ארכיון התגית 'גיקים'

Mar 27 2015

התנהגות, זהות, שייכות: שלושה מבטים על גיקיות

לפני כמה ימים התקלתי בדיון באחת הרשתות החברתיות לגבי גיקים וגיקיות, וספציפית לגבי שייכות – משתתף בקבוצת פייסבוק כלשהו שהגדירה את עצמה כקבוצה לגיקים הרגיש שהוא נשפט כ-“לא גיקי מספיק”, כי הוא לא חלק את הטעם הנפוץ בקבוצה בנוגע לדברים שנחשבים לנכסי צאן ברזל של הגיקיות, כמו ג’וס ווידון או מונטי פייתון. בלי להכנס לנושא הספציפי, זה העלה בי כמה מחשבות על הגדרות, קבוצות ונקודות ייחוס שהתחשק לי לכתוב עליהן.

אני אדגיש שאין לי כאן שום כוונה או יומרה להגדיר מה זה גיק (נושא שכבר כתבתי עליו, בלייבג’ורנל ב-2005, ומוקדם יותר גם, ומסורתית אני גם מקשר לכאן), אלא רק לתת שלוש נקודות התייחסות אפשריות למונח. הן משלימות אחת את השניה, לא סותרות, לא מחייבות ולא מנסות לתת הגדרה או ניסוח סוציולוגי של התופעה. רק לתת כמה כלים לשיח. אדם יכול להכנס לשלושת התבניות האלה, לחלקן, או לאף אחד מהן, ועדיין להחשב כגיק (אם כי אני אשמח לדוגמאות במקרה של אף אחד מהם).

1. הגיק כהתנהגות

זו ההגדרה הנפוצה, אני חושב, כשאנשים מנסים להגדיר את עצמם או אחרים כגיקים. “אני מתכנת בפייתון להנאתי”, “אני קורא מדע בדיוני” או “אני יודע בעל-פה את שלושים הספרות הראשונות של Pi” הן הגדרות התנהגויות סבירות. היא אפקטיבית בכך שהיא משתמש בסמנים ברורים כדי ליצור קשר עם אחרים שחולקים את תחומי העניין המשותפים. אבל ההגדרה גם יוצרת הבדלות, בכך שאין בהכרח קשר בין גיק של תכנות וגיק של ספרות פנטזיה, מה שיוצר קשר כפוי ומאולץ של שניהם כגיקים.

2. הגיק כזהות

דרך שניה להגדיר מישהו כגיק היא פשוט שאותו אדם יראה את עצמו כגיק. “גיק” זה לא רק התחביבים שלך, אלא גם הגדרה (פלואידית, אמנם) של ראיה את עצמך ואת מקומך מול החברה, ועצם הבחירה בהגדרה הזו היא אמירה של אדם על איך הוא רואה את עצמו.

על פניו, יש כאן ריקון של התווית מתוכן, אם כל אדם יכול להגדיר את עצמו כגיק בלי “דרישות סף”. אבל אני תמיד מעדיף הגדרות אינקלוסיביות, מכילות, ולא אקסקלוסיביות. אני לא חושב שראיה אקסקלוסיבית כזו משרתת משהו חוץ מאשר בניית מחסומים מלאכותיים כדי להרגיש מיוחדים, ומוליד תופעות שליליות כמו ה-fake geek girl. הגישה שלי למעלי הטענה הזו היא “תתמודדו. יש מספיק גיק לכולם”.

3. הגיק כשייכות

בסיור גרפיטי שבו השתתפתי לפני כמה ימים (ועליו יעלה פוסט נפרד), עלתה השאלה איפה עובר הגבול בין גרפיטי ובין אמנות רחוב. בין אמני גרפיטי “אמיתיים” שמציירים עם פחית הספריי, לבין כאלה שבאים עם סטנסיל שעליו שרטוט או אמירה ומרססים אותו על קירות. המדריכה הוציאה את אותם סטנסילאים מתוך הגדרת ה-“אמני גרפיטי”, אבל כשאתגרנו את ההגדרה שלה, הגענו למסקנה שאין כאן חלוקה אובייקטיבית או התנהגותית בהכרח, אלא פשוט הגדרה סוציולוגית/קבוצתית – הראשונים הם אנשי גרפיטי מכיוון שהם מסתובבים במעגלים ובקהילה שמכונים “אנשי גרפיטי”, בעוד אנשים אחרים – שאולי טכנית עושים דברים דומים – הם לא חלק מאותם מעגלים. זה הזכיר לי את הדיונים האינסופיים בצעירותי על מה זה “רוק מתקדם”, כשהתשובה הטובה ביותר שמצאנו היא “מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקה אחרת שמקובלת כרוק מתקדם”. לא תמיד אפשר, ולא תמיד צריך, לתת פרמטרים אובייקטיביים ברורים, ושייכות וקרבה אישית הרבה פעמים מספיקים, ברמה הפרקטית.

ככה גם עם גיקים. גיק הוא מישהו שחבר בקבוצה “גיקים בישראל” (נגיד, אם היתה קבוצה כזו), בגלל שהוא מרגיש מספיק קרבה ושייכות לאנשים שפעילים בקבוצה הזו. גם אם הוא לא ממש מתלהב ממד”ב, ולא יודע לתכנת, ואפילו לא אוהב את באטמן. אבל יכול להיות שהוא מצא את עצמו מסתובב עם אנשים שעונים על הגדרות אחרות ונכנס למעגל החברתי הזה, הגיקי. כי גיקיות זה לא רק דימוי עצמי ולא רק סט של תחביבים, אלא גם לפעמים זו קהילה ספציפית וקונקרטית, וחברות שקהילה היא לפעמים תלויה בזמן ומיקום יותר מאשר בהתאמה לאיזה אידאל של חבר קבוצה מושלם. לפעמים גיק זה לא מי שעושה דברים גיקיים, ולא מי שמתייחס לסביבה כגיק-אאוטסיידר. לפעמים זה פשוט מי שחבר בקבוצת “גיקים בישראל”.

2 תגובות

Mar 28 2010

כמה מחשבות על התבגרות

כשקניתי את המחשב הנייד שלי לפני שנה, החלטתי להשקיע בו. הרבה זכרון, מעבד מהיר, וכונן שקט, מהיר ואמין. רציתי את האפשרות להריץ עליו כלי פיתוח כבדים כמו Visual Studio, להפעיל עליו מכונות וירטואליות שמריצות מערכות הפעלה שלמות בחלון. אולי אפילו משחקים, חשבתי לעצמי, עם הדים של השנה האבודה שלי, בין 2007-2008, בה ביליתי הרבה יותר מדי זמן ב-World of Warcraft. מחשב חזק. חיית עבודה. מחשב רציני.

בשבועות האחרונים המחשב שלי גוסס לאיטו, כפי שיודעים כל עוקביי בטוויטר, שם אני מתעד את פרפוריו. הכונן הקשיח – השקט, המהיר, האמין – מתפורר לו מבפנים, ואני בתלאות של שירות לקוחות, מחכה עד אחרי החג כדי שיחליפו אותו. בינתיים עליתי על רעיון גאוני, מכיוון ששאר המחשב תקין, להריץ עליו לינוקס. ניתן להפעיל לינוקס ישירות מ-CD, בלי לגעת בעיי החורבות שהן ההרדיסק. פתרון אידאלי, חשבתי, לשימוש בסיסי במחשב. לא יותר.

חששתי בהתחלה מהמהלך הזה, כי לא ידעתי כמה אפשר יהיה באמת לעבוד בלי כל התוכנות שלי. בלי ה-Visual Studio והמכונות הוירטואליות, המשחקים וכל שאר הדברים. אז הורדתי את הגרסא העדכנית של אובונטו והרצתי אותה, כדי לראות מה בכל זאת אפשר יהיה לעשות עם מחשב נקי, ריק כל כך.

הגרסא האחרונה של כרום רצה על לינוקס. היא סינכרנה לי אוטומטית את הסימניות מהמחשב הישן. תוסף קטן מאפשר לי לקרוא טוויטר ישירות מהדפדפן, שם אני גם קורא בלוגים, ודואר, ופייסבוק. מערכת ההפעלה באה עם תוכנת Empathy, המחברת אותי למסנג’ר וגוגל-טוק. מוזיקה אני יכול לשמוע עם הנגן שבא עם הלינוקס, וכנ”ל לראות סרטים.

ב-Visual Studio לא נגעתי ברצינות כבר שנה. אני בקושי משחק משחקים, ואלה שכן, בזמן האחרון, הם משחקי נינטנדו עתיקים שרצים על אמולטור. הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות מהלינוקס זה להתחבר לעבודה (שדורשת אקספלורר), וכאן אפילו לא הצלחתי להפעיל מכונה וירטואלית כמו שצריך (בעיות של הדיסק, לא של לינוקס).

* * *

פתאום הבנתי כמה מעט אני עושה עם המחשב שלי. הרבה יומרות היו לי אז, לפני שנה. פרוייקטי תכנות. להריץ מערכות במקביל. איזה דטהבייס או שניים. אבל מאז אני התרחקתי מהטכנולוגיה, והחיים שלי נסובים סביב טקסט. אני קורא טקסטים ב-RSS ומייצר טקסטים לבלוג ולעבודה. ובשביל לעבוד עם טקסטים לא צריך מחשב כזה חזק. אני צריך נטבוק. אני צריך משהו שיודע להציג סרטוני פלאש וכמה פרקים ואיזה סרט באורך מלא מדי פעם. ולהשמיע MP3ים בלי לחרוק. וזו בעיה. כי כחנון מחשבים זה שנים רבות, הרבה מההגדרה העצמית שלי קשורה לחומרה שלי. אנשים פשוטים? הם יכולים להסתפק באיזה סלרון עלוב. אני, אני לא אוותר על שום דבר פחות מהדור האחרון של המעבדים!

אבל אני כבר בקושי יודע מהו הדור האחרון של המעבדים. כרטיס המסך במחשב השולחני שלי בקושי מריץ משחקים מלפני שנתיים, והרעיון של להרכיב בעצמי את החומרה שלי פתאום נראה לי כמו טרחה עצומה. אולי, כדברי צ’יאנה, אני קצת מתבגר. עברתי מלתכנן ללמוד מדעי המחשב ללמוד היסטוריה ו-BA כללי. אני משתתף בסדנאות כתיבה יוצרת. קורא וכותב אפילו שירה(!). עזבתי את העבודה בתכנות ועברתי לעיתונות. זה קצת מוזר לי.

4 תגובות

Jul 13 2009

And the geek shall inherit the earth

גל מור פרסם לפני כמה ימים בבלוג שלו “סקר גיקיוּת”, כמו מאות סקרים שבאו לפניו, ובו הוא שואל שאלות על העניין של הנסקר בשני נושאים כלליים – בלוגים/רשתות חברתיות, וסמארטפונים. הבעיה בלהגדיר גיקים ע”י העניין שלהם ברשתות וסמארטפונים היא שזה כמו לעשות סקר “האם אתה חובב ספורט”, ובו לשאול בנוגע לעמדותיך בנושא מרוצי אופנועים וכדורעף נשים. זה חלק מזה, אין ספק, אבל חלק כל-כך קטן, שאני מתפלא שלגל אין סדרה של תגובות של אנשים נזעמים על ההגדרה האקסלוסיבית שלו של גיקים, שניתן לתאר כ-“אנשים שאיכפת להם מאותה טכנולוגיה שלי איכפת ממנה”. אני לא מאשים את גל – הוא לא הראשון שמבלבל בין המאפיינים החיצוניים של הגיקיות לבין המהות הפנימית שלה, אז בואו נעשה קצת סדר במונחים.

גיק זה לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה, ובטח לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה ספציפית. גיק הוא מישהו שמסוגל להתעניין ולהכנס לפרטים באובססיביות וקפדנות בתחום הגיקיות שלו, גם על חשבון מודעות חברתית. זה לא אומר שגיק בהכרח חסר יכולות חברתיות או חברים, אבל בהרבה מקרים הוא1 קצת מחוץ מהמיינסטרים של החברה, לפעמים בגלל האובססיביות, לפעמים מתוך בחירה אישית – לגיקים רבים יש גאוות תת-תרבות נונקונפורמיסטית לא פחות מפותחת מתתי-תרבויות מסורתיות כמו פאנקיסטים או אמנים מיוסרים.

תחום הגיקיות שלו, אמרנו. זה לא חייב להיות טכנולוגי. אפילו בהגדרות הקלאסיות של גיק יש הרבה מאד סוגים, החל ממתכנתים, חובבי גאדג’טים, חובבי מדע בדיוני ו/או פנטזיה, שחקני D&D או קומיקס. וגם ביניהם יש כמובן יריבויות והיררכיות כמו כל מארג חברתי. אבל לא חסרים גם גיקים של היסטוריה צבאית, או היסטוריה בכלל. וגיקים של ספרות . או גיקים של כדורגל, למען השם, שיודעים מי שיחק בכל משחק נבחרת בארבעים שנה האחרונות. C&G Geeks

ובואו לא נפתח בכלל את השאלה של ההבדלים בין Geek ל-Nerd.

אז פשוט תקשיבו לגיק אחד שהאובססיה שלו היא הגדרות של גיקיות ותרחיבו את ההגדרות. מכם, הקוראים שלי, הגיקים, ציפיתי ליותר.

 

 


1. או היא, כמובן. זה עוד סטריאוטיפ שמזמן כבר לא רלבנטי. לפי ההגדרות שלי, יש לא פחות גיקיות מגיקים.

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים