ארכיון התגית 'טוויטר'

ספט 13 2016

מעלית השבת של טוויטר

הודעת טוויטר יכולה להיות עד 140 תווים. זה מספר הקסם. זה ידוע. סביב זה נסוב השירות. “רק מה שנכנס לתוך 140 תווים”. וזה לא משנה אם הסיבה לזה היא טכנית (160 תווים שנכנסים ל-SMS, מינוס כמה תווים לשם החשבון שדרכו לפרסם, כך טוויטר עבד בהתחלה) או קונצפטואלית (“מחקרים מראים שזה כמה תווים שבן-אדם צריך בשביל להעבר רעיון אחד”, כפי שכבר ניסו לטעון). זה לא משנה. 140 זה טוויטר, טוויטר זה 140, ויש הרבה חן במה שמייסד טוויטר ג’ק דורסי כינה “אילוץ יפהפה” – החל מהצורך לחתוך בבשר החי ולחדד רעיון, וכלה ב-tweetstorms של הודעות משורשרות שיוצרות מבנה טיעונים מסוים.

אבל מה לעשות שזה גם מגביל וזה גם מעצבן? לאט לאט טוויטר מחפשת איפה להתרחב בלי לוותר על ה-140. קודם זה היה מקצר הלינקים t.co שמאחורי הקלעים מקצץ כל קישור או תמונה לכ-30 תווים בלבד. אז זה היה ריטוויטים מובנים (כולל ציטוט, שהוא בכלל קישור), ועכשיו עוד סבב הקלות בשביל לגרום לאנשים להיות עם, להרגיש בלי: קישור לשם הנמען בתגובות (מינשונים) לא יחשבו לסך ה-140 תווים, וכנ”ל גם תמונות או גיפים (אם כי לא ברור אם רק הראשונה או כולם).

ומצד אחד, זה מרגיש קצת כמו מעלית שבת – אתה לוקח עליך מגבלה כלשהי, ואז מוצא דרכים לעקוף אותה או להקל עליה, כשאתה יכול גם ללכת למקור ולשנות, אולי, את המגבלה המקורית. למה למצוא דרכים להכניס עוד דברים לציוץ בלי למלא את מגבלת ה-140, כשאתה יכול פשוט להגמיש את ה-140 השרירותי הזה?

אבל מצד שני, טוויטר מאד מושקעים ב-140 הזה. זה מספר הקסם. 140 זה טוויטר וטוויטר זה 140. וחוץ מזה, למה יגדילו את זה? ל-180? 250? אינסוף? כל מספר אחר יהיה שרירותי באותה מידה, או לחילופין חסר יחוד ועניין.

אז 140, אם כך. וג’ק דורסי יגיד שהשינויים האלה “נותנים את מלוא כח הביטוי של 140 תווים”. גם אם זו חלוקה קצת שרירותית בין הטקסט של ההודעה לבין התמונה שבה. אבל התרגלנו, בסופו של דבר. ו-140 זו לא בחירה פחות טובה מכל מספר אחר.

2 תגובות

מאי 01 2015

טוויטר כמקור עיתונאי, לטוב ולרע

עם כל הביקורות על פייסבוק והגדרות הפרטיות ההולכות ומתרופפות שלה, עדיין יש הבדל מאד מהותי בינה לבין טוויטר. פייסבוק, למרות כל הביקורת על מחדלי הפרטיות שבה, היא רשת שמה שנכתב בה מיועד למעגל חברים מוגדר ומצומצם (לערכים מסוימים של “חבר”, כמובן), ולמרות שאי אפשר להניח שמה שנכתב שם ישאר פרטי, עדיין לא כל מה שקורה שם מיד ידוע לכולם. ובעיקר – לא הכל מופיע בתוצאות חיפוש ברחבי האינטרנט.

טוויטר זה סיפור אחר. בטוויטר כל דבר שנכתב הוא פומבי כברירת מחדל, מופיע בגוגל אלא אם סימנת אחרת, והדינמיקה האסימטרית של עוקבים ונעקבים, לעומת היחס ההדדי של “חברים” בפייסבוק, גורם לכך שמה שאתה כותב בטוויטר, אתה כותב לעולם כולו.

האופי הזה של טוויטר הופך אותו, יותר ויותר, למקור מידע עבור עיתונאים, שכבר לא צריכים להתרוצץ ברחבי העיר לחפש טיפים ופריטי מידע, הם רק צריכים לדעת איך למצוא את הדברים המעניינים בטוויטר. נתקלתי בשני סוגים של “עיתונאות טוויטר” כזו בשבועות האחרונים, אחת רעה ומייצגת כל מה שרע בז’אנר הזה, והשניה היא הצצה מעניינת מאד על איך זה להיות עיתונאי טוויטר ולמצוא סיפורים אמיתיים ברשת.

באזפיד ויצירת העיתונאות בעידן השעתוק הטכני

באזפיד, ושאר אתרי ה-“עיתונאות כבידור”, יודעים טוב טוב שטוויטר יכול למלא להם את מכסת הכתבות היומית, גם אם אין להם שום דבר משמעותי להגיד. למשל, הכתבה היומית של “ציוצים שסלבריטאים צייצו היום”, סוג כתבה שלא נותן *כלום* לאף אחד, כי אם היה איכפת לך מהאנשים האלה היית יכול לעקוב אחריהם, ואם לא, למה שתרצה לקרוא?

אבל הרבה יותר גרוע, לדעתי, זה ז’אנר ה-“יש חשבון טוויטר, והנה מה שהוא כותב”. למשל אחת על חשבון טוויטר שמגיב בסרקסטיות לאנשים שלא מבינים בדיחות. כל מה שהכתבה הזו עושה היא להעתיק 24 טוויטים של אותו חשבון, בלי שום מידע נוסף, הקשר או ערך מוסף.

דוגמה שלישית היא עיתונאות שרואה בטוויטר את המקור הראשון והאחרון למידע על סיפור. למשל, הנה כתבה על מה שמסתבר כנושא רכילותי מפתיע, מי אמר צמד מילים בפתיח של הפודקאסט הפופולרי Serial. לינדה הולמס, עורכת באתר NPR ואחראית על הפודקאסט Pop Culture Happy Hour, כתבה בטוויטר שלה שהמפיקה הראשית של Serial חשפה את מקור הציטוט, ובכתבה עצלנית ב-A.V.Club עלו על הציוץ הזה והשתמשו בו כמקור: “המפיקה של Serial חשפה ללינדה הולמס את מקור הציטוט!”, אומרת הכתבה. מה שהם לא כתבו, כי הם לא טרחו לעשות פולו-אפ עם הולמס, זה שהמפיקה לא אמרה את זה בפרטיות, אלא על במה, באירוע. אם הם היו טורחים להמשיך לחקור ולא להתייחס לטוויטר כמקור מספק, אולי הם היו שמים לב לזה.

הסוג הזה של עיתונות טוויטר היא עיתונאות עצלנית שפשוט יושבת על trending topics או עוקבת אחרי כמה עשרות אנשי “מעניינים” (כלומר, שמופיעים במדורי הרכילות של באזפיד) ומעתיקה דברים שהם אומרים.

הניו יורק טיימס ואיך להגיע לשורש העניין

מהצד השני של המתרס, יש גם עיתונאות אמיתית שמשתמשת בטוויטר לא כחומר גלם (במקרה הטוב) או כתבנית להעתקה, אלא כערוץ תקשורת בינלאומי, בלי חסמי גישה, שמאשר למצוא אנשים שקורה להם דברים מעניינים וליצור איתם את הקשר הראשוני להמשך הסיפור. אני יודע שיצא לי כמה פעמים כשעבדתי כעיתונאי לחפש מישהו בטוויטר ולשלוח לו הודעה ליצירת קשר, אבל זה היה לרוב כשידעתי את מי אני מחפש.

אבל היום נתקלתי במאמר בשם “זו המילה שעיתונאים צריכים להוסיף לחיפושים בטוויטר שבטח לא חשבת עליה”., מאת דניאל ויקטור, עורך באתר הניו יורק טיימס שאחראי על מדור ה-“מה קורה ברשת” שלהם. למרות הכותרת הבאזפידית המעצבנת, המאמר בעצם מציג הבנה לא טריביאלית של איך אנשים כותבים בטוויטר ואיך עיתונאי יכול להשתמש בזה.

הרעיון הוא שכשיש נושא מעניין שרוצים לכתוב עליו – או כי זו תופעה שמתחילה להתפתח, או אירוע גדול ומעניין – נהיה קשה להפריד בין אנשים בטוויטר שהם באמת חלק מהתופעה או האירוע, לבין כאלה שכותבים על התופעה. בדוגמה שלו, כתב הדתות שלהם רצה לכתוב על תופעה שיהודים חסידיים מסרבים לשבת ליד נשים בטיסות בארה”ב, ממנה ואליה. הוא ידע שאירועים כאלה קרו, ויש סיכוי טוב למצוא אנשים שהיו מעורבים בטוויטר כדי לראיין אותם, אבל חיפושים על מילות מפתח כמו “טיסה”, “חסידי”, “מושב”, “תלונה” וכו’ לא העלו שום דבר קונסטרוקטיבי. שום דבר אישי. אבל אז, הוא אומר, הם חשבו לחפש לא על פי מילות תוכן, אלא ניסוח – הם חיפוש אחרי מילים כמו Me ו-My בצירוף עם המילים הראשיות. התוצאה? ציוצים של אנשים שכתבו על חוויות אישיות שלהם בנושאים האלה. תוך זמן קצר,  הוא מצא חמישה אנשים שהיו חלק מהתופעה והסכימו להתראיין.

לומדים תוך כדי תנועה

אני חושב שזה מרתק, לא רק בגלל הניתוח הבלשניטקסטואלי שהיה כאן להבין איך אנשים כותבים ואיך למצוא אותם על פי זה, אלא איך משהו כמו טוויטר – שירות שקיים פחות מעשר שנים, ששינה את אופיו לאורך השנים הללו, ושממשיך להשתנות ככל שהאנשים שכותבים בו משנים את מה שהם עושים איתו – מחייב עיתונאים (כמו גם אנשי טכנולוגיה, חינוך, ספרות, וכל אספקט של התרבות שלנו, בעצם) להתאים את עצמם כל הזמן למדיום המשתנה. הקצב של השינוי כאן הוא עצום, וזה לא נהיה קל, אבל זה מרתק לראות טקסט שמגיע מתוך העבודה הזה, של הבנת המדיום, בגובה העוסקים בתחום.

אין תגובות

אפר 21 2012

צורה/תוכן/טוויטר/פייסבוק

לפני כמה ימים צייצה בטוויטר חברה הודעה משמחת, הקשורה למעברה הקרב לחו”ל. מיד נשלחה ידי אל העכבר כדי להגיב, ונעצרתי. איך אני יכול להגיב, בהנתן הכלים החברתיים שהרשת מספקת לי?

העדכון היה בטוויטר, מה שאומר שאני יכול לעשות Favorite (“לפברט”, בעגת טוויטר) או לעשות Retweet (או “לרטווט”). לכל אחד מאלה יש משמעויות חברתיות מסוימות, ואף אחת מהן לא היתה בדיוק מה שחיפשתי.

אם זה היה בפייסבוק, הייתי יכול לצאת ידי חובה בלעשות לייק. לייק מעביר מסר של “אהבתי את מה שכתבת. אני שמח בשבילך”. אבל פיברוט הוא שונה. פיברוט, לדעתי, אומר “הטוויט שלך מוצלח”. לא התוכן של הציוץ בהכרח, אבל הציוץ, כציוץ. הוא היה שנון או מצחיק או מעניין, אבל היחס הוא כלפי הטקסט, לא כלפי הכותב.

כל זה לא אוניברסלי, כמובן, ואנשים משתמשים בכלים החברתיים של פייסבוק וטוויטר למגוון צרכים. אבל אי אפשר להתעלם מהכוונות של המתכננים, כפי שהן מגולמות באפיון של הכלים. לייק נועד להביע מסר מהקורא לכותב. פיברוט נועד, במקור, לסמן את הציוץ ברשימת המועדפים של הקורא, בדומה לכיכוב בג’ימייל (ומשם גם האייקון של הפיברוט), ולכן הוא פחות קומוניקטיבי. ולמרות שבימינו, עם העדכונים לממשק של טוויטר ועם שירותים כמו Favstar, הפיברוט מתפקד טכנית כמעט כמו לייק (אבל פחות פומבי), הוא עדיין לא מעביר את אותם הניואנסים החברתיים.

לכן היססתי מול הציוץ של אותה חברה. כי מה שרציתי להביע הוא דומה ללייק בפייסבוק, להגיד לה ולחברים המשותפים שאני שמח בשבילה. אבל הפיברוט לא מעביר את זה במלואו, וגם ריטוויט לא.

* * *

הייתי יכול פשוט לענות לה, כמובן.

* * *

אני יודע שאני חוזר שוב ושוב לטוויטר, אבל אני חושב שזו פלטפורמה מצוינת להסתכל על השפעות חברתיות של החלטות טכנולוגיות, והשפעות טכנולוגיות של החלטות חברתיות. הפידבק בטוויטר בין טכנולוגיה לחברה נורא מהיר, גם אם האט לאחרונה, ואני לא מבין למה אני לא יושב וכותב עליהם סמינר. או תיזה.

2 תגובות

דצמ 29 2011

עצוב למות באמצע הציוץ

במסגרת השטף הבלתי פוסק של סיכומי סוף שנה שממלא כל חלקה טובה ורעה בחודש דצמבר, המגזין של הניו-יורק טיימס פרסם לפני שבוע כתבה קצרה – קצרצרה, אפילו – ולא מאד מורכבת, שבכל זאת הפתיעה אותי, ועוררה בי תגובה חזקה מציפיתי.

הכתבה – LastTweet# – היא ריכוז של שמונה ציוצים בטוויטר, בעיקר של סלבריטאים, שמתו זמן קצר לאחר העדכון. חלק מהעדכונים מודעים למצבם – כמו זמרת הפאנק פולי סטיירין שגססה מסרטן, או העיתונאי טים הת’רינגטון שדיווח מלוב תחת אש חיה של חייליו של קדאפי. רובם היו ציוצים תמימים, יום-יומיים לחלוטין, של אנשים שלא יודעים שזה יהיה הדבר הבנאלי האחרון שהם ישדרו לעולם. הסקסופוניסט קלרנס קלמונס התלהב מסיום העונה של American Idol. אליזבת’ טיילור קישרה לראיון שערכה עם קים קרדשיאן. הקומיקאי פטריס או’ניל קיטר על AT&T, מפעילת הסלולר שלו. סתם ציוץ של חול.

אבל מה יוצא דופן כאן? למה הכתבה הזו תפסה אותי כל-כך? אני חושב שיש כאן שני עניינים שקשורים ספציפית לטוויטר, דומים אבל נפרדים. הראשון הוא שטוויטר הוא עדיין מדיום מאד צעיר. לא רק שהוא קיים מעט זמן, גם הקהל שלו נוטה להיות צעיר יחסית, אם כי זה כבר הרבה פחות נכון מבעבר. לכן זה מוזר לחשוב על זה שמשתמשי טוויטר יכולים למות. אנחנו לא נופתע לקרוא את המכתב האחרון שכתב אדם לפני מותו. גם לא לראות תמונות אחרונות שלו, או את הראיון האחרון שנתן לטלוויזיה יומיים לפני שמצא את מותו. אבל ציוץ? עדכון סטטוס בפייסבוק? עוד לא מתיישב טוב. התחושה הזו תיעלם, כנראה, ברגע שטוויטר ישתלב לו טוב טוב בהלכות החיים שלנו. אבל בינתיים, זה פשוט מוזר לחשוב על זה.

הדבר השני הוא קצת יותר ספציפי לטוויטר, עוד יותר מאשר בפייסבוק אפילו. הסיבה כאן היא האופי של טוויטר כאזור של הווה מתמשך, כפי ששחר כתב כאן. סביבה שבה אין עבר ואין עתיד. יש רק את הציוץ ואת השיחה, אבל הזכרון מתפוגג ושום דבר שקרה לפני יותר משבועיים לא קיים יותר. בסביבה כזו, עוד יותר קשה להסתכל על טוויט ולמקם אותו בצורה כ”כ חזקה בזמן, במהות של המצייץ. זה הציוץ האחרון של אותו אדם. לא יהיו עוד. הוא Fixed point in time באופן שהציוצים הרגילים אף פעם לא יכולים להיות. אבל אפילו את זה הוא לא יכול להיות כמו שצריך, כמו שאפשר לראות מהטוויטר של הראפר Heavy D, שנמחק זמן קצר לאחר מותו, כנראה על ידי חברים או קרובי משפחה. מנגנון הריטוויט “החדש” של טוויטר (כבר לא כזה חדש, אבל הכל יחסי, לא?) לא יוצר ציוץ חדש אצל המרטווט, אלא רק הפניה לציוץ המקורי. כשהחשבון המקורי נמחק, כך גם כל הריטוויטים שלו. אם כולם היו עובדים עם המנגנון הזה, אז הרבה מהנוכחות של Heavy D בטוויטר היתה נעלמת, רטרואקטיבית, כשרק התגובות אליו נשארות, תלויות באוויר, דיאלוגים לאדם אחד. אבל לא כולם עובדים עם מנגנון הריטוויט המובנה, שלא מאפשר להוסיף הערות משלך לציוץ, או שסתם עובדים עם תוכנות ישנות, ולכן יש לנו עוד שאריות של אותו ציוץ, שמקבעות אותו בזמן. בניגוד לתכנונים של טוויטר.

אין תגובות

יול 04 2011

זהות מצוייצת

כחלק מההתעסקויות הבלתי פוסקות סביב גוגל פלוס, הרשת החברתית החדשה של גוגל, ממשיך שחר לנתח את ההבדלים בינה לבין רשתות אחרות שלנו, והבעיות החברתיות שהן טובות יותר או פחות בלפתור. בדיון סביב הפוסט בגוגל פלוס העלה אלי הטענה שטוויטר מתאימה יותר לספר בדיחות גלעד שליט/שואה בגלל אופי הקהילה שהתפתח בטוויטר בישראל. אבל לדעתי (כסטודנט STS ממושמע), אי אפשר להתעלם מההשפעה של המבנה הטכנולוגי של טוויטר על אופי הקהילה שהתפתחה בו. כמו ששחר כותב בפוסט שלו, הכל זה משחק של זהויות.

בכנס בדיון האחרון, של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, העברתי הרצאה על ז’אנר הסייברפאנק, שהיה אחד ההשפעות על התפתחות האינטרנט המוקדם, ועל השינויים שעברו על תרבות הרשת מאז. אחת הנקודות הבולטות היא משחק הזהויות, שאפיין כ”כ את הרשת בימיה המוקדמים, ותופס היום מקום קטן בהרבה בהתנהלות החברתית. אם פעם יכולנו בקלות ליצור לעצמנו זהות, קבועה או אד-הוקית, בהתהנהלות ברשת, אז היום אנחנו סוחבים אחרינו מטען הרבה יותר משמעותי של זהות. אפשר למצוא אותנו בחיפושים בגוגל. אפשר לראות את הקשרים החברתיים שלנו בפייסבוק, ולדעת עלינו הרבה מבלוגים, פורומים ורשתות חברתיות אחרות. הזהות שלנו באינטרנט הרבה יותר מוצקה ומחייבת.

אז טוויטר הוא עדיין תוצר של המאה ה-21 ו-Web 2.0, ולא של אנונימיות ה-MUDים וה-IRC. אנשים לרוב מציינים את השם המלא שלהם בטוויטר, שמים תמונה אמיתית. ויש אפילו טוויט-אפים ומפגשים אחרים בין המשתתפים. אבל עדיין, בניגוד לפייסבוק למשל, הזהות שלנו בטוויטר בנויה הרבה יותר על המילים שלנו, על כושר הביטוי ב-140 תווים אחר 140 תווים, באופן שמזכיר את העבר. זה נכון, אין כאן אנונימיות אמיתית. אבל העובדה שאנשים צריכים אקטיבית לחפש אותך ולמצוא אותך ולעקוב אחריך בשביל לשמוע מה אתה אומר יוצר תחושה (מזויפת, אמנם) של אינטימיות, של פרטיות, ושל רשות להתנהג בחופשיות ללא השלכות. גם העובדה שקשרים בטוויטר הם חד כיווניים מאפשרת לנו לנו להתנהג באופן חופשי יותר, בלי לחשוש מלסכן קשרים. לא אהבת? תאנפל. זה לא ישפיע על החברות בינינו בפייסבוק, שאמורה לשקף קשר “אמיתי” כלשהו.

זו הסיבה, לדעתי, שאני ארגיש יותר בנוח לספר בדיחת שואה בטוויטר מאשר בפייסבוק. כי בטוויטר אני “אבנר, שמספר בדיחות”, ואולי אני אצור חשבון טוויטר אחר ל-“אבנר, שמקשר לינקים טכנים למתכנתים”, כמו שעשיתי פעם (ונטשתי). אבל בפייסבוק, ובגוגל פלוס, אני “אבנר”, על כל זהויותי. וכאן נכנסת התוכנית המסתורית של שחר לפעולה, אבל בשביל זה נחכה לפוסט הבא שלו.

תגובה אחת

יונ 14 2011

פינת האינפוגרפיקה: טבעת ללא טבעת, השוואה ללא השוואה

קורא מסור הפנה אותי לפוסט בחורים ברשת המכיל אינפוגרפיקות מפורטות יחסית לגבי ההבדלים בין פייסבוק לטוויטר. אני לא יודע אם זה משהו אינהרנטי בפייסבוק, אבל איכשהו יוצא שחצי מהתלונות שלי על אינפוגרפיקות קשורות לנתונים על פייסבוק. לא ברור לי למה. אבל האינפוגרפיקה הזו זעקה לי – ולקורא – החל מהנתון הראשון שקופץ לעין. אז תעיינו באינפוגרפיקה הממש ממש ארוכה הזו, ותראו אם תוכלו לזהות את הנקודות שחרו לי במיוחד כאן.

facebook-vs-twitter-the-infographic-24823-1292938204-1

1. טבעת ללא טבעת

הדבר הראשון שקפץ לי לעין הוא שהנתונים של שני השירותים מסודרים בגרף טבעת, או גרף דונאט. גרף טבעת דומה מאד לעוגה, חוץ מהחור באמצע. ההנחה המובלעת של מי שרואה את הגרף היא שמדובר על מכלול – במקרה הזה מס’ המשתמשים בשירות, על פי התווית בצד שמאל למעלה – ופילוח של המכלול הזה על פי נתונים שונים. אבל כבר הנתון הראשון, העליון ביותר שובר את זה. “88% מהאנשים מודעים לפייסבוק”. רגע, מדובר כאן ב-88% מתוך 500 מיליון משתמשי פייסבוק? לא, ברור שלא. 88% מאוכלוסיית העולם? נראה לי נתון קצת גבוה. הגרף לא מציין מקור ספציפי לנתון הזה, אלא רשימת מקורות כללית, אבל סעיף קטן מצד שמאל למעלה מרמז שהנתון מתייחס לאוכלוסיית ארה”ב בלבד. אוקיי. לגיטימי, אבל מבלבל.

אבל אז אנחנו ממשיכים לנתון הבא בכיוון השעון, שאומר ש-41% נכנסים לפייסבוק כל יום. כאן חזרנו ל-500 מיליון משתמשי פייסבוק, נכון? לא ל-41% מאוכלוסיית ארה”ב. אז אם הנתונים הללו לא קשורים, ולא נמצאים בהשוואה, למה הם חלק מאותו גרף? למה אני צריך לצאת עם מסקנה אינטואיטיבית שיש פי שניים אנשים שמודעים לפייסבוק מאשר שנכנסים אל השירות כל יום?

הבעיה היא שאין לנו כאן גרף טבעת בכלל. יש לנו סדרה של Stacked Bar Graphs, שכל אחד מספר סיפור אחר. באופן טבעי, הייתי מצפה שגרפים שלא קשורים אחד לשני יעמדו בנפרד, ולא יוצמדו כחלק ממכלול אחד. אבל יש כאן תעדוף של ה-style על פני ה-substance, ובשביל הטבעת הכחלחלה והיפה, החבר’ה ב-Digital Surgeons גורמים לנו לראות יחס של השוואה בין הגרפים השונים – מה שמוביל אותנו לבעיה השניה.

2. השוואה ללא השוואה

כל האינפוגרפיקה הזו נועדה להשוות בין נתונים של פייסבוק ושל טוויטר. איך אני יודע את זה? ובכן, הכותרת היא Facebook vs. Twitter, מה שאמור לרמז. אבל בעוד אני עסוק בלהתגבר על המסקנה האינסטינקטיבית ש-70% מהאוכלוסיית ארה”ב גרה מחוץ לארה”ב, אני פתאום שם לב שבשום שלב לא ראיתי נתונים של טוויטר בטבעת הזו.

בשביל לראות נתונים של טוויטר, אני צריך לגלול למטה פיקסלים רבים רבים, עד הטבעת השניה, המקבילה, עם הנתונים של טוויטר. באתר המקורי, כל טבעת, בנפרד, גדולה במעט מרזולוציית המסך שלי, ואני צריך לגלול בשביל לראות אותה יחד עם קצת כותרת.

המשמעות היא שאין לי שום יתרון השוואותי בגרפיקה. במקום לבנות גרפים שמציבים את פייסבוק ואת טוויטר אחד ליד השני, אני צריך לדפדף ולזכור נתונים בין PgDn אחד למשנהו. המצב כל כך מטופש שבכתבה בחורים ברשת הם היו צריכים לתת תקציר מילולי של מסקנות האינפוגרפיקה – היפוך מוחלט של כל ההצדקה לקיומה של האינפוגרפיקה מלכתחילה.

* * *

אז מה יש לנו כאן? בחירה בסוג גרף מבלבל שלא תורם להעביר מידע. ערבוב בין נתונים נפרדים על אותה סקאלה. פריסה על העמוד שמנטרלת את המטרה המוצהרת של האינפוגרפיקה. וגם, last but not least, בחירה במנעד צבעים עדין כל כך שבקושי מרגישים בהבדלים בין הפרמטרים השונים.

אבל מה? הוא יפה. לפחות הוא יפה, לא?

8 תגובות

ספט 12 2010

דיאלוג מול פרסומת: שעטנז של אדם ותאגיד במדיה החברתית

שיחה שהתגלגלה בטוויטר גרמה לי לחשוב על האופן שבו המרחב החברתי הזה משמש לדיאלוגים מצד אחד, ולשימושים מסחריים מצד שני, ונקודות החפיפה העדינות בין השניים.

הדיון התחיל ממקרה של חברת הלבשה תחתונה, בוניטה דה מאס, המפעילה חשבון טוויטר פעיל. בניגוד למפרסמים רבים בטוויטר, הטקטיקה שלהם היא לא להפציץ בלינקים ופרסומות לכל מי שמזכיר את המילה “חזייה”, אלא לנהל דיאלוגים אמיתיים, שיחתיים, עם אנשים שמזכירים את אותם תחומי עניין: חזיה, מחשוף, תחתונים, וכיו”ב. השיחות אולי מרגישות טיפה מאולצות לפעמים, אבל הן לא זבל שיווקי שנשלח ונשכח, אלא מאמץ אמיתי של מפעילי החשבון להעלות את המותג למודעות על ידי יצירת דיאלוג עם הקהל – גם אם הקהל, פעמים רבות, אינו ממש רלבנטי למוצרים.

השאלה היא מה באמת המשמעות של הדיאלוג הזה, ועד כמה אני, כמשתמש בטוויטר לצרכי שיחה, מרגיש בנוח עם דיאלוגים כאלה שבצד השני שלהם עומד גוף עסקי, ולא אדם פרטי. אני אתחיל עם האני מאמין המאולתר שלי בנושא, כפי שכבר כתבתי בטוויטר: אני מאמין ששיחה בטוויטר דומה לשיחה בפארק ציבורי: אין לי ציפיות לפרטיות, אבל אני גם לא רוצה שאנשים יתיישבו לידי, יקשיבו לשיחה וינסו למכור לי משהו. אין לי בעיה עם אנשים שמצטרפים לשיחה. אין לי אפילו בעיה עם מישהו שמצטרף ומציע שירות או מוצר בתשלום, אם הוא רלבנטי לשיחה. לדוגמא, אם אמרתי לחברי לשיחה “אני מחפש לקנות הרדיסק חיצוני חדש”, אין לי בעיה לקבל תגובה של “אני מוכר, בוא לאתר, מומלץ”. זו פניה מסחרית רלבנטית ועניינית. מאד מפריעות לי תגובות אוטומטיות, שמתלבשות על מילות מפתח ומגיבות להן, כמו שאם אמרתי “המחשב שלי עושה לי בעיות לאחרונה”, אקבל תגובות של “מבצע על מחשבים חדשים ומוצרים נלווים”, פניה אוטומטית ולא שיחתית, שמבחינתי היא ספאם לכל דבר.

עכשיו, ברור שהמקרה הנ”ל לא בדיוק נופל להגדרת הספאם שלי. וגם לא להגדרה הראשונה, של שיווק שיחתי/חברתי, שהרי חברת החזיות לא ניסתה בכלל למכור לי משהו, אלא רק להציף את המותג שלה. ההצעה של אור בטוויטר היא שהדבר מקביל למישהו שמתיישב לידך ומצטרף לשיחה, רק שהוא לובש חולצה עם לוגו של חברה. השיחה היא טבעית, “אורגנית”, אבל היא מלווה בפרסומת עדינה. אני חושב שההסבר לא לגמרי תופס את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. בניגוד לאנלוגיה של אור, אין כאן בן שיחה אמיתי שפשוט לובש חולצה עם לוגו – יש כאן רק חולצה עם לוגו, בלי פנים או קיום חוץ מהפרסומת. אני בעצם מוצא את עצמי מנהל שיחה בין-אישית עם ישות לא אנושית, עם חברה, עם תאגיד. גם אם נעזוב את הבעיות העקרוניות/פילוסופיות עם זה, יש כאן גם בעיות פרקטיות ברמת הפרסום/ספאם. כרגע השיחה נעימה ומתנהלת על פסים אישיים, אבל האם מתישהו החשבון הזה יעשה bait and switch, ויתחיל לפרסם מוצרים ומבצעים? הוא הרי חשבון של חנות, אין לי סיבה להניח שזה לא יקרה. זו חלק מהמהות של החשבון.

אחת הטקטיקות הנלוזות של חברות פרסום באינטרנט היא יצירה של חשבונות משתמש פיקטיביים בפורומים, השקעה של ימים ושבועות בבניית נוכחות וזהות וירטואלית, ואז שימוש בהון החברתי שנבנה כדי לפרסם המלצות ופרסומות. האם מה שקורה כאן לא דומה? האם הדיעות, השיחות, כל הפרסונה שנבנית בפועל על ידי החשבון הזה מייצגות אדם אמיתי, או רק ישות פיקטיבית שנועדה להגיע למצב שאנשים יקשיבו להמלצות שלו? אני לא בא לייחס כאן זדון למפעילי החשבון – הם פועלים לחלוטין בגלוי, ואני לא חושב שיש ערמומיות באסטרטגיה שלהם – אבל הם יצרו כאן מעין שעטנז בין אדם לתאגיד, שמצריך מחשבה על דרכי התקשורת הנאותים.

9 תגובות

נוב 16 2009

מודל ה-"רובין הוד”

יש כל מיני מודלים להכנסות באינטרנט. פרסומות, כמובן, שכולם מכירים. ואתרים במנוי חודשי. יש את אתרי המיקרותשלומים שאף פעם לא הצליחו להמריא יותר מדי, ואתרי Freemium – קבל שירות בסיסי בחינם ושירות מתקדם בתשלום, שנחשב למודל האופטימלי בעיני אנשים רבים.

אבל יש עוד מודל שתופס לו תאוצה, וריאנט על ה-freemium, ואני אישית די מרוצה ממנו. אני החלטתי לקרוא לו מודל רובין הוד. לוקחים מהעשירים. לעניים משאירים בחינם.

טוויטר הודיעו לפני כמה חודשים שהם מתכננים לקחת כסף מחברות ומותגים שיקימו חשבון טוויטר וינהלו באמצעותו תקשורת עם הלקוחות. הם ישלמו בעבור חשבון מאומת ובעבור שירותים מתקדמים יותר, כמו התרעות כשמדברים על המותג שלהם או סטטיסטיקות על המשתמשים שעוקבים אחריהם. פייסבוק הודיעו לאחרונה על כך שכל תחרות נושאת פרסים, מבצע פרסום או קמפיין כזה או אחר שמותגים מריצים בעמודי הפייסבוק שלהם חייב לעבור אישור שלהם, וע”פ השמועות בתעשייה, האישור הזה מותנה ברכישת שטח פרסום בכמה עשרות אלפי דולרים – עם תיעדוף לאלה שמשקיעים הרבה בפרסום.

על פי ההכרזות הללו, שתי החברות מבינות שבמדיה חברתית יש חוסר איזון מבני בין משתמשים פרטיים לבין חברות מסחריות, למרות שעל פניו השירות זהה לשניהם, ולכן אפשר ואולי אף ראוי לגבות מהם תשלום שונה. יש מקומות שהבינו את זה גם קודם: אתר IMDB, מעמודי התווך של האינטרנט כבר 19 שנה(!), עובד בשיטת freemium הדומה לרובין הוד – המידע החינמי הוא מידע שמעניין גולשים פשוטים, חובבי סרטים ומחפשי מידע. המידע הסגור ללקוחות משלמים הוא מידע לאנשי תעשיה – סרטים בהפקה, זמינות של שחקנים וכדומה – מידע שממנו מרוויחים כסף, ולכן אפשר גם לגבות עליו כסף. אנשי התעשיה מסבסדים את האתר לכל שאר האינטרנט, שזוכה למאגר מידע שלא יסולא בפז. לא פלא שהאתר עדיין חי וקיים אחרי שנות דור.

* * *

עובדת בונוס: בנוסף לתנאי החדש של פייסבוק המחייב אישור לכל קמפיין, מתירים תנאי השימוש על מבצעי פרסום רק בתחום עמודי המותגים עצמם, ואוסרים על מבצעים הדורשים מהמשתמשים להעלות תמונות, לשנות את שורות הסטטוס שלהם או להגיב על אירועים של אחרים, על מנת למנוע מהקמפיין מלהפוך לספאם לכל השירות. הגבלה מבורכת לכל הדעות, שקצת מפריעה לאיזו תחרות שיווק במדיה חברתית ששמעתי עליה לאחרונה, לא?

7 תגובות

אפר 30 2009

פרוטוקולים עממיים

טוויטר, כפי שכבר ראינו, מפתח לו שפה משלו וקונבנציות משלו. הבעיה היא שהקונבנציות הללו מתנגשות עם מגבלת 140 התווים שהופכת את טוויטר למדיום כזה מיידי ואפקטיבי. אם מישהו רוצה לענות לי, הוא צריך לבזבז 10 תווים מתוך ה-140 רק על זה (@lisardggy). טוויטר מאפשרים שמות עד 15 תווים, ומה יקרה כשזה יתחיל להגמר? ומה קורה כשאני רוצה לפנות ליותר מאדם אחד? Retweet אפילו יותר גרוע (כמו תגובה, פלוס RT ורווח). Hashtags יכולים לתפוח לגדלים מוגזמים, ולפעמים אנחנו רוצים יותר מאחד. ועוד לא דיברנו על קישורים, שיכולים להיות באורך עשרות תווים ויותר, מה שהוליד את תעשיית ה-TinyURLs לסוגיהם שזוכים להרבה עניין וביקורת לאחרונה.

כל הודעה בטוויטר נושאת מטען סמנטי מעבר למלל המפורש. יש מידע רב שמתלווה לכל הודעה, כמו התוכנה דרכה היא נשלחה, ההודעה שאליה היא מגיבה או המיקום הגאוגרפי של השולח. כל המידע הזה לא תופס מקום ב-140 תווים, פשוט כי זה משהו שמתכנני המערכת חשבו עליו מראש. אבל הפרוטוקול מורחב חדשות לבקרים ע”י משתמשים מהשטח, בין אם לסימון של מידע על מניות (ע”ע $GOOG), או כדי להבדיל בין תוכן ה-RT המקודם לבין הערה של המקדם.

איך טוויטר אמורים להתמודד עם השינויים הללו? הם יכולים לשלב אותם בפרוטוקול הרשמי – להוסיף שדה נלווה לאזכורים, ל-hashtags ולקישורים, שיאפשר לאנשים להקדיש את 140 התווים שלהם לתוכן ההודעה עצמה. אבל איפה זה יפסיק, אם הם יוסיפו שדה לכל הנפצה? האם להוסיף שדה לסימון-מניה, למרות שזה לא מעניין 90% מהמשתמשים? ומה יקרה כשמשתמשים אחרים ירצו התייחסות מיוחדת ל-ISBNים, כלומר מספרי זיהוי של ספרים?

הפתרון הנגדי הוא להתעלם – להשאיר את כל המידע העודף הסמנטי הזה בידי המשתמשים, שיפרשו לבד מה אומר כל סימון. זה אומר ש-140 התווים יתכווצו במהירות, אבל כל אדם או קבוצה יכול להציג את החידוש שלו שאומר בדיוק מה שהוא וקוראיו חושבים שזה אומר.

ויש גם אפשרות פשרה: להוסיף עוד שדה אחד, יחיד, של metadata. ההודעה מונה 140 תווים. ה-metadata מכיל עוד 140 תווים (או לא, זה לא משנה). בשדה הנוסף הזה אנחנו נשתול את ה-hashtags, את כל ה-@ של אנשים שמוזכרים, את סימוני המניות, וכדומה. חיפושים טקסטואליים נריץ על ההודעה, אבל חיפושים חכמים נפעיל רק על השדה הזה. הפרוטוקול עדיין גמיש וניתן להרחבה – הוא פשוט לא בולע לנו תווים מתוך שטח הביטוי המצומצם שלנו.

מה דעתכם על הרעיון הזה?

3 תגובות

אפר 25 2009

בראשית היה ה-Hashtag

טוויטר, כאמור, מאפשר לי לתייג את המסרים שלי בתגיות (#hashtags) כדי לקבץ אותם לנושאים. חלקם כלליים (#etymology, למשל) וחלקם ספציפיים לקבוצה מסוימת או לאירוע מסוים. ככה אפשר למצוא הודעות של אנשים זרים בנושאים מעניינים, או לסנן את זרם ההודעות הנכנס.

הבעיה עם חלק מהתגיות הללו היא שהן לא תמיד ברורות. אם נתקלתי בהודעה מסומנת ב-#trivia, לא קשה להבין מה הכוונה. אבל אם ראיתי מישהו מסמן הודעה ב-#fiddme, או ב-#microsofts3, לא תמיד ברור מה הכוונה. הדרך הכי טובה להבין את משמעות התגית היא למצוא מי השתמש בו לראשונה – שם לרוב יהיה הסבר לשימוש, או לפחות קישור.

אז אפשר להשתמש בשירות החיפוש של טוויטר וללכת עד הסוף, אבל החלטתי שזה זמן טוב להתאמן קצת ב-PHP ולהכיר את ה-API של טוויטר, ולכן כתבתי את שירות Hashtag Origins, שהוא עמוד פשוט שמזינים לו תגית טוויטר, והוא מחזיר את חמשת הציוצים הראשונים שמכילים את התגית הזה. את #fiddme זה לא ממש ביאר לי (אם כי בסוף הצלחתי להבין), אבל ככה הבנתי ש-#microsofts3 מתייחס לכנס Microsoft Software Strategy Summit.

אז למי שרוצה לבדוק, להסתכל, לשחק, להציע שיפורים או רעיונות, או אפילו לכתוב לי CSS לעיצוב של זה (!), הכתובת היא http://www.strawjackal.org/hashtag_origins.

אזהרה: שירות החיפוש של טוויטר עדיין די מוגבל, כך שתגיות פופולריות (כמו #amazonfail) יקחו המון זמן לעיבוד.

אין תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים