ארכיון התגית 'היסטוריה'

ספט 29 2012

הנזיר החשמלי

“ראשית, באפריל 1746, העביר [אב המנזר נולה (Nollet)] את הזרם האגור בצנצנות ליידן דרך שרשרת המורכבת מ-180 מחברי המשמר המלכותי בפריס, וזמן מועט מאוחר יותר ביצע ניסוי דומה, אך גדול יותר, במנזר הקרתוזי.

באמצעות חוטי ברזל אשר נמתחו בין כל שני נזירים, הוא יצר מעגל גדול, בהיקף של כ-1,600 מטר, ודרכו הוא שחרר את המטען של צנצנותיו. בכל המקרים, התוצאה היתה שברגע שחרור המטען, כל האנשים במסלול קפצו, ובכך הראו שמכת החשמל הורגשה אצל כולם באותו רגע ובאותה עוצמה”.

“היסטוריה של טלגרפיה חשמלית, עד שנת 1837”, ג’ון ג’וסף פאהי, 1884

עוד נדבך לרשימה המכובדת של תרומתם של מסדרי הנזירים למדע המודרני.

2 תגובות

נוב 29 2010

חייג ומשול

אני חושב שדי הרבה כבר נאמר על ההשפעות החברתיות של טלפונים סלולריים, של הזמינות הבלתי פוסקת, היתרונות, החסרונות, וכו’. על איך כולם מדברים אחד עם השני כל הזמן, בין אם בשיחות או ב-SMSים, רשת תקשורת פועמת ובלתי פוסקת. אבל מעניין דווקא לחשוב על אספקטים שבהם הטלפון הסלולרי דווקא מפרק מארגים חברתיים, ולא מאחד: המעבר של הטלפון מכלי תקשורת ציבורי, ואז משפחתי, ולבסוף – אישי ופרטי.

בשנים הראשונות של הטלפון, השימוש בו היה מוגבל, וציבורי – אפשר היה למצוא טלפונים בסניפי דואר, בחנויות ובבתי מרקחת, ומאוחר יותר במשרדים, במסעדות ואז גם בכל בית פרטי. מוטיב הבלש הפרטי שמקבל טלפונים בדיינר השכונתי שלו הוא די נפוץ ומקובל תרבותית. הטלפון היה משהו שדרש שיתוף פעולה של כמה גורמים לתפעל. פרטיות? אל תצחיקו אותי.

מאוחר יותר, כשהטלפון נכנס לכל בית, אז מספר טלפון היה דרך ליצור קשר עם המשפחה כולה. לא יכולת להחליט למי אתה מתקשר. קו שני לבית זה כבר מותרות מאוחרות, ולרוב מספר הטלפון היה כמו תיבת הדואר של הבית – כתובת אחידה של כל בני הבית. ברוב המקרים אי אפשר להוציא שיחות פרטיות, כי הטלפון נמצא בסלון או במטבח, בשטח הציבורי ביותר. ובטח שאי אפשר לקבל שיחות פרטיות בלי הרבה cloak and dagger מסתורי. אם המאהב מתקשר והבעל עונה, אין ברירה אלא לנתק באופן מחשיד.

אבל הטלפון הסלולרי יצר זיהוי חדש, אישי, בין אדם למספר טלפון. אם בשנות ה-90, בימים הראשונים, עוד היינו נתקלים פה ושם במצבים של טלפון סלולרי משותף – בין אם בעל ואשה שמעבירים את הטלפון ביניהם, או ילד שלוקח את הטלפון של אחד ההורים איתו כשהוא יוצא – אבל המודל הזה מהר מאד יצא משימוש, כי הטלפון, ומספר הטלפון האינדיבידואלי, מהר מאד הפך להיות דרך ליצור קשר ישיר עם מישהו. לא עם הבית שלו או עם העבודה שלו, אלא ישירות איתו. לא פלא שאנשים נקשרים לטלפונים שלהם, לא מניחים אותם מהיד ולוקחים אותם איתם לשירותים. הטלפון הסלולרי הוא אחד הגאדג’טים שהכי כרוכים בהגדרת הזהות העצמית. כתובת מגורים עוזרת למקם אותנו במרחב. שם ושם משפחה עוזרים לקשר אותנו למארג אנושי. אבל הטלפון הוא אנחנו, הוא הכתובת האישית שלנו בכל מקום, בכל זמן. שיחות, SMSים, ובימינו גם דואר ופייסבוק וכל הג’אז הזה. המסכים הקטנים, מהבחינה הזו, הם לא חסרון אלא יתרון: הם שומרים על פרטיות. הם מונעים ממישהו להסתכל על התכתובות שלנו מאחורי הגב. הם מאפשרים את השותפות סוד הזו, בין אדם לטלפון הסלולרי שלו.

(איפה הייתי? אה, כן)

אז מה שהטלפון גרם הוא להדגיש את האינדיווידואל כקבוצת יחוס חברתית. אין ספק שגם קודם לאימוץ הסלולרי, האדם לא היה רק הבית שבו הוא גר והעבודה בה הוא עובד. אבל ההקשרים החברתיים הללו הם אלה שביססו את המיקום שלו. רצית לתפוס מישהו? נסה בעבודה. הוא לא שם? תבדוק בבית. הוא גם לא שם? אולי אצל ההורים, האחות, המסעדה הקבועה או הסופרמרקט. אבל הזמינות של האדם היתה תלויה בסביבה שלו. עכשיו? המיקום של האדם הוא הטלפון שלו. ב-Microserfs, דאגלס קופלנד כותב על מייקל, אחת הדמויות הראשיות:

Michael lives in the other spare room down the hall [, but] more to the point, he announced he's moving to a personalized 1-800 number. That's where he really lives.

הדמויות של קופלנד אמנם חיות ב-1993, אבל הם כולם גיקים טכנולוגים, שמקדימים את הגל של שאר החברה: הדמויות גרות בבית משותף, חמישה אנשים, עם תשעה קווי טלפון. ב-1995, כשקופלנד כתב את הספר, טלפונים סלולריים עוד לא היו מאד נפוצים. אבל כבר אז אפשר לראות איך הם מתאימים כל כך לאורך החיים האינדיווידואליסטי, המפוצל, המפורק של שנות ה-90 והלאה. טכנולוגיה שנועדה לקשר, מחליפה בעצם את הקשרים הקיימים ומאפשרת לאדם להיות מנותק יותר מקודם.

* * *

אל תחשבו שאני אברח גם מהאימייל, או הפרופיל בפייסבוק, המשרת תפקיד דומה. בשנות ה-90, רוב האנשים עבדו עם תיבות הדואר שקיבלו מספקיות האינטרנט, תיבות דואר שקושרו לחשבון הלקוח בחברה. באופן לא מפתיע, לרוב היתה רק תיבה אחת כזו לבית, והיא לרוב שיחזרה את הדינמיקה של תיבת הדואר הפיזי של הבית. אבל מהר מאד החלו להגיע חלופות. הוטמייל הושקה ברביעי ביולי 1996, יום העצמאות האמריקאי, כדי לסמל את החופש מתיבות הדואר של הספקים, והיתה בין הראשונות שאפשרה לכל אחד, בקלות, לפתוח תיבת דואר אישית. היום, נדיר למצוא תיבת דואר שאינה אישית, או לפחות תפקידית. לקבל כתובת של מישהו בפורמט של “cohenfamily@sillyisp.net”, כמעט תמיד תיבה של ספק אינטרנט, הוא סימן היכר מובהק של עילגות טכנולוגי, ופתיחת חשבון פייסבוק משותף גורם לנו לרפלקס בחילה קל על הדביקות הבלתי נסבלת של הזוג – למרות שבעצם זה לא שונה מאד מתיבת הדואר היחידה, המשותפת, שנמצאת בכניסה לבית.

בונוס: תוסף הוורדפרס שלי שמקשר לפוסטים דומים הביא לי פוסט מהעבר ששכחתי ממנו לחלוטין, שרוטן ומקטר בדיוק על התופעה הזו של זוגות שפותחים פרופיל משותף בפייסבוק. דביק דביק דביק.

3 תגובות

אוג 08 2009

עוד קוקטייל פוליטי

…ועוד אגדה אורבנית שהלכה לעזאזל.

כשסיפרו לי לראשונה על קוקטייל הקוּבַּה ליבּרה (“קובה חופשית”), שהוא בסופו של דבר רום וקולה עם קצת ליים, סיפרו לי שהוא קיבל את שמו ממהגרים קובניים שברחו לארצות הברית אחרי המהפכה בקובה בשנות ה-50. הסיפור לווה באזהרה: השם של הקוקטייל הוא פוליטי, ואם תזמין אותו בהאוונה, אתה צפוי להיות מסומן כתומכם של הגולים בפלורידה ולחטוף איזו סכין. דמיינו, אם כך, את אכזבתי לגלות, בהכנת מכתם זה, כי השמועה חסרת כל קשר למציאות.

“פור קובה ליברה” (למען קובה חופשית) היה סיסמת הקרב של הקובניים לעצמאות מספרד, עצמאות שעמדה בלב מלחמת ספרד-ארה”ב ב-1898. ב-1900 התחילו להגיע משלוחים סדירים של קוקה-קולה לקובה, וככל הנראה – השמועות מעורפלות – בשנה הזו חשב מישהו לערבב את המשקה החדש עם הכוהל הישן. הרבה הרבה לפני שגווארה ובטיסטה נולדו הקוקטייל כבר צבר פופולריות, וב-1945 כבר שרו האחיות אנדרוז את להיט הרדיו Rum and Coca Cola.

אבל גם אם הפליטים הקובניים לא המציאו את המשקה, וגם לא נתנו לו את השם המהפכני שלו, אני עדיין יכול לקוות שיש לו ערך פוליטי כלשהו. אבל לא הייתי אף פעם בקובה. ומעט הספרדית שיש לי לא מספיקה כדי להבין אם יש איזה עניין פוליטי/תרבותי סביב השם הזה, או שסתם שיקרו לי בנושא הזה בצעירותי, כמו על דברים רבים אחרים.

בסופו של דבר, יש רק דבר אחד שרלבנטי: קובה ליברה, הקוקטייל עצמו? לא כזה טעים.

תגובה אחת

אוג 06 2009

קוקטייל פוליטי

במקומות שונים בעולם מקובל לשתות משקה המורכב משתי בירות מעורבבות. בצ’כיה ראיתי אותם מערבבים סטרופרמן כהה ובהירה ביחד. באנגליה, כך קראתי, מוזגים גינס עד אמצע הכוס, ומשלימים בביטר (bitter) כלשהו. אבל הווריאציה החביבה עלי היא האמריקאית, המכונה Black and Tan.

All-IrishBlackAndTan_LBlack and Tan, כהלכתו, מורכב מחצי כוס של pale ale כלשהו, ומעליו שופכים בזהירות, מעל כפית הפוכה כדי שלא יתערבב, גינס עד למילוי הכוס. השכבות הצבעוניות נשמרות בגלל הצפיפות השונה של הבירות, והתוצאה היא, בגדול, בירה עם צבעים מגניבים. שחור למעלה ו…חום כזה, נו. בערך חאקי, שידוע באנגלית כ-Tan. יש לנו Black & Tan.

הבעיה מתחילה מזה שהמשקה נתפס, לפחות באמריקה, כמשקה אירי. השימוש בגינס די אינדיקטיבי, וכמו בתמונה שהבאתי כאן משמאל, ניתן גם לשלב אייל אירי בתחתית. השיוך האירי כל-כך חזק שלפני שלוש שנים בן&ג’רי’ס הוציאו טעם מיוחד של גלידה לכבוד חג סט.פטריק בשם Black and Tan, המושפע מהמשקה. כאן התחילו הבעיות. כאן – וב-1920.

מסתבר שבתחילת המאה ה-20, בזמן מאבקי השחרור של אירלנד מהאנגלים, הקימו האנגלים יחידה של מתנדבים אנגלים שבאו לאירלנד כדי לעזור לדיכוי המרידות. כ-10,000 איש התנדבו, רובם יוצאי מלחמת העולם הראשונה, ומתוקף מחסור במדי צבא מתאימים הם צוידו במכנסי חאקי בלבד, כשהם לובשים חולצות כהות מעודפי הצבא או המשטרה – משם זכתה היחידה לכינוי ה-Black and Tans. היחידה לא זכתה לפיקוח ומשמעת רציניים עם הגעתה, ולכן היתה ידועה באלימות וברוטליות קיצוניות אפילו יחסית לשאר כוחות הדיכוי האנגליים. עד היום, 90 שנה אחרי, הכינוי “black and tan” הוא שם גנאי של לאומנים איריים לאנגלים בארצם.

לכן בן&ג’רי’ס הופתעו מההתנגדות של מהגרים איריים – וצאצאים של מהגרים אירים – לגלידה החדשה שלהם. הגלידה הוחזרה מיד למפעל ולא חזרה שוב למדפים, ותשקוט הארץ.

אז תזכרו – תרבות השתיה שונה מארץ לארץ. בהולנד ירימו גבה אם תזמינו חצי ליטר בירה ולא כוס קטנה של שליש, ובאמריקה אוהבים להגיש אותה בקנקנים גדולים לשולחן ושאנשים ימזגו לעצמם. אבל יש גם הבדלים שיגרמו למישהו לתת לכם אגרוף, ולכן כדאי לדעת איך להזהר מקוקטיילים פוליטיים. אל תזמינו Black & Tan באירלנד*.

 

 


* יש אנשים באינטרנט, אנשים רעים, שיגידו לכם שברוב המקרים כבר אין בעיה להזמין את המשקה הזה באירלנד. ושכבר עברו מספיק דורות, ושהכל נשכח. יכול להיות שהם צודקים. אבל למה להרוס סיפור טוב?

אין תגובות

ינו 08 2009

נוח על משכבך בשלום, הקיסר נורטון

 

Everybody understands Mickey Mouse. Few understand Hermann Hesse. Hardly anybody understands Einstein. And nobody understands Emperor Norton.

396px-Emperor_Joshua_A._Norton_Iלא רבים יודעים שלארצות הברית – הרפובליקה הדמוקרטית הארכטיפית, שקמה על התנגדות לעריצות של המלוכה – היה פעם מלך. לא, לא סתם מלך: קיסר!

ב-1859 קם לו ג’ושוע אברהם נורטון, שנולד באנגליה וגדל בדרום אפריקה, שבנה את הונו מנדל”ן בסן-פרנסיסקו המתרחבת ואיבד את כולו בהימור על שוק הסחורות, והכריז על עצמו כקיסרה הראשון של ארצות הברית. 

הוא קרא לפיזורו של הקונגרס עקב שחיתות, ודרש מהצבא לפזרו בכח לכשהתעלם מדרישותיו. הצבא גם התעלם. הוא זימן את לינקולן ודייויס למפגש פסגה כדי למנוע את מלחמת האזרחים. הם לא הופיעו. בסופו של דבר הוא תמך בלינקולן.

הוא הדפיס שטרות כסף קיסריים emperor norton (sandman)אותם הוא מכר לתיירים. הוא גבה מסים זניחים מחנוונים, אותם הם שמחו לשלם. הוא לבש מדי צבא שמועצת העיר החליפה לו כשהתבלו. הוא חי בעיר שגדלה עם הבהלה לזהב והתמלאה בערב רב של יזמים ותמהונים, מתבודדים והרפתקנים– אנשים שאימצו לחיקם את הקיסר שנפל לידיהם. הוא רכב בחינם בכרכרות וחשמליות העיר. כשהיה נכנס למסעדה או תיאטרון, הנוכחים היו קמים ומצדיעים לו. בבית האופרה היו לו מושבים שמורים – לו, ולשני כלביו המאומצים לזארוס ובאמר.

פעמיים בשנה הוא היה עומד בסך, חמוש במטריה, בעוד שכוחות המשטרה ומכבי האש צעדו לביקורת. טענו שהוא בן חורג של נפוליאון השלישי. טענו שהוא עתיד להתחתן עם המלכה ויקטוריה. טענו שיש לו הון מוחבא והוא מעמיד פני עני מרוד. הוא קרא להקמת “חבר לאומים” למען שלום עולמי, ולהקמת גשר-תלייה בין אוקלנד לסאן-פרנסיסקו, שבסופו של דבר נבנה וכמעט ונשא את שמו למעט התנגדות מועצת העיר אוקלנד.

הוא הכיר את מארק טווין, ומופיע בהאקלברי פין בתור “המלך”. הוא נפגש עם לואיס סטיבנסון והופיע בספרו, The Wrecker. חייו תועדו במחזמר, באופרה ובקומיקס, בין השאר.

בערב השמיני לינואר 1880, לפני 129 שנה בדיוק, נורטון התמוטט בלב הרחוב בדרכו להעביר הרצאה ומת עוד לפני שהוזעקה כרכרה להביאו לבית החולים. רוב עיתוני העיר ציינו את מותו במודעות אבל בעמוד הראשי. הלוויתו מומנה ע”י ה-Pacific Club, ארגון אנשי עסקים מקומיים. מעל 10,000 איש נכחו בהלוויתו, והוא נטמן תחת תארו המלא: הקיסר נורטון הראשון, קיסרה של ארצות הברית ומגינה של מקסיקו. הראשון והאחרון.

He had shed no blood; robbed no one; and despoiled no country; which is more than can be said of most fellows in his trade.

9 תגובות

ינו 03 2009

הקונספירציה הגזענית

נתקלתי היום באתר משעשע ביותר. הגעתי אליו כשגיגלתי משהו תמים בנוגע לאנדרו ג’קסון, הנשיא השביעי של ארה”ב. הגעתי לפרק מספר, על פניו ספר היסטוריה, שטוען שהוא היה הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ג’קסון (והרפורמות הג’קסוניות) הוא אכן דמות מפתח בהיסטוריה, אבל לשים אותו מעל וושינגטון, ג’פרסון ולינקולן נראה לי קצת דראסטי. המשיך קריאה הבהיר לי שהספר אותו אני קורא אינו, איך נאמר, בלב המיינסטרים של החשיבה ההיסטורית האמריקאית. זוהי כותרתו:

THE ONLY NON-RACIST HISTORY OF THE UNITED STATES OF AMERICA: THE UNITED STATES AS THE SOUTH

כן. בדיוק כך. היחידה. הספר נכתב ע”י ד”ר פטריק ל. קוני.

קריאה בהקדמה מדגישה עוד קצת את הקיצוניות:

The United States is completely and thoroughly racist, and this is true for all areas including social structure, culture, values, and ideas. Now that the bad news has been presented, we can turn to the good news. This book is very optimistic, for it stresses that it is inevitable that racism will be defeated in the United States, just as it was inevitable that slavery would end.

אין לי בעיה עם התיזה הכללית – שהגזענות מושרשת עמוק בחברה האמריקאית. יש לי בעיה עם הדטרמיניזם ההיסטורי הטלאולוגי שמובּע כאן. לא רק שאמריקה היא גזענית, אלא שהגזענות היא הגורם הראשי בכל אספקט של החברה האמריקאית. ולא רק זה, אלא שהיא נידונה לכליון, שואפת לכליון, מתוקף החוסר-מוסריות שלה עצמה.

שאר הספר, מההקדמה והלאה, מלא בהצטדקויות על למה, בעצם, אף אחד לא מסכים איתו. הוא מסביר שהסוציולוגיים כולם שבויים בקונצספיה הליברלית, ושהפוליטיקלי-קורקט מעקר את המונח גזען, וזורע רמזים לקונספירציות וצנזור בכל פינה. התוצאה הסופית היא שגם אם חלק מהניתוחים הסוציולוגיים וההיסטורים הם נכונים ומבוססים (והביבליוגרפיה מכילה לא מעט שמות של היסטוריונים שאני מכיר ולומד), הם הולכים לאיבוד תחת הפרשנות המתגוננת והפרנואידית. שלב את זה עם ניסוחים מתלהמים ורחבי היקף, וקיבלת עיסה לא ברורה של אמת והזיה שלא היתה מצליחה להתפרסם בשום מקום חוץ מאשר באינטרנט:

this book uses an entire continuum of racist positions, from the right wing KKK'ers through the conservative racists, the middle-of-the-road racists, the multicultural separatist racists, the liberal racists, and the Marxist racists.

לראיה – ההקדמה לספר מספרת את תלאותיהם של הכותבים בהוצאת הספר לאור, החל מהוצאות לאור כביכול ליברליות (ומרקסיסטיות, ולניניסטיות) שהסוו את הצנזורה הגזענית שלהן כביקורת אקדמית, עד להוצאה לאור רדיקלית שהפסיקה להחזיר להם טלפונים אחרי תלונות מהעורך על המסר של הספר. הוא פרסם את הספרים שלו ב-AOL במקור, אבל העביר אותם לאתר אחר אחרי ש-AOL הפסיקו לתמוך בתוכנה בה השתמש לתחזק את האתר – גם חלק מהקונספירציה הגזענית, כנראה. למרות שהכותב (שמזדהה כ-“אנחנו” למרות שרק שם אחד מופיע על באתר) מציין את תואר ה-PhD שלו, אבל לא מציין בשום מקום מאיזה מוסד קיבל אותו. ראוי גם לציין את השאיפות האישיות שלו בחיים: להיות אבי תנועת זכויות האזרח השלישית, ושל סוציולוגיה הנגזרת ממדעי החיים – כן, כן, הוא מאמין שלימודי הביולוגיה אמורים ללמד אותנו שאין הבדל בין הגזעים, ועל זה לבסס את הסוציולוגיה החדשה.

לסיכום, אשאיר אתכם עם שורות הסיום של ההקדמה לספר:

And the authors would like to thanks themselves for their perseverance against the censorship, indifference and outright hostility of both black and white old liberal and new multicultural separatist thinkers.

אמן.

2 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים