ארכיון התגית 'טיפוגרפיה'

Sep 06 2016

על ליגטורות, שפות תכנות וסמיוטיקה טיפוגרפית

התקנתי שלשום פונט חדש. על פניו, לא משהו כזה דרמטי. לא אירוע שדורש הכרזה. אבל כמובן, תוך שעתיים התחילו לרוץ לי בראש מחשבות על מה הפונט הזה אומר עלי, כמתכנת, ועל מתכנתים בכלל. ועל שפות תכנות. ועל שפה. ואז עצרתי, כי קצת הגזמתי עם זה. אז בואו נחזור טיפה אחורה.

הפונט המדובר נקרא FiraCode. הוא הרחבה לפונט מוקדם יותר, Fira Mono, ונועד לקריאת וכתיבת קוד בסביבות פיתוח. היחוד שלו הוא בתמיכה בליגטורות – “משלבי אותיות”, כך אומרת לי ויקיפדיה – לסימנים מקובלים בעולם התכנות.

התמונה מראה צירופי אותיות שונים והליגטורות שלהם ביחד

ליגטורות, קורבן ההצלחה של עצמן

ראשית, מה זה ליגטורות? ליגטורה היא שילוב טיפוגרפי של שתי אותיות סמוכות. למשל, הצירוף AE בכתב הלטיני ניתן לכתיבה כליגטורה, Æ, וכך גם ה-ß הגרמני, שניתן לפרק לאותיות ss (או sz).

בעברית הן פחות נפוצות. למען האמת, הייתי בטוח שהן לא קיימות בכלל, אבל גיליתי שבכתבי קודש מסוימים מקובל לחבר “א” ל-“ל” ל-“ﭏ”,שבקושי רואים ולא בטוח שבכלל עובד בכל הפונטים1. התמונה מראה עיצוב של סימן האמפרסנד שמדגיש את האותיות המקוריות שהרכיבו אותובכל מקרה, ליגטורות נתמכות בימינו, טכנית ע”י מרבית המחשבים. לפונטים יש את האפשרות הטכנית לזהות אוטומטית כי צמד אותיות מסוים נכתב ברצף, ולהכניס, במקום שתי האותיות, את הליגטורה.

מה שמעניין בליגטורות הוא שככל שהן שימושיות יותר – ככל שמשתמשים בהן יותר, ככל שיש בהן צורך – הסיכוי שלהן להעלם גדול יותר. כלומר, לא להעלם, אלא להפסיק להיות ליגטורה ולקבל מעמד של אות לכל דבר. למשל ה-&, האמפרסנד, נולד במקור כמילה הלטינית et (וגם). הצירוף היה מאד פופולרי וצמד האותיות שולבו ביחד יותר ויותר, עד שהפכו לליגטורה מקובלת, ומשם לאות עצמאית שכבר לא ניתנת להפרדה. מאותה נקודה, פונטים שונים כבר מרשים לעצמם לשחק עם העיצוב שלה בצורה שכבר לא קשורה למקור של האות, אם כי יש פונטים שמתעקשים לשלב את ההיסטוריה בעיצוב. בימינו, אם מישהו יחליף את סימן ה-& ב-et בטקסט אנגלי, הוא יראה פלצני במקרה הטוב, ופשוט לא ברור במקרה הרע. האמפרסנד עומד בפני עצמו.

טיפוגרפיה יצירתית בעולם מוגבל

ועכשיו נחזור לעולם התכנות. רוב שפות התכנות שבשימוש נפוץ בימינו מורכבות ברובן משילוב של פקודות המבוססות על הכתיב הלטיני (if, while, def, class), יחד עם שימוש יצירתי בסימני פיסוק. למה סימני פיסוק? כי שפות תכנות רוצות להביע הרבה רעיונות שהכתיב הלטיני לאו דווקא מאד יעיל בהן, כמו יחסים מתמטיים (שווה, גדול מ-,), פעולות על מידע (השמה למשתנה, חיבור טקסט) או סתם מידע נוסף שהמלל עצמו לא מעביר (סימון חלק מהקוד כהערה שאין לבצע). חלק מהפעולות הללו נראות אותו דבר ברוב שפות התכנות (>= לסימון שווה-או-גדול-מ-, למשל), וחלקם ספציפיים לשפות ספציפיות או למשפחות של שפות דומות (== לפעולת השוואה, => לסימון פונקציית lambda. לא משנה מה זה כרגע). image

הרבה מהסימונים האלה הגיעו במקור מהמתמטיקה. אלא שבמתמטיקה מקובל הרבה יותר להשתמש בסימנים שרירותיים או סתם מומצאים בשביל לתאר רעיונות, בעוד מתכנני שפות התכנות ניסו להצמד למה שאפשר למצוא על מקלדת המחשב, בשביל שהשפה לא תהיה רק אקספרסיבית, אלא גם ניתן להקלדה בקלות בלי לזכור צירופי מקשים בלתי אפשריים לכל סימן.

זו הסיבה שהרבה מהפקודות המקובלות היו ניסיון “לצייר”, באמצעות תווי מקלדת רגילים, סימנים מתמטיים מורכבים יותר. למשל הסימון לבדיקת אי-שוויון בשפות רבות הוא != (סימן קריאה+שווה), שמנסה לדמות לסימן אי השוויון המתמטי ≠ (שווה עם קו עליו). וסימן החץ שמשמש בתחום במדמ”ח שנקרא lambda calculus שמייצג פונקציה שפועלת על קלט (כשהחץ מייצג את המעבר מהקלט לפלט) הפך בשפות רבות להיות => (שווה+גדול מ-) או –> (מקף+גדול מ-), שנראים קצת כמו חץ, במגבלות הז’אנר. הם כולם נולדו כפשרה – הרצון להביע רעיונות מורכבים באמצעות סימנים מוסכמים, אבל רק כאלה שאפשר להקליד בקלות.

ליגטורה כפונדמנטליזם – חזרה למקורות

אז בואו נחזור חזרה לפונט החדש שהתקנתי, אם כך. הקוראים הערניים ששמו לב שביליתי כבר כחמש-צמאות מילים בלדבר על שני דברים שונים לחלוטין בטח כבר ינחשו מה עומד לקרות עכשיו: FiraCode (ועוד כמה שדומים לו) משתמשים בליגטורות כדי לבטל את הצורך בפשרה. מעתה, אם אני אכתוב את קוד עם פקודת !=, אני אראה על המסך ≠ – בלי שאצטרך לדעת איך להקליד את זה. אם אני אכתוב פונקציה כזו:

person => person.Name

המקבלת מידע על אדם ומחזירה את השם שלו, אני אראה את הכאילו-חץ הזה כפי שהוא היה רוצה להראות:

image

ועל פניו, זה ממש נחמד. אם נתעלם מהעובדה שיש לי השגות סגנוניות אחרות על הפונט הזה, אני חושב שהוא עושה עבודה ממש יפה בלהעביר את הכוונה מאחורי הסימנים. כאן, לדוגמא, יש חבר לעבודה לשעבר שבעזרת הפונט הבין פתאום את כוונת המשורר מאחורי צרוף תווים מורכב במיוחד:

אבל מצד שני, יש לי קצת השגות לגבי חלק מהצירופים הנפוצים יותר, השגורים יותר, כמו סימן אי השוויון שכבר הזכרתי קודם. כן, ≠ הוא סימן מתמטי מקובל וברור. מצד שני, גם ה-!= קיים כבר לכל הפחות מתחילת שנות ה-70, כלומר יותר שנים משאני חי, שלא לומר יותר משאני מתכנת. המשמעות שלו צרובה לי טוב-טוב בראש, ואני לא צריך להפעיל את המוח בשביל לפרק אותו, לתרגם אותו ל-≠. אם נשאל בגסות מונחים מתחום הסמיוטיקה, הוא הפסיק להיות רק מסמן, רצף תווים סתום שמצביע על משמעות חיצונית, ונהיה מסומן, בעל ערך ומשמעות בפני עצמו. אז עכשיו כשאני מסתכל על קוד ופתאום רואה ≠ במקום !=, אז המשמעות ברורה לי יותר, או פחות?

עם הסימן של החץ שהבאתי למעלה, או עם ה-Bind בהודעה שקישרתי, יש לליגטורות יתרון ברור, והוא שהסימנים הללו הם יחסית חדשים בנוף המיינסטרים של שפות התכנות – הרבה מהם נכנסו לאורך 10-15 השנים האחרונות2 עם שפות כמו scala ו-haskell ועדכונים לשפות ותיקות כמו C# ו-javascript, ולכן המשמעות שלהן הרבה פחות צרובה במוח של רוב המתכנתים. רוב המתכנתים שאני מכיר יצטרכו לבלות שניה או שתיים בלהבין מה המשמעות של >>=, בעוד הליגטורה bindligature (למי שמכיר את פעולת ה-bind) תהיה ברורה הרבה יותר.

אבל חוץ מהחסרון הזה, שאולי ליגטורות באות לפתור בעיה שלא באמת קיימת, בעיה שהיתה פותרת את עצמה עם הזמן והנסיון, יש כאן עוד בעיה, והיא שרוב שפות התכנות מאד משתדלות להיות פשוט טקסט, לא פחות ולא יותר. שאם אני אקרא את אותו הקוד גם מדף מודפס, אני אוכל להבין אותן בדיוק כמו אם אקרא אותו על מסך המחשב. What you see is what you get – אם אני רואה תו מסוים בקוד, זה התו שהמחשב גם רואה, ומבצע את הפעולות על פיו. אבל כאן נוצרת לנו שכבת תרגום בין מה שהמחשב רואה (!=) לבין מה שאני רואה (≠). האם זה יפריע לאנשים ללמוד את התחביר האמיתי של השפה, לא זה שמוסתר מאחורי הסימנים היפים? האם זה יוביל לבאגים שנובעים מכך שאני, המתכנת, לא באמת קורא את אותו קוד שהמחשב מבצע? אולי. אני לא יודע. אני בינתיים אשאר עם האמביוולנטיות שלי.

  1. לאור הנדירות שלהן בעברית, לא ברור לי למה דווקא השם “ליגטורה” נבחר לתוכנה שהיתה המובילה בארץ, במשך שנים, בזיהוי ממוחשב (OCR) של כתב עברי []
  2. נכנסו למיינסטרים, כן. בבקשה אל תתחילו לאזכר כאן שפות תכנות שהשתמשו ב-bind ו-lambda עוד במאה ה-18. הן קיימות, כן, אני יודע. אבל לא בהיקף של שפות כמו C++ ו-Java בשנות ה-90 וה-2000 []

4 תגובות

Oct 19 2009

טיפוגרפיה להמונים

יפתח הזכיר לי היום את סימן האירוניה, אחד מסימני הפיסוק המלבבים עליהם כתבתי בעבר, חלק מסט של סימני פיסוק אקספרימנטליים שניסו לצוף לתוך התודעה הציבורית מאז סוף המאה ה-19, וכולל סימנים גם להבעת ספק, התמרמרות או הסכמה.

למה הם לא תפסו? מאותה סיבה, אני חושב, שאנשים לא אוהבים שמסבירים להם בדיחות. אחד העקרונות החשובים בכתיבה יצירתית הוא המימזיס – אל תגיד לקורא מה הוא צריך להרגיש, אלא תשתמש בתיאורים וכלים לשוניים כדי להעביר לו את התחושה שאתה רוצה להעביר. Show, don’t tell.

באותה מידה, סימני הפיסוק הללו נתפסו כדיאגסיס – הסבר לקוראים על מה הם אמורים להבין, בלי להשתמש בשפה עצמה כדי להעביר את זה. רק פרוזה עצלנית במיוחד תדרש לסימנים הללו, וחבל לעודד את העצלנות הזו. ובכתיבה אחרת? אקדמית, עיתונאית? שם אנחנו פחות נדרשים לסימנים הללוט פשוט כי הם באים לתאר תחושות, ולא אירועים.

“אבל אבנר”, זעק אלי יפתח בהתרגשות, בעודו מטיל ספק בטיעוני, “מה בנוגע למסנג’רים למיניהם והסמיילים שלהם? ואנשים שבכל זאת כן מסבירים את הבדיחות שלהם?” שאל בהתנצחות1. ואני חייב להודות שיש משהו בדבריו.

עם כל המבכים על מותה של המילה הכתובה, היא זוכה לתפוצה חסרת היקף בעשור האחרון – הרבה יותר מאשר בתקופה שלפני התקשורת הקולית והחזותית. אנשים כותבים יותר מכתבים, מסרים במסנג’ר, פוסטים בבלוג והודעות טקסט מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה. אמנם אלו אינם יצירות אמנות, אבל זו בדיוק הנקודה – הם אינם יצירות אמנות. הם לא מחויבים למימזיס ולפרוזה אלגנטית. הם אמצעי תקשורת יומיומית שמנסים להעביר את המסר שלהם בצורה היעילה והאופטימלית, במגבלות התפיסה והשפה. לכן קמו האמוטיקונים, והקיצורים, וה-LOL בסוף כל משפט, בין אם מצחיק או לא. כי אנשים לא רוצים להעביר אירוניה, או זעם, או הסכמה באופן סובטילי ומספק – הם רוצים פשוט להעביר את הסנטימנטים. ולכן, כמאמר יפתח (והפעם המילים הן באמת שלו) “המסומן זקוק למסמן, אבל המסמן הזה לא תפס”.

ולכן צריך להעלות את המודעות לסימן האירוניה ולאחיו. וצריך שיותר פונטים יציגו אותם, ושיותר מקלדות יתמכו בהם, ושיותר אנשים, מעל הכל, יבינו אותם. הצורך קיים. הבו את ה-Pointdacclamation.jpg לעם.

 


1. טכנית, אני לא באמת יודע אם ככה הוא שאל או זעק, כי דיברנו במסנג’ר2.
2. טכנית, אלה לא ממש המילים שהוא השתמש בהן במסנג’ר, כי שכתבתי אותו כדי שיתאים לסגנון הפרוזה האידיוסינקרטי שלי. אבל זה בסדר, כי לא מדובר כאן ביפתח האמיתי, אלא ביפתח, הדמות הפיקטיבית בבלוג שלי.

5 תגובות

Mar 09 2009

חיקויים וטיפוגרפיה

בשנים האחרונות, כפי שציינתי בעבר, אני מתרשם משלטי החוצות של דפי זהב ומשחקי הטיפוגרפיה שלהם. מסתבר שאני לא היחיד שהתרשם, עד כדי כך שבזק החליטו לצאת בקמפיין פרסומי לשירות 144 באינטרנט עם סדרת שלטים שדומים בצורה מחשידה לפרסומות של דפי זהב. לא הצלחתי לצלם תמונות ממש טובות שלהם, ובאתר עצמו הם לא מתגאים בקמפיין כמו שבדפי זהב מתגאים בו, אבל הנה כמה דוגמאות:

Japanese Restaurant 144Billboard 002

אפשר לראות את חוסר ההשקעה היחסי כאן. כן, הפונט במרכז השלט קשור לתוכן, והרקע גם: פרחים או מחצלת-סושי. אבל בעוד בדפי זהב ניסו לשחק עם מגבלות הקונצפט והמדיום, כאן הדגש הוא על הלוגו של השירות בצורה שמקשה על ההבנה. לוקח זמן להבין מה בכלל הרקע אמור להיות. במקרה אחר זה אפילו יותר בולט:

Door

רמזור נכנס לי באמצע התמונה, ולקח לי הרבה זמן להבין מה בכלל אמור להיות הקונצפט כאן. אני מניח שהכוונה היא שאפשר לחפש גם אנשים ולא רק בתי עסק, אבל זה הולך לאיבוד במטאפורה המטושטשת שלהם. ההעתקה של הרעיון מדפי זהב הופכת להיות לרועץ ברגע שהם לא באמת משתמשים במשחקים הטיפוגרפיים האלה כדי ליצור דיאלוג בין התוכן לבין הצורה.

בקיצור, אני מושך כתפי באכזבה ומחכה לגל הבא של שלטי דפי זהב שישטוף את עירנו ויהפכו את הפירסום הציבורי לתחום קצת פחות נתעב ומיותר.

2 תגובות

Jan 01 2009

פיסוק למתקדמים

אין ספק שאחת התופעות היותר מאפיינות את העידן המודרני היא קיטורים טרחניים על כמה טוב היה פעם, לפני שהכל השתנה. אני חושב שזו תופעה מודרנית פשוט בגלל שקצב השינוי החברתי נהיה מואץ הרבה יותר במאה האחרונה, ויש הרבה יותר שינויים להתלונן עליהם מאשר בעבר.

אחד הנושאים הפופולריים ביותר בז’אנר ה”כשאנחנו היינו צעירים” הוא הקריאה. הנוער כבר לא קורא. הנוער כבר לא כותב. אני לא מתכוון להתווכח עם הטענה שקוראים פחות ספרים בימינו – יש הרבה יותר אלטרנטיבות היום מאשר לפני חמישים שנה – אבל אני לא מדבר כרגע על ספרות, אלא על כתיבה וקריאה בכלל. עם כל הכבוד לתיזת האינטרנט המטמטם, כמות הטקסט הכתוב שהדור שלי וצעירים ממני יוצרים וצורכים – באימיילים, SMSים, הודעות בבלוגים וסטטוסים בפייסבוק – הוא עצום, וללא ספק גדול יותר מאשר של דור אחד לפנינו, דור שכבר זנח את הספרים לטובת הטלוויזיה ושעדיין לא זנח את הטלוויזיה לטובת תגובות ב-YouTube. זה אולי לא שייקספיר, אבל זו תקשורת כתובה לכל דבר.

תקשורת כתובה, כמו שכל מי שבילה זמן בפורומים גילה, היא מוגבלת. קל מאד לאבד ניואנסים. קל מאד להעליב מישהו. חסרות אינטונציות ושפת גוף. במקום זה, אנחנו מנסים לפצות באמוטיקונים וקיצורים. אבל למה להמציא את הגלגל כשאפשר להשתמש במגוון סימני פיסוק נידחים שכבר הומצאו בשבילנו, הרבה לפני היות האינטרנט? רובם לא קיימים בטלפונים סלולריים, אז SMSים יצאו מהמשחק, אבל עדיין, חשוב לי לעדכן אתכם בחלקים הנידחים יותר של עולם הפיסוק:

העולם בו אנחנו חיים הוא עולם מפתיע. טכנולוגיות חדשות מבליחות להן חדשות לבקרים, והתנהגותם של רבים מעוררת בנו תמיהה. לאור זאת, ראוי שהפיסוק שלנו יאפשר לנו להביע את רגש התמיהה בצורה פשוטה. לשם זאת נולד לו סימן התמיהה, בעל השם האנגלי הדרמטי ביותר Interrobang. הוא הומצא בתחילת שנות ה-60 ע”י פרסומאי, הוא בא להחליף את רצף סימני הקריאה והשאלה שמלווים הפתעה: “הוא כתב פוסט שלם על סימני פיסוק?!”.
היום, ממרום שנותי, אני מקונן על כך שלא הכרתי את הסימן בצעירותי, כי אם כן – הייתי בוחר ב-interrobang בתור הכינוי הקבוע שלי ברחבי האינטרנט.

איך שרד דור ה-X עד היום בלי זה? התשובה היא, כמובן, שאנשים שרוצים לנקוט באירוניה לרוב לא ממש מעוניינים להדגיש את הנקודה – אחרת איך אפשר להתייחס בציניות לאלה שלא הבינו את האירוניה שלך?

בכל מקרה, סימן האירוניה ותיק בהרבה מסימן התמיהה – הוא הוצע לשימוש בצרפת בסוף המאה ה-19, וזכה לפופולריות מוגבלת בספרים וכתבי עת אמנותיים במיוחד. הוא בתורו ממשיך את דרכו של סימן דומה מימי הביניים המאוחרים, שנועד לסמן שאלות רטוריות.

אין הרבה הצדקה לסימן הזה, בינינו. רוב הזמן עמימות נוצרת בטעות, לא בכוונה, ואם היא בכוונה זה קצת בטעם רע להדגיש את זה. אבל מה שיפה בסימן הזה הוא שהוא נבחר בגלל העמימות שלו – אפשר, ברמות טשטוש שונות, לקרוא אותו כספרות 8, 7, 6, 3 או 0.

  • מרכאות משולשות  (Angle Quotes): « »

הסימנים הללו לא כל-כך נדירים או יוצאי דופן. האמת היא שאפילו אין להם שימוש רשמי באנגלית. בשפות אחרות, כמו צרפתית למשל, הם משמשים כמרכאות להבאת ציטוטים. זה הוביל דוברי אנגלית רבים לנצל את אותם כאמצעי גראפי, בתור חץ או bullet ברשימה. ובהינתן שהאינטרנט היא הרשת שהיא, מיד יקומו אנשים וימחו על השימוש לרעה בסימנים הללו.

מה שעוד מלבב במרכאות הללו – כמו גם בגרסאות הלא-כפולות שלהן – זה שאנשים אהבו אותן מספיק כדי לפתוח להם אתר. ולא סתם אתר – ארבעה אתרים, כל אחד בדומיין משלו, כל אחד מוקדש לאחד הסימנים.  זה די נפלא בעיני.

 

אפשר להרחיב עוד את היריעה כאן על ההבדלים בין הלוכסן (/) לסולידוס (⁄), או למה כיוון אחד נחשב slash והשני הוא דווקא ה-backslash, ועוד לא התחלתי על ההבדלים בין hyphen ל-em-dash ל-en-dash ולסימן מינוס (תווים שונים ביוניקוד!) אבל באמת שלא יצא מזה שום דבר חוץ ממני מקציף מהפה ואתם תוהים מה לעזאזל קורה כאן. אז נעצור כן, ואם יש לכם עוד סימני פיסוק תמוהים, אם אפשר לא כאלה שמופיעים בקטגורית “punctuation” של ויקיפדיה, אני אשמח לקבל עוד עדכונים מכם.

6 תגובות

Dec 30 2008

פרסומות דפי זהב

אני חייב לציין שאני ממשיך להתרשם, בעקביות, מקמפיין פרסום החוצות המתמשך של דפי זהב.  הקמפיין התחיל כבר לפני כמה שנים, והוא מאופיין בתכונה שמאד נדירה בנוף הפרסום בעולם בכלל ובארץ בפרט: חוסר עלבון לאינטליגנציה של הצרכן.

הפרסומות, למי שלא נתקל, בנויות ע”פ מתכוyellowpages_opticians 3 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים