ארכיון התגית 'חברה'

מרץ 27 2015

התנהגות, זהות, שייכות: שלושה מבטים על גיקיות

לפני כמה ימים התקלתי בדיון באחת הרשתות החברתיות לגבי גיקים וגיקיות, וספציפית לגבי שייכות – משתתף בקבוצת פייסבוק כלשהו שהגדירה את עצמה כקבוצה לגיקים הרגיש שהוא נשפט כ-"לא גיקי מספיק", כי הוא לא חלק את הטעם הנפוץ בקבוצה בנוגע לדברים שנחשבים לנכסי צאן ברזל של הגיקיות, כמו ג'וס ווידון או מונטי פייתון. בלי להכנס לנושא הספציפי, זה העלה בי כמה מחשבות על הגדרות, קבוצות ונקודות ייחוס שהתחשק לי לכתוב עליהן.

אני אדגיש שאין לי כאן שום כוונה או יומרה להגדיר מה זה גיק (נושא שכבר כתבתי עליו, בלייבג'ורנל ב-2005, ומוקדם יותר גם, ומסורתית אני גם מקשר לכאן), אלא רק לתת שלוש נקודות התייחסות אפשריות למונח. הן משלימות אחת את השניה, לא סותרות, לא מחייבות ולא מנסות לתת הגדרה או ניסוח סוציולוגי של התופעה. רק לתת כמה כלים לשיח. אדם יכול להכנס לשלושת התבניות האלה, לחלקן, או לאף אחד מהן, ועדיין להחשב כגיק (אם כי אני אשמח לדוגמאות במקרה של אף אחד מהם).

1. הגיק כהתנהגות

זו ההגדרה הנפוצה, אני חושב, כשאנשים מנסים להגדיר את עצמם או אחרים כגיקים. "אני מתכנת בפייתון להנאתי", "אני קורא מדע בדיוני" או "אני יודע בעל-פה את שלושים הספרות הראשונות של Pi" הן הגדרות התנהגויות סבירות. היא אפקטיבית בכך שהיא משתמש בסמנים ברורים כדי ליצור קשר עם אחרים שחולקים את תחומי העניין המשותפים. אבל ההגדרה גם יוצרת הבדלות, בכך שאין בהכרח קשר בין גיק של תכנות וגיק של ספרות פנטזיה, מה שיוצר קשר כפוי ומאולץ של שניהם כגיקים.

2. הגיק כזהות

דרך שניה להגדיר מישהו כגיק היא פשוט שאותו אדם יראה את עצמו כגיק. "גיק" זה לא רק התחביבים שלך, אלא גם הגדרה (פלואידית, אמנם) של ראיה את עצמך ואת מקומך מול החברה, ועצם הבחירה בהגדרה הזו היא אמירה של אדם על איך הוא רואה את עצמו.

על פניו, יש כאן ריקון של התווית מתוכן, אם כל אדם יכול להגדיר את עצמו כגיק בלי "דרישות סף". אבל אני תמיד מעדיף הגדרות אינקלוסיביות, מכילות, ולא אקסקלוסיביות. אני לא חושב שראיה אקסקלוסיבית כזו משרתת משהו חוץ מאשר בניית מחסומים מלאכותיים כדי להרגיש מיוחדים, ומוליד תופעות שליליות כמו ה-fake geek girl. הגישה שלי למעלי הטענה הזו היא "תתמודדו. יש מספיק גיק לכולם".

3. הגיק כשייכות

בסיור גרפיטי שבו השתתפתי לפני כמה ימים (ועליו יעלה פוסט נפרד), עלתה השאלה איפה עובר הגבול בין גרפיטי ובין אמנות רחוב. בין אמני גרפיטי "אמיתיים" שמציירים עם פחית הספריי, לבין כאלה שבאים עם סטנסיל שעליו שרטוט או אמירה ומרססים אותו על קירות. המדריכה הוציאה את אותם סטנסילאים מתוך הגדרת ה-"אמני גרפיטי", אבל כשאתגרנו את ההגדרה שלה, הגענו למסקנה שאין כאן חלוקה אובייקטיבית או התנהגותית בהכרח, אלא פשוט הגדרה סוציולוגית/קבוצתית – הראשונים הם אנשי גרפיטי מכיוון שהם מסתובבים במעגלים ובקהילה שמכונים "אנשי גרפיטי", בעוד אנשים אחרים – שאולי טכנית עושים דברים דומים – הם לא חלק מאותם מעגלים. זה הזכיר לי את הדיונים האינסופיים בצעירותי על מה זה "רוק מתקדם", כשהתשובה הטובה ביותר שמצאנו היא "מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקה אחרת שמקובלת כרוק מתקדם". לא תמיד אפשר, ולא תמיד צריך, לתת פרמטרים אובייקטיביים ברורים, ושייכות וקרבה אישית הרבה פעמים מספיקים, ברמה הפרקטית.

ככה גם עם גיקים. גיק הוא מישהו שחבר בקבוצה "גיקים בישראל" (נגיד, אם היתה קבוצה כזו), בגלל שהוא מרגיש מספיק קרבה ושייכות לאנשים שפעילים בקבוצה הזו. גם אם הוא לא ממש מתלהב ממד"ב, ולא יודע לתכנת, ואפילו לא אוהב את באטמן. אבל יכול להיות שהוא מצא את עצמו מסתובב עם אנשים שעונים על הגדרות אחרות ונכנס למעגל החברתי הזה, הגיקי. כי גיקיות זה לא רק דימוי עצמי ולא רק סט של תחביבים, אלא גם לפעמים זו קהילה ספציפית וקונקרטית, וחברות שקהילה היא לפעמים תלויה בזמן ומיקום יותר מאשר בהתאמה לאיזה אידאל של חבר קבוצה מושלם. לפעמים גיק זה לא מי שעושה דברים גיקיים, ולא מי שמתייחס לסביבה כגיק-אאוטסיידר. לפעמים זה פשוט מי שחבר בקבוצת "גיקים בישראל".

2 תגובות

נוב 29 2010

חייג ומשול

אני חושב שדי הרבה כבר נאמר על ההשפעות החברתיות של טלפונים סלולריים, של הזמינות הבלתי פוסקת, היתרונות, החסרונות, וכו’. על איך כולם מדברים אחד עם השני כל הזמן, בין אם בשיחות או ב-SMSים, רשת תקשורת פועמת ובלתי פוסקת. אבל מעניין דווקא לחשוב על אספקטים שבהם הטלפון הסלולרי דווקא מפרק מארגים חברתיים, ולא מאחד: המעבר של הטלפון מכלי תקשורת ציבורי, ואז משפחתי, ולבסוף – אישי ופרטי.

בשנים הראשונות של הטלפון, השימוש בו היה מוגבל, וציבורי – אפשר היה למצוא טלפונים בסניפי דואר, בחנויות ובבתי מרקחת, ומאוחר יותר במשרדים, במסעדות ואז גם בכל בית פרטי. מוטיב הבלש הפרטי שמקבל טלפונים בדיינר השכונתי שלו הוא די נפוץ ומקובל תרבותית. הטלפון היה משהו שדרש שיתוף פעולה של כמה גורמים לתפעל. פרטיות? אל תצחיקו אותי.

מאוחר יותר, כשהטלפון נכנס לכל בית, אז מספר טלפון היה דרך ליצור קשר עם המשפחה כולה. לא יכולת להחליט למי אתה מתקשר. קו שני לבית זה כבר מותרות מאוחרות, ולרוב מספר הטלפון היה כמו תיבת הדואר של הבית – כתובת אחידה של כל בני הבית. ברוב המקרים אי אפשר להוציא שיחות פרטיות, כי הטלפון נמצא בסלון או במטבח, בשטח הציבורי ביותר. ובטח שאי אפשר לקבל שיחות פרטיות בלי הרבה cloak and dagger מסתורי. אם המאהב מתקשר והבעל עונה, אין ברירה אלא לנתק באופן מחשיד.

אבל הטלפון הסלולרי יצר זיהוי חדש, אישי, בין אדם למספר טלפון. אם בשנות ה-90, בימים הראשונים, עוד היינו נתקלים פה ושם במצבים של טלפון סלולרי משותף – בין אם בעל ואשה שמעבירים את הטלפון ביניהם, או ילד שלוקח את הטלפון של אחד ההורים איתו כשהוא יוצא – אבל המודל הזה מהר מאד יצא משימוש, כי הטלפון, ומספר הטלפון האינדיבידואלי, מהר מאד הפך להיות דרך ליצור קשר ישיר עם מישהו. לא עם הבית שלו או עם העבודה שלו, אלא ישירות איתו. לא פלא שאנשים נקשרים לטלפונים שלהם, לא מניחים אותם מהיד ולוקחים אותם איתם לשירותים. הטלפון הסלולרי הוא אחד הגאדג’טים שהכי כרוכים בהגדרת הזהות העצמית. כתובת מגורים עוזרת למקם אותנו במרחב. שם ושם משפחה עוזרים לקשר אותנו למארג אנושי. אבל הטלפון הוא אנחנו, הוא הכתובת האישית שלנו בכל מקום, בכל זמן. שיחות, SMSים, ובימינו גם דואר ופייסבוק וכל הג’אז הזה. המסכים הקטנים, מהבחינה הזו, הם לא חסרון אלא יתרון: הם שומרים על פרטיות. הם מונעים ממישהו להסתכל על התכתובות שלנו מאחורי הגב. הם מאפשרים את השותפות סוד הזו, בין אדם לטלפון הסלולרי שלו.

(איפה הייתי? אה, כן)

אז מה שהטלפון גרם הוא להדגיש את האינדיווידואל כקבוצת יחוס חברתית. אין ספק שגם קודם לאימוץ הסלולרי, האדם לא היה רק הבית שבו הוא גר והעבודה בה הוא עובד. אבל ההקשרים החברתיים הללו הם אלה שביססו את המיקום שלו. רצית לתפוס מישהו? נסה בעבודה. הוא לא שם? תבדוק בבית. הוא גם לא שם? אולי אצל ההורים, האחות, המסעדה הקבועה או הסופרמרקט. אבל הזמינות של האדם היתה תלויה בסביבה שלו. עכשיו? המיקום של האדם הוא הטלפון שלו. ב-Microserfs, דאגלס קופלנד כותב על מייקל, אחת הדמויות הראשיות:

Michael lives in the other spare room down the hall [, but] more to the point, he announced he's moving to a personalized 1-800 number. That's where he really lives.

הדמויות של קופלנד אמנם חיות ב-1993, אבל הם כולם גיקים טכנולוגים, שמקדימים את הגל של שאר החברה: הדמויות גרות בבית משותף, חמישה אנשים, עם תשעה קווי טלפון. ב-1995, כשקופלנד כתב את הספר, טלפונים סלולריים עוד לא היו מאד נפוצים. אבל כבר אז אפשר לראות איך הם מתאימים כל כך לאורך החיים האינדיווידואליסטי, המפוצל, המפורק של שנות ה-90 והלאה. טכנולוגיה שנועדה לקשר, מחליפה בעצם את הקשרים הקיימים ומאפשרת לאדם להיות מנותק יותר מקודם.

* * *

אל תחשבו שאני אברח גם מהאימייל, או הפרופיל בפייסבוק, המשרת תפקיד דומה. בשנות ה-90, רוב האנשים עבדו עם תיבות הדואר שקיבלו מספקיות האינטרנט, תיבות דואר שקושרו לחשבון הלקוח בחברה. באופן לא מפתיע, לרוב היתה רק תיבה אחת כזו לבית, והיא לרוב שיחזרה את הדינמיקה של תיבת הדואר הפיזי של הבית. אבל מהר מאד החלו להגיע חלופות. הוטמייל הושקה ברביעי ביולי 1996, יום העצמאות האמריקאי, כדי לסמל את החופש מתיבות הדואר של הספקים, והיתה בין הראשונות שאפשרה לכל אחד, בקלות, לפתוח תיבת דואר אישית. היום, נדיר למצוא תיבת דואר שאינה אישית, או לפחות תפקידית. לקבל כתובת של מישהו בפורמט של “cohenfamily@sillyisp.net”, כמעט תמיד תיבה של ספק אינטרנט, הוא סימן היכר מובהק של עילגות טכנולוגי, ופתיחת חשבון פייסבוק משותף גורם לנו לרפלקס בחילה קל על הדביקות הבלתי נסבלת של הזוג – למרות שבעצם זה לא שונה מאד מתיבת הדואר היחידה, המשותפת, שנמצאת בכניסה לבית.

בונוס: תוסף הוורדפרס שלי שמקשר לפוסטים דומים הביא לי פוסט מהעבר ששכחתי ממנו לחלוטין, שרוטן ומקטר בדיוק על התופעה הזו של זוגות שפותחים פרופיל משותף בפייסבוק. דביק דביק דביק.

3 תגובות

נוב 28 2009

ביתו של אדם מבצרו

יש כל מיני דברים מעניינם שקורים בחברה שלנו למונחים כמו “משפחה” או “בית” עם הטכנולוגיה, ולמנהגים והטקסים שסביבם. הרבה כבר דיברו, אני חושב, על זה שמספר טלפון הפך להיות ערוץ תקשורת אישי ולא משפחתי, שקשור לאדם ספציפי ולא לבית בו הוא נמצא – והוא בתורו החליף, לפחות על פי סרטי הפילם נואר הישנים, את הפאב או הדיינר השכונתי עם הטלפון הציבורי והבארמן ששומר בשבילך הודעות.

אבל אני חושב שהמעבר לטלפונים אישיים גרר עוד שינוי ביחס בין הפרט וביתו, לפחות אצלי, ולפחות בהוויה הרווקית ותל-אביבית שלי, ומעניין אותי לדעת אם זה ככה גם אצל אחרים.

ביקור בבית של מישהו כרוך בתיאום מראש. משפטים כמו “עברתי באזור אז קפצתי להגיד שלום” מרגישים אנכרוניסטים בימינו. מילא הלקפוץ לבקר – אנחנו רחוקים כבר עשורים רבים מהזמן שפגוש מישהו היה אמצעי התקשורת המהיר והזמין ביותר – אבל הלהופיע ללא התראה נהיה מיושן גם הוא, כשלכולם יש טלפונים סלולריים זמינים.

פעמיים היום עברתי ליד בית של מישהו ושקלתי – או שהייתי צריך – לקפוץ להגיד שלום. בשני המקרים האינסטינקט הראשוני שלי לא היה לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת, אלא להרים טלפון. על פניו, זה היה טפשי – הרי אני בכל מקרה אדפוק בדלת דקה אחרי אחרי שאודיע על בואי. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שדפיקה על הדלת ללא התרעה טלפונית מראש מרגיש לי הרבה יותר… פולשני. כאילו אני מכריח את הבן-אדם להכניס אותי הביתה, או לפחות להתייחס אלי, ולא נותן לו את ההזדמנות להגיד “שמע, אני עייף ועסוק, אולי תקפוץ פעם אחרת”. כאילו לשים את עצמי על מפתן הדלת זו כבר חדירה למרחב הביתי שלו, הרבה יותר מטלפון.

זה רק אני שמרגיש ככה, או שאנשים אחרים, אתם נגיד, גם מרגישים ככה? אתם חושבים שזה תופס לאנשים שגרים לבד (כמו שאני האנשים שלי מהיום) באותה צורה שתופס לזוג, או למשפחה, או לדירת שותפים?

15 תגובות

יול 22 2009

המחיר הסמוי של החברה המערבית, או: אוטופיה תעשייתית לעניים

ניל גיימן, בספריו ובספרי הקומיקס, אוהב לבנות מציאות אלטרנטיבית שמתחבאת מאחורי הקלעים של החיים שלנו. בכל מקום אנחנו מלבישים על העולם את הציפיות שלנו ואת הנורמות שלנו, ולא רואים את הדברים שקורים בעומק – שדים ומפלצות, קסמים ונפלאות. בני אדם הולכים להם על רצפת זכוכית דקה, ומזדעזעים כשהיא נסדקת והמציאות צפה למעלה.

It means the world’s about as solid and as reliable as a layer of scum on the top of a well of black water that goes on forever, and there are things in the depths that I don’t even want to think about

     Rose, Sandman #16

גיימן לא באמת מדבר כאן על שדים ומפלצות. לא רק. כל החיים המודרניים שלנו, בחברה המערבית, בנויה שכבות על גבי שכבות, כשכל אחד מדחיק את השכבות שמתחת. אנחנו לא באמת רוצים לדעת לאיפה הולך החרא כשאנחנו מורידים את המים. אנחנו לא באמת רוצים לדעת איך דברים מגיעים למכולת. אנחנו מעלימים עין מהרבה דברים שמתחזקים את החברה המודרנית שלנו, את החשמל והכבישים, כי אם אנחנו נכיר בהם אנחנו נצטרך לוותר על הרבה מהנוחות שלנו.

טל גוטמן כתב היטב לאחרונה על תעשיית “יצרני התוכן”, ועל איך תעשיית הפרסום מרדדת לנו את התכנים. ויוסי גורביץ כתב גם הוא על מחירם הסמוי של הגאדג’טים, ועל זה שבשביל שאנחנו נוכל לקנות נגן מוזיקה חדש ב-200 שקל, צריכה להיות תעשיה שלמה על סף עבדות איפשהו בעולם השלישי.

אז הנה, שוב יצאתי סוציאליסט בעל כורחי.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר.

כי בכל זאת אני לא לגמרי סוציאליסט. ואני מאמין שהעולם השלישי יוכל לצאת מהמצב הכלכלי שלו. ואני מאמין, באופטימיות אולי, שהעולם הראשון, המתועש, עובר מחזורים של נצלנות שבסופה מוסרניות. ובמקביל לניצול של כח האדם באסיה גם אסיה עצמה מתפתחת, ויום אחד כבר אי אפשר יהיה לנצל אותם בזול כמו שאי אפשר כבר לנצל את מזרח אירופה. ואז זה יעבור לאפריקה, אבל גם שם התהליך ימשיך. ואז יגיע היום (במהרה בימינו וכו’) שהחברה המתועשת סיימה לתעש את כל מה שהיה לתעש. ואז היא תעמוד בפני משבר.

לארה”ב זה קרה בסוף המאה ה-19, כשנגמרה לה היבשת. אומה שקמה על עקרון כיבוש הספר המשיכה מערבה עד שנגמר לה לאיפה, עברה משבר, ונאלצה להמציא את עצמה מחדש, ממעצמה חקלאית למעצמה טכנולוגית. ועוד הרבה דברים אחרים, כמובן.

ככה גם יקרה לעולם התעשייתי, כשמנוע הצמיחה יאבד את הדלק שלו. יתכן שהטכנולוגיה תאפשר לנו להתקדם למקום טוב יותר, נקי יותר. יתכן שלא. אבל החברה התעשייתית שלנו צריכה את העולם השלישי לא פחות משהיא צריכה פלדה ונפט. וכשאלה יגמרו, משהו יהיה חייב להשתנות.

4 תגובות

מאי 01 2009

שתי מחשבות על מיסוי באמצע הלילה

רוב הויכוחים על איך אמור לעבוד המיסוי בחברה – בין אם עם אנשים אחרים או ביני לבין עצמי – מגיעים בסופו של דבר לוויכוח על צדק. על האם זה צודק לקחת יותר כסף מאדם אחד, פרופורציונאלית, רק בגלל שהוא מרוויח יותר. על פניו, חשוב לשמור כאן על שוויון ועל צדק חלוקתי. אבל אני מרגיש שיש הבדל שהוא יותר מאשר כמותי בין לקחת 1,000 ש”ח ממישהו שמרוויח 5,000, לבין לקחת 10,000 ש”ח ממישהו שמרוויח 50,000. כי המצבים שלהם לא מקבילים, בשום צורה חוץ מאשר של מספרים על נייר.  כי אפשר לדבר הרבה על צדק ולהתייחס לשני האנשים כשווים ולקחת משניהם אחוז שווה, אבל בסופו של דבר אחד נשאר ביד עם 40,000 ש”ח, ואחד בקושי סוגר את החודש. וכאן נכנס ההבדל האיכותי ביניהם, וכאן צריכה המדינה להכניס שיקול שהוא מעבר לצדק החלוקתי, והוא צדק חברתי. כי יש רמה בסיסית אלה המדינה צריכה לדאוג שאזרחיה יגיעו.

* * *

ואם כבר בצדק חלוקתי עסקנו, אני חושב שבסופו של דבר, רוב האוכלוסיה לא באמת מתנגדת לשלם מס הכנסה, אפילו מס גבוה יותר פרופורציונאלית, אם הם רק היו מרגישים שהמיסים הללו באים לידי ביטוי. אני אפילו לא מדבר כאן על לקבל מהמדינה זכויות יתר תמורת המיסוי המוגבר. אני מדבר כאן פשוט על קבלת השירותים הבסיסיים אותם המסים הללו מממנים: שירותי בריאות יעילים ואמינים, שירותי חינוך שלא דורשים השלמות ותוספי-תשלום. תשתיות לאומיות יעילות. אבל אנשים מאבדים אמון במערכת הממלכתית, ולכן כואב להם לשלם לה. הם רוצים את הכסף אצלהם ביד בשביל ללכת לחלופות פרטיות, מרפאות מומחים ומורים צמודים. שפר את האמון בממשלה – מנעת הרבה מתחים חברתיים שנובעים מתחושת הפרה של הצדק החלוקתי.

* * *

ואני עדיין לא רואה את עצמי כסוציאליסט.

12 תגובות

מרץ 11 2009

איכות היא באוזני המתבונן

שוב מתפרסם מחקר המראה הבדלים בין צעירים וזקנים. שוב אנשים נזעקים על פגיעה בערכי האיכות המקודשים. שוב אנשים מפרשים בצורה חסרת שחר את הממצאים.

הכותרת הסנסציונית בגיזמודו אתמול היא “האייפוד והנוער השמידו את המוזיקה”. יותר דרמטי מזה אי אפשר להיות. “המחקר” המצוטט – an informal test בלי ממש הקפדה על מתודולוגיה – משמיע לסטודנטים קטעי מוזיקה בסגנונות שונים, בצורות קידוד שונות. גם מוזיקה דיגיטלית לא מכווצת בכלל, גם MP3 במגוון איכויות, ודברים שביניהם.

התוצאות שכה החרידו את המרצה? יותר ויותר צעירים, לאורך שש השנים בהן נערך המחקר, העדיפו את המוזיקה שלהם בפורמט MP3, עם אובדן התדרים שמלווה את הקידוד. המסקנה המתבקשת? האייפודים הרסו את היכולת של הנוער להאזין למוזיקה באיכות טובה, והם הורגלו ל-mp3ים “מחורבנים”, כדברי המאמר. זה נוער זה? זה בררה.

אבל הבעיה כאן היא לא העדפה לאיכות נמוכה. ואני בכוונה הדגשתי את המילה איכות כאן כבר פעמיים. כי הטעות האמיתית של החוקר ושל גיזמודו היא לבלבל בין איכות לבין נאמנות למקור. איכות של מוזיקה היא תכונה סובייקטיבית. כן, גם האיכות הטכנית, לא רק המוזיקלית. אין ספק שמבחינת הנאמנות, ה-audio fidelity, קבצי ה-mp3 נופלים מהגרסאות הבלתי-מכווצות, בעלות ה-bitrate הגבוה. אבל נאמנות הצליל היא רק חלק ממכלול השיקולים שנקרא איכות, למרות שהוא לרוב מוחלף איתו. גם הזמינות היא פרמטר טכני של הקידוד. גם גודל הקובץ, וזמן ההורדה שלו, והמחיר. ומכלול השיקולים הזה גרם לכך שפורמט MP3 יהיה הפורמט הדומיננטי – כי הנאמנות של הצליל היתה טובה מספיק כדי לא להפוך לגורם מכשיל, ושאר הפרמטרים התכנסו לכדי הפורמט המועדף. ומכיוון שנאמנות הצליל באה יד ביד עם הפרמטרים האחרים – אין לי אפשרות לשחק איתם, לקבל נאמנות צליל גבוהה עם קבצים קטנים, למשל – אז אנשים למדו לקשר בין איכות, כלומר סך ההנאה שלהם מהמוצר, לבין האיכות ה-MP3ית. כי הרי לזה הם רגילים, וכל דבר אחר, כמו נאמנות צליל גבוהה, חורג מאיך שהם רגילים לצרוך את המוזיקה שלהם. העובדה שנאמנות הצליל גבוהה יותר לא הופכת את האיכות לגבוהה יותר – מערך השיקולים הוא לא לינארי. כמו שאוויר רווי-חמצן לא בהכרח טוב יותר לגוף מאשר אוויר עם אחוז חמצן רגיל.

אני לא בא לטעון לרגע שעם קבלתם של ההמונים את נאמנות הצליל של ה-MP3, היא עכשיו נאמנות הצליל הנכונה, הטובה או העדיפה. היא פשוט הסטנדרטית, השלטת, הנפוצה. אנשים שמעדיפים נאמנות צליל גבוהה יותר הם עכשיו connoiseurs, אניני-שמע. תמיד יש אנשים שהטעם שלהם –בין אם באוכל, בטלוויזיה או בספרות – הוא שונה, או מעודן יותר, מאשר המיינסטרים. זה לא מפתיע אף אחד. השאלה היא למה אנשים מתפלאים שיש הבדלה כזו גם בפרמטר טכני כמו נאמנות הצליל.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים