר, ונועד לגרום לצרכן לנשום לרווחה שנחסך ממנו החומר האפל הזה.

שנית, ההתרברבות על היעדר האספרטיים והסודיום ציקלמט, שני ממתיקים מלאכותיים, מרגישה קצת מטופשת כשברשימת המרכיבים יש, בנוסף לסטיביה, גם סוכרלוז וגם אססולפאם קיי, שני ממתיקים מלאכותיים אחרים.

ושלישית, והכי חשוב, שעם כל ההתעסקויות שלהם עם ממתיק כזה לעומת ממתיק כזה, חומצה כזו או לא חומצה כזו, הם לגמרי שכחו לתת למשקה הזה טעם. יש לו קצת הדים של קולה, כן, אבל היא דהויה, לא מאד מתוקה, עם מעט גזים יחסית, ובעיקר מרגישה כמו הד של קולה. לא הייתי ממליץ עליה, אבל לגמרי בלי קשר לענייני הבריאות.

תגובה אחת

Apr 06 2014

יומן צריכה: כשהחיים נותנים לך קמח מצה

2014-04-06 20.37.03

באמ:פם היום קפץ עלי מהמדף ביסלי קצת שונה: ביסלי בצל “ארוך במיוחד”, כך הבטיחה האריזה (וממתי ביסלי נמדד באורכו? אנא חסכו ממני את ה-double entendres המתבקשים). הביסלים עצמם שומרים בגדול על הצורה של ביסלי בצל, אבל הם קצת ארוכים יותר (אבל לא ארוך מספיק להיות אקסטרים, מסתבר), אבל גם שמנמנים יותר, גם בהיקף הטבעת וגם בעובי הדפנות עצמן. ואז שמתי לב להודעה שבפינה – ביסלי מיוחד כשר לפסח. מהר הפכתי את האריזה, ואכן – הביסלי הזה מורכב מקמח מצות. פתאום הכל נהיה יותר הגיוני.

קמח מצה, באופן לא מפתיע, מתנהג אחרת מקמח חיטה רגיל. אני לא אופה מספיק בשביל שאוכל לאפיין בדיוק מה הוא עושה ומה הוא לא עושה, אבל לא יפתיע אותי אם השימוש בקמח מצה הוא זה שחייב את הטבעות העבות הללו של הביסלי. אני מנחש שבהיקפים הרגילים של ביסלי בצל הוא פשוט לא שרד את התהליך, והשאיר רק שבבים עצובים צפים באמבטי שמן קטלניים.

אבל אנשי השיווק של אסם לא יתנו למשהו כזה לעצור אותם. אלה האנשים שהביאו לנו את הטעמים הנועזים והמתובלים יותר של הביסלי אקסטרים (תיבול ותעוזה שנשארו כמעט רק על העטיפה), הגדירו מחדש את מהות הטבע עם “חטיף החיטה בטעם טבעי”, ואפילו התגברו על משבר ה-“אפילו מהנדסי המזון שלנו לא יודעים מה הם עשו כאן”. ביסלי בצל שמנמן? אין בעיה! נשווק אותו כארוך במיוחד! לא עוד פשרת טעם לצורכי המנעות מחמץ, כי אם ביסלי ארוך יותר! נראה את החמץ מתמודד עם זה!

וכתמיד, לסיכום, וכהערת אגב – ביקורת הטעם: ובכן, נראה שכחלק מהעיבוי התשתיתי של הטבעות, גם הרבה יותר חלקיקי בצל וחומרי הטעם הנלווים נכנסו לתערובת. טעם הבצל מורגש יותר מאשר הרגיל, ובהחלט מומלץ לחובבי הצהוב הצהוב הזה.

6 תגובות

Jan 31 2014

יומן צריכה: מה כבר אפשר לצפות?

שוק החטיפים הישראלי קצת רדום לאחרונה, חוששני. אין ממש חידושים מעניינים, שום זוויות חדשות. אני ממש יכול לראות את אנשי המוצר של אוסם ועלית בישיבות סיעור-מוחות מיאשות, כל אחד מנסה לזרוק משהו חדש שאולי יתפוס, להצדיק את התקן שלו. במבה במילוי במבה? ביסלי זיתים? הכל תוצר של מערכת בפאניקה.

הנה דוגמה אחת שנתקלתי בה לאחרונה:

איך נראתה הישיבה הזו? “טוב, כבר ציפינו אגוזים, וביסקוויט, וסוכריות קופצות. ועוד סוג של ביסקוויט. ובייגל’ה. וביסקוויט. מה עוד נשאר?”. ואז פתאום מזדקף לו אותו מהנדס מזון (שבראש שלי לובש חלוק מעבדה לבן, משום מה) ואומר “גרעינים!”. ואז אומרים לו “מה?”, והוא מתעקש. “גרעינים! גרעיני חמניה! כן! ולא סתם זה, אנחנו נצפה אותם בציפוי קראנצ’י כזה, כמו של בוטנים אמריקאים, בתוך השוקולד!”. ואז כולם מסתכלים עליו מוזר, אבל כבר כמעט 17:00 וכולם רוצים ללכת הביתה, אז אומרים “יאללה. ננסה”. וככה זה הגיע למדפים שלנו. והאמת? זה לא רע. אבל בין השוקולד, לקרם שוקולד שבפנים, לציפוי הקראנצ’י הזה כמו של בוטנים אמריקאים? בקושי מרגישים טעם של גרעינים.

ואם כבר דיברנו על “בקושי מרגישים טעם”, אז האיזוטופ התורן של ביסלי נחת על המדפים לאחרונה, פלוס מינוס. “ביסלי אקסטרים” – גרסאות מוקצנות(?) של טעמי ביסלי קיימים, כולל “גריל יותר חריף” (לא ניסיתי), “ברביקיו יותר מתובל” ו-“גריל יותר מעושן”.

image

באיזו כתבה בויינט (אני אחסוך לכם את את הלינק) זה תואר כביסלי “בטעמים נועזים ומתובלים יותר” שיוצר “חווית טעם מושלמת ונועזת יותר מתמיד” (כן, זה טקסט שמתיימר להיות כתבה, לא פרסומת). אז נתחיל מזה ש-“נועז” אף פעם לא היתה מילה שקישרתי יותר מדי לביסלי, אבל במקרה דנן, הנסיון לטעון לאיזושהי חווית טעם יחודית מופרך לחלוטין – אני לא הרגשתי שום הבדל בטעם בין הביסלי הזה לגרסה הלא-אקסטרימית שלו. אפילו לא איזו מנה גדושה יותר של מונוסודיום גלוטמט. כלום. אולי החריף יהיה חריף קצת (אם כי אני מוחה על העובדה שיש שתי גרסאות לביסלי גריל הבנאלי, בזמן שביסלי פיצה או בצל לא מקבלים יחס), אבל אני בספק אם הוא יהיה באמת חריף.

זה נחמד לאכול ביסלי מוארך, זה נכון. יש כאן אלמנט חביב של ביסלי שדורש כמה ביסים. אבל זה בעיקר גרם לי לחשוב על פס היצור, על רצועות ארוכות-ארוכות של בצק ביסלי עיסתי שזוכה לתיבול וחיתוך לפני שנזרק אל השמן, ומזכיר לי ביקור במפעל של עלית, כשעוד היה בצומת עלית לפני שנים רבות, ופס ארוך כזה של טופי ורוד-ורוד בטרם נחתך למקטעים שנכנסים לאריזות. ואז נהיה לי כאב שיניים מהזכרון.

פינת הבונוס: במכולת למוצרי המזרח הרחוק בפלורנטין ראיתי את הפחית הזו, ומיד הייתי חייב לקנות אותה.

מדובר על בוטנים מצופים בטעם קפה. כן, כן. זה נשמע נהדר, לא? ובכן, זה לא היה בדיוק מה שציפיתי. אני חשבתי שזה יהיה דומה ללעוס פול קפה מר וקלוי, אבל עם מרכז בוטני. אבל מסתבר בתאילנד, משם מגיע החטיף, האסוציאציה לטעם של קפה היא בעיקר של חלב – יש לציפוי טעם של חלב מרוכז וממותק, עם רמיזה עדינה של קפה. לא מה שציפיתי, אבל ממש מוצלח. לחברה הזו יש גם חטיפים דומים בטעם חלב קוקוס, אצות נורי, מרק טום יאם(!) ועוף. בהזדמנות…

4 תגובות

Oct 07 2013

יומן צריכה: שיעור בקפיטליזם ומגדר

אף פעם לא אהבתי לשחק מונופול. אני לא יודע אם זה החינוך הסוציאליסטי שלא ממש קיבלתי בבית, או העובדה שאח שלי תמיד ניצח, אבל אף פעם לא חיבבתי את המשחק הזה במיוחד. אבל היום, אחרי ביקור קצר בחנות צעצועים והתעמקות במדף משחקי הלוח שלהם, פיתחתי המון סיבות חדשות לא לחבב את המשחק.

נדל”ן בכלכלת פוסט-מטבעית

בשביל משחק שמתיימר ללמד ילדים איך עובד עולם העסקים האכזרי, הוא קצת מיושן. מה זה הבנקאי הזה שמחלק את הכסף? כסף הרי מגיע ממכונה שבקיר. וזה מה שמונע ממונופול להיות עדכני וקולע לטעמו של הדור הצעיר, לא? לכן נוסיף למונופול את הרכיב החסר, כספומט ש”מעיף שטרות וכרטיסי הפתעה לכל עברממש באופן בלתי-צפוי!” (כך במקור). מה יכול לדמות יותר טוב את עולם העסקים ההפכפך?

אבל בינינו, יש סיכוי שהילדים שלנו גם את הכספומטים לא יכירו. כי מי כבר משתמש במזומן בימינו, בטח ובטח לתשלום שכר דירה. אבל האנשים הטובים בהאסברו דאגו גם לזה, כמו גם לדור שלם של ילדים שלא מסוגלים לשחק משחק אם לא כתוב עליו “אלקטרוני!”

image

חוץ מהמעבר לכרטיסי אשראי, יש כאן עוד פרט מודרני ועדכני: אינפלציה של מחירי הדירות. “מיליונים עוברים מיד ליד בכרטיסי אשראי”, מספר לנו מטיל הזהב שעל העטיפה (שהוא בעצמו שומר על ההון התרבותי שלו, למרות שהוא עתיק יותר עוד מהמזומן), ומבט מעמיק בלוח המשחק מראה דירות (או מלונות?) בסכומים שמתקרבים לסכומים שאנשים משלמים באמת.

העתקה היא המחמאה הגדולה ביותר

השלב הבא הוא שלב ה-Spin-offs, שבו המותג של מונופול, וחלק מהאלמנטים של המשחק, משמשים כדי למכור משחקים אחרים. באופן לא מפתיע, לאור פסקת הפתיחה, דווקא אלה הם הווריאנטים החביבים עלי. מה שכן, שניהם לא מהססים לגנוב נוסחאות מנצחות מאחרים.image

הראשון הוא “מונופול צעיר”, גרסה שמניחה, בהתנשאות האופיינית לגרסאות “לצעירים” של מוצרים, שילדים לא ירצו לשחק במשחק של מכירת בתים ומלונות (כי מונופול הוא משחק לזקנים?) ויעדיפו דברים ש-“קרובים יותר” ל-“עולם המושגים” “שלהם”. (אני לא חושב שאני יכול להיות מסויג יותר מזה). המבנה דומה, אבל במקום רחובות יש לנו מתקנים בפארק שעשועים, ובמקום מלונות – דוכנים לממכר כרטיסים. ולמי שזה מזכיר את משחקי Theme Park ו-Rollercoaster Tycoon, ובכן, כן.

גרסה אחרת, שדווקא נראית לי די חביבה, היא “מונופול פלאי עולם”, שבה תל אביב ובאר שבע מוחלפות במגדל אייפל, מפלי הניאגרה  והפירמידות בגיזה. גם יש כאן אלמנט של ללמוד על מקומות בעולם באמצעות המשחק, אלמנט מוכר מאז Where In The World Is Carmen Sandiego המיתולוגי, אבל גם נראה שכאן לא היכתה האינפלציה שממלאת את שאר הסדרה – 60 שקלים בלבד למפלי הניאגרה! מבצע!

image

הסקסיסטי והביזארי

ואז, אז תפס את עיני המהדורה המעצבנת ביותר בחנות:

image

כן, זה מונופול – לבנות! או, כפי שהאתר של היבואן מתאר את זה, “משחק העסקים המוביל בגרסה ורדרדה וסגלגלה”. כן, כן. במקום לקנות נכסים, אנחנו “יוצאים למסע קניות בחניות בוטיק וקניונים”. האתר מתגאה בכך שהמשחק “מפתח מויומנויות חזותיות, מפתח מוטוריקה עדינה, מפתח חשיבה, מפתח כישורים חברתיים, מיומנויות למידה”, אבל לדעתי הוא בעיקר מפתח את ההבחנה שאם יש מונופול שהוא לבנות, זה הופך את הגרסה הרגילה להיות מונופול לבנים, ולמה שהן ירצו לשחק את זה?

מצד שני, למה שמישהו ירצה לשחק במונופול בכלל? אני לא רוצה, וכנראה שיש הרבה אחרים שלא רוצים. ובשבילהם, יש גם מהדורה מיוחדת! כן, כן, זוהי “ספידי”, הגרסה המהירה, שמאפשרת לך לשחק מונופול, אבל לסיים את המשחק מהר ככל האפשר, ולעבור לשחק משחק אחר שאולי אתה אפילו תהנה ממנו!

image

5 תגובות

May 28 2013

יומן צריכה: שן-הארי, סטימפאנק וקולה אצטקית (ללא קולה)

פינת הצריכה שלי כאן בבלוג היתה קצת מיותמת לאחרונה, לצערי. ועוד יותר מכך, הפוסטים על משקאות קלים, שפעם היו גולת הכותרת של המדור, הלכו והתמעטו. את האשמה בכך אני תולה, כמובן, בכולם חוץ מבי. מזמן פשוט לא נתקלתי במשקה קל מעניין שמשך אותי לנסות אותו. ואל תתחילו איתי אפילו על הקמפיין המשעמם של קוקה קולה (שקיים, אגב, גם באנגליה ובצרפת, וכאן הם מעפנים עוד יותר). אבל, כפי שאפשר להבין מהמשפט האחרון שלי, אני נמצא באנגליה ו/או צרפת! טוב, צרפת, כרגע, אבל אחרי חמישה ימים באנגליה. והימים הללו סיפקו לי כמה דגימות מעניינות לשתות בשבוע האחרון. נתחיל.

Dandelion and Burdockimage

בימי הביניים, כך מסתבר, היו מכינים סוג של תמד שלא הכיל דבש, אלא היה מבוסס על שורשי צמחי שן הארי (Dandelion) והברדוק (Burdock), שהוא קוץ, קרוב משפחה של הארטישוק. שניהם מרירים קצת, ופעם היו משמשים לתת את המרירות לבירה, לפני שהכשות התגלתה. כל זה לא מאד רלבנטי, כי בקבוק המשקה שקניתי, D’n’B, קשור למשקה ה-Dandelion and Burdock המקורי באופן מקרי בלבד. חומרי הטעם מלאכותיים, הממתיקים מלאכותיים, והפחמן הדו חמצני הוא תוספת מלאכותית, ודי מפתיעה. אבל הטעם מעניין מספיק בשבילי, קצת herbal, לא סטנדרטי. מעניין.

קולה סטימפאנקimage

במעמקי שוק קאמדן בלונדון ישנה חנות קטנה בשם CyberCandy, אשר משווקת מגוון רחב של ממתקים ומשקאות קלים שניתן לכנות אותם כ-“אקזוטיים”, או סתם מטופשים, החל ממסטיק בטעם כבד אווז, חגבים קטנים בטעם גבינה ובייקון, או Zombie Mints. אבל יש להם גם מבחר יפה של משקאות קלים ביזארים שמהן הגבלתי את עצמי לשניים בלבד. הראשון היה זה שתפס לי את העין – פחית של Abundius C. Plunkett’s Pellucid Aether Cola, פחית בעיצוב סטימפאנק מוצלח, החל מסכימת הצבעים (שחור וברונזה), גלגלי השיניים, ואפילו (כן, כן) ספינת האוויר הנישאת על גבי כדורים פורחים. לא פחות.

SAM_2970

עוד פרט מעניין על הקולה הזו – היא מבטיחה Pellucid ואכן מקיימת! המשקה שקוף לחלוטין, כמו ספרייט, ולא שום גוון עכור של חום! זה מזכיר לי קטע מאחד הספרים האהובים עלי, Microserfs של דאגלס קופלנד:

The day they introduced Crystal Pepsi, I harassed the local Safeway manager almost daily until it arrived. I thought this new Pepsi was going to be like regular Pepsi, except minus the plutonium stuff that turns it brown. Then I tasted it – it was like 7-Up and Dr. Pepper and Pepsi and tap water all sort of randomly mixed and decolorized. Downer!

אם רק דן, הגיבור של Microserfs, היה זוכה לטעום את הקולה הזאת!

ובכן, אם הוא היה טועם אותה, הוא היה מתאכזב נוראות. כי היא היתה ממש ממש, אבל ממש גרועה. נאלצתי לשפוך חצי מהפחית לכיור רק כי רציתי לשטוף את הפחית ולקחת אותה איתי, כי היא מגניבה. אבל הקולה, לצערי, לא.

Café Azteca

imageאת הבקבוק השני שקניתי ב-Cybercandy בחרתי אחרי לבטים רבים בין מגוון נוזלים זרחניים נוראיים, אבל בסופו של דבר, קניתי אותו כחוויה מתקנת. לפני שבע שנים, בטיול בארה”ב, נתקלתי במשקה של קוקה קולה מעורב בקפה (כאן הפוסט המקורי שלי, כאן תמונות, כי התמונה שצילמתי אבדה בקריסת שרת). הוא היה די מאכזב, כפי שפירטתי אז כי הטעמים לא ממש השתלבו. אז השבוע קניתי לי בקבוק של Café Azteca, המתואר כ-Sparkling & Spiced Espresso Cola. ומה אני אגיד? זה ממש מדויק.

המרכיבים כוללים קפה, קקאו, קליפת קינמון ופלפל חריף, מיץ קנה סוכר ווניל. אה, וגם עוד קפאין. והטעמים שלהם משתלבים באופן מוצלח. כלומר, אני לא לגמרי יודע איפה הקולה נכנסת לעניין, אבל המשקה עצמו טעים מאד. מעין מרקחת תבלינים שמעקצצת לי בפה (כן, אני שותה את הקולה הזו בזמן כתיבת הפוסט) וממלאת אותי בטעמים שונים ובאושר. אה, ובקפאין. היאח!

יש לי הרגשה שאני ו-Cybercandy, אנחנו עוד ניפגש.

2 תגובות

« הקודם - הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים