ארכיון התגית 'טלפון'

Feb 07 2013

הולך וצובר הדור

בימים האחרונים לפני הבחירות, וגם במהלכן, התחילה מפלגת העבודה בסדרה של כרזות בפייסבוק נגד מפלגות קטנות. קמפיין די מעצבן, לטעמי, ברטוריקה והתנסחויות שלו, אבל לא על זה באתי לדבר. בשביל לקרוא על פוליטיקה ותוצאות הבחירות יש בלוגרים מעניינים ומקיפים יותר ממני. לא, אני כאן בשביל השוליים, בשביל האקלקטיקה.

ובכן, חזרה את כרזת הפרסומת. מה אנחנו רואים בה? לא, לא התוכן, לא הרטוריקה. אני מדבר על העיצוב. ברור לחלוטין מה הולך שם, נכון? רקע ירוק עם מחיקות עמומות, טקסט לבן-מטושטש בכתב יד. מדובר בלוח וגיר, כמובן. סימן מובהק לבית הספר, עם כל המטענים שמתלווים לכך – שזו האמת שאותה מלמדים אותה, הידע המקובל אותו באת לרכוש. ככה זה קונוטציות ואסוציאציות. הן באות לעזור למכור את הרעיון.

image

העבודה היא לא היחידה שמשתמשת בלוח בפרסומות שלה, כמובן. בימים אלה ראיתי על שלטי חוצות גם קמפיין של חברי High-Q להכנה לפסיכומטרי. גם הם משתמשים באותו מוטיב. במקרה שלהם זה לאו דווקא בשביל קונוטציה של “אמת”. יותר בשביל להעביר “בית ספר”. לבסס אותם בעולם התוכן שלהם.

אבל השאלה המעניינת כאן היא מה בכלל מעמדו של הלוח הירוק הזה בתוך עולם הסמלים המוכרים לציבור? האם בכלל יש עוד לוחות גיר ירוקים בבתי ספר? עוד ב-2003, כך מסתבר, לפני כעשור, קראה מנכ”ל משרד החינוך דאז, עד-ממש-לא-מזמן-חברת-כנסת רונית תירוש, להחליף את כל לוחות הגיר ללוחות לבנים מחיקים עקב החשש לבעיות בריאותיות עקב נשימת גיר. לא יפתיע אותי אם עכשיו כבר לא נשארו כמעט בתי ספר שעדיין משתמשים בלוחות וגיר (אולי במגזר הערבי והחרדי), מה שהופך את התופעה, לפחות מחוץ לאוסטריה, להיסטורית בלבד. תוך כמה שנים, יש להניח שנראה דור שבשבילו לוח ירוק יהפוך להיות סמל אבסטרקטי, שארית היסטורית שעדיין מסמלת משהו (לוח, במקרה הזה) למרות שהיא כבר לא נראית כמו שהדבר נראה היום. הוא יהיה כמו טלפון חוגה, שעדיין שולט ללא עוררין בתוצאות החיפוש אחר תמונות של טלפון בגוגל. (הרבה פחות, משום מה, בחיפוש אחר “טלפון” בעברית), או כמו דיסקט.

הדיסקט שמסרב למות

בואו נדבר רגע על הדיסקט. הדיסקט הומצא בסוף שנות ה-60, התכווץ לו לאיטו, ובשנות ה-80 התייצב על גודל השלוש וחצי אינץ’ הפופולרי ששרד עוד איזה עשור וחצי עד שנעלם סופית מהנוף. היה לו, לפלופי הקטן הזה, את המזל להיות חלק מרכזי מתרבות המחשוב בזמן שמיקרוסופט הפכו את Windows לחלק בלתי נפרד מכל מחשב ביתי, ואת Office לסטנדרט העולמי בכל מה שקשור למסמכים. זה הוליד את סרגל הכלים, ועליו את כפתור השמירה, ועליו את האייקון הסטנדרטי של אמצעי האכסון האוניברסלי, הדיסקט.

image

עוד ב-2007 כתב דובי קננגיסר על אובדן הקשר בין פעולת השמירה והחפץ הפיזי התמוה הזה, הדיסקט. אבל עדיין, הנה מקטע קטן מתוך Word 2013, הגרסה האחרונה של מעבד התמלילים. שימו לב לאייקון הסגול משמאל למעלה. אכן, דיסקט 3.5” קטן וחמוד, שלמרות הרזולוציה המוגבלת מצליח להכיל אפילו את פתח קריאת המידע בתוך המגן המתכתי. השנה היא 2013, וילדי בית-ספר כותבים שיעורי בית בתוכנה הזו, שומרים את המסמכים שלהם על כונני USB ובתיקיות דרופבוקס באמצעות הכפתור הזה. אני משוכנע שחלק מהם, אולי אפילו רובם, לא יודעים מה האייקון הזה מסמל ולא משקיעים בכך מחשבה. זה פשוט האייקון של שמירה, לא? זה כל מה שהוא צריך להיות.

שרשרת משמעויות היסטורית

בשלב הזה, יש איזה אינסטינקט שמנסה בכח לצוץ בתוכי, להתחיל לבכות את פער הדורות. “הילדים האלה, הם לעולם לא יכירו את X”, אני אחשוב. או “כל החברה האנושית היא כת מטען אחת גדולה שמשמרת סמלים מתים בלי להבין אותם”, וכאלה מין. אבל הגישה הזו היא מוטעה בבסיסה, לדעתי, ונגועה בדוריות –“הדור שלי הוא האחרון/היחיד שבסדר, מכאן והלאה כולם מטומטמים”. זו הגישה (ההגיונית, אך עדיין מוטעית) שהצורה שאני מכיר דברים היא הצורה הבסיסית.

למה אני מתכוון? בואו נחזור לדוגמת הטלפון שהבאתי קודם. “ילדים שיחפשו תמונה של אייפון ימצאו תמונה של טלפון ישן/מקורי. הא! הם לא ידעו מה זה!”. אבל בין התמונות בתוצאות החיפוש הראשונות יש טלפון ישן, ישן הרבה יותר ממני. אבל איכשהו אין לי בעיה לכלול אותו בתוך התמונה המנטלית שלי של מה זה טלפון. אז אם זה המצב, למה שלילדים של היום תהיה בעיה עם זה? אמנם הם יחשפו לטלפוני חוגה רק בסרטים, אנציקלופדיות ואזכורים תרבותיים אחרים, אבל גם הרבה מהידע שלי על העולם מגיע ככה, והדור של היום רווי עוד יותר במידע ממני.

הלוח הירוק ממשיך להיות סמל אבסטרקטי שימושי, לא רק בגלל שעדיין משתמשים בו פה ושם, ולא רק בגלל שעדיין רואים אותו בסרטים, אלא בגלל שהלוח הלבן שהחליף אותו ממשיך לשרת את אותן המטרות, ולכן הלוח הירוק הוא “הגרסה הקודמת של הלוח הלבן”. בשביל שהלוח הירוק יאבד משמעות לחלוטין, צריך שגם ממשיכי דרכו יעלמו או ישתנו מספיק בשביל שאי אפשר לקשור אותם, בשרשרת משמעויות היסטורית, חזרה לאובייקט המדובר. ובשביל שזה יקרה, אנחנו נצטרך הרבה מאד שנים, שינויים מקיפים ומרחיקי לכת בחברה ובכלים שהיא משתמשת בה.

10 תגובות

Nov 29 2010

חייג ומשול

אני חושב שדי הרבה כבר נאמר על ההשפעות החברתיות של טלפונים סלולריים, של הזמינות הבלתי פוסקת, היתרונות, החסרונות, וכו’. על איך כולם מדברים אחד עם השני כל הזמן, בין אם בשיחות או ב-SMSים, רשת תקשורת פועמת ובלתי פוסקת. אבל מעניין דווקא לחשוב על אספקטים שבהם הטלפון הסלולרי דווקא מפרק מארגים חברתיים, ולא מאחד: המעבר של הטלפון מכלי תקשורת ציבורי, ואז משפחתי, ולבסוף – אישי ופרטי.

בשנים הראשונות של הטלפון, השימוש בו היה מוגבל, וציבורי – אפשר היה למצוא טלפונים בסניפי דואר, בחנויות ובבתי מרקחת, ומאוחר יותר במשרדים, במסעדות ואז גם בכל בית פרטי. מוטיב הבלש הפרטי שמקבל טלפונים בדיינר השכונתי שלו הוא די נפוץ ומקובל תרבותית. הטלפון היה משהו שדרש שיתוף פעולה של כמה גורמים לתפעל. פרטיות? אל תצחיקו אותי.

מאוחר יותר, כשהטלפון נכנס לכל בית, אז מספר טלפון היה דרך ליצור קשר עם המשפחה כולה. לא יכולת להחליט למי אתה מתקשר. קו שני לבית זה כבר מותרות מאוחרות, ולרוב מספר הטלפון היה כמו תיבת הדואר של הבית – כתובת אחידה של כל בני הבית. ברוב המקרים אי אפשר להוציא שיחות פרטיות, כי הטלפון נמצא בסלון או במטבח, בשטח הציבורי ביותר. ובטח שאי אפשר לקבל שיחות פרטיות בלי הרבה cloak and dagger מסתורי. אם המאהב מתקשר והבעל עונה, אין ברירה אלא לנתק באופן מחשיד.

אבל הטלפון הסלולרי יצר זיהוי חדש, אישי, בין אדם למספר טלפון. אם בשנות ה-90, בימים הראשונים, עוד היינו נתקלים פה ושם במצבים של טלפון סלולרי משותף – בין אם בעל ואשה שמעבירים את הטלפון ביניהם, או ילד שלוקח את הטלפון של אחד ההורים איתו כשהוא יוצא – אבל המודל הזה מהר מאד יצא משימוש, כי הטלפון, ומספר הטלפון האינדיבידואלי, מהר מאד הפך להיות דרך ליצור קשר ישיר עם מישהו. לא עם הבית שלו או עם העבודה שלו, אלא ישירות איתו. לא פלא שאנשים נקשרים לטלפונים שלהם, לא מניחים אותם מהיד ולוקחים אותם איתם לשירותים. הטלפון הסלולרי הוא אחד הגאדג’טים שהכי כרוכים בהגדרת הזהות העצמית. כתובת מגורים עוזרת למקם אותנו במרחב. שם ושם משפחה עוזרים לקשר אותנו למארג אנושי. אבל הטלפון הוא אנחנו, הוא הכתובת האישית שלנו בכל מקום, בכל זמן. שיחות, SMSים, ובימינו גם דואר ופייסבוק וכל הג’אז הזה. המסכים הקטנים, מהבחינה הזו, הם לא חסרון אלא יתרון: הם שומרים על פרטיות. הם מונעים ממישהו להסתכל על התכתובות שלנו מאחורי הגב. הם מאפשרים את השותפות סוד הזו, בין אדם לטלפון הסלולרי שלו.

(איפה הייתי? אה, כן)

אז מה שהטלפון גרם הוא להדגיש את האינדיווידואל כקבוצת יחוס חברתית. אין ספק שגם קודם לאימוץ הסלולרי, האדם לא היה רק הבית שבו הוא גר והעבודה בה הוא עובד. אבל ההקשרים החברתיים הללו הם אלה שביססו את המיקום שלו. רצית לתפוס מישהו? נסה בעבודה. הוא לא שם? תבדוק בבית. הוא גם לא שם? אולי אצל ההורים, האחות, המסעדה הקבועה או הסופרמרקט. אבל הזמינות של האדם היתה תלויה בסביבה שלו. עכשיו? המיקום של האדם הוא הטלפון שלו. ב-Microserfs, דאגלס קופלנד כותב על מייקל, אחת הדמויות הראשיות:

Michael lives in the other spare room down the hall [, but] more to the point, he announced he’s moving to a personalized 1-800 number. That’s where he really lives.

הדמויות של קופלנד אמנם חיות ב-1993, אבל הם כולם גיקים טכנולוגים, שמקדימים את הגל של שאר החברה: הדמויות גרות בבית משותף, חמישה אנשים, עם תשעה קווי טלפון. ב-1995, כשקופלנד כתב את הספר, טלפונים סלולריים עוד לא היו מאד נפוצים. אבל כבר אז אפשר לראות איך הם מתאימים כל כך לאורך החיים האינדיווידואליסטי, המפוצל, המפורק של שנות ה-90 והלאה. טכנולוגיה שנועדה לקשר, מחליפה בעצם את הקשרים הקיימים ומאפשרת לאדם להיות מנותק יותר מקודם.

* * *

אל תחשבו שאני אברח גם מהאימייל, או הפרופיל בפייסבוק, המשרת תפקיד דומה. בשנות ה-90, רוב האנשים עבדו עם תיבות הדואר שקיבלו מספקיות האינטרנט, תיבות דואר שקושרו לחשבון הלקוח בחברה. באופן לא מפתיע, לרוב היתה רק תיבה אחת כזו לבית, והיא לרוב שיחזרה את הדינמיקה של תיבת הדואר הפיזי של הבית. אבל מהר מאד החלו להגיע חלופות. הוטמייל הושקה ברביעי ביולי 1996, יום העצמאות האמריקאי, כדי לסמל את החופש מתיבות הדואר של הספקים, והיתה בין הראשונות שאפשרה לכל אחד, בקלות, לפתוח תיבת דואר אישית. היום, נדיר למצוא תיבת דואר שאינה אישית, או לפחות תפקידית. לקבל כתובת של מישהו בפורמט של “cohenfamily@sillyisp.net”, כמעט תמיד תיבה של ספק אינטרנט, הוא סימן היכר מובהק של עילגות טכנולוגי, ופתיחת חשבון פייסבוק משותף גורם לנו לרפלקס בחילה קל על הדביקות הבלתי נסבלת של הזוג – למרות שבעצם זה לא שונה מאד מתיבת הדואר היחידה, המשותפת, שנמצאת בכניסה לבית.

בונוס: תוסף הוורדפרס שלי שמקשר לפוסטים דומים הביא לי פוסט מהעבר ששכחתי ממנו לחלוטין, שרוטן ומקטר בדיוק על התופעה הזו של זוגות שפותחים פרופיל משותף בפייסבוק. דביק דביק דביק.

3 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים