ארכיון התגית 'טכנולוגיה'

נוב 21 2016

עיניים הן פרוטוקול פתוח

נתקלתי בפרוייקט קוד-פתוח חדש ותמוה במקצת: bitcoin-ssid-ticker. מה הוא עושה? אתה מתקין אותו על המחשב שלך ומתזמן אותו שירוץ באופן קבוע, וכל פעם שרץ, הוא מתחבר לראוטר שלך ומשנה את שם הרשת האלחוטית לשווי הנוכחי, העכשווי, של ביטקוין.

אמרו חכמים ממני כבר – “למה זה טוב?” מה עוזר לי ששם הרשת שלי משתנה כל דקה או שעה או יום? חוץ מלהפריע למחשבים שלי להתחבר אוטומטית? למה ההתחכמות הזו?

ובכן, הסוג מתחבא במשפט אחד בעמוד הפרוייקט:

send over-the-air bitcoin graffiti anywhere you go!

כי לא מדובר כאן על משהו פונקציונאלי. למען האמת, הסקריפט הזה לאו דווקא ישנה את השם של הרשת הקיימת שלך, אלא יוסיף רשת חדשה, נוספת, שאליה אף אחד לא אמור בכלל להתחבר. הרשת נועדת רק להראות, לא לתפקד כנקודת גישה. היא גרפיטי. רצף של טקסט (ואולי גם אמוג’י?) שיופיע לאנשים ברשימת הרשתות הקרובות כדי להעביר מסר, לא נתונים. כלומר, חוץ מהנתון שהוא המסר.

המדיום הוא המסרundefined

ואז נזכרתי פתאום בכל הרשימות האלה, באתרי תוכן והומור, של “15 רשתות וייפיי עם שמות מצחיקים”. או 50. או 1000 (כן, כן). והסיבה שיש את כל האתרים האלה – ואת כל הרשתות האלה – היא כי אנשים הבינו ששמות של רשתות הן דרך להעביר מסר. לרוב בדיחות, לפעמים מסרים פאסיב-אגרסיב לשכנים, אבל זה הופך את הרשתות ממשהו פונקציונאלי לסוג של, ובכן, גרפיטי דיגיטלי, או לחילופין, לוח מודעות אזורי. רשת חברתית מבוססת מיקום.

ספר כרשת חברתית מבוססת מיקום

כי בסופו של דבר, למרות ניסויים מתמשכים, מצליחים יותר ופחות, לשירותים מבוססי מיקום מיידי – כמו Foursquare, או טינדר, או אחרים – עדיין שירותים מבוססי מיקום לא הצליחו להפוך, לדעתי, לחלק מהרוויה של המידע שסביבנו. אין שום שירות מבוסס מיקום שאנחנו חווים, דיגיטלית, כמו שאנחנו חווים מישהו שיושב לידנו באוטובוס עם ספר. לספר יש עטיפה, והעטיפה מושכת את העין, והעובדה שהספר והעין נמצאים באותו מיקום גורם לנו לשתף אינפורמציה אחד עם השני. ואני לא מכיר אף שירות מבוסס מיקום שמתקרב אפילו לקלילות הזו של האינפורמציה, של ההצפה שלה. כי אם אני צריך לפתוח אפליקציה בשביל לראות אם יש אנשים שסביבי באוטובוס שקוראים משהו מעניין או שומעים משהו מעניין או שבא להם לעשות איתי משהו מעניין במיטה, אז המידע הזה הוא לא כאן, אלא הוא דורש ממני לעשות צעד יזום של ללכת לשם.

וכאן נכנס, תיאורטית, הערך שבגרפיטי הדיגיטלי שמתגלם בשם של הרשת האלחוטית, בעיקר אם זו רשת שמופצת ע”י הטלפון שלך. כי זה מסר שאתה רואה בלי שתלך לאפליקציה בשביל לחפש מסרים, אלא היא חלק מהתשתית, חלק מהעולם, חלק מהאוויר שסביבנו. או, לפחות, היא היתה לפני איזה חמש שנים, כשכל הזמן מצאנו את עצמנו מחפשים רשתות וייפיי להתחבר אליהן, לפני שחבילת נתונים נדיבה הפכה להיות זולה יותר וזמינה יותר. אז אולי שם של רשת אלחוטית כסמן של מידע רווי קצת פספס את הרכבת. אולי אנחנו נחכה לראות אם הניסויים במשקפי מציאות מרובדת או ה-Physical Web של גוגל יתנו לנו את זה. אבל אני לפחות מעריך את הצעד בכיוון הנכון.

אין תגובות

נוב 19 2016

כמה מחשבות על אמוג’י (ובלי אף מילה על קקי מחייך)

מה שמעניין באמוג’י זה לא רק העובדה שהם תפסו כ”כ בהצלחה – כי הרי תמונה, כידוע, אקספרסיבית כאלף מילים -  אלא העובדה שאמוג'י בוואטסאפים, פייסבוק וצ’ט הם לא נשמרים, טכנית, כתמונות. אמוג’י זה פונט, עם תווים מוגדרים בתקן Unicode הבינלאומי. כשאני שולח הודעה עם “פנים בוכות דמעות של אושר”, אז אני בעצם שולח רק את קוד ה-unicode מספר U+1F602  (כמו שהאות A היא U+0041), והדפדפן או הטלפון בצד השני מציג אותו ע”פ הפונט המקומי שלו. כמו שהפונט שבו אני מציג את הטקסט שלי לא קובע באיזה פונט יקראו את ההודעה, כך גם אמוג’י נראים אחרת בכל טלפון ובכל דפדפן, בהתאם לפונט של מערכת ההפעלה. זה יכול להיות מבלבל.

* * *

ברשימת האמוג’י הרשמית יש 24 סימנים של שעות על שעון אנלוגי – לכל שעה וחצי שעה ביממה. .

אז חוץ מהעובדה כחלק מההבדלים העיצוביים לעיל, סמסונג, למשל, מתעקשים להוסיף מחוג שניות מיותר ומבלבל, אני תוהה אם עוד 50 שנה ידברו על כך שהאמוג’י אחראי לשימור קריאת השעון האנלוגי, שאחרת ההכרות איתו היתה הופכת לנחלתם של היסטוריונים בלבד.

* * *

רשימת האמוג’י המתעדכנת-תקופתית מכילה סימנים לדגלים של כל המדינות. תאורטית. בפועל, טלפונים או דפדפנים ישנים יציגו רק את 10 המדינות שהיו בגרסאות המוקדמות של התקן (יפן, קוריאה, סין, ארה”ב, רוסיה, גרמניה, צרפת, ספרד, איטליה ובריטניה), בעוד גם כאלה שתומכים בחדשים יותר, לפעמים לא טורחים לקדד את הדגלים עצמם למכשיר, אלא ישימו רק את ראשי התיבות של המדינה במקום, כפי שאני רואה אצלי בכרום.

אבל בלי קשר, מדינות זה משהו שמשתנה. לא כל יום, אבל לאט לאט. אבל דגלים שנוספו לתקן לא יכולים לרדת ממנו. אתה לא יכול להגדיר מחדש את הקוד לדגל בלגיה, גם אם בלגיה תתפצל לה לפלמיה וולוניה. אי אפשר לשנות משמעות של אות, כך שמה שפעם נכתב “בלגיה” יהיה בעתיד “קרפדה” רק כי שינו את משמעות הקודים של האותיות. אז אני מקווה שתכננו קדימה, עם מקום לעוד מדינות ועוד דגלים בתקן.

אין תגובות

נוב 02 2016

אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

אניל דש, חביב הבלוג, פרסם פוסט מעניין על תעשיית ההיי-טק. או יותר נכון, על איך אין באמת דבר כזה, תעשיית היי-טק. יש חברות פיננסיות שמספקות שירותים באינטרנט. יש חברות תחבורה שעובדות עם אפליקציות. יש חברות אופנה ולייפסטייל שמוכרות לך גאדג’טים. אבל להכליל את כל אלה תחת תעשייה אחת, מטריה אחת, מפספס את המטרה. לדבר על טכנולוגיה נהיה כמו לדבר על לוגיסטיקה – ברור שכל חברה שמייצרת מוצר צריכה לשנע אותו, להפיץ אותו ולמכור אותו, אבל תנובה היא עדיין חברת מוצרי חלב, לא חברת לוגיסטיקה-של-מוצרי-חלב. ואובר היא עדיין חברת תחבורה ציבורית, לא חברת טכנולוגיה-של-תחבורה-ציבורית, גם אם היא מפתחת אפליקציה כזו.

* * *

ב-2009 התחלתי לעבוד ככתב במדור הטכנולוגי של כלכליסט, ומהר מאד נתקלתי בדיוק בבעיה הזו. על מה, בעצם, המדור הטכנולוגי אמור לכתוב? היה לנו אגף בשם “היי-טק”, שפשוט היה חדשות עסקיות על חברות טכנולוגיה ישראליות. מדור אחר הכיל הודעות על השקות של מוצרים חדשים, ומדור של סקירות של מוצרים ואפליקציות – מדור צרכנות, בסופו של דבר. ומדור אחר דיבר על… ובכן, קשה קצת להגדיר. על דברים שקרו באינטרנט – חשבונות סלבריטאים שנפרצו, הצעות חוק שנפלו, דברים כאלה. דברים שהיו מתאימים גם הם למדורים אחרים – מדורי רכילות, מדורי חדשות מדיניות, מדורי תרבות.

כל הדברים האלה התפרסמו (ועדיין מתפרסמים, לדעתי – אני לא שם כבר מאז 2011) במדור הטכנולוגי, בגלל שאנשים עדיין לא השתחררו מהתפיסה ש-“האינטרנט” ו-“העולם האמיתי” הם דברים נפרדים. הם לא. “כאן זה השם החדש”  קראתי לפוסט לפני יותר משש שנים, שם הבאתי את ההגדרה ש-“תרבות האינטרנט” שהמדור כביכול מתייחס אליה היא “סביבה הרוויה בטכנולוגיה דיגיטלית” – הטכנולוגיה הדיגיטלית היא בסביבה שלנו, היא לא סביבה נפרדת. רכילות באינטרנט היא עדיין רכילות. עסקים באינטרנט הם עדיין עסקים, וצרכנות באינטרנט היא אחוז נכבד מהצרכנות הכללית, בימינו. אני לא ממש רואה למה צריך למדר אותם לעמוד משותף, חוץ מהעובדה שיש אנשים שרואים בעצמם “חובבי טכנולוגיה” וירצו לראות את כל הדברים הללו.

* * *

דש לוקח את זה צעד אחד הלאה. זה לא סתם בלבול, לא סתם שארית מהתקופה שהטכנולוגיה לא היתה כל כך אוניברסלית ומקיפה. יש כאן מאמץ מכוון – גם אם לא מפורש – להמשיך ולבדל את “חברות הטכנולוגיה” מחברות אחרות, מתעשיות אחרות. חברות טכנולוגיה, בארה”ב כמו גם בישראל, נהנות ממעמד מיוחד. הן ה-enfant terrible, ששוברים את הכללים ולא נושאים בהשלכות כי הם ממשיכים להרוויח המון, המון כסף. רגולציה, בין אם ממשלתית או פנים-תעשייתית? לא בשבילנו. כאן אנחנו מאמינים בלרוץ מהר ולשבור דברים. הם מאמינים ב-disruption של השוק. ובעיקר, הם מאמינים בלא להיות כפופים לכללים המקובלים לשוק. אובר משקיעים מיליונים בלובי בקונגרס האמריקאי בשביל להסביר שהם לא צריכים רישוי וביטוח כמו חברות מוניות אחרות, למרות שהם, בסופו של דבר, מספקים תחבורה ציבורית לאנשים. ולמה? כי הם לא חברת תחבורה. הם חברת טכנולוגיה, ולכן זכאים למעמד מיוחד.

מה דש מציע? פשוט להקפיד על טרמינולוגיה. איירבנב היא חברת מלונאות, לא חברת טכנולוגיה. פייסבוק היא… חברת תקשורת, חברת מדיה, חברת שירותים – לא חברת טכנולוגיה. Hampton Creek היא לא חברת “טכנולוגיית מזון”, כפי שהם מתארים את עצמם. היא פשוט חברת מיונז. גם אם היא מייצרת את המיונז הזה בעזרת טכנולוגיה. גם אם היא ממוקמת בעמק הסיליקון. היא עדיין. פשוט. חברת. מיונז.

אין תגובות

יונ 23 2015

לקחת את הבית בכיס

בשבועות האחרונים אני סובל מכשל סמארטפונים מתמשך שמחייב אותי להשתמש במגוון מכשירים זמניים, חלקם ישנים מאד, וזה גרם לי לחשוב קצת על מערכת היחסים שלי עם הסמארטפון שלי.

להרגיש בבית

הדבר הבולט ביותר שהרגשתי הוא עד כמה הסמארטפון הוא אישי. לא רק העובדה שהוא מחובר לדואר ולפייסבוק ולכל המידע האישי והפרטי שלי, אלא אפילו דברים כמו תמונת הרקע וסידור האייקונים הוא מוכר ונוח. הסמארטפון הוא מכשיר שאנחנו מביטים בו עשרות פעמים ביום, ואנחנו נהיים מאד רגישים לשינויים בו.

אבל הבעיה שלי לא היתה לעבוד עם סמארטפון אחר. לזה מתרגלים מהר. הבעיה שלי היתה לעבוד עם סמארטפון של מישהו אחר. חבר הציע לי את האייפון הישן שלו כמכשיר חלופי, אבל ביקש ממני לא לפרמט את המכשיר כי היו בו תמונות שעוד לא גובו. ופשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בטלפון שהותאם למישהו אחר. אפילו אם הייתי יכול לנתק את המכשיר מהדואר והרשתות החברתיות שלו (מה שלא בטוח בכלל, בימינו), זה היה מרגיש לי כמו ללבוש בגדים של מישהו אחר.

טלפון זה לדבר

זה פופולרי בימינו לדבר על זה שאף אחד כבר לא מדבר בטלפון, והוא משמש כמחשב כף יד יותר מאשר כמכשיר תקשורת. אבל כמי שהיגר לכמה מכשירים חדשים בשבועות האחרונים, אני יודע מה הדברים הראשונים שחשוב לי לסדר בכל מכשיר חדש: שאפשר יהיה לקבל שיחות (כי אם יקרה משהו חשוב, ככה יצרו איתי קשר), לחבר את המכשיר לדואר שלי, לוואטסאפ, לטוויטר ולפייסבוק, בסדר הזה.

כי משחקים זה נחמד להעביר זמן, ויש הרבה אפליקציות שימושיות לכל מיני דברים, אבל בסופו של דבר זה כן מכשיר תקשורת, ו-90% ממה שאני עושה איתו זה לתקשר. בדיבור, בהודעות וברשתות חברתיות.

אין תגובות

נוב 13 2013

קול מתוך המכונה

שיחת היום בפייסבוק שלי היא What Would I Say, אתר חביב שמנתח את היסטוריית הסטטוסים שלך ומייצר סטטוסים חדשים על פי אותה היסטוריה, דברים שיתכן שהייתי אומר – כלומר, אם הייתי עוד פחות קוהרנטי מבדרך כלל. אנשים כרגע מבלים שעות (אני מנחש) בלעשות Refresh לאתר עד שיוצא משהו שבדיוק בקו הזה, שבין הקוהרנטי וצפוי מדי לבין הבלתי מובן לחלוטין, ומפרסמים אותם בחדווה.

 

image

 

הקסם הזה נוצר באמצעות שרשראות מרקוב, מודל הסתברותי לייצר רצפים של נתונים שמסתמך על גוף קיים של טקסט (כלל הסטטוסים שלנו) ממנו הוא יכול להסתכל על כל מילה, לראות אילו מילים, סטטיסטית, מגיעות אחריה במשפט, וכך לייצר משפטים שנשמעים סבירים, כי הם מבוססים על צירופי מילים שבאמת אמרנו. אותה טכניקה נתנה לנו עוד המצאות רבות, כמו סטריפים שלמים של גארפילד שמיוצרים עם שרשראות מרקוב כל פעם מחדש, ולא נשמעים הרבה פחות הגיוניים מהמקור:

 

image

 

מכונת הקשבה

אבל פחות משהאספקטים הטכניים מעניינים, מעניין אותי התגובה של אנשים לציטוטים האקראיים שהאתר הזה מייצר. אנשים, גם אלה שלרוב פחות יתלהבו מצעצועים טכנולוגיים, משתפים עשרות ציטוטים, מחפשים בהם איזו אמת שמסתתרת בין השרשראות, ובעיקר מחפשים שם איזה הד שמייצג את מי שהם, מי שממנו נגזרו כל המילים הללו. ולי כל זה מזכיר את אלייזה.

אלייזה היא תוכנה, מערכת שפותחה ב-MIT בשנות ה-60 ע”י ג’וזף ויזנבאום כניסוי בעיבוד שפה טבעית. בגרסה הפופולרית ביותר שלה היא הריצה תסריט שיחה בשם DOCTOR אשר ניסה לדמות את האינטראקציה בין מטפל רוג’ריאני, שיטת טיפול שמדגישה הקשבה והיזון חוזר חיובי לרגשות וההבעות של המטופל. תסריט השיחה ניסה לנתח את הקלט של המשתמש ולהגיב בהתאם, אך מכיוון שעדיין מדובר בתסריט שיחה אוטומטי ומוגבל, רוב התחכום שבו היה לקחת את מילותיו של המשתמש ולחזור עליהן בניסוח טיפה אחר, ובכך לייצר את האשליה של הקשבה. 

image

ויזנבאום עצמו הופתע מהתגובות של אנשים לאלייזה, מה שמכונה “אפקט אלייזה” – הקלות שבה אנשים מייחסים מניעים אנושיים לפלט של תוכנה. ויזנבאום עצמו הופתע מכך, והאפקט הזה (או כפי שהוא כינה זאת, מחשבות-שווא שנוצרות ממפגש קצר עם התוכנות הפשוטות ביותר) הוביל אותו בהמשך הקריירה לחקר ההשלכות האתיות של אינטראקציות אדם-מחשב ושל אינטליגנציה מלאכותית (ספוילר: הוא נגד).

הקול מהמכונה

אבל בלי קשר לוייזנבאום, אפשר למצוא הרבה נקודות דמיון בין אותו אפקט אלייזה לבין ההתלהבות של אנשים מ-What Would I Say. לא בגלל שאנשים מייחסים כאן מניעים אנושיים או מחשבות שווא, אלא בגלל שאנשים נורא בקלות מוצאים עומק, profundity, בתהליך פשוט יחסית של שיקוף. אנשים מרגישים שהאלגוריתם של What Would I Say “תופס” אותם, או מוצא איזה ממוצע מכושף שמוצא את המהות המדויקת שלהם, למרות שבסופו של דבר יש כאן רק שזירה אקראית ושרירותית של המילים שהם עצמם אמרו – ברור שאנחנו נמצא את עצמנו במילים של עצמנו. בדיוק כמו שאלייזה יצרה תחושה של אדם אמיתי שמקשיב לך, פשוט ע”י כך שהיא חזרה על המילים שאנחנו אמרנו בעצמנו, בניסוח קצת אחר.

ואם כבר, יש כאן הרבה אישוש לתפיסת הלקוח-במרכז של הפסיכותרפיה הרוג’ריאנית. אלייזה ו-What Would I Say הם המטפלים הרוג’ריאנים המושלמים. הם קשובים, הם נותנים פידבק חיובי, והם יוצרים סביבה חמימה – עד כדי תיבת תהודה – סביב המילים שלך עצמך. זה ללא ספק מכניס אותך למצב נינוח. השאלה היא אם זה באמת אומר לך משהו על עצמך.

* * *

ועוד משהו – What Would I Say זה צעצוע נחמד ומשעשע, אבל אל תשכחו שבשביל לשחק איתו, היינו צריכים לתת לאפליקציה גישה לפרופיל שלנו, כל סטטוסים פרטיים, רשימת חברים וכל התמונות. כשתסיימו לשחק, כדאי ללכת להגדרות ולהוריד את ההרשאה.

2 תגובות

אוק 10 2013

ג’יטוק, הנגאאוטס, והשירות הכפול

אני משתמש די הרבה במוצריה של גוגל. אני מרוצה מהם. הם טובים, והם עושים את העבודה. אבל לפעמים נדמה לי, בעיקר לאחרונה, שהם עושים שינויים למוצרים ולממשקי המשתמש בלי לחשוב עליהם עד הסוף, או בלי להסביר נכון מה הם עשו ולמה. אז אני אתחיל כאן סדרה קצרה של פוסטים (כרגע מתוכננים שניים) עם קצת רטינות על דברים שמציקים לי.

במשך שנים, אנשים השתמשו בג’יטוק, Google Talk, ככלי מסרים מיידיים (IM). הוא נוח, הוא זמין ישירות הממשק של ג’ימייל או של הטלפון, והוא עושה את העבודה. אבל לאחרונה גוגל התחילה לדחוף את הנגאאוטס, Hangouts, מוצר שבא לשלב בין טכנולוגיות התקשורת המידיות השונות של גוגל ומוצר אחד – גם את ג’יטוק, גם את שיחות הוידאו והועידה של Google Plus, וגם את Google+ Messenger שהיה משולב ברשת החברתית. והם עשו את זה, והחליפו את ג’יטוק על מכשירי אנדרואיד, ופתאום אנשים התחילו להתעצבן.image

קל לפטור בבוז תלונות של משתמשים אחרי ששינו להם את ממשק המשתמש. אנשים תמיד יתלוננו משינויים. אבל מלהקשיב לתלונות עלה כאן משהו מעניין: ג’יטוק לא היה מוצר אחד, מוצר של מסרים מיידיים. הוא (וכמעט כל מוצר IM עד היום) היה בעצם שני מוצרים שונים, שני שירותים קשורים אף נפרדים שאנשים התרגלו לצרוך בבת אחת.

הראשון הוא, כמובן, שירות ה-IM. האפשרות לשלוח מסרים מיידיים מאחד לשני. והשירות הזה לא נפגע, אלא להפך – הוא השתפר, הקל על יצירת קבוצות שיחה אד-הוקיות ולשלב וידאו עם השיחה. שם אין תלונות.

אבל השירות השנה הוא שירות של Presence Information, היכולת להסתכל על אנשי הקשר שלך ולדעת מה הסטטוס שלהם. “הוא ירוק לי בג’יטוק” היה מונח שגור בפי אנשים רבים, והיכולת לראות אם מישהו זמין לפני שפונים אליו היתה חלק מהנורמה החברתית, מהנימוסים וההליכות. אבל הנגאאוטס פחות או יותר נפטר מהפיצ’ר הזה. כן, יש איזה קטע עם הקו הירוק הקטן מתחת לתמונה (רואים? למעלה?) והשם של האדם יהיה מואפר קצת (קצת!) אם הוא לא ממש מחובר כבר כמה זמן, אבל זה רחוק מלהיות קרוב לאפשרויות של ג’יטוק.

אז כשמסתכלים על זה ככה, אפשר להבין קצת יותר למה אנשים (וביניהם אני) לא מרוצים מההנגאאוטס החדש. זה לא רק עניין של טראומה משינויים ומי-הזיז-לי-את-הגבינה. יש כאן מוצר שגילם בתוכו שנים שירותים, ועכשיו מגלם רק אחת. אני יכול להבין למה גוגל החליטו שלא חשוב להם לשמר את ה-Presence Information, כי הם רוצים למצב את השירות כמתחרה של WhatsApp, כתחליף ל-SMSים בטלפון ולא רק למחשב. אבל אנחנו נשארנו עם שירות אחד פחות.

4 תגובות

יונ 19 2012

המרדף הטכנולוגי

קשה, קשה לכתוב מדע בדיוני שמתיישן טוב. קשה, כי כל טכנולוגיה עתידנית שתשבץ בסיפור שלך תהיה, תוך 10-15 שנה, או מיושנת עוד בטרם שהתפתחה, או מוקצנת ומופרכת ולא סבירה. ישנם מעטים שהצליחו לקלוע למשהו ארוך-טווח. cyberspace

לא חסרות דוגמאות להתיישנות הזו. למשל מרחבי הסייברספייס בנוירומנסר של ויליאם גיבסון, שאולי חזו חווית גלישה באינטרנט טוטאלית בהרבה ממה שיש היום, אבל הגלישה היתה במרחב של גופים גיאומטריים וקווי ניאון בוהקים, גרפיקה שנראתה מיושנת כבר ב-1999, 15 שנה אחרי שהספר פורסם.

זה בולט גם באחד מספריו של “דוק” סמית שקראתי בנעורי, שאני אפילו לא זוכר מה היה שמו ואם היה בסדרת ה-Lensmen או ה-Skylark, אי אז בשנות ה-40 או ה-50.  מה שנשאר לי בראש הוא הדימוי של צי חלליות בין-גלקטי שועט לו במרחבי החלל, והאדמירל מתקשר עם מפקדי החלליות האחרות באמצעות switchboard ענק, עשרות מטר רבוע, ומערך של מזכירות על כיסאות ממונעים שמחברות ומנתקות חוטים כדי לתקשר במרחבים הבין-כוכביים.

אבל הדוגמה שיושבת לי בראש, שבגללה כתבתי את הפוסט הזה, מגיעה מספר קצת חדש יותר. ב-1992 יצא Snow Crash, ספרו המופתי של ניל סטיבנסון, שמצליח לגעת בהרבה נקודות באופן יפה ומדויק בתרבות ההאקרים, אבל נופל בדיוק באותה האצה טכנולוגית:

“snow crash" is computer lingo. It means a system crash – a bug – at such a fundamental level that it frags the part of the computer that controls the electron beam in the monitor, making it spray wildly across the screen, turning the perfect gridwork of pixels into a gyrating blizzard.

התיאור הזה (ההדגשה שלי), הוא די חשוב לעלילת הספר, ולספק וירוס, ספק סם שהוא ה-Snow Crash האפונימי. והתיאור הזה, בטח לאנשים שבגילי ומעלה, גם מעלה בדיוק את התמונה הרצויה, של הפיקסלים השחורים והלבנים המרצדים. “שלג בטלוויזיה”. snow crash.

אבל מה עשתה לה הטכנולוגיה? רצה לה קדימה. תוך עשור מכתיבת הספר, מסכי ה-CRT הותיקים, עם קרן האלקטרונים שסטיבנסון מעלה באוב כ”כ באפקטיביות, התחילו להעלם. תוך 15 שנה, כבר אי אפשר היה לקנות מסכים שאינם מסכי ה-LCD הדקים, שלא יזהו קרן אלקטרונים אם היא תפגע בהם. ופתאום הפרט הטכנולוגי הקטן הזה, שהיה כ”כ מדויק וכ”כ נכון וכ”כ עזר לבנות את הפואנטה של הספר, נהיה אנכרוניסטי, והעלילה של הספר נהייתה לא רק עתיד קרוב, אלא retro-future, העתיד של העבר, ולא העתיד שממשיך הלאה את ההווה שלנו, הקוראים.

זה לא נורא, כן? יצירה נולדת במקום ובזמן שלה, וגם החזון העתידני שלה מעוגן שם. אבל זה עדיין חבל, קצת, לראות יצירה עדכנית הופכת להיות אנכרוניסטית. מצד שני, גם הזיהוי האוטומטי שלי של ה-snow crash, גם הוא נהיה קצת אנכרוניסטי.

מקסימום, אפשר לזייף אותו.

4 תגובות

מאי 22 2012

האצלת תפקידים, האצלת אחריות

לפני כמה פוסטים כתבתי על בעיה תפיסתית עם נושאי פרטיות באינטרנט, ואיך שקשה לאנשים לעשות את ההפרדה בין מה שאפשרי לבין מה שראוי. הטענה הזו חזרה לי לראש עכשיו (כן, באמצע הלילה) כשנתקלתי בכתבה הזו (זהירות, ויינט) המדברת על אכיפה טכנולוגית של המהירות המותרת, באמצעות חסימה טכנית של יכולת ההאצה של מכוניות מעבר למהירות מסוימת.

איך הדברים מתקשרים? ובכן, מה שמדובר כאן הוא להחליף נורמה חוקית וחברתית – הקפדה על המהירות המותרת – בנורמה טכנולוגית. החוק כבר לא בא כאן בדרישה לנהג להקפיד על המהירות, אלא ליבואן וליצרן, להקפיד על התקנת בקר המהירות. נקודת הפוקוס מפסיקה להיות על התנהגות הנהג בכביש, ועוברת להתנהגות המהנדס במפעל.

המשמעות של זה לנהג בכביש, לדעתי, תהיה הצמדות כמעט אוטומטית למהירות המקסימלית. כי ברגע שחלק מהאחריות על קביעת המהירות נלקחת מהנהג אל האוטו, הנהג גם יפיל מעל עצמו את האחריות לקבוע מתי להגיע למהירות הזו.

למה זה דומה? לצומת מסוכן עם תמרור עצור. מהותו של התמרור הוא להגיד “עצור והסתכל מסביב לוודא שהכל בסדר”, אבל נהגים רבים מצייתים לחוק פשוט כפי שהוא כתוב – מגיעים לעצירה מלאה (או כמעט) ואז ממשיכים. ברגע שהציווי הוא לא “תסתכל” אלא “תעצור”, אנשים יעצרו, ולאו דווקא יסתכלו. ומה היה קורה אם המכוניות היו מתוכנתות לעצור אוטומטית מול תמרור עצור? אנשים היו מקפידים עוד פחות על להסתכל, לדעתי, ומצייתית למה שהמכונה אומרת להם. היא עוצרת? אז עוצרים. היא מאפשרת להמשיך? אז ממשיכים. אם המכונית היא זו שאמונה על הבטיחות והקפדה על החוק, אז אם המכונית מאפשרת לנו, כנראה מותר לנו, לא? כמו הפרטיות באינטרנט. אם משהו היה סודי, הוא לא היה
זמין כ”כ, נכון?

לכן אני חשדני לגבי האצלת התפקידים הזו לטכנולוגיה. לא בגלל שהטכנולוגיה לא אמינה – במקרים רבים היא אמינה יותר מאשר הגורם האנושי – אלא פשוט בגלל שהיא מאפשרת לאותו גורם אנושי להקטין ראש, ולסמוך על הגבולות המתוכנתים מראש והלא גמישים של הטכנולוגיה להחליף את שיקול הדעת שלו.

4 תגובות

אפר 15 2012

טרגדיית הספאם בנחלת הכלל

לריימונד צ’ן יש כמה כללים אותם הוא מחיל על שאלות שמופנות אליו. אחת הבולטות ביניהן היא “דמיין לעצמך מה היה קורה אם כולם היו מתנהגים כמו שאתה מציע. מה היה קורה?”

ריימונד צ’ן הוא מתכנת ותיק במיקרוסופט, מאז שנת 1992 בערך. מאז שנת 2003 הוא כותב את הבלוג The Old New Thing, שם הוא כותב (בעיקר) על נושאים טכניים. תת-ז’אנר בולט הוא התייחסויותיו לשאלות טכניות שהופנו אליו, כשרובן שאלות של “זה כואב כשאני עושה את זה. מה לעשות?”, כלומר שאלות על שימוש לא נכון או לא חכם בטכנולוגיה. בשביל האנשים האלה הוא גיבש את השאלות הללו. כשמישהו שואל “איך אני גורם לתוכנה שלי להיות תמיד הראשונה ברשימת התוכנות”, הוא שואל חזרה “דמיין לעצמך אם כולם היו עושים את זה”. הניתוחים שלו, סרקסטיים ויבשושיים כפי שהם לפעמים, מעידים על נסיון רחב של מפתח תשתיות מול מפתחי האפלקיציות שנשענים על תשתיות, ובאופן כללי יותר על ה-Tragedy of the Commons, הטרגדיה של נחלת הכלל: אם כל אפליקציה תשאף למיקסום רווחים – במקרה הזה, להיות הראשונה ברשימת האפליקציות – אז נגיע למצב שאף אפליקציה לא יכולה להסתמך על המיקום שלה ברשימה, ומעבר לכך – חוסר הוודאות הזה יגרום למשתמש לאבד אמון בתשתית. הוא כבר לא יוכל להסתמך על סדר האפליקציות, וימצא מנגנונים אחרים, והאפליקציה תאבד את המנגנון שמקל על מציאתה. מרוב מיקסום רווחים, כולם הפסידו.

* * *

אז מה גרם לי להזכר בפוסט בן 7 שנים (!) פתאום? ההבנה שאנדרואיד הולך באותו מסלול של ווינדוס: של פלטפורמה גמישה ונוחה, אבל פרועה ולא מנוהלת. ושבלי שיתקבעו מוסכמות, כמה תשתיות חשובות עלולות להשרף.

אני מתייחס, ספציפית, ל-Notifications, מנגנון ההתרעות בפינה השמאלית העליונה של המסך (לרוב), שם אנחנו רואים כשהגיע מייל חדש או SMS או ציוץ, או כל התרעה אחרת שהאפליקציות המותקנות שלנו רוצות להקפיץ. המנגנון הזה הוא מאד מוצלח – מוצלח מספיק בשביל שאפל ישכפלו אותו באחד העדכונים לאייפון – אבל כמו כל תשתית מוצלחת, הוא חשוף לניצול לרעה, לראייה, נתקלתי בשלוש אפליקציות סוררות לאחרונה.

הראשונה היא LinkedIn, האפליקציה של הרשת החברתית המקצועית. מאפליקציה כזו הייתי מצפה להתרעות במקרה של הודעות פרטיות, או בקשות הצטרפות לרשימת אנשי הקשר – אלה סוג הפעולות שמקובל להתריע עליהן. לכן הופתעתי לגלות אייקון לא מוכר בפינת המסך שבישר על “סיכום השבוע בלינקדאין שלך” שהקפיצה האפלקציה. זה היה קצת מעצבן, כי גם ככה לא איכפת לי מסיכום השבוע, וזה ממש לא נראה לי משהו מיידי או דחוף או מעניין מספיק להקפיץ התרעה. גרוע מכך – לא ניתן אפילו לנטרל את ההתרעות על כך בלי לבטל את כל ההתרעות מהאפליקציה.

השניה היא Readability, שירות רשת חביב שהתחיל בתור סקריפט שמחשיך אתרי תוכן, מסתיר פרסומות ותפריטים ומאפשר להתמקד בטקסט, ובימינו גם מאפשר לרכז קישורים וסימניות, כמו דלישס בזמנו. אפליקציית האנדרואיד של השירות מתעקשת להקפיץ התרעה פעם בשעה, להודיע לי שהיא מסנכרנת את המאמרים בין השרת לבין הטלפון. גם זו נראית לי התנהגות חצופה. יש הרבה אפליקציות שמסנכרנות מידע – ג’ימייל וטוויטר ופייסבוק, לדוגמא – שלא מתעקשות לצעוק לי בעיניים “תראה אותי! תראה אותי! אני עובד! אני מסנכרן!”.

והשלישית, והקיצונית, היא VLC Player. תוכנה מצוינת למחשב השולחני, אבל הגירסה האנדרואידית עצבנה אותי תוך שעה כשהיא החליטה להשתמש במנגנון ההתרעות כדי לדחוף לי פרסומות – פרסומות! – גם כשאני לא משתמש בתוכנה. כאן כבר יש הפרה משמעותית של החוזה הבלתי כתוב: אני מקבל תוכנה בחינם, ובתמורה מקבל פרסומות כחלק מהמסך או מחווית השימוש שלי. אבל רק *בזמן* שאני משתמש בתוכנה. לא סתם בזמן שאני משתמש בטלפון. זה שווה ערך ל-Pop up ads בדפדפן, ויש קונצנזוס די רחב שהן לא לגיטימיות. מיותר לציין שהעפתי את התוכנה מהטלפון שלי מיד.

* * *

שורת ההתרעות היא משאב משותף בין כל האפליקציות על הטלפון שלי. משאב משותף ושימושי. כל התרעה שם מושכת מיד את תשומת הלב שלי, כי היא כנראה משהו מעניין שהייתי רוצה להתייחס אליו. אבל כל פעם שצץ שם משהו שלא מעניין אותי, ושאני לא יכול לשלוט עליו, היכולת שלי להתייחס להתרעות מצטמצמת. על כל פרסומת שקופצת, אני נהיה עיוור יותר ויותר להתרעות שלי. ואני לא רוצה להיות עיוור להתרעות, בדיוק כמו שאני לא רוצה להיות עיוור לשורת המשימות בפינה התחתונה בווינדוס, אבל זה כבר אבוד. אני לא רוצה לוותר על התשתית רק בגלל שכמה שחקנים כפויי טובה מנסים למקסם את הרווח שלהם, ובדרך הורסים לכולם.

אצל אפל, זה די ברור, זה לא היה קורה. יש יתרונות לפיקוח הדוק על חווית המשתמש. אבל אני מאמין שגם לגוגל יש אינטרס למנוע מאלמנט בממשק המשתמש שהם עבדו עליו קשה להפוך לפח זבל שאף אחד לא מסתכל עליו. לכן דיווחתי על האפליקציה של VLC כפוגענית בחנות האפלקיציות של אנדרואיד. אני חושב שהיא כבר הוסרה. אני מקווה שמישהו שם יבין את הרמז.

5 תגובות

אוג 11 2011

העתיד כבר כאן, חלק ב’

אני כבר מזמן טוען שאנחנו חיים בעתיד. אין לנו ג’ט-פאק או מכונית מעופפת, אבל יש לנו שיחות וידאו, מאגרי מידע עצומים זמינים בטלפון הנייד, והרבה דברים שהיו נחשבים כמדע בדיוני לפני מעט מאד עשורים.

* * *

לפני כמה ימים יצא לי לנהוג ברכב שכור בו בכלל לא היה מפתח להתנעה – רק כפתור on/off המופעל כשה-“מפתח” – fob אלקטרוני פשוט – נמצא בקרבת ההגה. גם הדלתות נפתחו מעצמן ברגע ששלחתי יש לידית, בלי צורך אפילו ללחוץ על כפתור. זה לא ממש חדש. כבר שנים שה-“מפתחות” של חדרי מלון הם כרטיסים מגנטיים שמקודדים לדלת החדר, ובנוסף לפתיחת המנעול משחררות גם את מערכת החשמל של החדר, שמושבתת בלי הכרטיס בחריץ המתאים. פתרון גאוני שחוסך המון חשמל.

* * *

לא צריך כרטיסים מגנטיים בשביל זה. במלון שהייתי בו בסוף השבוע, מלון קטן בכפר קפריסאי חביב, לא היו כרטיסים. כל המלון עשוי מעץ ישן, המדרגות חורקות, והדלתות נפתחות באמצעות מפתח רגיל, המחובר למחזיק מפתחות מתכתי גדול. מחזיק המפתחות, בתוך החדר, מוכנס לתוך חריץ שמנמן, ובצליל נקישה מארון החשמל הקטן, כל השקעים והאורות בחדר חוזרים לעבוד. זה לא מדע בדיוני. זה בקושי הווה. זה עבר, ולא עבר כזה טרי בהכרח.

* * *

אז עכשיו, עקב נסיבות משמחות, אני מוצא את עצמי עם טבעת על האצבע. זו הפעם הראשונה מאז שוויתרתי על שעוני יד בגיל 20 שאני מסתובב עם חפץ עלי באופן קבוע. ואני מתחיל לחשוב על רעיונות שאפשר לשלב בטבעת הזו. כמה קשה יהיה לשתול בה צ’יפ RFID, שיזהה אותה מול חיישן מתאים? אני מניח שכל צ’יפ חכם יותר מזה ידרוש סוללה גדולה מדי, אבל האם אין משדרי RFID זעירים שאפשר להדביק על הטבעת איכשהו?

ברגע שיש לי את זה, אני יכול להתחיל לשחק עם זה. אני יכול לחבר חיישן למחשב שלי, שידלק ברגע שהיד עם הטבעת מתקרבת אליו. אני יכול, תיאורטית, להוסיף חיישן למנעול הבית שיפתח בנגיעה. אני יכול לעשות עוד הרבה דברים. אבל אני לא חושב עליהם כרגע.

אז אני אשמח לעזרתכם. גם עזרה טכנית, למי שמתמצא, לגבי מה אפשר לשלב בטבעת. וגם עזרה ברעיונות למה אפשר לעשות עם זה. כי העתיד כבר כאן. לא חבל לבזבז אותו?

11 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים