ארכיון התגית 'גוגל'

אוק 11 2013

על ג’ימייל וממשק המשתמש הכמעט-טבעי

כשהאייפון הראשון יצא, הפוקוס השיווקי של אפל, באופן מוצדק לחלוטין, היה על ממשק ה-multitouch שלו. הוא היה מהפכני. לא סתם מסך המגע – כאלה הכרנו כבר הרבה זמן – אלא ממשק שמשתמש בכל מיני תנועות שונות על המסך כדי לעשות מניפולציות למה שאנחנו רואים. חלק מאותן תנועות לא ממש שרד – רוב האפליקציות לא משתמשות בתנועות של סיבוב כדי לסובב משהו בתוכן, אבל תנועת ה-pinch to zoom נהייתה אוניברסלית. הסיבה לזה היא שהיא תנועה מאד אינטואיטיבית. אתה דוחס משהו להקטין אותו, מרחיב אותו כדי להגדיל.

הקסם האמיתי שמאחורי הפעולות הללו, מה שהפך את האייפון למהפכני1 זה העובדה שהן מדלגות על התיווך שאנחנו רגילים אליו בממשקי משתמש. כשאני עובד עם עכבר, אני אולי משכנע את עצמי שתנועת היד שלי מעתיקה קובץ או גוררת חלון, אבל אני בעצם מזיז את היד על השולחן, שגורמת לתנועה מקבילה של סמן על המסך, ושם מתבצעת הפעולה. יש כאן פער תיווך בין הפעולה לתוצאה. בא האייפון והסיר את פער התיווך הזה – כשאני עושה זום לתמונה, אני עושה את הזום על התמונה. זו הסיבה שאנשים למדו להשתמש במכשיר כל כך בקלות – יש משהו טבעי בתנועות הללו, ולא פלא שהתחום מכונה Natural User Interfaces.

למשוך את האוויר

אחד הפיתוחים של נושא ה-Natural user interface בטלפונים הוא ה-Pull To Refresh. אותה מטאפורת ממשק שהתחילה את חייה בתוכנת הטוויטר Tweetie לאייפון, נקנתה ע”י טוויטר (שמחזיקה בפטנט עליה, ככל הנראה, אבל לא ברור אם הוא נאכף) ומצא את דרכו לאפליקציות כמו פייסבוק ואחרות.

IMG_4262

הרעיון כאן הוא גם די אינטואיטיבי. ברגע שהפנמת שמידע חדש מגיע מלמעלה, במעלה ה-newsfeed, אז למשוך את כל הרשימה למטה יביא לך את הפריטים החדשים. אולי זו מטאפורת שימוש טיפה יותר מורכבת מאשר pinch to zoom, אבל זה עובד, וזה נוח.

ואז גוגל נכנסו למשחק.

באחד העדכונים האחרונים של אפליקציית ג’ימייל לאנדרואיד, גוגל הוסיפו גם את הפיצ’ר של pull to refresh. אבל הם פספסו לחלוטין את הפואנטה. בגרסה של גוגל, מדובר ב-swipe to refresh, כלומר להעביר את האצבע כלפי מטה על המסך, מה שיוזם את פעולת ה-refresh. כלומר יש כאן משהו שהרבה יותר דומה ל-mouse gestures שזמינות במגוון דפדפנים: תנועות מיוחדות עם העכבר שמבצעות פעולות.

למה זה מפספס את הנקודה? כי הפואנטה ב-natural user interfaces היא שאין את פער התיווך, כמו שאמרנו. אני עושה מניפולציה ישירה, עם האצבע שלי, לישויות שמופיעות על המסך. מגע ישיר. אבל ב-swipe של ג’ימייל, כמו עם ה-mouse gestures, התנועה היא פשוט סימן ידוע ומוסכם שגורם לפעולה שרירותית שמקושרת אליו. זה נראה כאילו אני מזיז את הפריטים במסך, אבל אני בעצם לא. באותה מידה התנועה שלי היתה יכולה להיות עיגול. או פנטגרמה. מדובר כאן בסוג של לחש או השבעה, שאין דרך אינטואיטיבית לקשר בינה לבין התוצאה. מיסטיקה בהתגלמותה.

image

אני מגזים, כמובן. אני עליתי על התנועה הזו באופן מאד אינטואיטיבי ואני משתמש בה בעקביות, אבל זה בגלל שה-pull to refresh כבר הרגיל אותה למטאפורה. ההבדל הפרקטי בין המימוש של פייסבוק או טוויטר לבין זה של ג’ימייל הוא מאד קטן – האם בזמן המשיכה למטה יש אנימציה של משיכה, כמו בשאר העולם המודרני, או שהאצבע שלי סתם מחליקה על המסך בלי לקבל חיווי חזותי של המשיכה. זה נראה כמו הבדל קטן, אבל הוא עצום. החיווי הזה הוא מה שמאפשר לי את האשליה הזו של המניפולציה הישירה של הפריטים על המסך. בלי זה? זה סתם למשוך אוויר.

  1. כן, ברור שאפל לא המציאה כאן שום דבר. היו מערכות מולטי-טאץ’ לא מסחריות כבר בשנות ה-80. עדיין, הם אלה שהביאו את זה לשוק הרחב []

אין תגובות

אוק 10 2013

ג’יטוק, הנגאאוטס, והשירות הכפול

אני משתמש די הרבה במוצריה של גוגל. אני מרוצה מהם. הם טובים, והם עושים את העבודה. אבל לפעמים נדמה לי, בעיקר לאחרונה, שהם עושים שינויים למוצרים ולממשקי המשתמש בלי לחשוב עליהם עד הסוף, או בלי להסביר נכון מה הם עשו ולמה. אז אני אתחיל כאן סדרה קצרה של פוסטים (כרגע מתוכננים שניים) עם קצת רטינות על דברים שמציקים לי.

במשך שנים, אנשים השתמשו בג’יטוק, Google Talk, ככלי מסרים מיידיים (IM). הוא נוח, הוא זמין ישירות הממשק של ג’ימייל או של הטלפון, והוא עושה את העבודה. אבל לאחרונה גוגל התחילה לדחוף את הנגאאוטס, Hangouts, מוצר שבא לשלב בין טכנולוגיות התקשורת המידיות השונות של גוגל ומוצר אחד – גם את ג’יטוק, גם את שיחות הוידאו והועידה של Google Plus, וגם את Google+ Messenger שהיה משולב ברשת החברתית. והם עשו את זה, והחליפו את ג’יטוק על מכשירי אנדרואיד, ופתאום אנשים התחילו להתעצבן.image

קל לפטור בבוז תלונות של משתמשים אחרי ששינו להם את ממשק המשתמש. אנשים תמיד יתלוננו משינויים. אבל מלהקשיב לתלונות עלה כאן משהו מעניין: ג’יטוק לא היה מוצר אחד, מוצר של מסרים מיידיים. הוא (וכמעט כל מוצר IM עד היום) היה בעצם שני מוצרים שונים, שני שירותים קשורים אף נפרדים שאנשים התרגלו לצרוך בבת אחת.

הראשון הוא, כמובן, שירות ה-IM. האפשרות לשלוח מסרים מיידיים מאחד לשני. והשירות הזה לא נפגע, אלא להפך – הוא השתפר, הקל על יצירת קבוצות שיחה אד-הוקיות ולשלב וידאו עם השיחה. שם אין תלונות.

אבל השירות השנה הוא שירות של Presence Information, היכולת להסתכל על אנשי הקשר שלך ולדעת מה הסטטוס שלהם. “הוא ירוק לי בג’יטוק” היה מונח שגור בפי אנשים רבים, והיכולת לראות אם מישהו זמין לפני שפונים אליו היתה חלק מהנורמה החברתית, מהנימוסים וההליכות. אבל הנגאאוטס פחות או יותר נפטר מהפיצ’ר הזה. כן, יש איזה קטע עם הקו הירוק הקטן מתחת לתמונה (רואים? למעלה?) והשם של האדם יהיה מואפר קצת (קצת!) אם הוא לא ממש מחובר כבר כמה זמן, אבל זה רחוק מלהיות קרוב לאפשרויות של ג’יטוק.

אז כשמסתכלים על זה ככה, אפשר להבין קצת יותר למה אנשים (וביניהם אני) לא מרוצים מההנגאאוטס החדש. זה לא רק עניין של טראומה משינויים ומי-הזיז-לי-את-הגבינה. יש כאן מוצר שגילם בתוכו שנים שירותים, ועכשיו מגלם רק אחת. אני יכול להבין למה גוגל החליטו שלא חשוב להם לשמר את ה-Presence Information, כי הם רוצים למצב את השירות כמתחרה של WhatsApp, כתחליף ל-SMSים בטלפון ולא רק למחשב. אבל אנחנו נשארנו עם שירות אחד פחות.

4 תגובות

מאי 01 2013

הדים של הדים

אתמול (ג’), הצליחה חברת הכנסת מירי רגב ליצור תקרית תקשורתית קלה, כשדרשה, ע”פ כתבה בהתפרסמה במאקו/חדשות ערוץ 2, להוריד אדם אריתראי מהאוטובוס בו נסעה. עד כאן, ידיעה שמתאימה יותר לחברים של ג’ורג’ מאשר לאקלקטיקה אהובתי. אבל הבוקר נעלמה לה הידיעה מאתר מאקו, ומיד זה הפך לעניין שהרבה יותר קרוב לליבי.

אני יכול לחשוב על שתי סיבות שהכתבה תיעלם מהאתר. הראשונה היא אם היא לא נכונה, עובדתית. זה קורה, והרבה יותר מדי. אבל מה שצריך לעשות במצב כזה זה לא למחוק את הכתבה ולהעמיד פנים שהיא לא היתה מעולם (למרות שלמאקו יש היסטוריה של שכתוב כזה), אלא לפרסם התנצלות.

האפשרות השניה היא שהופעל על האתר לחץ להוריד את הכתבה, ללא קשר לאמיתותה. ומצב כזה מגוחך עוד יותר, לאור העובדה שאי אפשר להעלים כ”כ בקלות דברים מהאינטרנט, בטח שלא מאתר פופולרי כמו מאקו. גיבוי נשמר ב-Google Cache, וניתן למציאה בקלות יחסית (ותודה לרואה השחורות על העזרה). לכבוד הפאדיחה, אני מפרסם כאן פוסט שפרסמתי בסיפור האמיתי והמזעזע של, ב-2006, לפני שבע (שבע!) שנים. הייתי מצפה שבשנות הדור שעברו יבינו כלי התקשורת קצת יותר על הנוף הטכנולוגי שבו הם חיים. אפשר וצריך לבקש מגוגל למחוק את העותק המקומי שלהם (גם אם התהליך קצת מסורבל). אבל רוב מה שנכתב אז רלבנטי גם להיום. וחוץ מזה, זה הפוסט היחיד שלי, למיטב ידיעתי, שנכנס לתוך סילבוס של קורס אקדמי, אז שווה לתת לו כבוד.

image

* * *

הדים
(התפרסם במקור בסיפור האמיתי והמזעזע של, 24 באוגוסט, 2006)

ב-13/08/06, החליט סטוארט פאדלי לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח1. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת בבלוג של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים שהיו רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

***

מאז השקת שירות החיפוש שלה ב-1998, גוגל נהיה חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

***

ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "נענע"2 ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ע"י עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל זה כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו, והכתבה הגיעה אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

***

ב-1996 התחיל לפעול ה-Internet Archive, ששם לעצמו מטרה למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ה-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – זה מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

***

בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

עדכון 2013: באוקטובר 2009, שלוש שנים אחרי כתיבת הפוסט, יאהו נשברו סוף סוף וסגרו את GeoCities. על פי ויקיפדיה, כ-38 מיליון עמודי תוכן עדיין היו בשירות בעת סגירתו, והלכו לאיבוד. לאיבוד? לא ולא! ה-Internet Archive, לעיל, החליט שגיבוי GeoCities הוא פרוייקט ראוי במיוחד, לאור המקום שלו בהיסטוריה של הפרסום העצמי באינטרנט. חלק נכבד מהאתרים זמינים היום עדיין באתר ReoCities, שניסו לגבות את כל GeoCities והספיקה חלקית לפני סגירת האתר. ואם זה לא מספיק, אז ה-Internet Archive מציעים להורדה את כל תוכן GeoCities בקובץ אחד שמשקלו 640 גיגהבייט. (בהצלחה).

***

בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית

  1. עדכון ל-2013 – פאדלי עדיין עובד במיקרוסופט, ע”פ חשבון הלינקדאין שלו []
  2. אז עוד לא נענע10 []

5 תגובות

פבר 03 2013

לא בית. משרד

באתר OfficeSnapshots, אתר עיצוב שמביא תמונות של משרדים מעוצבים ומעניינים ברחבי העולם, פרסמו פוסט על המשרדים החדשים של גוגל בתל-אביב, עם הרבה באזזוורדס כמו “communication landscapes” ו-“diverse environment”, עם מוטיבים של קיבוץ גלויות וכור ההיתוך. (באמת! אני לא ממציא!)

אבל למרות שהמשרדים האלה מצטלמים מאד יפה, יש שם מה שנראה כמו לא מעט בעיות פונקציונאליות. למשל המשפט הזה:

There is clear separation between the employees traditional desk based work environment and those communication areas

מה שקצת מרמז שרוב ההשקעה שהלכה ל-“אזורי התקשורת” לא ממש רלבנטית לאזורי העבודה האמיתיים של העובדים. חזי כהן הרחיב על כך בבלוג שלו, ואני לא מתכוון לחזור על הדברים שלו כשאני יכול פשוט להפנות אליו:

המשרדים של גוגל בתל אביב לא נראים כאילו תוכננו או עוצבו על מנת לספק אווירת עבודה כיפית. הם נראים כאילו עוצבו לכדי לספק גחמות של מעצב + למשוך עובדים חדשים שפועל ישוכנו באופן ספייס מעפן

משרדי גוגל ישראל.

חזי גם נגע בנקודה חשובה נוספת – שרוב העובדים מבלים את רוב שעות העבודה שלהם מול שולחן העבודה שלהם, לא ברביצה על ספות שיתוף הפעולה או בלובי ההרמוניה. אני מסתכל על התמונות של המשרדים של גוגל ומנסה לחשוב מתי אני, אם הייתי עובד שם, הייתי מנצל את האזורים הללו. ספות נוחות שצופות על הנוף? שולחנות פיקניק מתחת לעצי הדר? איך זה משתלב ביום העבודה שלי? כי בסופו של דבר כשאני בא לעבוד אני רוצה שהסביבה שבה אני יושב תהיה נוחה ופרודוקטיבית, אני רוצה שחדרי הדיונים יהיו קטנים ונוחים, ואני רוצה לסיים את יום העבודה וללכת הביתה. כי העבודה היא לא הבית. ולא משנה כמה גוגל (וחברות אחרות, כמובן) ימלאו את המקרר בבקבוקי שתיה, יארגנו לי פינת אוכל רומנטית, יבנו לי חדר כושר ותאי שינה ואפילו ישלמו למישהו שיעשה לי כביסה ויוציא את הכלב, אני פשוט לא רוצה להיות בעבודה 24 שעות ביממה. זה לא בריא לי ברמה האישית, ולדעתי זה גם לא בריא לי ברמה המקצועית – זה שורף אותך, ותוך שנים בודדות אתה מאבד מהפרודוקטיביות שלך. אולי מבחינת גוגל זה בסדר, כי תמיד אפשר למצוא עובדים חדשים שרוצים שולחן פיקניק בחדר האוכל.

וכמובן, אי אפשר לסיים פוסט כזה בלי ציטוט מ-Microserfs, ספרו המצוין של דאגלס קופלנד, שב-1993 כבר שם בפי הדמויות שלו, עובדי מיקרוסופט, מילים שממשיכות להדהד לכל מי שעובד בהיי-טק, גם עשרים שנה אחרי. קופלנד, כך קראתי, ראיין עובדי מיקרוסופט רבים בשביל להבין את הדמויות שלו בספר, ונראה שהרבה לא השתנה בתעשייה מאז:

Beginning in the 1970s, corporations began supplying showers for people who jogged during lunch hour and sculptures to soothe the working soul — proactive humanism — the first full-scale integration of the corporate realm into the private. In the 1980s, corporate integration punctured the next realm of corporate life invasion at "campuses" like Microsoft and Apple -with the next level of intrusion being that the borderline between work and life blurred to the point of unrecognizability. Give us your entire life or we won't allow you to work on cool projects.

5 תגובות

אוק 08 2012

להעדיף את המקרה הנדיר

נכנסתי, כהרגלי מדי פעם, ל-Google Analytics, שירות ניתוח הגלישה של גוגל שנותן לי סטטיסטיקות על הבלוג הזה. הגעתי לעמוד הבית, וכרגיל, לחצתי על הכפתור הלא נכון:

image

אני נכנס לאתר הזה פעם בשבוע-שבועיים כבר שנים, ומאז העיצוב החדש שנכנס מתישהו בשנה האחרונה, אני כל פעם מנסה ליצור חשבון חדש, במקום להתחבר לחשבון הקיים שלי באתר.

הסיבה לכך היא די ברורה: כפתור יצירת החשבון החדש הוא גדול וכתום ומודגש ונמצא בקצה הימני, ומציית לכל כלל של עיצוב ממשק משתמש כדי למשוך את העין ואת הסמן אליו. מעצבי האתר עשו עבודה יפה מאד שם. הבעיה היא לא בהם, אלא באנשי אפיון האתר שאמרו להם להדגיש דווקא את הכפתור הזה. להשוואה, נראה את העיצוב הקודם של האתר, מיולי 2011, כפי שלקחתי מה-Wayback Machine. כאן הדגש הוא הפוך לחלוטין. הכפתור הכחול הגדול הוא לכניסה לאתר למשתמשים קיימים, וכפתור הרישום הוא הצנוע יותר:

image

הכוונה שמאחורי שינוי העיצוב הזה היא די ברורה, לדעתי. המטרה היא למשוך עוד משתמשים לשירות, ולכן ההנחיה היא להפוך את הרישום לפשוט ואינטואיטיבי ביותר, שלא יהיה משתמש פוטנציאלי אחד שהלך לאיבוד בגלל שהוא לא ראה את כפתור הרישום, התייאש, והלך. זה קורה הרבה יותר משאנחנוו חושבים – אנשים לא מנסים לקרוא את כל מה שיש באתר, ולמרביתם אין את הנסיון שבזיהוי מהיר של לינקים ומילים רגישות כמו “sign up” באופן אינסטינקטיבי.

אבל אני חושב שהבחירה הזו היא מטופשת, והיא מוטעית, והיא קצרת רואי. הסיבה היא שכל משתמש פוטנציאלי נרשם לשירות רק פעם אחת, אבל משתמש בו (בתקווה) באופן קבוע, אם לא יום-יומי. ואז נוצר מצב שממשק המשתמש מקל על ההתחברות הראשונית, ומקשה על השימוש היום-יומי, והופך את השירות למתסכל ומעצבן יותר לשימוש.

זה לא פעם ראשונה שהבחנתי במשהו כזה. לפני כמה שנים שמתי לב, במהלך טיול בארה”ב, שהתמרורים שם נוטים להיות מאד ורבליים, ובמקום סימנים ואילוסטרציות יסבירו במפורש את תוכנם. (חלק מהתמונות הלכו לאיבוד עם השנים, לצערי):

  ועוד.

כבר אז תהיתי לגבי הערך שבשלטים כאלה. הם ללא ספק נוחים מאד לנהגים חדשים: הם מתארים את עצמם בלי הצורך לשנן איקונוגרמות שרירותיות, ואין הרבה מקום לטעות. אבל ברגע שעוברים את שלב הלימוד הראשוני, הם נהיים קצת מסורבלים יותר. לוקח יותר זמן לקרוא טקסט מאשר לזהות צורה. לא הרבה יותר זמן, אבל חצי שניה זה לא מעט כשאתה נוהג, או באתר שאתה נכנס אליו כל יום.

לא ברור לי למה האמריקאים מעדיפים לפנות לדמוגרפיה הקטנה יותר – נהגים חדשים – מאשר לקבוצת הנהגים הותיקים שגדלה יותר מיום ליום. אבל אני חושב שאני יודע למה גוגל פונה למשתמשים חדשים ולא לקיימים. גוגל אנליטיקס הוא לא שירות שמכניס לגוגל כסף ישירות. לא מוצגות בו פרסומות ואנשים לא משלמים עליו. הערך שלו לגוגל הוא שברגע שקישרתי את האתר שלי לשירות, גוגל מקבלת המון מידע עסיסי על הנעשה באתר שלי. כל המידע הזה שמעניין אותי – מי פנה לאיזה עמוד, מאיפה ומתי – מעניין את גוגל הרבה יותר, בעיקר כשהיא מצליבה את כל המידע הדמוגרפי הזה (באופן אנונימי, כמובן, כן?) עם כל שאר האתרים בשירות. מהנקודה הזו, היא כבר לא ממש צריכה אותי. לא איכפת לגוגל אם אני מתעצבן מהכניסה לאתר, מתייאש, ולא מתחבר יותר לעולם. את מה שהם רצו ממני הם כבר קיבלו.

5 תגובות

פבר 17 2012

גוגל+ – הרשת החברתית שלא מכירה אותך

ניסיתי, באמת שניסיתי לתת לגוגל+ צ’אנס. היו לה הרבה יתרונות טכניים ורעיוניים (שפייסבוק מיהרה להעתיק) וכמו ש-xkcd כתבו, היא בעיקר הזדמנות להתחיל מחדש. אבל בימים האחרונים גוגל הצליחו לשכנע אותי שאין להם סיכוי של ממש להצליח עם הרשת החברתית שלהם. ועד כמה שזה כבר נהיה קלישאה, הסיבה היא שהם פשוט לא מבינים את כל הקטע החברתי הזה.

לפני כמה שבועות גוגל השיקה בג+ את What’s Hot, שירות שמביא לך, בנוסף לרצף ההודעות הרגיל של האנשים שבמעגלים שלך, גם הודעות פופולריות במיוחד, שזכו להרבה שיתופים, תגובות ו-+1ים. בהתחלה מדובר היה בלינק בצד העמוד, ומאוחר יותר ההודעות החמות השתלבו גם בסוף של הפיד עצמו, אחרי שנגמרו ההודעות ה-“אמיתיות”. ואז, לפני יומיים, הם החליטו שזה לא מספיק, והתחילו לשלב את ההודעות באמצע הפיד.

וכאן כבר זה התחיל לעצבן. לא רק העובדה שהם מחליטים על דעתם, בלי לשאול אותי, למלא לי את הפיד בהודעות אקראיות. לא רק שהם עושים, כמו פייסבוק, שינויים מהותיים במבנה של השירות בלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אבל הם גם שתלו לי בפיד הודעות שאין ביניהן וביני שום קשר ושום עניין, מה שהופך אותו להפך המוחלט מהמהות של פיד ברשת חברתית, וכפי שתיאר את זה אורי, וגרם לי לחשוב – זה ההפך המוחלט מ-“חברתי”.

 

image

 

כתבתי קצת, ואלי כתב יותר, על שקיעת המודל של המשוטט הדיגיטלי. במקום חווית גלישה שמבוססת על שיטוט, עברנו לחוויה שמבוססת על אוצרוּת חברתית (social curatorship), שבו אנחנו בונים לנו את רשימת החברים, או המעגלים, ונותנים להם את הכח להחליט מה אנחנו נראה. איזה תמונות, סרטונים וקישורים יופיעו בפיד שלנו. אם אנחנו לא מרוצים, אנחנו יכולים להשתיק, להעלים או להוריד מרשימת החברים את מי שמביא תוכן לא מעניין.

זה מה שחשבתי לעצמי, שלשום, כשפתאום ראיתי סרטון כדורסל מופיע לי בפיד – ועוד בהודעה השניה, לפני דפדוף. “מי מהחברים שלי שיתף את זה?”, תהיתי. ואז גיליתי שאף אחד מהם, אלא זה היה ויק גונדוטרה, סמנכ”ל בכיר בגוגל ואחראי על גוגל+ ורשתות חברתיות. הוא אחד האנשים המקושרים ביותר בג+, ולכן הסרטון קיבל הרבה יחס – ולכן הוא נדחף לי לפיד. אחרי זה זה כבר היה תמונות יום הולדת של פריס הילטון, ואני הבנתי שיש לנו בעיה.

כי הבעיה כאן היא לא זה שדוחפים לי הודעות שלא בחרתי לתוך הפיד. מנגנוני המלצות וגילוי תוכן חדש הם דברים חשובים, גם אם היה מקום לעשות את זה opt-in ולא לדחוף את זה לכולם (למרות שלפחות יש אפשרות ל-opt-out, להוריד את הפיצ’ר). מה שהפריע לי הוא שעם כל המידע שיש לגוגל עלי, דרך מכשיר האנדרואיד שלי, הג’ימייל שלי, המעגלים החברתיים שהגדרתי והאנשים שהם שולחים לחטט לי בזבל, הם עדיין לא חשבו לתת המלצות שמותאמות אלי אישית, לתחומי העניין שלי או של החברים שלי. הם פשוט דחפו את ההודעות הכי פופולריות ברשת לכולם. תסתכלו בעצמכם על ההודעות שיש שם: בדיחות מתכנתים, צילומים בסין, מסרים מעוררי השראה ותמונות של חתולים.

אוצרוּת חברתית? אל תצחיקו אותי. לא אתם ולא החברים שלכם לא יחליטו מה אתם תראו. אנחנו גוגל, אנחנו נחליט.

7 תגובות

יול 12 2011

האם לגוגל פלוס יש אפרו?

מבין ההסתבכויות הציבוריות של פייסבוק במשך השנים, אני חושב שאחת הפחות צפויות היתה סביב הצללית, תמונת הפרופיל האוטומטית שמיוצרת לכל משתמש חדש, לפני העלאת תמונת פרופיל אישית. לא הסתבכות גדולה, זה נכון, אבל הנה כתבה על הנושא באתר Sociological Images מלפני כשנתיים, שעוררה קצת גלים באתרים אחרים שמוקדשים לסוציולוגיה, פמיניזם ונושאי חברה ומגדר:

When Facebook is charged with representing an individual, the avatar is white and male.  This is not random or accideimagental.

כוונת המשורר כאן היא שבפייסבוק יש הטייה מבנית, אולי אפילו לא מודעת, בנוגע למה זה “ברירת המחדל”. אם לא ציינו אחרת, ברירת המחדל הוא גבר, שעל פי סגנון השיער בצללית, הוא כנראה גבר לבן. לא שחסרים אנשים שחורים ואסייאתיים שעובדים בפייסבוק, לדעתי, אבל זה לא חלק מהמחשבה הדיפולטיבית של החברה של “מה זה משתמש ממוצע, לא מיוחד, בסיסי”. כמו שהיה כתוב באתר אחר, יש כאן קביעה נורמטיבית – גבר לבן זה הנורמה, כל השאר הם “אחר”. בשלב מאוחר יותר, שוב על פי האתר, הוסיפו פייסבוק צללית נוספת, נקבית, לנשים. לא רק זה, גם הצללית החדשה, על פניה, פחות מובהקת גזעית (או לפחות כך נדמה לי). די ברור שהשינוי הזה משקף שינוי תפיסה בתוך פייסבוק. לא עוד אתר היכרויות לסטודנטים בהרווארד ואוניברסיטאות אמריקאיות אחרות, מקומות שעודם מעוז של האליטות הלבנות, אלא אתר שמבין שהוא פונה יותר ויותר לעולם כולו.

עברו שנתיים, וגוגל נכנסו ברצינות, סוף סוף, לתחום הרשתות החברתיות. נראה שהם למדו הרבה מהטעויות של פייסבוק לאורך השנים, גם אם לא מכל טעויותיהם. אבל שתי נקודות זינקו לי לעין כשהתחלתי לשחק עם השירות.

הראשון הוא הצללית. האמת היא שלא ראיתי כמעט אנשים בלי תמונת פרופיל מותאמת אישית, אבל מקום אחד בו היא בולטת היא ב-Hangouts (או “זוּלה” בתרגום העברי), חדרי שיחות הוידאו, שם מוצגת הצללית בשניות הראשונות, לפני שהמצלמה מתחילה לשדר. והצללית של גוגל, בניגוד לזו של פייסבוק, מנסה להיות הרבה יותר אוניברסלית. או מולטי-קולטורלית. או משהו כזה.

image

השיער קצר יותר, ויכול להיות מקורזל או סתם קצר. השיער הקצר נראה גברי יחסית, אבל בהחלט יכול להיות גם נשי. ואכן, אותה צללית משמשת גם לנשים וגם לגברים, ויתכן שגם לאחרים, ובזאת ההבדל הנוסף ששמתי לב אליו בין גוגל ופייסבוק: אפשרויות המין.

בפייסבוק, שדה המין מכיל שתי אפשרויות: זכר ונקבה. דיכוטומיה פשוטה ונפוצה. אפשר להסתיר את השדה הזה מהפרופיל, אבל חייבים להזין אותו. בגוגל, לעומת זאת, הם הוסיפו אפשרות שלישית: Other. לא כאן ולא כאן, או סתם לא רוצה לציין. אבל מצד שני, השדה הוא שדה חובה: חייבים להזין אותו, וחייבים להציג אותו בפרופיל לכל גולש ומשתמש. לא כאן המקום להכנס לשאלה של למה דווקא שדה זה הפך לחובה בעוד שאר השדות הם שדות רשות, אבל ההשערה שלי, בקצרה, היא כלכלית: גוגל חיים ממכירת שטח פרסום, ופרסום ממוקד מפולח בעיקר על פי מין. שאלה מעניינת היא אילו פרסומות יקבלו בעלי המין השלישי בגוגל פלוס.

5 תגובות

ינו 06 2011

פינת האינפוגרפיקה: תפוחים ותפוזים

תסתכלו על הגרף הזה, מאתר Business Insider. תסכלו עליו, ותקראו אותו, ותנסה להבין למה מצאתי את עצמי מתעצבן יותר ויותר כשנתקלתי בו, מההשוואה הבלתי רלבנטית למפגיע. אני עברתי תהליך דו שלבי כאן, double-take אינפוגרפי, שבגללו אני לא הצלחתי עדיין להחליט אם מדובר כאן בחוסר הבנה משווע או בהטעייה מכוונת.

 

RevenueByUniqueChart

 

הדבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי את הגרף הוא “איזו השוואה מטומטמת. אמזון מוכרת ספרים, פייסבוק מוכרת שטח פרסום, איך אפשר להשוות ביניהם?”. ואכן, יש כאן תהליכים מאד שונים, אבל עדיין יש בהם מן המשותף. אצל אמזון, המטרה של האתר הוא להמיר את המבקרים ללקוחות משלמים, בעוד בפייסבוק מדובר בעיקר בצפיות, אם כי יש גם תשלום על לחיצות אקטיביות על פרסומות. בסופו של דבר, גם אם המוצר שונה, אפשר להשוות בין השתיים, לא? גם אם התשובה ברורה, אי אפשר להגיד שאי אפשר להשוות בין חנות בגדים וחנות תכשיטים במדד של הכנסות לכל לקוח, לא?

אבל זהו, שזה לא מה שאנחנו רואים בגרף, והרמז היא גוגל, במקום השלישי. גוגל היא חברת אינטרנט, אבל היא מזמן כבר לא חיה רק מפרסומות בתוצאות החיפוש. היא מרוויחה גם ממכירת אפליקציות אנדרואיד. ומשתמשי Google Apps מסחריים וארגוניים. וממכירות מכשירי נקסוס-1 ונקסוס-S. אז נכון, הדברים הללו הם לא חלק מרכזי כרגע מההכנסות של גוגל, אבל הם חלק מה-bottom line שנכנס לגרף הזה, אבל אין להם קשר, ולא הקלוש ביותר, לציר ה-Unique users. וכשחושבים על זה, אני לא בטוח שההכנסות של פייסבוק תלויות ב-Unique users, לעומת הכנסות על בסיס חשיפה, שתלויות גם בכמות ה-hits לאתר, גם אם מדובר על עשרות כניסות של אותם משתמשים ביום. וההכנסות של אמזון, הם כוללות גם ספרים דיגיטליים בקינדל, נכון? האם אפשר לרכוש אותם מתוך המכשיר או האפליקציה? ואם כן, פתאום גם כאן יש לנו נתק בין הגולשים באתר לבין ההכנסות.

אפשר יהיה להדגים את זה באופן פשוט על ידי הכנסת מיקרוסופט לרשימה. למיקרוסופט יש מאות מיליוני גולשים בהוטמייל, בינג, MSN ואתרים אחרים, והם מרוויחים הרבה כסף מפרסום, מכירות מקוונות ועוד. אבל הם מרוויחים עוד כסף, המון המון כסף, במכירות לארגונים ולחברות, ובחנויות אמיתיות, והסכמי רישוי של טכנולוגיות ופטנטים. אם היינו שמים את הכנסות של מיקרוסופט, שעמדו השנה על כ-62 מיליארד דולר, מול ה-unique users שלה, נקבל אותה בצד הימני של הטבלה – אבל מה המשמעות של זה?

בסופו של דבר יש לנו כאן גרף יפה, שנראה מעניין, ועוד יותר מכך, נראה שיש בו תובנה כלשהי. אבל כשמתעמקים, רואים שהיחס הזה בין unique users לבין הכנסה של החברה הוא מזוייף, פיקטיבי, וחסר משמעות. הוא מוטעה, ויותר מכך, הוא מטעה אותנה לחשוב שיש כאן ציר, סקאלה כלשהי, שבו פייסבוק, גוגל ואמזון נמצאים ונמדדים. אולי יש אחד כזה, אבל המדד הזה הוא לא זה.

4 תגובות

נוב 07 2010

AdSense אנלוגי

מכירים את AdSense, הפרסומות הקטנות, הטקסטואליות של גוגל שאנחנו רואים באתרים? השירות שמתאים את הפרסומות לתוכן האתר בו הן יושבות, למילות החיפוש שאיתן הגענו לאתר, אפילו אישית אלינו. אני מאד אוהב את הפרסומות של AdSense. הן מרגיעות אותי. בעזרתן אני יכול לראות שגוגל לא באמת יודעים כל-כך הרבה עלי. ולא ממש טובים בלהבין תוכן של אתרים. ברוב המקרים הקישור נעשה על הרובד הלקסיקלי בלבד, על פי מילות מפתח באתר, ומפספס לחלוטין את הרובד הסמנטי. אני יכול לקבל פרסומות למימון ברכישת רכב באתר שמוקדש לצמצום השימוש ברכב פרטי, למשל. בגוגל אולי יש אנשים חכמים, אבל האלגוריתמים שלהם עדיין די טפשים.

* * *

אחת מרשתות הפיצריות הדלוחות לאורך רחוב אלנבי החליטה למתג את עצמה מחדש לפני כמה חודשים, והחליפה חלק מסניפיה ב-“סניפי בוטיק”, להגדרתה. הפיצה נשארה אותה פיצה-של-שלוש-בבוקר, אבל הלוגו שופץ, ונעשה נסיון קל להפוך את המקום לאלגנטי יותר. מעל לאחד ממקררי השתיה נתלתה תמונה עם תמונת אוכל פסטורלית שנועדה להשרות אווירה על המקום, תמונה של צלחת גבינות צרפתיות עתירות שומן וזרועות עורקים כחולים.

PizzaBoutique_Cropped

אני עמדתי אתמול בלילה מול התמונה וניסיתי להבין למה דווקא התמונה הזו נבחרה, ופתאום יכולתי לשמוע את הדיאלוג בראשי. “תביאו לי תמונה גדולה של משהו שקשור לפיצה, שירגיש יותר כמו בוטיק!” “אבל בוס, פיצה זה… פיצה. תמונות של פיצות עם גבינה ניתכת יש בכל פיצריה.” “אני אמרתי תמונות של פיצה? אמרתי משהו שקשור לפיצה! גבינה! תביאו לי תמונה של גבינה לבוטיק!”. וככה קיבלנו קממבר וגורגונזולה במסעדה שרואה בגבינת עמק מותרות חסרות תקדים.

כל מה שיש לנו זה משחק אסוציאציות פרימיטיבי. כמו AdSense אנלוגי, קוגניטיבי, שרק מחפש מילות מפתח, גבינה, ומביא תמונה מתאימה, בלי להפעיל יותר מדי שיקול דעת על הרמה הסמנטית. מצד שני, כאן עוד אפשר להניח שלא תבחר תמונה שמסבירה כמה גבינה רעה לבריאות. ב-AdSense גם זה קורה.

אין תגובות

מרץ 08 2009

טעות לעולם וכו’

בפוסט הקודם שלי טעיתי באיות הביטוי “קיתונות של בוז” כ-“קיטונות” – טעות נפוצה למדי עקב העובדה שהמילה “קיטון”, נידחת ככל שתהיה, עדיין נפוצה ומוכרת יותר מאשר “קיתון”, ותודה לישראל על שתיקן אותי.

אז תהיתי באמת אם רק אני חטאתי כאן או שהטעות נפוצה. פניתי, מעשה חברי Language Log, לגוגל כמנוע מחקר ראשוני בנושא.

את הביטוי “קיתונות של בוז” (כביטוי תחום במרכאות) אפשר למצוא 1,340 פעם. את “קיטונות של בוז” – 1,550. על פניו, נראה שהטעות נפוצה יותר מהאמת. אבל אם נחדד את בדיקה לחיפוש שמכיל את “קיטונות של בוז” אבל לא את “קיתונות של בוז” – רק את הטעות – ירדנו ל-86 תוצאות בלבד. “קיתונות” בלי “קיטונות”, לעומת זאת – 154 תוצאות.

מה המשמעות? המשמעות הראשונית, המתבקשת, היא שיש כמעט פי 10 עמודי באינטרנט שדנים בטעות הזו מאשר שבעצם משתמשים במטבע הלשון. זה נראה לי קצת קיצוני. אפשרות נוספת היא שכל פעם שמישהו טעה, הוא מיד קיבל תיקון – בטוקבקים או תגובות – מה שהופך את החיפוש לחסר משמעות כמתודה מחקרית.

ומה עוד יותר סביר? שגוגל מעוותים כל כך את השאילתא שלי, מוציאים ממנה שורשים (stemming) ומלים נפוצות (stop words) שאין שום דרך לדעת מה באמת נפוץ יותר.

12 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים