ארכיון התגית 'חופש מידע'

Feb 17 2009

של מי שורת הסטטוס הזו בכלל, חלק ב’

בקושי עבר חודש מאז שסקרתי את ההבדלים בהסכם תנאי השימוש של פייסבוק ושל גוגל, וכבר הם מתעקשים להפוך את המסקנות שלי. כתבתי:

יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו.

והנה, פייסבוק שינו את תנאי השימוש שלהם והורידו בדיוק את השורה הזו, השורה שאומרת שברגע שסגרתי את החשבון, לקחתי איתו את כל החומרים שהעלאתי לחשבון שלי. אמנדה פרנץ’ חסכה לי הרבה עבודה וערכה בדיקה של השינויים החדשים בתנאי השימוש של פייסבוק. המסקנה שלה? שאכן, פייסבוק החמירו משמעותית את תנאי השימוש והפעם אני מוצא את עצמי מסכים עם יוסי גורביץ בכלכליסט: All our user-generated content are belong to them.

הסעיף שאותו הזכרתי ברשומה המקורית שלי, עם משפט המפתח “you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights” הוחלף במשפט השונה מהותית “You are solely responsible for the User Content that you Post on”. הם מתנערים מאחריות חוקית, אבל שומרים זכויות כלכליות.

ואם זה לא מספיק, אז בסבך הניסוח החוקי מסתבר שברגע ששמת כפתור Share on Facebook על אתר תוכן חיצוני, אפילו אם אף אחד לא לחץ עליו, פייסבוק לקחו על עצמם את הזכות לתוכן של אותו עמוד – עמוד שנמצא, כאמור, מחוץ לשרתים של פייסבוק:

You hereby grant Facebook an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license … to … use … any User Content you (i) Post on … the Facebook Service … or (ii) enable a user to Post, including by offering a Share Link on your website …

ברשומה הקודמת שלי שילבתי את הלוגו של פייסבוק. עכשיו אני כבר מפחד שפייסבוק יראו בזה הזמנה לתוכן שלי כאן.

ברשומה הקודמת שלי הדגשתי שתנאי השימוש של פייסבוק היו גמישים ונוחים יותר מאשר של גוגל. המצב הזה קצת התהפך כאן. הם אפילו מרשים לעצמם להשתמש בשם ובתמונה שלי, ששמורה בשירות, “for any purpose, including commercial or advertising”. זה מרשים שהם הצליחו לעקוף את גוגל בדרקוניות של תנאי השימוש, וגם ההתחמקויות של מארק צוקרברג על כך שהויתור על זכויות הוא בעצם חיזוק של זכויותיו של המשתמש לא ממש משכנעות, וניתן לסכם אותן ב-"כן, תנאי השימוש מאפשרים לנו לעשות הכל ולעד, אבל תסמכו עלינו, אנחנו לא נעשה את זה”. בשבילי זה לא ממש מספיק.

אז האם אני אסגור את חשבון הפייסבוק שלי? לא, לא ממש. פייסבוק נותן לי שירות שאני מעוניין בו, ויהיה חבל לי לוותר עליו. אבל אני כאן אהיה מודע למשמעות של השימוש בו. זה אומר, למשל, שאני לא אסנכרן את תוכן הבלוג שלי לתוך פיייסבוק אלא רק אספק קישור. אני אשאיר את פייסבוק כמה שהוא – מרכז מידע חברתי, לא מקום אכסון לתוכן.

5 תגובות

Jan 26 2009

על שלושה דברים העולם עומד

ניקולאס קאר, שכבר היכה גלים בעבר עם המאמר הידוע שלו, Is Google Making Us Stupid, יוצא עכשיו נגד מה שהוא מכוונה “טריאומויראט המידע” – השילוב בין ה-WWW כערוץ התקשורת, גוגל כאמצעי המחקר וויקיפדיה כמקור המידע – השתלטו לחלוטין על כל הידע האנושי. מכיוון שקאר חובב הצהרות דרמטיות שלא לומר רואות שחורות, הוא הגדיר את המצב כ-“כשלונה הבסיסי של ה-WWW להוות שירות מידע” – מילים חזקות מאד אפילו יחסית לטיעון המדויק שלו. למען האמת, הטיעון שלו קצת מוחלש כשהוא טוען בעצמו, במאמר, שויקיפדיה היא דבר טוב ומבורך. אבל בכל זאת, הוא לא יכול שלא לנבא נבואות אפוקליפטיות מעורפלות.

אז על שלושה דברים עומד האינטרנט, ע”פ קאר. בואו נעבור עליהם אחד-אחד.

WWW

זה ללא ספק החלק החלש ביותר בטיעון של קאר. הוא רק מציין אותו במשפט אחד:

a single medium, the Web, has come to dominate the storage and supply of information.

מה בדיוק הוא מתכוון כאן? הווב לעומת מה? לעומת פרוטוקולים ישנים יותר כמו gopher? לעומת אימייל? אבל הרי אם אימייל נהיה פשוט דפי HTML שנשלחים בדואר, האם הוא לא חלק מה-Web בעצמו?

וחוץ מזה, מה הכוונה ב-“a single medium”? האם הוא מנסה להשוות את זה למצב שבו הדפוס, למשל, נהיה המדיום היחיד בו נשמר ומועבר מידע וקובר ערוצים כמו טלוויזיה ורדיו? אבל ה-Web הוא לא single medium – הוא גם טקסט וגם אודיו וגם וידאו וגם RSS וגם דברים אחרים. אי אפשר ממש לקרוא לו מדיום אחד. הקבלה טובה יותר תהיה להגיד שלחשמל יש מונופול על אספקת אנרגיה לציוויליזציה שלנו. זה נכון, אבל אני לא חושב שיש הרבה ויכוחים על הנייטרליות של החשמל, לעומת השימושים בו. בקיצור, או שקאר לא ממש העביר את הכוונה שלו, או שהוא לא ממש הבין מה זה ה-WWW, או שהוא סתם היה צריך רגל שלישית לטריאומויראט שלו.

גוגל

כאן קאר חוזר על טענות ואזהרות ישנות יותר. כמאמר הפרסומת הידועה, “אם אתה לא שם אתה לא קיים”. גוגל בנו לעצמם מונופול בלתי מעורער בתחום החיפוש, מונופול שבנוי על מצוינות טכנולוגית, עיצוב נקי ופונקציונאלי ובעיקר יחסי ציבור מצוינים. הם הצליחו למתג את עצמם כגוף נייטרלי, מוסרי, אפילו הומניטרי – גוף שאפשר להפקיד בידיו את האחריות לגישה העולמית למידע. קאר צודק כשהוא מודאג – חייבים לזכור שגוגל היא בסופו של יום חברה מסחרית, והאינטרסים שלה הם מסחריים, ולאו דווקא אלטרואיסטים. מחברה שמרוויחה את כספה מלשלוח אותנו לאתרים מסוימים אי אפשר לצפות שתשאר נייטרלית בנוגע לאיזה אתרים היא שולחת אותנו. אם גוגל תחליט גם לתמוך במועמד פוליטי מסוים או לצנזר אתרים מסוימים עקב בקשה מממשלה, האם נשים לב?

ויקיפדיה

כאן קאר בקונפליקט פנימי. מצד אחד, הוא אוהב את ויקיפדיה. מצד שני, הוא מרגיש מחויב להעביר ביקורת, למרות החיבה האישית. אבל כאן אני חושב שנבואות הזעם שלו פחות מוצדקות. אין ספק שויקיפדיה נהיתה מקור המידע הראשי, דה-פקטו, בכל פעם שרוצים להעמיק את הדיון בנושא כלשהו – פשוט מצרפים קישור לויקיפדיה. אני בעצמי חולק את ההרגשה של קאר שיש כאן עודף התייחסות לויקיפדיה, ואני מוצא את עצמי מחפש מקורות שאינם ויקיפדיה כשאני מקשר מתוך הבלוג שלי. אבל בהרבה מקרים – כמו בפוסט הקודם שלי, שם חיפשתי אתרים טובים על נייטרליות-רשת – אני חוזר בסוף לויקיפדיה. רק בויקיפדיה אני מוצא כיסוי מעמיק ונייטרלי של נושאים, שלא חוטא באג’נדה בוטה מדי. קאר גם צודק שאנחנו חוטאים בעצלנות מחקרית – במקום להתעמק ולמצוא נקודות מבט סותרות ומשלימות, הרבה יותר קל פשוט לקשר לויקיפדיה ולקוות שהעורכים של הערך יעשו את המחקר ההשוואתי במקומנו.

אבל כאן אני חושב שקאר מפספס את רוב היופי של ויקיפדיה, ואת ההבדל הגדול בין ההגמוניה שלה להגמוניה של גוגל. גוגל היא השליטה הבלתי מעורערת של תוצאות החיפוש. היא שומרת על האלגוריתמים שלה בחדרי-חדרים, מה שמאפשר לה לשחק איתם במקרי הצורך – כדי לשפר תוצאות, לפגוע במאמצי SEO נלוזים וגם לתעדף כל מה שירצו לתעדף. ויקיפדיה היא השליטה הבלתי-מעורערת של מקורות המידע, אבל רוב התהליכים שבה שקופים ונתונים למבט חיצוני. אם אני מגיע לערך שנראה לי מפוקפק, אני יכול להכנס לגרסאות קודמות ולעמוד השיחה בו ולראות את הגרסאות השונות. עצם הפופולריות של ויקיפדיה הופך אותה ליעד הראשון שגורמים אינטרסנטיים, מכל האינטרסים הרבים והסותרים, יבואו אליו כדי לשקף את עמדותיהם. אפילו אם אין מישהו שימתן את התוכן בערך מוטה, תמיד יבוא איזה עורך ויצמיד את תגית ה-“נקודת מבט לא נייטרלית” להזהיר את הקורא שלא כולם מסכימים עם התוכן. ברוב אתרי התוכן, עצם הנכונות לכתוב טקסט כלשהו מבטיח נקודת מבט לא-נייטרלית. בנוסף, ההתעקשות על קישור למקורות מאפשרת לי לא רק לדעת מאיפה הגיע המידע של הערך הזה, אלא גם להכיר אתרי-תוכן סמכותיים בנושאים שונים שאני אוכל, בעתיד, לפנות אליהם ישירות. היחוד של ויקיפדיה לעומת גוגל הוא היכולת של המשתמש להעריך את נכונות המידע. במקרה של ויקיפדיה, טעויות או הטיה יצופו לפני השטח. במקרה של גוגל, אתר שלא מופיע פשוט לא קיים, ואין לאף אחד יכולת לשנות את זה או להשפיע על זה.

השקיפות הזו של ויקיפדיה היא גם הדבר שמונע ממני לחשוש ממנה יותר מדי. אם ויקיפדיה תתדרדר מוסרית ותאבד את אמון הציבור, הציבור ישים לב. זה לא שתהיה נהירה המונית מויקיפדיה, אבל הפופולריות תתדרדר ותתדלדל, ואותם אנשים שהיום מתחזקים את ויקיפדיה ישקיעו את מאמציהם בערוצים אחרים. כבר היום יש מספיק נושאים שויקיפדיה היא לא הסמכות עליהם – לסרטים אני אקשר תמיד ל-IMDB, למשל, ולסדרות טלוויזיה ל-TV.com. אמנם אין תחרות לויקיפדיה ברוב התחומים, אבל תקום תחרות – למשל, אתר כמו AllMusicGuide שאינו עמוס פרסומות עד מעבר לשימושיות – אני אשמח להסתמך עליו. כבר עכשיו יש נישות קטנות – כמו ה-Online Etymology Dictionary לאטימולוגיה אנגלית או ה-Gibraltar Encyclopedia of Progressive Rock שמחזיקים מעמד שנים עם תוכן ענייני, סמכותי ומעניין. מי יתן וירבו.

4 תגובות

Jan 16 2009

בשולי החדשות

מה שמושך אותי במיוחד באותה עיתונאות אזרחית שמתהווה לה בבלוגים ובטוויטר הוא לאו דווקא מהירות התגובה, למרות שזו לרוב התכונה הכי בולטת כשטוויטר מקדים את סוכנויות הידיעות. זה גם לא היעדר התיווך, הדיווח הישיר, האישי ורב-הפנים של רסיסי החדשות שמצטברים מכל כיוון.

לא, היתרון הגדול הוא לא עומק הדיווח, אלא רוחב הדיווח. מה הכוונה שלי? שבעוד שאירוע חדשותי כמו התרסקות מטוס נוסעים אל תוך נהר ההאדסון, אתמול בערב, קיבל סיקור מפורט ועדכני מאתרי חדשות כמו ה-NY Times ו-CNN, הידיעות שם היו… ידיעות. חדשות. איזה מטוס, איפה הוא עבר, למה הוא התרסק, מה קרה לניצולים, וכולי. אבל אצל ג’ייסון קוטקי, אחד הבלוגרים היותר פופולריים בעולם, הצטברו דברים אחרים בנוסף לדיווח החדשותי. תמונות, כמובן: יאניס קרומס צילם את המטוס מהמעבורת שפינתה את הניצולים והעלה אותן לטוויטר שלו באותו הרגע. מעבר לזה, מישהו החליט להעלות תרשים של נהר ההאדסון בו אפשר לראות את עומק המים – זה פרט שולי, פרט שאף ערוץ תקשורת רשמי לא יטרח לחפש ולחפור ולפרסם, אבל במקרה אדם כלשהו עם זמינות לתרשים הזה עקב אחרי הסיפור והעלה את התרשים לפליקר – אז קוטקי סחף גם את זה לתוך הדיווח שלו, שהוא פחות דיווח עיתונאי סדור ויותר קטמארי מתגלגל שמדביק אליו פריטי מידע מרחבי הרשת. חוץ מהתמונות והתרשים גם יש לנו נתוני טיסה שנאספו בזמן אמת על גובה המטוס – כל אלה פריטים שלא יכנסו למגבלות המקום של אייטם במהדורת הערב, ועורך אתר החדשות לא יטרח לחפש את הנתונים הללו. אבל העובדה שאנשים שולחים לקוטקי קישורים לדברים הללו והוא מוסיף אותם גורמים לדיווח שלו להיות רחב יותר, גם אם פחות עמוק וממוקד. אולי ב-CNN יתנו יותר מידע על הגורמים להתרסקות, אבל אצל קוטקי נמצא היסטוריה של התרסקויות מטוסים אל תוך מים, ושל התרסקויות מטוסים עקב התנגשויות עם ציפורים. ואז מתחילים ה-Mashups: גולשים התחילו להלביש את נתוני הטיסה על גבי Google Maps. בשלב הבא, קוטקי קורא לאנשים לבנות מסלול טיסה והתרסקות תלת-מימדיים ב-Google Earth. אני לא אופתע אם גם זה יגיע במהרה.

 

***

פריט טריוויה א’: ה-New York Times, במאמציהם להוסיף עדכונים בלתי פוסקים לכתבה גם במחיר של טקסט חסר תועלת, עניין או פשר, פרסמו את הפנינה הזו:

Though officials have not released his name, the pilot is now at the New York Waterways terminal talking to federal investigators. He is described as a male white, 5-11 to 6 foot, reed thin, with a white mustache, close cropped white hair and a tan complexion. He is wearing a captain’s suit.

***

פריט טריוויה ב’: ב-10 לחודש, כמעט שבוע לפני שצילם את המטוס מהמעבורת, ציין יאניס קרומס בבלוג שלו שאחד היעדים שלו ל-2009 הוא לצבור יותר מ-1000 איש העוקבים אחריו בטוויטר. כרגע, יממה אחרי ההתרסקות, יש לו כבר מעל 2000. הוא גם מרואיין בתוכניות טלוויזיה כלל-אמריקאיות. רע לעסקים שלו זה בטח לא.

6 תגובות

Jan 11 2009

של מי שורת הסטטוס הזו בכלל?

facebook-logo

לפני כשבוע קמה לה מחאת-גולשים בזעיר אנפין סביב פייסבוק. עם פרוץ השנה החדשה, כך מסתבר. תבעה פייסבוק את חברת Power.com, שמוצרה הוא אתר שמנקז אליו מספר רשתות חברתיות, על מגוון פגיעות נגדה הכוללות פגיעה בסימנים רשומים וגישה לא מורשה למידע השמור אצלה.

חלק מערוצי התקשורת מאמינים שהתביעה היא חסרת שחר ובסיס. חלקם אפילו טוענים שבתביעתה, פייסבוק עושה במידע ששמור אצלה – שהוא מידע שהועלה ע”י הגולשים – שימוש עצמי ומספחת, בעצם, את תוכן הגולשים אליה. אל הנקודה הזו אני רוצה להתייחס כאן.

השלב הראשון הוא להבין מה בדיוק כלול בתביעה של פייסבוק. את נוסח התביעה עצמו לא מצאתי, ועד שאני אמצע מקור אמין יותר אני מסתמך על הסיקור של ה-New York Times של הנושא, שנראה הכי מקיף ואף טרח לדבר עם הצדדים. לפי הכתבה הזו יש שני מרכיבים ראשיים בתביעה: הראשון הוא הזדהות של Power בתכתבות אימייל כעובדי פייסבוק, כולל זיוף כתובות דואר המגיעות מ-facebookmail.com. חלק זה של התביעה, אם אמנם יוכח, הוא ראוי לכל הדעות ואין עליו עוררין – יצוג-שווא הוא יצוג-שווא וראוי שיענש.

power.com logo החלק השני והמעניין יותר בתביעה הוא שימוש בלתי נאות בשירותי פייסבוק המפרים את תנאי השימוש באתר. גם כאן הנושא מתחלק לשניים. הראשון הוא העובדה ש-Power מבקשים מהמשתמש את הסיסמא שלו, שומרים אותה על השרתים שלה, ומשתמשים בה לגשת לאתר. הטענה של פייסבוק היא שהעובדה שהסיסמא נשמרת היא פרצת אבטחה, והיא מספקת פתרונות חלופיים – מנגנון Facebook Connect, שנועד לאפשר לאתרים אחרים לחלוק (באישור המשתמש, בתקווה) במידע של פייסבוק עליך ללא צורך לספק להם את הסיסמא שלך. אין ספק שהפתרון הזה משאיר בידיים של פייסבוק את הכח להחליט איזה מידע זמין ואיזה לא, אבל זה עדיין מאפשר ל-Power לספק הרבה מידע על המשתמש. Power, בתורה, לא הכחישה שהיא היתה במגעים עם פייסבוק על מעבר לשימוש ב-Connect, אבל טענה שהיא רוצה לשפר את השירות למשתמשים ע”י שימוש במנגנוןConnect_white_large_long Social InterConnect – מנגנון מתחרה ל-Facebook Connect אותו פיתחה Power בעצמה.

הנקודה השניה ב סעיף הזה היא ש-Power השתמשה בטכניקות של Screen scraping כדי להתחבר לאתר של פייסבוק ולקרוא ממנו את המידע, כלומר להתחבר לאתר כמו משתמש רגיל, לקבל את כל ה-HTML שמוצג, ולדלות ממנו את המידע. האלטרנטיבה היא להשתמש ב-API, ממשק למתכנתים המאפשר להם לגשת למידע בצורה תכנותית, ולא לנסות לקרוא את המידע כמו משתמש אנושי ולשחזר אותו משם. היתרון בשיטת ה-API, חוץ מהעובדה שהיא לרוב דורשת פחות עבודה, היא שהיא נותנת לאתר יותר שליטה על איזה מידע לחשוף ובאיזו צורה. הטענה של פייסבוק היא גם שה-Screen scraping יוצר עומס מיותר על השרתים שלה, עומס שימנע בעבודה מול ה-API.

מה אני מבין מהסעיפים הללו? שפייסבוק מתרעמת על שימוש בשירותים שלה, שירות שחורג ממה שהוגדר במפורש בתנאי השימוש, שימוש שעלול להיות פרצת אבטחה, ובעיקר שימוש שלא עובר דרך השערים וההגבלות שהיא עצמה שמה על גישה לתוכן. השיקול המכריע ללגיטימיות, אם כך, היא עד כמה פייסבוק מאפשרת גישה דרך אותם שערים רשמיים שלה.

ההתרשמות שלי היא שפייסבוק מאפשרת גישה לרוב רובו של המידע המעניין. שיחקתי קצת עם ה-API לפני מספר חודשים וראיתי שאפשר במאמץ מינימלי לגשת לפרטי המשתמש ולרשימת החברים שלו. אני לא חושב ששם הבעיה. התחושה שהרבה אנשים קיבלו  מהסיפור הוא שפייסבוק טוענת מול Power “המידע הזה שלנו, ולכם אסור לגעת בו”. אבל באיזו זכות הם אומרים את זה, כשהמידע הוא בעצם שלי, הגולש? אם אני נתתי ל-Power את הסיסמא שלי ואת אישורי לגשת למידע, האם יש לפייסבוק זכות למנוע מהם? האם המידע שלי, או שלהם? 

אז נתחיל מלקרוא את הסעיף הרלבנטי מתנאי השימוש של פייסבוק, מעודכנים מתאריך 23/9/08, תחת סעיף User Content Posted on the Site:

Facebook does not assert any ownership over your User Content; rather, as between us and you, subject to the rights granted to us in these Terms, you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights or other proprietary rights associated with your User Content.

כאן יש הצהרה די מפורשת שפיסבוק לא טוענת לבעלות על המידע. מה שהיא כן מרשה לעצמה לקחת, לעומת זאת, זה זה:

you automatically grant …  an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license (with the right to sublicense) to use, copy, publicly perform, publicly display, reformat, translate, excerpt (in whole or in part) and distribute such User Content for any purpose, commercial, advertising, or otherwise

כלומר, כל תמונה, טקסט או תוכן אחר שאני מעלה לפייסבוק נשאר שלי, אבל לפייסבוק מותר לעשות איתו מה שהם רוצים. סייג די חשוב כאן הוא זה:

If you choose to remove your User Content, the license granted above will automatically expire,

google_logםכלומר הסרת התוכן מפייסבוק יבטל את זכותם להשתמש בו. זה אולי נראה מובן מאליו, אבל אם נשווה את זה לתנאי השימוש הסטנדרטיים של גוגל, התופסים לשירותים כמו Gmail ו-Google Docs, שאומנם מגבילים את זכות השימוש שלהם במידע שלנו לצורכי פרסום וקידום השירותים שלהם ולא לכל מטרה שירצו, אבל גם ביטול השירות וסגירת החשבון לא מבטל את הזכויות שלהם:

13.5 When these Terms come to an end, all of the legal rights, obligations and liabilities that you and Google have benefited from … which are expressed to continue indefinitely, shall be unaffected by this cessation,

אז מה היה לנו כאן? יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו. גוגל, שמחזיקים בידיהם את רוב המידע שעוד נשאר בעולם, מעדיפים להשאיר אותו אצלם לצמיתות. פייסבוק, אם כך, מנסים למנוע מ-Power לקחת את המידע בצורה אלימה, אבל לא מונעים מהם גישה למידע שלנו – ובטח שלא לוקחים בעלות עליו. הפראנויה כאן, לדעתי, לחלוטין לא מוצדקת.

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים