ארכיון התגית 'אניל דש'

Nov 02 2016

אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

אניל דש, חביב הבלוג, פרסם פוסט מעניין על תעשיית ההיי-טק. או יותר נכון, על איך אין באמת דבר כזה, תעשיית היי-טק. יש חברות פיננסיות שמספקות שירותים באינטרנט. יש חברות תחבורה שעובדות עם אפליקציות. יש חברות אופנה ולייפסטייל שמוכרות לך גאדג’טים. אבל להכליל את כל אלה תחת תעשייה אחת, מטריה אחת, מפספס את המטרה. לדבר על טכנולוגיה נהיה כמו לדבר על לוגיסטיקה – ברור שכל חברה שמייצרת מוצר צריכה לשנע אותו, להפיץ אותו ולמכור אותו, אבל תנובה היא עדיין חברת מוצרי חלב, לא חברת לוגיסטיקה-של-מוצרי-חלב. ואובר היא עדיין חברת תחבורה ציבורית, לא חברת טכנולוגיה-של-תחבורה-ציבורית, גם אם היא מפתחת אפליקציה כזו.

* * *

ב-2009 התחלתי לעבוד ככתב במדור הטכנולוגי של כלכליסט, ומהר מאד נתקלתי בדיוק בבעיה הזו. על מה, בעצם, המדור הטכנולוגי אמור לכתוב? היה לנו אגף בשם “היי-טק”, שפשוט היה חדשות עסקיות על חברות טכנולוגיה ישראליות. מדור אחר הכיל הודעות על השקות של מוצרים חדשים, ומדור של סקירות של מוצרים ואפליקציות – מדור צרכנות, בסופו של דבר. ומדור אחר דיבר על… ובכן, קשה קצת להגדיר. על דברים שקרו באינטרנט – חשבונות סלבריטאים שנפרצו, הצעות חוק שנפלו, דברים כאלה. דברים שהיו מתאימים גם הם למדורים אחרים – מדורי רכילות, מדורי חדשות מדיניות, מדורי תרבות.

כל הדברים האלה התפרסמו (ועדיין מתפרסמים, לדעתי – אני לא שם כבר מאז 2011) במדור הטכנולוגי, בגלל שאנשים עדיין לא השתחררו מהתפיסה ש-“האינטרנט” ו-“העולם האמיתי” הם דברים נפרדים. הם לא. “כאן זה השם החדש”  קראתי לפוסט לפני יותר משש שנים, שם הבאתי את ההגדרה ש-“תרבות האינטרנט” שהמדור כביכול מתייחס אליה היא “סביבה הרוויה בטכנולוגיה דיגיטלית” – הטכנולוגיה הדיגיטלית היא בסביבה שלנו, היא לא סביבה נפרדת. רכילות באינטרנט היא עדיין רכילות. עסקים באינטרנט הם עדיין עסקים, וצרכנות באינטרנט היא אחוז נכבד מהצרכנות הכללית, בימינו. אני לא ממש רואה למה צריך למדר אותם לעמוד משותף, חוץ מהעובדה שיש אנשים שרואים בעצמם “חובבי טכנולוגיה” וירצו לראות את כל הדברים הללו.

* * *

דש לוקח את זה צעד אחד הלאה. זה לא סתם בלבול, לא סתם שארית מהתקופה שהטכנולוגיה לא היתה כל כך אוניברסלית ומקיפה. יש כאן מאמץ מכוון – גם אם לא מפורש – להמשיך ולבדל את “חברות הטכנולוגיה” מחברות אחרות, מתעשיות אחרות. חברות טכנולוגיה, בארה”ב כמו גם בישראל, נהנות ממעמד מיוחד. הן ה-enfant terrible, ששוברים את הכללים ולא נושאים בהשלכות כי הם ממשיכים להרוויח המון, המון כסף. רגולציה, בין אם ממשלתית או פנים-תעשייתית? לא בשבילנו. כאן אנחנו מאמינים בלרוץ מהר ולשבור דברים. הם מאמינים ב-disruption של השוק. ובעיקר, הם מאמינים בלא להיות כפופים לכללים המקובלים לשוק. אובר משקיעים מיליונים בלובי בקונגרס האמריקאי בשביל להסביר שהם לא צריכים רישוי וביטוח כמו חברות מוניות אחרות, למרות שהם, בסופו של דבר, מספקים תחבורה ציבורית לאנשים. ולמה? כי הם לא חברת תחבורה. הם חברת טכנולוגיה, ולכן זכאים למעמד מיוחד.

מה דש מציע? פשוט להקפיד על טרמינולוגיה. איירבנב היא חברת מלונאות, לא חברת טכנולוגיה. פייסבוק היא… חברת תקשורת, חברת מדיה, חברת שירותים – לא חברת טכנולוגיה. Hampton Creek היא לא חברת “טכנולוגיית מזון”, כפי שהם מתארים את עצמם. היא פשוט חברת מיונז. גם אם היא מייצרת את המיונז הזה בעזרת טכנולוגיה. גם אם היא ממוקמת בעמק הסיליקון. היא עדיין. פשוט. חברת. מיונז.

אין תגובות

Dec 05 2012

בפייסבוק ייסדתי את מדינת ה-Creative Commons

אניל דש, אחד מהאנשים שיותר יוצא לי לקשר אליהם, נותן זווית ראיה מעניינת על מם זכויות היוצרים שרץ כרגע בפייסבוק, ועל מה זה אומר על הגישה הכללית של משתמשי פייסבוק לפרטיות וזכויות יוצרים.

למי שלא נתקל בתופעה, מדובר בפסקה שעוברת שכפול קופי-פייסט ברחבי פייסבוק, שטוענת שעם הפיכתה של פייסבוק לחברה הנסחרת בבורסה (מה שקרה לפני כחצי שנה), כל החומרים שמשתמשים עכשיו מעלים הם זמינים לשימוש של כל אדם שמחזיק במניות של פייסבוק. לכן, מפרסם הטקסט מצהיר שכל התכנים שהעלה לפייסבוק הם שלו, ולא ניתן להשתמש בהם ללא רשותו.

image

עד כאן, פאניקת אינטרנט ממוצעת. אין מה לראות. אם לא הייתי קורא את הפוסט של דש, כנראה הייתי פוטר את התופעה כמשהו להפנות אנשים ללא רלבנטי. אבל דש טוען, ובצדק, שלא כ”כ משנה אם ההצהרה הזו חוקית או לא, ואם היא נכונה או לא, ואם היא אינטליגנטית או לא. מה שמשנה הוא שהתפוצה שלה מראה על מצוקה שקיימת בקרב משתמשי פייסבוק בנוגע לזכויות היוצרים שלהם, דבר שהוא בכלל לא מובן מאליו.

בסביבה הקרובה שלי יש, כמובן, הרבה מודעות כבר הרבה זמן לנושא זכויות היוצרים ברשת. זה לא מפתיע, כי אני, כבלוגר וכעיתונאי לשעבר, מתעסק רבות ביצור תוכן ובמעמד של התוכן שלי, וגם כתבתי על זה בעבר לא פעם. אבל הנושא הזה לא ממש עומד בלב המודעות הציבורית, לדעתי, לעומת פרטיות למשל, שכבר זכתה לקצת יותר התייחסו במיינסטרים.

אבל עכשיו אפשר לראות קצת יותר התעוררות בנושא. את תמונת המסך שהבאתי למעלה לקחתי מתוך עמוד Facebook Site Governance, עמוד בו מתקשרת פייסבוק עם המשתמשים בנושאי ניהול הרשת. בכל אחד מהסטטוסים שבעמוד יש מאות ואלפי תגובות, כולן אותה הצהרת זכויות חסרת משמעות. את האישה הספציפית שאת הסטטוס שלה בחרתי, בחרתי בגלל שהיא לא נראתה, אם תסלחו לי על האפיון הסטריאוטיפי, כמו מישהי שמעורבת ומעורה בענייני זכויות יוצרים ברשת (גם הסתכלתי קצת על הפרופיל שלה, אבל זו עדיין הכללה גסה). אבל בכל זאת היא – ואלפים אחרים, במדינות רבות, מרגישים צורך ללכת לעמוד ולהעתיק ולהדביק את הטקסט (ולא רק לעשות Share). כי זה מפריע להם. כי הם מרגישים שזה חשוב. וגם, כן, כי הם נסחפים עם הנושא המרתיח היומי, זה נכון, אבל עצם העובדה שנושא זכויות היוצרים על סטטוסים ותמונות בפייסבוק נהיה חם, הוא כבר אינדיקטיבי.

Creative Commons בדלת האחורית

אז אניל דש, שאי אפשר להאשים אותו שהוא לא מעורה בנושאי זכויות יוצרים ברשת, חושב שזו הזדמנות לעשות מהפכה-זוטא, ולהכניס את כל נושא ה-Creative Commons מהדלת האחורית.

Creative Commons הוא שם של גוף ושל סט של רשיונות שימוש בתוכן שהם חלק מתנועה לשינוי התפיסה המקובלת של זכויות יוצרים ולכונן תרבות רימיקסים. לעודד יוצרים לשחרר את התכנים שלהם – טקסטים, תמונות, וידאו ומוזיקה – בצורה שתאפשר לאחרים להפיץ, לשתף ולבנות עליהם תכנים חדשים. למרות הפופולריות של הרעיון ושל רשיונות CC בקרב אנשי אינטרנט, אנשי תקשורת ומדיה חדשה ומפתחי קוד פתוח, הוא עדיין רעיון מאד מהפכני ב-“עולם האמיתי”, שם יצירה היא בעלות ושחרור בחינם הוא הפסד או פראייריות. fb-rights-controls.png

לכן הרעיון של דש כ”כ מהפכני. הוא מציע לתת למשתמשי פייסבוק שלוש אפשרויות שיתוף, כמו שניתן לראות לעיל: תוכן קנייני (ברירת המחדל, אותו מצב כמו היום), תוכן הפתוח לשימוש תוך שמירה על זכויות, ותוכן חופשי לשימוש לחלוטין. שלושת האפשרויות מקבילות ל-copyright לאפשרות הראשונה, CC-BY לשני, רשיון Creative Common – Attribution המאפשר שימוש חוזר תוך ציון שם היוצר המקורי, ו-Public Domain, יצירה חופשית לחלוטין.

הערמומיות כאן היא שהפתרון של דש לא ישנה שום דבר לאנשים שמודאגים מהתכנים שלהם. הזכויות שלהם באפשרות הקניינית זהות לחלוטין לזכויות שלהם היום, ובעצם כל מה שהכפתור עושה הוא לאפשר להם לוותר על חלק מהזכויות. אבל עצם העובדה שהם מציינים במפורש את זכויותיהם (מה שקורה גם ככה באופן מובלע) ירגיע אנשים, ועל הדרך יכניס עוד קצת לתפיסה הציבורית, הנורמטיבית, את המחשבה שאפשר גם אחרת.

האם פייסבוק תלך לכיוון הזה? צריך לזכור שהיא יכולה להיות אחת המרוויחות הגדולות מהכנסת הרעיון של Creative Commons, שיאפשר לה להשתמש בתכני המשתמשים יותר מאשר היום. מצד שני, לא ברור לי אם פרסומות נכנסות תחת ההגדרה של “יצירה נגזרת”. לאניל דש יש הרבה השפעה במעגלים של עמק הסיליקון וחברות האינטרנט הגדולות, אבל כאן, בסופו של דבר, פייסבוק תצטרך להסתכל על המשמעויות הכלכליות של זה.

אין תגובות

Feb 22 2009

מה קורה?

אניל דש, בלוגר וכותב על תרבות אינטרנט, חזר לו מחופשה בת מספר שבועות שבמהלכה היה מנותק מכל ערוצי התקשורת, כולל אינטרנט וטלוויזיה. כשחזר, שאל את 9000 האנשים שעוקבים אחריו בטוויטר שאלה פשוטה – “מה הדבר האחד שקרה שכדאי לי להתעדכן בו”. התשובה שקיבל מרוב העונים? כלום. כלום לא קרה. שום דבר מעניין.

הפרשנות של דש לעניין היא שרוב המידע שאנחנו צורכים ביום-יום הוא חסר ערך. מבדר, אולי. משעשע. אבל חסר ערך לאורך זמן. לא קורים כל-כך הרבה דברים. אני, לעומת זאת, חושב שדש כאן חוטא קצת לחשיבות של הדברים הקטנים.

התרבות שלנו, בטח ובטח של אנשים כמו דש והקוראים שלו, מורכבת מהרבה מאד ערוצי מידע מקבילים. תוכניות טלוויזיה, ידיעות בחדשות, בלוגים, סרטוני YouTube, ממים משוטטים, סיפורים של חברים. כל אחד הוא כמו RSS Aggregator, מרכז עשרות ומאות ערוצי תקשורת ובורר מתוכם את התוכן התרבותי שלו. עברה לה התקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, שלושה עיתונים, ארבע תחנות רדיו. כשכולם ספגו את אותה תרבות, אותו monoculture לאומי משותף. אני יודע שאפילו עם אנשים שאני חולק איתם עניינים משותפים רבים, אני יכול לקוות ללא יותר מ-90% התאמה של התוכן התרבותי הנצרך שלנו. תמיד יהיו לי כמה בלוגים, או תקליטים, או חדשות, שאני צרכתי ומישהו אחר לא.

אז בהנתן שאנחנו כבר ככה חיים בתרבות מגוונת ומפוצלת, ואני גם ככה לא יכול להניח שבן-שיחתי קרא את כל מה שאני קראתי וראה את כל מה שאני ראיתי, אני יכול לוותר על חודש של תרבות בלי להרגיש מחויב להשלים כל פסיק וכל רגע. אלא אם קרו דברים בנושאים שאני מתעניין בהם במיוחד, סביר להניח שאני יכול לתת לרסיסי התרבות של אותם שבועות לשקוע לתוך הקלחת הגועשת שהיא התרבות המשותפת בלי לאבד את המקום שלי בשיח הציבורי.

3 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים