ארכיון התגית 'אמריקנה'

Apr 03 2009

שווה אלף מילים

בתור חובב גדול של היסטוריה ותרבות אמריקאית, קצת מפתיע אנשים, לפעמים, חוסר העניין שלי במלחמת האזרחים. זה לא שאני חושב שהיא חסרת עניין – היא עדיין ציר מרכזי בהיסטוריה האמריקאית, ואי אפשר להבין את החברה האמריקאית בת ימינו בלי להכיר את המלחמה, התהליכים שהובילו אליה וההשלכות החברתיות שלה – אבל האירוע עצמו אף פעם לא ריתק אותי. אני לא חסיד גדול של היסטוריה צבאית, והעובדה שיש יותר היסטוריונים, מקצועיים כחובבנים, של המלחמה מאשר כל תחום אחר קצת הרחיק אותי מהעניין. אבל היום נתקלתי בשני סיפורים מרתקים סביב המלחמה, ובעיקר סביב התוצאות שלה.

הראשון הוא מקרה הילדים של איימוס היומיסטון. היומיסטון היה חייל בצבא הצפון שנהרגPic01-Humiston-Children בקרב הידוע  בגטיסבורג, וגופתו נמצאה ללא כל סימני זיהוי מלבד תמונה של שלושה ילדים אחוזה בידו. התמונה הגיעה לידיו של רופא, ד”ר בורן מפילדלפיה, שרותק ע”י המיסתורין וניסה להתחקות אחרי זהות החייל. הוא יצר העתקים רבים של התמונה ופרסם טורים בעיתונים למצוא את המשפחה המיותמת. החלק המרתק כאן, לטעמי, הוא לאו דווקא הההיסטוריה של המשפחה או המאמצים הפתלתלים של ההיסטוריון החובב מארק דונקלמן להכיר את היומיסטון, אלא המאמצים של בורן לפרסם כתבת חיפוש-קרובים בעיתון בתקופה שהטכנולוגיה עוד לא אפשרה הדפסת תמונות. העיתון היומי הראשון שפרסם תמונות היה ה-New York Daily Graphic שהחל לצאת ב-1873 – כעשור אחרי הסיפור הזה. בורן פרסם בעיתון תיאור מילולי מפורט של התמונה, מה שפותח לנו שתי נקודות למחשבה.

הראשונה היא על היכולת שלנו להמיר מדיום אחד למשנהו. חלק קלים יותר – אפשר לתת כמה screenshots מתוך סרט בשביל לתפוס קצת מהמהות שלו, למרות שברור שאנחנו מפספסים הרבה. אבל לתאר תמונה באמצעות מלל? חשוב לזכור שהכוונה כאן היא לא סתם לתאר את התמונה, אלא לזקק ממנה את המאפיינים הרלבנטיים, היחודיים, האלה שיאפשרו למישהו לזהות את התמונה על סמך התיאור הזה.

הדבר השני הוא שפתאום הבנתי עד כמה התרבות שלנו בנויה על האספקט החזותי של הדיווח. בעיתונים היומיים, כתבה על אדם מסוים לרוב תהיה מלווה בתמונה שלו. אנחנו יודעים איך נראים ראשי הממשלה והפוליטיקאים שלנו, הסופרים והמוזיקאים, ואפילו עיתונאים ומדענים ואנשים שלא חיים בצורה טבעית בלב הזרקורים. איך זה היה לחיות בתקופה שלא ידעת אפילו איך נראה נשיא המדינה? שאם כבר ידעת לקרוא, היית חייב לדמיין את המציאות בעצמך מתוך מלים מעורפלות של סופר שגם הוא, אולי, לא ראה את התמונה המקורית.

המעבר לתקשורת המונית ויזואלית בסוף המאה ה-19 תרמה רבות לדמוקרטיזציה של הידע – עניים, ילדים, מהגרים, כולם יכלו פתאום לדעת מה קורה בתמונות – אבל גם להאחדה תרבותית. לכולם עכשיו יש את אותן תמונות בראש, ולא כל אחד מדמיין לעצמו אין נראים הסיפורים שבעיתון. האם זה יתרון או חסרון? לא זה ולא זה. אפשר לראות יתרונות וחסרונות לתהליך, אבל יהיה קצת מיותר לצאת נגדו או בעדו. בעיקר אחרי שאנחנו כבר מעל מאה שנה חיים ככה.

(הבטחתי שני סיפורים הקשורים למלחמת האזרחים, אבל בסוף הסיפור הזה יצא לי ארוך, אז אני אפצל את הסיפור השני לפוסט משלו – מחר)

6 תגובות

Jan 22 2009

שחור לבן בצבעים

ObamaHope

לא צריך להציג את התמונה הזו של ברק אובמה, התמונה של האמן שפרד פיירי שכבר הצליח בעבר להחדיר תמונות למודעות ויראלית, נהייתה לאחד הסמלים של הקמפיין של אובמה. התמונה נמכרה מעל 50,000 פעם על חולצות, כובעים, ספלים ופוסטרים. זכתה לחיקויים ופארודיות מכל סוג, ואפילו לתוכנת פלאש שמייצרת את האפקט מכל תמונה.

לפני כמה ימים, ההדפס המקורי נתלה ב-National Portrait Gallery בוושינגטון, חלק ממוזיאון הסמיתסוניאן הותיק. הוא מייצג, יש אומרים, יותר מכל את אובמה ואת המסר שלו.

אבל מה אין, בתמונה הזו? מה חסר? יש אדום וכחול, ולבן. אמריקאיות עד הסוף. יש מסר סוחף, מבט חדור חזור אל על. אבל אין שחור. רק אדום וכחול. ולבן.

אי אפשר לטעות שמדובר כאן באדם שחור – תווי הפנים מדברים בעד עצמם – אבל אין ספק שאין כאן נסיון להדגיש את זה.

אין תגובות

Jan 22 2009

לחץ

אז ככה זה להיות נשיא ארצות הברית, מנהיג העולם החופשי, נושא דגל החירות והדמוקרטיה. אי אפשר שלא להרגיש תחת לחץ קל. כאילו כל העולם עומד ומסתכל על כל צעד שלך.

 obama_under_pressure

שאלת בונוס: חוץ מאובמה, כמה אנשים שחורים יש כאן?

אין תגובות

Jan 20 2009

43, בעצם

כפי שמספר בלוגים מיהרו לציין, וביניהם ה-Language Log חביבי, אובמה הוא לא, בעצם, הנשיא ה-44. אם נדייק, מאז ג’ורג’ וושינגטון היו לנו 43 נשיאים כולל אובמה, שכיהנו 56 קדנציות סף הכל. מאיפה צץ המספר 44 אם כך, הנפוץ מאד, לפי העדויות? הסיבה היא שאולי היו 43 נשיאים, אבל 44 חילופי שלטון.

הטעות כאן, אם כך, היא לא טעות – היא ויכוח לשוני. הויכוח הוא אם הנשיאות היא תואר שמודבק לאדם, או שתואר שמודבק לתפקיד. האם אנחנו מדברים על ג’ורג’ וושינגטון, הנשיא הראשון, או על הנשיאות של ג’ורג’ וושינגטון, הנשיאות הראשונה שארכה שמונה שנים? השאלה לא רלבנטית כל עוד תחלופת התפקידים הדמוקרטית פועלת בצורה עקבית, אבל ברגע שדברים קצת מתערערים, נוצר פער בין השנים.

מי שאחראי לבלבול הוא גרובר קליבלנד, הנשיא ה-22 – נשיא בינוני לכל הדעות – שהחליט, בחוסר התחשבות מוחלט, להבחר פעמיים שלא ברצף, ב-1884 וב-1892, כלומר לנשיאות ה-22 וה-24. אבל האם זה הופך אותו לנשיא ה-22 וה-24, או רק לנשיא ה-22 (כלומר, האדם ה-22 שנשא בתואר) שכיהן בשתי נשיאויות? האם מקינלי, שכיהן בנשיאות ה-25, הוא נשיא ה-25 או ה-24? אין ויכוח שהוא האדם ה-24 שנשא בתפקיד, רק ההתקטננות ההגדרתית.

ראוי לציין שהגרסא הרשמית בארה”ב היא שהוא היה הנשיא ה-22 וה-24, ואובמה הוא הנשיא ה-44 – אבל לא, כפי שאמר בטעות בנאום ההשבעה, האמריקאי ה-44 שהושבע לתפקיד.

בישראל, אגב, ההגדרה היא הפוכה. דוד בן-גוריון כיהן פעמיים כראש ממשלה, אבל הוא נחשב רק ראש הממשלה הראשון. לוי אשכול, שהיה ראש הממשלה בכהונה הרציפה הרביעית, נחשב ראש הממשלה השלישי.

4 תגובות

Jan 19 2009

Homeward Bound

קימיה דוסון (Kimya Dawson) היא זמרת ומלחינה אמריקאית, לרוב משויכת לזרם האנטי-פולק, היא היתה חלק מהרכב ה-Moldy Peaches והוציאה מספר אלבומי סולו שהם מאוד lo-fi – צליל מחוספס, עם דגש על השירה והמילים ולא על אינסטרומנטציה מורכבת. המוזיקה בתקליט הסולו הראשון שלה, I’m Sorry That Sometimes I’m Mean, מרגישה כמו עירבוב של שירי ילדים עם מרירות פאנקיסטית, זעם כנגד העולם מהול במלנכוליה. גישת האנטי-רוקסטאר הזו, בנוסף לסיבובי הופעות בלתי פוסקים במיני-ואן פרטי, בלי אוטובוסים וציוד ולהקה, זיכו אותה בכינוי road warrior, שחוץ מהחינניות שלו גם מוביל אותי לנקודה שרציתי להעלות:

בסוף אותו אלבום הראשון שציינתי ישנה רצועת בונוס – שיר בשם So Far To Go, שמתחיל בשיר ערש ומשם עובר לקטע שמתאר בצורה נפלאה, לדעתי, את מהות ה-road warrior. לירית, אין בו הרבה: דוסון מונה את המדינות בארה”ב אותן היא עוברת, הלוך ושוב. מניו יורק לניו-ג’רזי. פנסילבניה, אוהיו, אינדיאנה, אילינוי. ככה, מקצה אחד של היבשת לשני. ואז חזרה. וחוזר חלילה. ובין לבי ן זעקות קורעות לב – יש עוד הרבה ללכת. הרבה לעבור לפני שאפשר יהיה להגיע הביתה. המבנה הפשוט הזה, של לעבור מדינה מדינה, אחת אחת, שוב ושוב, פורט אצלי על הרבה מיתרי אמריקנה – החל מסאל פרדייס, האלטר-אגו של ג’ק קרואק, שלא מצליח למצוא בין שני קצות  היבשת, ועד פול סיימון, ממנו שאלתי את הכותרת. יש משהו בגודל של המדינה הזו, שמכילה בתוכה עולמות שונים אבל עם גבולות כל-כך פתוחים אחד לשני, שבאמת יוצר את אשליית “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” – אבל באותה מידה גם תורם לאווירת ה-homelessness שעוברת, לדעתי, מצוין בשיר הזה. אני לפעמים שם אותו ב-repeat, ארבע-חמש פעמים. בשבילי זה מרשים, כי אני לא נוטה לחזור הרבה על שירים.

אין תגובות

Jan 13 2009

מסרים סותרים בעניבות

בעודי קורא את הפוסט המצוין של המוריס על תמונות קבוצתיות של נשיאי ארה”ב, שמתי לב למשהו מוזר בתמונה הזו:

FiveAngryMen 

מה מוזר, חוץ מזה שג’ימי קארטר נראה תלוש יותר מקים ג’ונג איל? קארטר וקלינטון, מימין, הם דמוקרטים. הזיהוי באמריקה בין המפלגה הדמוקרטית לצבע הכחול הוא מאד חזק, כמו זה של המפלגה הרפובליקנית לאדום. Red state / blue state באים לציין שיוך מפלגתי, ואפשר לראות את הקשר הזה בכל מקום. אבל קארטר וקלינטון לובשים דווקא עניבה בצבע הנגדי.

משמאלם, צמד הבושים, אב ובן. בנים נאמנים למפלגה הרפובליקנית האדומה (בצבע, לא באידאולוגיה), דווקא לובשים כחול. כן, גם העניבה של בוש האב היא כחולה. ווידאתי בפוטושופ.

אז מה זה אומר על אובמה?

10 תגובות

Jan 12 2009

פינת האירוניה

NOW, THEREFORE, I, GEORGE W. BUSH, President of the United States of America, by virtue of the authority vested in me by the Constitution and laws of the United States, do hereby proclaim January 16, 2002, as Religious Freedom Day. I urge all Americans to observe this day by asking for the blessing and protection of Almighty God for our Nation, and to engage in appropriate ceremonies and activities in their homes, schools, and places of worship as a sign of our resolve to protect and preserve our religious freedom. (emphases mine, AK)

No, seriously.

אין תגובות

Jan 08 2009

נוח על משכבך בשלום, הקיסר נורטון

 

Everybody understands Mickey Mouse. Few understand Hermann Hesse. Hardly anybody understands Einstein. And nobody understands Emperor Norton.

396px-Emperor_Joshua_A._Norton_Iלא רבים יודעים שלארצות הברית – הרפובליקה הדמוקרטית הארכטיפית, שקמה על התנגדות לעריצות של המלוכה – היה פעם מלך. לא, לא סתם מלך: קיסר!

ב-1859 קם לו ג’ושוע אברהם נורטון, שנולד באנגליה וגדל בדרום אפריקה, שבנה את הונו מנדל”ן בסן-פרנסיסקו המתרחבת ואיבד את כולו בהימור על שוק הסחורות, והכריז על עצמו כקיסרה הראשון של ארצות הברית. 

הוא קרא לפיזורו של הקונגרס עקב שחיתות, ודרש מהצבא לפזרו בכח לכשהתעלם מדרישותיו. הצבא גם התעלם. הוא זימן את לינקולן ודייויס למפגש פסגה כדי למנוע את מלחמת האזרחים. הם לא הופיעו. בסופו של דבר הוא תמך בלינקולן.

הוא הדפיס שטרות כסף קיסריים emperor norton (sandman)אותם הוא מכר לתיירים. הוא גבה מסים זניחים מחנוונים, אותם הם שמחו לשלם. הוא לבש מדי צבא שמועצת העיר החליפה לו כשהתבלו. הוא חי בעיר שגדלה עם הבהלה לזהב והתמלאה בערב רב של יזמים ותמהונים, מתבודדים והרפתקנים– אנשים שאימצו לחיקם את הקיסר שנפל לידיהם. הוא רכב בחינם בכרכרות וחשמליות העיר. כשהיה נכנס למסעדה או תיאטרון, הנוכחים היו קמים ומצדיעים לו. בבית האופרה היו לו מושבים שמורים – לו, ולשני כלביו המאומצים לזארוס ובאמר.

פעמיים בשנה הוא היה עומד בסך, חמוש במטריה, בעוד שכוחות המשטרה ומכבי האש צעדו לביקורת. טענו שהוא בן חורג של נפוליאון השלישי. טענו שהוא עתיד להתחתן עם המלכה ויקטוריה. טענו שיש לו הון מוחבא והוא מעמיד פני עני מרוד. הוא קרא להקמת “חבר לאומים” למען שלום עולמי, ולהקמת גשר-תלייה בין אוקלנד לסאן-פרנסיסקו, שבסופו של דבר נבנה וכמעט ונשא את שמו למעט התנגדות מועצת העיר אוקלנד.

הוא הכיר את מארק טווין, ומופיע בהאקלברי פין בתור “המלך”. הוא נפגש עם לואיס סטיבנסון והופיע בספרו, The Wrecker. חייו תועדו במחזמר, באופרה ובקומיקס, בין השאר.

בערב השמיני לינואר 1880, לפני 129 שנה בדיוק, נורטון התמוטט בלב הרחוב בדרכו להעביר הרצאה ומת עוד לפני שהוזעקה כרכרה להביאו לבית החולים. רוב עיתוני העיר ציינו את מותו במודעות אבל בעמוד הראשי. הלוויתו מומנה ע”י ה-Pacific Club, ארגון אנשי עסקים מקומיים. מעל 10,000 איש נכחו בהלוויתו, והוא נטמן תחת תארו המלא: הקיסר נורטון הראשון, קיסרה של ארצות הברית ומגינה של מקסיקו. הראשון והאחרון.

He had shed no blood; robbed no one; and despoiled no country; which is more than can be said of most fellows in his trade.

9 תגובות

Jan 03 2009

הקונספירציה הגזענית

נתקלתי היום באתר משעשע ביותר. הגעתי אליו כשגיגלתי משהו תמים בנוגע לאנדרו ג’קסון, הנשיא השביעי של ארה”ב. הגעתי לפרק מספר, על פניו ספר היסטוריה, שטוען שהוא היה הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ג’קסון (והרפורמות הג’קסוניות) הוא אכן דמות מפתח בהיסטוריה, אבל לשים אותו מעל וושינגטון, ג’פרסון ולינקולן נראה לי קצת דראסטי. המשיך קריאה הבהיר לי שהספר אותו אני קורא אינו, איך נאמר, בלב המיינסטרים של החשיבה ההיסטורית האמריקאית. זוהי כותרתו:

THE ONLY NON-RACIST HISTORY OF THE UNITED STATES OF AMERICA: THE UNITED STATES AS THE SOUTH

כן. בדיוק כך. היחידה. הספר נכתב ע”י ד”ר פטריק ל. קוני.

קריאה בהקדמה מדגישה עוד קצת את הקיצוניות:

The United States is completely and thoroughly racist, and this is true for all areas including social structure, culture, values, and ideas. Now that the bad news has been presented, we can turn to the good news. This book is very optimistic, for it stresses that it is inevitable that racism will be defeated in the United States, just as it was inevitable that slavery would end.

אין לי בעיה עם התיזה הכללית – שהגזענות מושרשת עמוק בחברה האמריקאית. יש לי בעיה עם הדטרמיניזם ההיסטורי הטלאולוגי שמובּע כאן. לא רק שאמריקה היא גזענית, אלא שהגזענות היא הגורם הראשי בכל אספקט של החברה האמריקאית. ולא רק זה, אלא שהיא נידונה לכליון, שואפת לכליון, מתוקף החוסר-מוסריות שלה עצמה.

שאר הספר, מההקדמה והלאה, מלא בהצטדקויות על למה, בעצם, אף אחד לא מסכים איתו. הוא מסביר שהסוציולוגיים כולם שבויים בקונצספיה הליברלית, ושהפוליטיקלי-קורקט מעקר את המונח גזען, וזורע רמזים לקונספירציות וצנזור בכל פינה. התוצאה הסופית היא שגם אם חלק מהניתוחים הסוציולוגיים וההיסטורים הם נכונים ומבוססים (והביבליוגרפיה מכילה לא מעט שמות של היסטוריונים שאני מכיר ולומד), הם הולכים לאיבוד תחת הפרשנות המתגוננת והפרנואידית. שלב את זה עם ניסוחים מתלהמים ורחבי היקף, וקיבלת עיסה לא ברורה של אמת והזיה שלא היתה מצליחה להתפרסם בשום מקום חוץ מאשר באינטרנט:

this book uses an entire continuum of racist positions, from the right wing KKK’ers through the conservative racists, the middle-of-the-road racists, the multicultural separatist racists, the liberal racists, and the Marxist racists.

לראיה – ההקדמה לספר מספרת את תלאותיהם של הכותבים בהוצאת הספר לאור, החל מהוצאות לאור כביכול ליברליות (ומרקסיסטיות, ולניניסטיות) שהסוו את הצנזורה הגזענית שלהן כביקורת אקדמית, עד להוצאה לאור רדיקלית שהפסיקה להחזיר להם טלפונים אחרי תלונות מהעורך על המסר של הספר. הוא פרסם את הספרים שלו ב-AOL במקור, אבל העביר אותם לאתר אחר אחרי ש-AOL הפסיקו לתמוך בתוכנה בה השתמש לתחזק את האתר – גם חלק מהקונספירציה הגזענית, כנראה. למרות שהכותב (שמזדהה כ-“אנחנו” למרות שרק שם אחד מופיע על באתר) מציין את תואר ה-PhD שלו, אבל לא מציין בשום מקום מאיזה מוסד קיבל אותו. ראוי גם לציין את השאיפות האישיות שלו בחיים: להיות אבי תנועת זכויות האזרח השלישית, ושל סוציולוגיה הנגזרת ממדעי החיים – כן, כן, הוא מאמין שלימודי הביולוגיה אמורים ללמד אותנו שאין הבדל בין הגזעים, ועל זה לבסס את הסוציולוגיה החדשה.

לסיכום, אשאיר אתכם עם שורות הסיום של ההקדמה לספר:

And the authors would like to thanks themselves for their perseverance against the censorship, indifference and outright hostility of both black and white old liberal and new multicultural separatist thinkers.

אמן.

2 תגובות

« הקודם

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים