ארכיון התגית 'חברה מקוונת'

Nov 29 2010

חייג ומשול

אני חושב שדי הרבה כבר נאמר על ההשפעות החברתיות של טלפונים סלולריים, של הזמינות הבלתי פוסקת, היתרונות, החסרונות, וכו’. על איך כולם מדברים אחד עם השני כל הזמן, בין אם בשיחות או ב-SMSים, רשת תקשורת פועמת ובלתי פוסקת. אבל מעניין דווקא לחשוב על אספקטים שבהם הטלפון הסלולרי דווקא מפרק מארגים חברתיים, ולא מאחד: המעבר של הטלפון מכלי תקשורת ציבורי, ואז משפחתי, ולבסוף – אישי ופרטי.

בשנים הראשונות של הטלפון, השימוש בו היה מוגבל, וציבורי – אפשר היה למצוא טלפונים בסניפי דואר, בחנויות ובבתי מרקחת, ומאוחר יותר במשרדים, במסעדות ואז גם בכל בית פרטי. מוטיב הבלש הפרטי שמקבל טלפונים בדיינר השכונתי שלו הוא די נפוץ ומקובל תרבותית. הטלפון היה משהו שדרש שיתוף פעולה של כמה גורמים לתפעל. פרטיות? אל תצחיקו אותי.

מאוחר יותר, כשהטלפון נכנס לכל בית, אז מספר טלפון היה דרך ליצור קשר עם המשפחה כולה. לא יכולת להחליט למי אתה מתקשר. קו שני לבית זה כבר מותרות מאוחרות, ולרוב מספר הטלפון היה כמו תיבת הדואר של הבית – כתובת אחידה של כל בני הבית. ברוב המקרים אי אפשר להוציא שיחות פרטיות, כי הטלפון נמצא בסלון או במטבח, בשטח הציבורי ביותר. ובטח שאי אפשר לקבל שיחות פרטיות בלי הרבה cloak and dagger מסתורי. אם המאהב מתקשר והבעל עונה, אין ברירה אלא לנתק באופן מחשיד.

אבל הטלפון הסלולרי יצר זיהוי חדש, אישי, בין אדם למספר טלפון. אם בשנות ה-90, בימים הראשונים, עוד היינו נתקלים פה ושם במצבים של טלפון סלולרי משותף – בין אם בעל ואשה שמעבירים את הטלפון ביניהם, או ילד שלוקח את הטלפון של אחד ההורים איתו כשהוא יוצא – אבל המודל הזה מהר מאד יצא משימוש, כי הטלפון, ומספר הטלפון האינדיבידואלי, מהר מאד הפך להיות דרך ליצור קשר ישיר עם מישהו. לא עם הבית שלו או עם העבודה שלו, אלא ישירות איתו. לא פלא שאנשים נקשרים לטלפונים שלהם, לא מניחים אותם מהיד ולוקחים אותם איתם לשירותים. הטלפון הסלולרי הוא אחד הגאדג’טים שהכי כרוכים בהגדרת הזהות העצמית. כתובת מגורים עוזרת למקם אותנו במרחב. שם ושם משפחה עוזרים לקשר אותנו למארג אנושי. אבל הטלפון הוא אנחנו, הוא הכתובת האישית שלנו בכל מקום, בכל זמן. שיחות, SMSים, ובימינו גם דואר ופייסבוק וכל הג’אז הזה. המסכים הקטנים, מהבחינה הזו, הם לא חסרון אלא יתרון: הם שומרים על פרטיות. הם מונעים ממישהו להסתכל על התכתובות שלנו מאחורי הגב. הם מאפשרים את השותפות סוד הזו, בין אדם לטלפון הסלולרי שלו.

(איפה הייתי? אה, כן)

אז מה שהטלפון גרם הוא להדגיש את האינדיווידואל כקבוצת יחוס חברתית. אין ספק שגם קודם לאימוץ הסלולרי, האדם לא היה רק הבית שבו הוא גר והעבודה בה הוא עובד. אבל ההקשרים החברתיים הללו הם אלה שביססו את המיקום שלו. רצית לתפוס מישהו? נסה בעבודה. הוא לא שם? תבדוק בבית. הוא גם לא שם? אולי אצל ההורים, האחות, המסעדה הקבועה או הסופרמרקט. אבל הזמינות של האדם היתה תלויה בסביבה שלו. עכשיו? המיקום של האדם הוא הטלפון שלו. ב-Microserfs, דאגלס קופלנד כותב על מייקל, אחת הדמויות הראשיות:

Michael lives in the other spare room down the hall [, but] more to the point, he announced he’s moving to a personalized 1-800 number. That’s where he really lives.

הדמויות של קופלנד אמנם חיות ב-1993, אבל הם כולם גיקים טכנולוגים, שמקדימים את הגל של שאר החברה: הדמויות גרות בבית משותף, חמישה אנשים, עם תשעה קווי טלפון. ב-1995, כשקופלנד כתב את הספר, טלפונים סלולריים עוד לא היו מאד נפוצים. אבל כבר אז אפשר לראות איך הם מתאימים כל כך לאורך החיים האינדיווידואליסטי, המפוצל, המפורק של שנות ה-90 והלאה. טכנולוגיה שנועדה לקשר, מחליפה בעצם את הקשרים הקיימים ומאפשרת לאדם להיות מנותק יותר מקודם.

* * *

אל תחשבו שאני אברח גם מהאימייל, או הפרופיל בפייסבוק, המשרת תפקיד דומה. בשנות ה-90, רוב האנשים עבדו עם תיבות הדואר שקיבלו מספקיות האינטרנט, תיבות דואר שקושרו לחשבון הלקוח בחברה. באופן לא מפתיע, לרוב היתה רק תיבה אחת כזו לבית, והיא לרוב שיחזרה את הדינמיקה של תיבת הדואר הפיזי של הבית. אבל מהר מאד החלו להגיע חלופות. הוטמייל הושקה ברביעי ביולי 1996, יום העצמאות האמריקאי, כדי לסמל את החופש מתיבות הדואר של הספקים, והיתה בין הראשונות שאפשרה לכל אחד, בקלות, לפתוח תיבת דואר אישית. היום, נדיר למצוא תיבת דואר שאינה אישית, או לפחות תפקידית. לקבל כתובת של מישהו בפורמט של “cohenfamily@sillyisp.net”, כמעט תמיד תיבה של ספק אינטרנט, הוא סימן היכר מובהק של עילגות טכנולוגי, ופתיחת חשבון פייסבוק משותף גורם לנו לרפלקס בחילה קל על הדביקות הבלתי נסבלת של הזוג – למרות שבעצם זה לא שונה מאד מתיבת הדואר היחידה, המשותפת, שנמצאת בכניסה לבית.

בונוס: תוסף הוורדפרס שלי שמקשר לפוסטים דומים הביא לי פוסט מהעבר ששכחתי ממנו לחלוטין, שרוטן ומקטר בדיוק על התופעה הזו של זוגות שפותחים פרופיל משותף בפייסבוק. דביק דביק דביק.

3 תגובות

Jun 14 2009

שינויים בהרגלי הגלישה

היום לפני חמש שנים, ב-16 ליוני 2004, ישבתי לי בקפה נונה ברחוב אבן גבירול1. הידיים שלי רעדו. משהו נתקע לי בגרון, אני לא בטוח מה. הכנסתי את כרטיס ה-PCMCIA לתוך חריץ ההרחבה של המחשב הנייד וראיתי את מילות הקסם מופיעות על המסך בפעם הראשונה: Wireless Network Found.

אני לא התרגשתי ככה מאז שנת 1989, כשבפעם הראשונה ראיתי תווי ASCII מופיעים להם על המסך שלי, שורה אחר שורה, בקצב של 1200 ביטים לשניה, כשהתחברתי לראשונה ל-BBS. זה היה… מדהים. מידע ממחשב מרוחק מופיע אצלי על המסך, בזמן אמיתי. העולם האמיתי נדחק לו לירכתי הבמה, ואני נמצא עמוק בסרט מדע בדיוני. העתיד כבר כאן. שוב דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

ככה הרגשתי גם ב-2004. אני חושב שלא הצלחתי להחניק צחקוק נרגש כשראיתי את גוגל מופיע על המחשב שלי, סתם ככה, מהאוויר. מיד עדכנתי את הבלוג שלי, כמובן, כי באותה תקופה הכל היה חייב לעלות מיד ל-LJ, אבל שוב היתה כאן תחושה של… העתיד בפתח. שינוי פרדיגמה. שינוי שהוא לא רק טכנולוגי אלא חברתי ותרבותי.

אני חושב שצדקתי בנבואות שלי בשני המקרים. ב-1990 חזרתי לארץ עם מודם 2400BPS והתחברתי לקהילת ה-BBSים והדואר האלקטרוני של אולטינט באותה התקופה. שם שמעתי על האינטרנט, והתחברתי לאחד מספקי הרשת הראשונים, DataServe, לחיבור יוניקס. משם, כמו שאומרים, הכל היסטוריה. מאז 2004 התחלתי להסתובב עם הלפטופ לכל מקום, לחפש רשתות אלחוטיות. בהתחלה היו מעט – נונה היה בין המקומות הראשונים שסיפרו רשת אלחוטית. השמועות דיווחו על אי של Wifi באזור כיכר מסריק, אבל זה אף פעם לא עבד. הייתי הולך הרבה לקפה ג’ו בחשמונאים אז, למרות המיקום, בשביל השילוב המנצח של מזגן, חשמל ורשת – אז עוד היה צריך לבקש רשות לחבר את המחשב לחשמל, לא כמו היום.

אז החיבור לאינטרנט, ממשיכם של ה-BBSים, לא נעלם. הוא פשוט נטמע ביום-יום, הפך להיות חלק משגרת החיים שלנו. גם הגלישה האלחוטית הפכה לברורה מאליה, למרות שהטכנולוגיה עצמה משתנה – כמו שהאינטרנט החליף את ה-BBSים, ככה גם החיבור הסלולרי מחליף לאט לאט את ה-wifi, פשוט כי לחברות הסלולר כבר יש תשתית פרוסה בכל מקום. אבל מה הפרדיגמה הבאה? ב-1989 ראיתי איך אנחנו עוברים ממחשבים מבודדים למחשבים מחוברים. ב-2004 ראיתי איך החיבור נהיה אוטומטי, שקוף, בלתי פוסק. מה הלאה? אני לא יודע. אני רק מחכה בקוצר רוח.

 


1. לא, הם לא שילמו לי בשביל להזכיר אותם כאן. חלאס! נגמר הסיפור! לאף אחד כבר לא איכפת!

2. תגידו, אתם כאלה שקוראים הערות-שוליים גם כשלא שלחו אתכם אליהן? תרימו יד אם קראתם את זה לפני שהגעתם לסוף!

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים