ארכיון התגית 'גוגל פלוס'

Feb 17 2012

גוגל+ – הרשת החברתית שלא מכירה אותך

ניסיתי, באמת שניסיתי לתת לגוגל+ צ’אנס. היו לה הרבה יתרונות טכניים ורעיוניים (שפייסבוק מיהרה להעתיק) וכמו ש-xkcd כתבו, היא בעיקר הזדמנות להתחיל מחדש. אבל בימים האחרונים גוגל הצליחו לשכנע אותי שאין להם סיכוי של ממש להצליח עם הרשת החברתית שלהם. ועד כמה שזה כבר נהיה קלישאה, הסיבה היא שהם פשוט לא מבינים את כל הקטע החברתי הזה.

לפני כמה שבועות גוגל השיקה בג+ את What’s Hot, שירות שמביא לך, בנוסף לרצף ההודעות הרגיל של האנשים שבמעגלים שלך, גם הודעות פופולריות במיוחד, שזכו להרבה שיתופים, תגובות ו-+1ים. בהתחלה מדובר היה בלינק בצד העמוד, ומאוחר יותר ההודעות החמות השתלבו גם בסוף של הפיד עצמו, אחרי שנגמרו ההודעות ה-“אמיתיות”. ואז, לפני יומיים, הם החליטו שזה לא מספיק, והתחילו לשלב את ההודעות באמצע הפיד.

וכאן כבר זה התחיל לעצבן. לא רק העובדה שהם מחליטים על דעתם, בלי לשאול אותי, למלא לי את הפיד בהודעות אקראיות. לא רק שהם עושים, כמו פייסבוק, שינויים מהותיים במבנה של השירות בלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אבל הם גם שתלו לי בפיד הודעות שאין ביניהן וביני שום קשר ושום עניין, מה שהופך אותו להפך המוחלט מהמהות של פיד ברשת חברתית, וכפי שתיאר את זה אורי, וגרם לי לחשוב – זה ההפך המוחלט מ-“חברתי”.

 

image

 

כתבתי קצת, ואלי כתב יותר, על שקיעת המודל של המשוטט הדיגיטלי. במקום חווית גלישה שמבוססת על שיטוט, עברנו לחוויה שמבוססת על אוצרוּת חברתית (social curatorship), שבו אנחנו בונים לנו את רשימת החברים, או המעגלים, ונותנים להם את הכח להחליט מה אנחנו נראה. איזה תמונות, סרטונים וקישורים יופיעו בפיד שלנו. אם אנחנו לא מרוצים, אנחנו יכולים להשתיק, להעלים או להוריד מרשימת החברים את מי שמביא תוכן לא מעניין.

זה מה שחשבתי לעצמי, שלשום, כשפתאום ראיתי סרטון כדורסל מופיע לי בפיד – ועוד בהודעה השניה, לפני דפדוף. “מי מהחברים שלי שיתף את זה?”, תהיתי. ואז גיליתי שאף אחד מהם, אלא זה היה ויק גונדוטרה, סמנכ”ל בכיר בגוגל ואחראי על גוגל+ ורשתות חברתיות. הוא אחד האנשים המקושרים ביותר בג+, ולכן הסרטון קיבל הרבה יחס – ולכן הוא נדחף לי לפיד. אחרי זה זה כבר היה תמונות יום הולדת של פריס הילטון, ואני הבנתי שיש לנו בעיה.

כי הבעיה כאן היא לא זה שדוחפים לי הודעות שלא בחרתי לתוך הפיד. מנגנוני המלצות וגילוי תוכן חדש הם דברים חשובים, גם אם היה מקום לעשות את זה opt-in ולא לדחוף את זה לכולם (למרות שלפחות יש אפשרות ל-opt-out, להוריד את הפיצ’ר). מה שהפריע לי הוא שעם כל המידע שיש לגוגל עלי, דרך מכשיר האנדרואיד שלי, הג’ימייל שלי, המעגלים החברתיים שהגדרתי והאנשים שהם שולחים לחטט לי בזבל, הם עדיין לא חשבו לתת המלצות שמותאמות אלי אישית, לתחומי העניין שלי או של החברים שלי. הם פשוט דחפו את ההודעות הכי פופולריות ברשת לכולם. תסתכלו בעצמכם על ההודעות שיש שם: בדיחות מתכנתים, צילומים בסין, מסרים מעוררי השראה ותמונות של חתולים.

אוצרוּת חברתית? אל תצחיקו אותי. לא אתם ולא החברים שלכם לא יחליטו מה אתם תראו. אנחנו גוגל, אנחנו נחליט.

7 תגובות

Jul 12 2011

האם לגוגל פלוס יש אפרו?

מבין ההסתבכויות הציבוריות של פייסבוק במשך השנים, אני חושב שאחת הפחות צפויות היתה סביב הצללית, תמונת הפרופיל האוטומטית שמיוצרת לכל משתמש חדש, לפני העלאת תמונת פרופיל אישית. לא הסתבכות גדולה, זה נכון, אבל הנה כתבה על הנושא באתר Sociological Images מלפני כשנתיים, שעוררה קצת גלים באתרים אחרים שמוקדשים לסוציולוגיה, פמיניזם ונושאי חברה ומגדר:

When Facebook is charged with representing an individual, the avatar is white and male.  This is not random or accideimagental.

כוונת המשורר כאן היא שבפייסבוק יש הטייה מבנית, אולי אפילו לא מודעת, בנוגע למה זה “ברירת המחדל”. אם לא ציינו אחרת, ברירת המחדל הוא גבר, שעל פי סגנון השיער בצללית, הוא כנראה גבר לבן. לא שחסרים אנשים שחורים ואסייאתיים שעובדים בפייסבוק, לדעתי, אבל זה לא חלק מהמחשבה הדיפולטיבית של החברה של “מה זה משתמש ממוצע, לא מיוחד, בסיסי”. כמו שהיה כתוב באתר אחר, יש כאן קביעה נורמטיבית – גבר לבן זה הנורמה, כל השאר הם “אחר”. בשלב מאוחר יותר, שוב על פי האתר, הוסיפו פייסבוק צללית נוספת, נקבית, לנשים. לא רק זה, גם הצללית החדשה, על פניה, פחות מובהקת גזעית (או לפחות כך נדמה לי). די ברור שהשינוי הזה משקף שינוי תפיסה בתוך פייסבוק. לא עוד אתר היכרויות לסטודנטים בהרווארד ואוניברסיטאות אמריקאיות אחרות, מקומות שעודם מעוז של האליטות הלבנות, אלא אתר שמבין שהוא פונה יותר ויותר לעולם כולו.

עברו שנתיים, וגוגל נכנסו ברצינות, סוף סוף, לתחום הרשתות החברתיות. נראה שהם למדו הרבה מהטעויות של פייסבוק לאורך השנים, גם אם לא מכל טעויותיהם. אבל שתי נקודות זינקו לי לעין כשהתחלתי לשחק עם השירות.

הראשון הוא הצללית. האמת היא שלא ראיתי כמעט אנשים בלי תמונת פרופיל מותאמת אישית, אבל מקום אחד בו היא בולטת היא ב-Hangouts (או “זוּלה” בתרגום העברי), חדרי שיחות הוידאו, שם מוצגת הצללית בשניות הראשונות, לפני שהמצלמה מתחילה לשדר. והצללית של גוגל, בניגוד לזו של פייסבוק, מנסה להיות הרבה יותר אוניברסלית. או מולטי-קולטורלית. או משהו כזה.

image

השיער קצר יותר, ויכול להיות מקורזל או סתם קצר. השיער הקצר נראה גברי יחסית, אבל בהחלט יכול להיות גם נשי. ואכן, אותה צללית משמשת גם לנשים וגם לגברים, ויתכן שגם לאחרים, ובזאת ההבדל הנוסף ששמתי לב אליו בין גוגל ופייסבוק: אפשרויות המין.

בפייסבוק, שדה המין מכיל שתי אפשרויות: זכר ונקבה. דיכוטומיה פשוטה ונפוצה. אפשר להסתיר את השדה הזה מהפרופיל, אבל חייבים להזין אותו. בגוגל, לעומת זאת, הם הוסיפו אפשרות שלישית: Other. לא כאן ולא כאן, או סתם לא רוצה לציין. אבל מצד שני, השדה הוא שדה חובה: חייבים להזין אותו, וחייבים להציג אותו בפרופיל לכל גולש ומשתמש. לא כאן המקום להכנס לשאלה של למה דווקא שדה זה הפך לחובה בעוד שאר השדות הם שדות רשות, אבל ההשערה שלי, בקצרה, היא כלכלית: גוגל חיים ממכירת שטח פרסום, ופרסום ממוקד מפולח בעיקר על פי מין. שאלה מעניינת היא אילו פרסומות יקבלו בעלי המין השלישי בגוגל פלוס.

5 תגובות

Jul 05 2011

רשתות חברתיות, פרטיות, והעצמה אישית

גוגל פלוס עוד לא בן שבוע, אבל הוא מלווה מיומו הראשון בהתעסקות עצמית אובססיבית, לפחות אצלי ואצל כמה כותבים אחרים, כמו שחר ואלי. מבחינתי, לפחות, זה מרתק.

בגלגול האחרון של השיחה המתפרסת, אלי מסתכל שוב על האינטראקציות החברתיות החדשות של גוגל פלוס, על הבדליהן הדקים מטוויטר ופייסבוק, ולא מבין למה אנשים מתרגשים כל כך מעלבונות חברתיים ומידע שדלף למעגלים הלא נכונים. שתי הנקודות הללו – אופי הקשר, וסינון התכנים על פי מעגלים – הן שתי בעיות שונות שאלי מתייחס אליהן, אבל לדעתי הן סובבות בעצם סביב אותה בעיה.

ראשית, סוגיית העלבונות. גוגל פלוס מאפשר לנו הרי להגדיר מעגלים חברתיים שונים, כשברירות המחדל כוללות מעגלים בשם “חברים”, “מכרים” ו-“אנשים שאני עוקב אחריהם”. רמות קרבה שונות. זה מוביל למצב שבו מי שמגלה שהוא רק במעגל ה-“מכרים” של אדם שהוא עצמו סיווג ב-“חברים”, עלול להיעלב. אבל האם באמת יש מקום להיעלב כאן, או שיש כאן רק מצב שבו

התאונות האלו נובעות בעיקר מתפיסות מיושנות שאנחנו עדיין נאחזים בהן בכל כוחנו למרות שהן כבר לא רלוונטיות כל כך היום

השני, סוגיית השיתוף. גוגל פלוס מאפשרת לפרסם הודעה מסוימת רק למעגלים מסוימים ולא לאחרים, אבל כצפוי, לקח בדיוק יומיים עד שיתגלה באג שמאפשר שיתוף בלתי מבוקר של סטטוסים. אבל אפילו אם לא היה הבאג, פרטיות אינה מובטחת. תמיד אפשר לעשות קופי-פייסט לסטטוס שלך. ואם לא קופי-פייסט, אז תמונת מסך. או כמו שאלי מסכם את זה:

מקום לנסות ולהתנגד לכך צריך ללמוד להשלים עם זה ובעיקר לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאנחנו בוחרים לשתף עם העולם.

מה משותף, לדעתי, לשתי הטענות הללו? המשותף הוא שהן מקבלות את הטכנולוגיה כמות שהיא, כמצב נתון ובלתי ניתן לערעור. באינטרנט, אין פרטיות, והכל משותף. באינטרנט, הכללים החברתיים השתנו.

אבל למה לקבל את המצב הזה? למה הכללים חייבים להשתנות? האם אנשים רוצים כללים חדשים לאינטראקציות חברתיות? יש כאלה שרוצים, ללא ספק. הרבה מתרבות הרשת המקורית לוותה ברטוריקה מהפכנית של "עולם ישן נחריבה" והקמת נורמות חברתיות חדשות. אבל הרבה ביטים שחו באינטרנט מאז, ודור חדש עלה, דור שמבחינתו האינטרנט הוא לא עולם אחר, אלא חלק בלתי מנפרד מהחיים היומיומיים שלו, גם אלה שמחוץ לרשת. “תרבות סייבורג”, בה הוירטואלי והמוחשי חיים בכפיפה אחת. הם לא רוצים לשנות את הנורמות החברתיות שלהם בגלל שהמתכנתים של גוגל גדלו על “איים ברשת” של ברוס סטרלינג ועל ה-Declaration of Independence of Cyberspace של ג’ון פרי ברלו, והם רוצים ליצור עולם חדש ו’/או מופלא.

ולמה אנחנו צריכים להתרגל לנורמה שבה אין פרטיות, וכל דבר שנכתוב עלול לצוץ איפשהו? במקרה הזה, לא מדובר אפילו באידאולוגיות ישנות שמחזיקות מעמד בתקופתינו, שכן דווקא האידאולוגים והחוזים של שנות ה-80 וה-90 ראו בפרטיות אלמנט חשוב בחברת הסייבר המתהווה. כאן יש לנו מצב שבו אינטרסים מסחריים, שעושים את הכסף שלהם מפרסום ממוקד, מנסים להרגיל אנשים לחשוף את המידע שלהם לכל עבר, כך שהם יוכלו לעשות בו שימוש מסחרי. אין הרבה הצדקה אחרת לרמה של שיתוף פומבי שהרשתות החברתיות החדשות מעודדות. זה נטו אינטרס כלכלי, שמצדיק את עצמו בתירוצים של “העולם השתנה”, בתקווה שלא נראה שאף אחד מאיתנו בעצם לא ביקש ממנו להשתנות.

אני לא יודע אם אפשר לשנות את הכיוון החברתי הקיים שאלי מצביע עליו. יש הרבה אינטרסים בעלי עוצמה שעובדים על להפיץ ולשמר אותו. ואני גם לא אומר שכל סוג של שיתוף הוא רע, ושכל נורמה חברתית ישנה חייבת להשמר, חלילה. שינוי מדיום הוא הזדמנות מצוינת לרענן מסורות ישנות, והאילוצים הטכנולוגיים בהכרח משפיעים על האינטראקציות החברתיות שנעשות עליו. אבל לא כל דבר הוא אילוץ, ולא כל חידוש הוא לטובה, ומעל הכל, אנחנו לא חסרי אונים להשפיע. אולי. אני מקווה.

11 תגובות

Jul 04 2011

זהות מצוייצת

כחלק מההתעסקויות הבלתי פוסקות סביב גוגל פלוס, הרשת החברתית החדשה של גוגל, ממשיך שחר לנתח את ההבדלים בינה לבין רשתות אחרות שלנו, והבעיות החברתיות שהן טובות יותר או פחות בלפתור. בדיון סביב הפוסט בגוגל פלוס העלה אלי הטענה שטוויטר מתאימה יותר לספר בדיחות גלעד שליט/שואה בגלל אופי הקהילה שהתפתח בטוויטר בישראל. אבל לדעתי (כסטודנט STS ממושמע), אי אפשר להתעלם מההשפעה של המבנה הטכנולוגי של טוויטר על אופי הקהילה שהתפתחה בו. כמו ששחר כותב בפוסט שלו, הכל זה משחק של זהויות.

בכנס בדיון האחרון, של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, העברתי הרצאה על ז’אנר הסייברפאנק, שהיה אחד ההשפעות על התפתחות האינטרנט המוקדם, ועל השינויים שעברו על תרבות הרשת מאז. אחת הנקודות הבולטות היא משחק הזהויות, שאפיין כ”כ את הרשת בימיה המוקדמים, ותופס היום מקום קטן בהרבה בהתנהלות החברתית. אם פעם יכולנו בקלות ליצור לעצמנו זהות, קבועה או אד-הוקית, בהתהנהלות ברשת, אז היום אנחנו סוחבים אחרינו מטען הרבה יותר משמעותי של זהות. אפשר למצוא אותנו בחיפושים בגוגל. אפשר לראות את הקשרים החברתיים שלנו בפייסבוק, ולדעת עלינו הרבה מבלוגים, פורומים ורשתות חברתיות אחרות. הזהות שלנו באינטרנט הרבה יותר מוצקה ומחייבת.

אז טוויטר הוא עדיין תוצר של המאה ה-21 ו-Web 2.0, ולא של אנונימיות ה-MUDים וה-IRC. אנשים לרוב מציינים את השם המלא שלהם בטוויטר, שמים תמונה אמיתית. ויש אפילו טוויט-אפים ומפגשים אחרים בין המשתתפים. אבל עדיין, בניגוד לפייסבוק למשל, הזהות שלנו בטוויטר בנויה הרבה יותר על המילים שלנו, על כושר הביטוי ב-140 תווים אחר 140 תווים, באופן שמזכיר את העבר. זה נכון, אין כאן אנונימיות אמיתית. אבל העובדה שאנשים צריכים אקטיבית לחפש אותך ולמצוא אותך ולעקוב אחריך בשביל לשמוע מה אתה אומר יוצר תחושה (מזויפת, אמנם) של אינטימיות, של פרטיות, ושל רשות להתנהג בחופשיות ללא השלכות. גם העובדה שקשרים בטוויטר הם חד כיווניים מאפשרת לנו לנו להתנהג באופן חופשי יותר, בלי לחשוש מלסכן קשרים. לא אהבת? תאנפל. זה לא ישפיע על החברות בינינו בפייסבוק, שאמורה לשקף קשר “אמיתי” כלשהו.

זו הסיבה, לדעתי, שאני ארגיש יותר בנוח לספר בדיחת שואה בטוויטר מאשר בפייסבוק. כי בטוויטר אני “אבנר, שמספר בדיחות”, ואולי אני אצור חשבון טוויטר אחר ל-“אבנר, שמקשר לינקים טכנים למתכנתים”, כמו שעשיתי פעם (ונטשתי). אבל בפייסבוק, ובגוגל פלוס, אני “אבנר”, על כל זהויותי. וכאן נכנסת התוכנית המסתורית של שחר לפעולה, אבל בשביל זה נחכה לפוסט הבא שלו.

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים