ארכיון התגית 'אמריקנה'

אוק 30 2013

צפים על ים שקוף

נתקלתי היום בכתבה די מדהימה בניו יורק טיימס. בלאג’י סריניבסאן (Balaji Srinivasan), יזם היי-טק ומרצה בסטנפורד, נשא נאום ליזמים צעירים, ובנאומו טען שעל עמק הסיליקון – האזור העשיר, ההיי-טקי, המתקדם ביותר של ארצות הברית – לפרוש מהברית. להתנתק מהממשלה הפדרלית על המיסים והרגולציות שלה ולהקים חברה חדשה, עצמאית, מנותקת.

“ארה”ב נהייתה המיקרוסופט של המדינות”, אמר סריניבסאן. וכמו שלארי פייג’ וסרגיי ברין הבינו, ב-1998, שחברות כמו מיקרוסופט אי אפשר לשנות מבפנים וצריך “לעשות אקזיט”, כדבריו, ולהקים חברה חדשה, כך גם צריך לנהוג כאן – לנטוש את הספינה הטובעת ולהקים מושבה חדשה. ואם אתם חושבים שאני מתפרע כאן עם המטאפורות, אז תדעו שסריניבסאן הקביל את זה למתיישבים האמריקאים שבורחים מאנגליה, ליהודים שבורחים מהפוגרומים, ולפליטים שברחו מהנאצים והקומוניסטים לארה”ב. כן, כן. לא פחות.

איך הם יעשו את זה? באמצעות הטכנולוגיה, כמובן. מדפסות תלת-ממדיות יאפשרו לאנשים לייצר לעצמם את מה שהם צריכים. ביטקוין יאפשר טרנזאקציות כלכליות שאינן מפוקחות ע”י הממשלה. במקום בתי ספר נלמד ב-Coursera, ואפליקציות סלולריות ושיתוף פעולה חברתי יאפשרו מעקב וטיפול רפואי עצמאי. By the people, for the people. במקרים קיצונים, הוא גם לא פוסל להקים מושבה על אסדה צפה מחוץ למים טריטוריאליים.

יש הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, בין אם לוקחים אותו ברצינות או לא, בין אם רואים אותו כקריאה לפעולה או כחזון לעתיד. אבל מה שמעניין אותי כאן זה הרקע התרבותי שממנו צמח הרעיון הזה של סריניבסאן, והעיוורון שמלווה את המתעסקים בתרבות הרשת, די מהיום הראשון.

עדי יסוד נחרימה

המקור הראשון, שאליו כבר התייחסתי בבלוג מספר פעמים הוא ג’ון פרי בארלו, שכתב ב-1996 את “הכרזת העצמאות של סייברספייס”, אחד הטקסטים המכוננים של האוטופיזם הטכנולוגי של האינטרנט. בסייברספייס, אליבא דבארלו, “המונחים החוקיים של קניין, ביטוי, זהות, תנועה והקשר אינם חלים”. אין כבר מקום ל-“ממשלות של העולם התעשייתי, ענקים יגעים של בשר ופלדה”. אם הממשלה מנסה להצדיק את קיומה ע”י פתרון בעיות שעולות – ייצור, חינוך, בריאות – אז בארלו רוצה שהאינטרנט, ויושביו, יטפלו בו בעצמם. “היכן שישנן עוולות, אנו נמצא אותן ונטפל בהן בדרכנו. אנו יוצרים חוזה חברתי חדש”.

אפשר לראות כאן את העקרונות הליברטריאנים, או ליתר דיוק הסייברליברטריאנים, שהנחו את בארלו לאורך חייו, גם כשהיה פעיל במפלגה הרפובליקנית (אותה עזב עקב התחזקות הנאו-שמרנים) ובהתבטאויות אחרות. תנו לנו חופש מוחלט, וכל שאר הבעיות יפתרו מאליהן.

המקור השני החשוב כאן הוא Cyberspace and the American Dream : A Magna Carta for the Knowledge Age, מאת אסתר דייסון, ג’ורג’ גילדר, ג’ורג’ קיוורת’ ואלווין טופלר (כן, זה מהלם העתיד). יש הרבה דמיון למניפסט של בארלו (שהתפרסם שנתיים מאוחר יותר), אבל הוא מתמקד לא רק בפירוק וצמצום הממשלה, בדומה לבארלו, אלא ביכולת של האינטרנט להעביר בעלות ליותר ידיים פרטיות, ופחות לידי הממשלה. המניפסט משרטט קו ישיר בשמות הפרקים שלו, החל מ-"אופיו של סייברספייס" ל-"אופיים של הבעלות והרכוש", משם ל-"אופיו של השוק" ובסופו של דבר "אופייה של החירות". אין זה פלא שהמניפסט פורסם על ידי ה-Progress and Freedom Foundation (PFF), גוף שהוקם על ידי ניוט גינגריץ', נציג של הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית.

על אוטופיה ועיוורון

גם אצל בארלו וגם אצל דייסון וחבריה אפשר לראות נקודות עיוורון מהותיות שמאפשרות להן להשליך את יהבם על הטכנולוגיה. בארלו מדבר על החופש שהאינטרנט נותן לאנשים להתבטא, לתקשר בלי גבולות, לנהל קהילות חדשות ולקיים חיים ללא המגבלות הישנות, אבל הוא מתעלם מהעובדה שכל האינטרנט הזה, כל הווירטואלי הזה, יושב לו על גבי העולם האמיתי. בשביל שיהיו לנו חופש וירטואלי, אנחנו צריכים מחשבים – מאות אלפי, מיליוני מחשבים, שרתים, נתבים וציוד תקשורת, וחשמל – הו, כמה חשמל. וכל התשתית הפיזית הזו שצריך לתחזק בשביל “הבית החדש של המוח” שלו. ב-1996, כשהוא כתב, הרעיון של אינטרנט מסחרי עוד היה בחיתוליו, ורוב התשתית העולמית היתה בידיים אקדמיות, ממשלתיות או צבאיות, גופים של העולם הישן ששפכו כסף אל תוך הרשת ונתנו לעולם של בארלו להווצר. מהר מאד התחוור שאי אפשר כל כך בקלות להתנתק מהעולם שמספק לך אוכל, בין אם פיזי, חשמלי או כלכלי.

סריניבסאן לוקח את העיוורון של בארלו צעד אחד קדימה, למישור הכלכלי והתרבותי. כשהוא קורא לאנשים ללמוד עצמאית וללמד את ילדיהם דרך אתרים כמו Khan Academy, שמטרתם לספק חומרי לימוד איכותיים לעולם, הוא שוכח שבשביל לעשות את זה אתה צריך להיות בעל מחשב, עם אוריינות דיגיטלית ולדבר אנגלית. זה מצמצם משמעותית את החברים הפוטנציאלים בעולם החדש המופלא הזה.

סריניבסאן לא חושב שצריך רופאים, כי אתה יכול לקרוא לבד באינטרנט (ומאיפה המחקר הבסיסי?), ולהתייעץ בפורומים, ולערוך בדיקות גנטיות עצמאיות דרך חברות כמו 23andMe או Counsyl, שהיא במקרה החברה שהוא הקים ומנהל. וכאן שוב הוא דורש ממך, בשביל להשתתף בעולם הזה, רמה בסיסית של גישה לטכנולוגיה. אה, וכסף – הרבה מאד כסף. 100 דולר לערכת בדיקת DNA ב-23andMe אולי לא נראה הרבה למנכ”ל של חברה בעמק הסיליקון – אולי ה-4,000 קמ”ר העשירים ביותר בעולם – אבל זה רחוק מאד מאפשרי וזמין לרוב אנשי העולם –האנשים שבסופו של דבר מייצרים את המכשירים, את החומרים, ואת האוכל שסריניבסאן יאכל, גם על האסדה הצפה שלו.

כי מה שסריניבסאן מתעלם ממנו בנוחות היא שהאוטופיה הנחמדה שהוא משרטט יכולה להתקיים רק כשהיא צפה על גבי הרבה מאד אנשים אחרים שמאפשרים לה להתקיים, ועל ממשלות שמספקות את התשתית. הוא כנראה בכלל לא מרגיש עד כמה הוא משתמש בתשתיות הללו, עד כמה בשביל לקיים את האוטופיה שלו הוא צריך אנשים שלמדו באוניברסיטאות מסובסדות, נסעו על כבישים מסובסדים במכוניות מסובסדות. כי הדברים הללו שקופים, כמו חוטים דקים שמחזיקים את כל המבנה במקום.

הוא לא הראשון, כמובן. בכל דור ודור, כשטכנולוגיה חדשה מגיעה, הוא מולידה גל של אוטופיות, של תחזיות ורודות על כך שעם הטכנולוגיה הזו, שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אפשר לראות את זה עם מסילות הברזל, עם הרדיו, עם מצלמת הוידאו. זה ממשיך עם האינטרנט בראשיתו, עם ה-Web 2.0, ועכשיו עם מדפסות תלת-ממדיות שישחררו אותנו מכבלי התעשיה. ובעתיד, ובכן, ננו-טכנולוגיה היא ההבטחה הגדולה שצפויה לעבור מהמד"ב אל המדע. אבל  כל השינויים הטכנולוגיים האלה לא מייצרים אוטופיות. השינויים החברתיים שהם מולידים ממשיכים להתגלגל, אבל בהדרגתיות. והמהפכות לא באות, לא של בארלו, לא של דייסון, וגם לא זאת של סריניבסאן. והיחס אליו, מעניין ככל שיהיה, צריך להיות בהתאם.

6 תגובות

יול 12 2012

Retro Roundup

אני לא מסתיר את זה שמילדות אני חובב גדול של אמריקה, על תוצרי התרבות הענפים שלה, לטוב ולרע. אבל מעבר לזה, אני מאד אוהב את התקופה של אמצע המאה ה-20, פלוס מינוס. תקופת הבייבי-בום שבין מלחמת העולם השניה לעליית תרבות-הנגד של שנות השישים, תקופה של הפיכתה של ארה”ב למעצמת תקשורת עולמית שיצרה כמויות עתק של מוצרים, בין אם מוחשיים ובין אם ephemera – כל אותם תוצרים תרבותיים בני חלוף, כמו פרסומות, עיצובים וכיוצא בזאת.

אני לא היחיד שחובב את התקופה הזו, כפי שאפשר לראות מההצלחה של סדרות כמו מד מן. אבל אני, כמו שיגיד אחרון ההיפסטרים, הייתי שם לפני שזה היה פופולרי. ולכן הספקתי לצבור מאגר צנוע של אתרים ומקורות מידע למי שרוצה לצלול לתוך עולם האמריקנה של אמצע המאה ה-20. ואם יש לכם עוד המלצות, אני אשמח להכיר.

 

The Institute of Official Cheerimage

האתר הראשון שהכרתי בז’אנר, ושאליו אני חוזר כבר מעל עשור. ג’יימס ליילקס , עיתונאי יליד 1958, בנה מאז 1997 אתר נפלא המוקדש לאובססיות האמריקנה שלו. האתר מחולק לכמה חלקים, כשהמומלץ הוא ה-Gallery of Regrettable Food, שחלקים נרחבים ממנו, לצערי, הורדו מהאתר לאחר שליילקס הוציא אותם כספר, והם מוקדשים לספרי בישול מזעזעים משנות ה-30 עד ה-60, והסטנדרטים המשתנים של מה נחשב מעורר תאבון. חלקים אחרים מוקדשים לגלויות ממלונות דרכים, ספרי קומיקס למבוגרים, פרסומות ועיצוב פנים, כשכולם מלווים בהערות השוליים של ליילקס.

Ultra Swank

אני חייב להודות שאולטרה-סוונק הוא אתר שאני מבקר בו פחות. הם שמים דגש על הפודקאסט שלהם, ממנו אני מתעלם, אבל גם להם יש אוסף נרחב של פריטים, כולל הרבה כריכות של ספרים ומגזינים מהתקופה, כמו במגזיני הפאלפ שבהם נולד המדע הבדיוני, כמו גם ספרי טראש אחרים. מדי פעם הם גם מוצאים סרטוני פרסומת או תשדירי שירות ממשלתיים ישנים, שגם הם נוטים להיות מצוינים.

image

 

Plan 59 

האתר הזה, שנקרא במקום Ephemera Now, מכיל עשרות כרזות פרסומת, פוסטרים מעוצבים ודוגמאות עיצוב פנים מאמצע המאה העשרים. הוא גם סיפק לי הרבה מתמונות הרקע לשולחן העבודה שלי, עובדה שגרמה להלם וזעזוע רב למי שנתקל בתמונות במקרה. בשנות החמישים, כך מסתבר, זה היה לגיטימי לחשוב שילדי-שטן עם פנים שעוותיים הם דבר חמוד מספיק למכור אוכל. מי היה מאמין.

עם שינוי השם ל-Plan59 לפני כמה שנים הפוקוס של האתר עבר יותר למכוניות ומשאיות ישנות, תחום שפחות מעניין אותי. אבל האתר עדיין מכיל מבחר נאה מאד של איורים, גם אם קשה יותר למצוא דברים בלי אפשרות חיפוש ראויה. לפחות יש מאמץ לחלק לקטגוריות.

 

Modern Mechanix

עוד אתר נהדר, אם כי ספציפי יותר. הפוקוס כאן הוא על מגזין Modern Mechanics דומיו, מגזיני טכנולוגיה עם האג’נדה הברורה של התלהבות חסרת ביקורת מההתקדמויות הטכנולוגיות והמדעיות של התקופה. הכתבות נעות בין הסברים איך לבנות מכשיר רדיו ביתי להתלהבות מטכנולוגיה שתאפשר לירות טילים מהירח, ועד איך משתמשים באיפור ליצור אפקטים בסרטים. מ-1917!

כל עדכון באתר מכיל סריקה של כתבה מהמגזין, פלוס תעתוק מלא שיקל הקריאה. ובמקרים רבים גם הערות של העורך ותגובות מהגולשים, שנוטים גם הם להיות מוצלחים.

image

 

וזהו, בינתיים. תודה שהגעתם עד הסוף.

תגובה אחת

מאי 02 2011

יומן הֵלֶך

ארבע שנים. ארבע שנים שאני תקוע עמוק עמוק בתל-אביב, על אופניים או אוטובוסים או ברגל. ב-2007 ויתרתי על האוטו מהליסינג, כשנכנסתי לסטארט-אפ תל-אביבי והפסקתי לבקר לקוחות ופרוייקטים באזורי תעשיה היי-טקיים מגוונים. ארבע שנים של אורבניות, של הכל קרוב להכל, של מוניות בהינף יד ואספרסו בכל פינה. והיום, הגעתי לפגישת היכרות עם פרוייקט מחוץ לעיר. ולא סתם מחוץ לעיר – בפולג, איזור התעשייה האפרפר של נתניה.

אז אני לא סתם אשמיץ. אין לי שום דבר ספציפי נגד פולג. הוא לא שונה משמעותית מנווה נאמן בהוד השרון או מקריית אריה בפתח תקווה. ערבוב של חדש וישן. מוסכים וזעיר-מפעלים ליד חברות היי-טק מצוחצחות בתוך בנייני בטון מכוערים. מה שמשותף לכולם הם מרחבי החנייה העצומים, המתפרסים, המלאים להתפקע שלהם, מאות מכוניות הממלאות את המדרכות, החניונים והכבישים. כשראיתי את זה, הרגשתי פתאום באופן מאד ישיר את השינוי שעברו החיים שלי בארבע השנים האחרונות.

מאד זרים לי, בימינו, אזורי התעשיה הגדולים הללו, שהתחבורה הציבורית אליהן מוגבלת ולא נוחה, ושהאוטובוסים בה נוסעים רק בשמונה בבוקר ובחמש בערב, לקחת אנשים אל העבודה וממנה הביתה. אזורים של ציי רכב שמאפשרים למרבית העובדים לשמור על שבריר כלשהו של עצמאות בנוגע להתנהלותם. זה מרגיש כל כך מלאכותת מול עירוב השימושים של המרחב העירוני, שם המשרד של אחד נמצא מתחת לבית של השני, ושניהם יורדים לשתות קפה באותו מקום. זה גם משהו שמרגיש לי מאד אמריקאי, עם תרבות ה-commuting הפרברית, שיירות הענק של אלפי המכוניות שעומדות בפקקים הקבועים כל בוקר וכל ערב, גומעות מרחקים עצומים לכל כיוון, במונחים ישראליים, עקב המנטרה האמריקאית החוזרת של שטח-משלך, שטח-משלך. מנטרה שזכתה לחיזוק, לאורך רוב המאה ה-20, מדלק זול ומכוניות זמינות. משם נולד הביטוי הכה אמריקאי, If you lived here, you’d be home by now, ביטוי שאני מנסה להתחקות אחר מקורו כבר כמה שנים, וכנראה נולד על שלט פרסום של פרוייקט נדל”ן כושל כלשהו על הכביש המהיר. ביטוי שמגלם את את סדר העדיפויות הבורגני הדפוק שבו העבודה היא מרכז החיים, ודברים שוליים – כמו הבית – צריכים להקבע על פיו, ולא להפך.

IMAG0400

לכן שועשעתי לגלות את שלט החוצות הזה היום באזור פולג, בקצה שדרות גיבורי ישראל. אני מתנצל על האיכות המחורבנת של התמונה – צולם בטלפון מול השמש – אבל עדיין, קשה לי להחליט מאיפה להתחיל. האם זה מאותו vibe מיושן שעולה מהשלט, ועוד עם סימן הקריאה מלא ההתלהבות. בעבודה! אתה! עכשיו!

ואולי זה השימוש בפועל בניין בתמונה, לרוב לא הדימוי שבישראל מנסים לשייך לאזור התעשייה, שלרוב מתהדר יותר במשרדי ההיי-טק שבו מאשר במוסכים והמפעלים.

לא, אני חושב שהחלק המגוחך ביותר הוא הסיסמא שבתחתית השלט, יחד עם הקומפוזיציה כולה. בוא לנתניה, פועל ציון! מצא לך עבודת כפיים אשר תמלא אותך סיפוק, ובו ידיך בנה את הריביירה הישראלית, על קיטה, נופשה, תרבותה וספורטה.

* * *

והנה תמונת בונוס, למיטיבי קרוא ולכת. לצערי, Cat and Girl הוא כבר מזמן לא קומיקס רשת שאני יכול להמליץ עליו. הוא התדרדר לאזכורי תרבות פופ נידחים מדי, יבבות אקזיסטנציאליסטיות בוטות מדי ואבסורדיזם אבסטרקטי שלא ממש מצליח להעביר שום מסר או תחושה. אבל בימיו הטובים, הוא היה אחד הטובים ברשת, אם לא (כפי שאומר הנוער) ה-.

7 תגובות

מאי 06 2010

תחזיקו חזק

ל-Hold Steady יש רק אלבום אחד, בעצם, וזה לא דבר רע. או, לפחות, עד 2007 הם עשו רק אלבום אחד, שפשוט נמשך להם שלוש שנים ושלושה תקליטים. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה הניו-יורקית בעצם באים לספר את אותו סיפור, מזוויות שונות, ולכן גם הדמיון המוזיקלי ביניהם מתאים למבנה הזה. הספק-שירה, ספק-דקלום של קרייג פין נשמע מונוטוני ומשעמם בהתחלה, כי אתה מצפה לשירה מורכבת יותר, אבל מהר מאד הוא נהיה היפנוטי, ושואב אותך פנימה לעולם שעליו הוא מדבר באובססיביות.

העולם של שלושת האלבומים הראשונים שלהם נסוב סביב מינאפוליס – עיר גדולה, אבל לא גדולה מדי. באמצע ה-Mid west, עם תרבות, אבל לא משהו שיכול להתחרות בניו יורק או סן פרנסיסקו. ובעירוניות הבינונית, המשעממת הזו מסתובבים להם בני נוער משועממים ואבודים, ושלושת התקליטים הם בעצם אותו סיפור, עם אותן דמויות – שרלמיין, הולי, ושמות אחרים, של אנשים ומקומות, שחוזרים שוב ושוב משיר לשיר ומתקליט לתקליט עד שאתה כבר לא בטוח איפה שמעת את השם הזה, בשיר הנוכחי או איפשהו אחר, והם יוצרים להם מארג אנושי ועלילתי אחי200px-The-Hold-Steady-Almost-Killed-Meד.

התקליט הראשון, Almost Killed Me, עמוס כולו במה שבני נוער משועממים ואבודים עושים –  מוזיקה, מסיבות, קצת אלימות, אלכוהול וסמים קשים. המוזיקה, כאמור, רפטטיבית, אבל בצורה טובה. רוק גיטרות קלאסי, עם נגיעות של ספרינגסטין, שמלשים יפה את הסיפורים של פין, אשר למרות התוכן שלהם לא מתדרדרים לבכיינות Emo או לדרמטיות יתר. הרבה אזכורי תרבות-פופ, פחות אנגסט ויסורים. אופטימיות, אפילו. יש שמחת חיים, גם אם החיים האלה לא משהו.

200px-TheHoldSteadySeparationSunday אל תוך העיסה הזו זורק התקליט השני, Separation Sunday, אלמנט נוסף של נוער אבוד: הדת. לא ידעתי שגם בארה"ב משמשת הדת, בעיקר הנצרות הפונדמנטליסטית, אותו תפקיד של קליטת נוער במצוקה ו-“החזרתם בתשובה”. התקליט הזה, החביב עלי (והראשון ששמעתי), מעמת יפה את החזרה בתשובה עם חיי הסמים וההוללות, ומצליח לעשות את זה בלי להטיף – לא לכאן ולא לכאן. לא מדובר כאן ב-Christian rock, אבל הוא גם לא מציג את הדת כהרסנית או בעייתית במיוחד – רק כחסרת תועלת לאור הניכור האורבני.200px-THS_BAGIA

התקליט השלישי, Boys and Girls in America, שבה אותי מהשניה הראשונה שהקשבתי לו,  בחנות מוזיקה בבוסטון. זה היה חלק מטיול חוף-אל-חוף בארה”ב, וקראתי במהלכו את “בדרכים” של ג’ק קרואק. השיר הפותח של התקליט מתחיל בשורה “There are nights when I think Sal Paradise was right”. השיר מתחיל בדמות הראשית של הספר, ובהמשך מאזכר גם את ג’ון ברימן, משורר ביטניקי אחר. והתקליט כולו ממשיך עם אותן דמויות, פחות או יותר, אם כי האווירה כאן קלילה קצת יותר, והוא דן יותר במערכות היחסים של אותם בני נוער – לאור הדת (“She was a really cool kisser and she wasn’t all that strict of a Christian”) ולאור הסמים (“, You don't have to deal with the dealers
let your boyfriend deal with the dealers, it only gets inconvenient when you wanna get high alone.”).

העובדה ששלושת התקליטים כיסו פחות או יותר את אותם הנושאים, אבל מזוויות אחרות, נתן לגיטימציה לאחידות המצלולית שלהם. גיטרות חשמליות בסיסיות, מאד straightforward, תופים נותנים קצב יציב ומוצלח ללהטטנות המילולית של קרייג פין. בשלישי אפשר לשמוע קצת יותר פסנתר, צליל קצת יותר מרוכך – אבל גם המילים הן כאלו, ואפשר להבין את זה. אבל אז מגיעים שני התקליטים הבאים, Stay Positive והחדש, Heaven Is Whenever, וקצת מוציאים את המיץ מהקונצפט.

Stay Positive מתחיל בנימה אחרת מהתקליטים הקודמים, עם מילים כמו “been that way all our whole lives, just work at the mill until you die”, נראה שפין עכשיו מתעל את ברוס ספרינגסטין באופן ישיר. הבעיה היא שהמשך התקליט פחות עקבי, כשחלק מהשירים הולכים על סגנון של התקליטים הקודמים (For The Cutters), חלק מגוונים יותר, אבל התקליט כולו לא מרגיש חלק מהטרילוגיה המקורית. וכשכבר אין לנו את הקו הנראטיבי המחבר, הקו המוזיקלי האחיד פתאום כבר לא מרגיש כמו בחירה אמנותית, אלא כחוסר יצירתיות, כמו להקה שתקועה במקום.

במקרה של Heaven is Whenever, אני אפילו לא יודע אם המילים מנסות להמשיך את המוטיב המקורי. זה בגלל שלא הצלחתי לשרוד שמיעה שלו, בינתיים. שוב, יש לנו את אותם אלמנטים מוזיקליים – התופים, הגיטרה, הדקלום של קרייג פין – אבל כל אלה נשמעים כמו ווקמן עם בטריות כמעט ריקות1. הכל קצת איטי מדי, קצת כבד מדי, ועייף מדי. וזה נשמע כאילו ללהקה עצמה קצת נמאס מעצמה, אבל היא לא יודעת איך להפסיק.

 

 

אני מאד אוהב את הטרילוגיה של ה-Hold Steady, כמו אפשר אולי להבין מהפוסט הזה, ומהאורך שלו. אני אוהב את המוזיקה, אני אוהב את המילים. אני אוהב את זה שהם לא מפחדים להזכיר את ג’ון ברימן ואת ויליאם באטלר ייטס במקביל לג’ו סטראמר ובילי ג’ואל, וזה לא מרגיש מאולץ או יומרני, לפחות לא לי. אני אוהב את האמריקאיות שלהם, המילים עמוסות האמריקנה והפופ-קלצ’ר. אני אוהב את היכולת של קרייג פין לשיר על אנשים עם בעיות, על fuck-ups רציניים, בלי להטיף ובלי לשפוט, אבל גם בלי להלל את ההרס העצמי. להביא סיפור, להגיד “ככה זה קרה, הייתי שם”, קצת כמו הגיבור חסר השם של סיפוריו של דיימון ראניון, שנמצא תמיד בכל מקום, והוא חלק מסצינת הגנגסטרים של ברודווי בתחילת המאה, אבל איכשהו הוא אף פעם לא ממש בלב העניינים. הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו, אבל הסיפור אף פעם לא עליו. ככה גם פין משתלב בעולם שלו. אני חושב שיש מעט כותבי מילים לשירים, בטח ובטח בתחומי רוק הגיטרות, שהייתי משווה לראניון ולסופרים רציניים, אבל ההישג כאן של פין הוא מרשים ברמה הספרותית, לא רק המוזיקלית.

אבל לכן התקליטים האחרונים כל כך אכזבו אותי. לא כי אני מגיע כמעריץ שרוף שלא יכול להתמודד עם שינויים שהלהקה עושה במוזיקה שלה, אלא להפך – כמעריץ שרוף שרוצה שהם לא ישקעו להם ב-same old, same old, ויגוונו, ויחזרו להיות מעניינים. אני חושב שפין מיצה את הסיפור שהוא סיפר בהתחלה, אבל הוא לא ממש מצא סיפור חדש לספר.

  1. נו, איך אני עם רפרנסים רטרו-טכנולוגיים? אני תוהה אם יש בין קוראי אנשים שלא יודעים על איזה אפקט אני מדבר. []

2 תגובות

דצמ 07 2009

יומן קריאה: נקודת שבירה

Fifty Great American Short Stories / Milton Crane (ed.)

50AmericanClassics

לפי כמה שנים קניתי לי ספר בשדה תעופה, ספר המביא 50 סיפורים קצרים אמריקאיים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, פחות או יותר, ומסודרים כרונולוגית. קניתי אותו מתוך מחשבה שסיפורים קצרים יהיו קלילים יותר לעיכול מאשר רומנים מלאים, ואם הם גם קלאסיקות אז בכלל.

ואז התחלתי לקרוא את הסיפורים הראשונים, ונתקעתי. נזכרתי שוב בבעיות שיש לי עם ספרות ויקטוריאנית. לא הסגנון, למרות שהוא נוטה לציוריות ואריכות יותר מאשר פרוזה מודרנית, אלא העובדה שהנורמות החברתיות השתנו כל-כך שהדברים שהסופר מצפה מאיתנו להתרשם מהם, או להיות מופתעים מהם, או להזדעזע מהם, השתנו לחלוטין.

הסיפורים הראשונים – של וושינגטון אירווינג, נתניאל הות’ורן, אדגר אלן פו, כולם מהמוערכים שבגווארדיה האמריקאית של התקופה – כולם נעים סביב החדירה של העל-טבעי, השטני, אל חיי היום-יום, ובכולם יש ציפיה שהקורא יזדעזע לחלוטין מטשטוש הגבולות הזה, או מאקט מכירת הנשמה לשטן, אלמנט שבימינו כבר הפך לבנאלי ומיושן לחלוטין. אירווינג, ב-“הרפתקאת הסטודנט הגרמני” שפותח את הקובץ, חותם את החוויה העל-טבעית שערערה את שפיותו של הסטודנט בהצהרה “ואני יודע שכל זה היה נכון – כי פגשתי את הסטודנט הזה בעצמי בבית-משוגעים בפריז!”. משפט זה, שאולי גרם לקורא הממוצע ב-1824 להחסיר פעימה מפחד, נשמע בימינו כמו צ’יזבט ילדותי ומטופש.

אז בקיצור, נתקעתי. אז אחרי כמה חודשים החלטתי לחזור לספר, אבל הפעם ניגשתי אליו אחרת, והתחלתי לקרוא אותו מהסוף להתחלה. פתחתי ב-The Lucid Eye in Silver Town של ג’ון אפדייק שנכתב ב-1964, ומיד נשאבתי לתוכו בלי שום בעיה. כנ”ל גם הסיפורים שלפניו, משנות ה-50 וה-40. ההבדל בפרוזה היה מדהים – ישירה יותר, כתובה בלשון דיבורית ולא ספרותית, עם דמויות אמינות ומעניינות ומרתקות הרבה יותר. לא כולם סיפורים טובים, כמובן, אבל הקלות של ה-engagement איתי, לעומת החוויה האנתרופולוגית כמעט של הסיפורים הראשונים, היתה מדהימה.

* * *

אז התחלתי לחשוב על ההבדל הזה, ולנסות להבין אם יש כאן סתם סקאלה של נגישות על פי ציר זמן, כשהרחוקים יותר תמיד יהיהו נגישים פחות, או שאולי ישנה איזו נקודת שבירה, שכל מה שלפניה נהיה פחות רלבנטי אלי. הסיבה שחשדתי באפשרות השניה היא שקראתי הרבה ספרות משנות ה-20 וה-30 שהיתה קריאה וזמינה לי לא פחות מאשר דברים מהשנים האחרונות: המינגווי, פיצ’גרלד, דיימון ראניון – כולם קולחים וזורמים גם היום.

אז מה יכולה להיות נקודת השבירה הזו, השינוי המהותי שעבר על התרבות האמריקאית בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ששינה את סגנון הכתיבה הנפוץ? שהפך את הקורא התמים והנדהם שמשתמע מסיפוריהם של פו והות’ורן לקורא המפוכח ומריר של אפדייק וצ’יבר?

התשובה המתבקשת היא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שבעטיה איבדה אמריקה הרבה מהתמימות שלה. הדור של המלחמה, שאותו כינתה גרטרוד שטיין “הדור האבוד”. הדור של המינגווי ופיצג’רלד, בדיוק אותם סופרים שמבחינתי מסמנים את ההתחלה של הפרוזה שמדברת בגובה העיניים. ברור שזו לא רק המלחמה – זה גם הדור של תרבות צרכנית רחבת היקף, של שגשוג כלכלי, של ניידות חדשה בזכות המכוניות – ועדיין, מלחמת העולם הראשונה היא סמן נוח למעבר בין התקופות.

האם באמת ב-1914 השתנו פני הספרות האמריקאית? או שהיה תהליך הדרגתי שרק הואץ שם? אני לא חושב שיצא לי לקרוא הרבה ספרים מהעשור וחצי הראשונים של המאה ה-20, לפני פרוץ המלחמה. שווה לבדוק את הנושא, לראות אם השינוי כבר היה שם לפניה.

6 תגובות

יול 26 2009

מיני-גולף ותרנגולי הודו

אני חושב שזה היה בסוף הקיץ כשהגעתי לקנדה, ילד קטן עם אסתמה. ביליתי את השבועות הראשונים שלי שם בבית החולים בגללה. כשיצאתי, כבר היה סתיו. זה לא שלא אהבתי את מזג האוויר בקנדה. אני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר התלהבות מהשלג, הראשון שראיתי ממש נופל, ומהבגדים הגדולים והמנופחים. אבל איפשהו החורף האפרורי הזה ישב עלי, ושמחתי לקיץ – שמש, לשם שינוי, ובגדים קצרים. וטיול ארוך ארוך. חמישה אנשים באוטו. שבועיים בדרכים באמריקה.

***

המבנה של הטיול היה פשוט. נכנסים לאוטו ונוסעים. שני ילדים, בני עשר ואחת-עשרה, במושב האחורי וסבתא שמנסה להרגיע אותם. אין סיכוי ללכת לשום מקום מעניין כי הילדים רק רוצים לקרוא, או מה שזה לא יהיה שאח שלי רצה לעשות באותם שנים. אז נוסעים, ומנסים לגרור את הטיול לאתרים כאלה או אחרים, ומסיימים את היום תמיד במלון דרכים. מוטל אמריקאי, האוורד ג’ונסון או איזו רשת מלונות אחרת שנפרסת לה מחוף אל חוף, מהדרום הישן ועד קנדה הצוננת. והמלונות הללו, המוטלים, הם הזכרון החזק ביותר שלי מהטיול הזה, בקיץ 1989.

***

משטחי אספלט זה הדבר הראשון. כל מוטל מלווה במגרשי חניה בלתי סבירים לחלוטין. ליד הכניסה למשרד לרוב יש גג כזה, ושם היינו עוצרים עם האוטו בזמן שאבא שלי הלך להשיג לנו חדר. דקה אחר כך וכבר חנינו במקום החניה האלכסוני ישר מול החדר. תוך שתי דקות התיקים בחדר, ותוך חמש דקות כבר אני ואחי כבר בחוץ, חולפים על פני עציצים ירוקי-עד ושטחים אפרפרים לחדר המשחקים.

מכונות פינבול ישנות עומדות זנוחות בצד, ולידן משחקי וידאו שכבר אז היו מיושנים – Defender, בטח היה שם, ואיזה נציג ממשפחת פק-מן. אבל לשם שינוי הם לא עניינו אותי. אני ידעתי מה אני רוצה. אם המוטל היה שווה משהו, באמצע החדר היה עומד לו מסלול מיני גולף קטן. חור אחד, בתוך ארגז עץ גדול ושטוח. בכל מוטל הוא היה קצת שונה. פעם מסלול מפותל בתוך מבוך דשא סינתטי. פעם רמפה מסולסלת. פעם טחנת רוח, במיטב המסורת. לאורך הטיול כולו השלמנו כמעט סט מלא. שם היינו מבלים עד שההורים היו באים לקחת אותנו לארוחת ערב, משחקים איתנו איזה משחקון קצר.

הולכים לאכול, ולישון. וקמים בבוקר. ונוסעים. עד שמגיעים לעוד מוטל.

***

כל זה היכה בי היום, הזכרונות נשטפים להם מארונות מאובקים. והכל בגלל ה-Gobbler: מוטל שהוקם בסוף שנות ה-60 ולוקח את כל המוסכמות של הסגנון לקיצוניות מופרכות לחלוטין. מוטל שאמנם אין בו מיני-גולף, אבל זה באמת ההחמצה היחידה באותה אנדרטה לארכיטקטורה האמריקאית של אמצע המאה העשרים, שהצליחה להיות עממית וגרנדיוזית באותו הזמן.

על ה-Gobbler קראתי באתר של ג’יימס ליילק, האיש שלקח על עצמו, במו ידיו, לשחזר את ארצות הברית שבין שנות ה-40 ל-70, כפי שהיא מתבטאת בספרי בישול ושלטי פרסומת.,קופסאות גפרורים, ספרוני קומיקס, ועיתונים. ולא רק לשחזר, אלא גם לנתח, ללעוג ולצחוק צחוק רועם על פשעי העיצוב של העבר. לעג וצחוק שנובעים מנוסטלגיה ואהבה לא פחות מזעזוע. ליילק השיג פרסומות ל-Gobbler, שתואר באופטימיות חסרת תקדים כ-“מוטל הגרוּבי ביותר בוויסקונסין”, והוא לוקח אותנו לסיור במסדרונות שלו, בלי רחמים. ובונוס בסוף – סט תמונות של המוטל בשנות ה-90, 20-30 שנה אחרי ימי הזהר המפוקפקים שלו. בשבילי – התקף נוסטלגיה חסר תקדים.

חלק מהחומרים באתר, שפעיל מאז אמצע שנות ה-90, היו מוצלחים מספיק כדי להוציא אותם כספר. וחבל, כי הם כבר לא זמינים לצפיה. אבל אפילו רק מהשאריות אפשר למלא ארוחה מלאה, ולכן אני אשאיר אתכם עם אחד החלקים המשובחים באתר, The Gallery of Regrettable Foods – ספרי בישול משנות ה-40 עד ה-60, בכל הדרם הנוראי.

בתיאבון.

4 תגובות

יול 02 2009

זכרונות מסוכריות

בעיירה בורלינגיים בקליפורניה הסתובבתי שעה, בחום הקופח של חודש אוקטובר שהזכיר לי את  הבית. בין שכונות פרווריות משמימות ואזורים מסחריים מסחריים ניסיתי למצוא כתובת של מוזיאון שהעתקתי מהאינטרנט בחופזה. לקח לי שעה למצוא את המקום כי המוזיאון, כך הסתבר, היה חדר אחורי של חנות עיתונים וכלי כתיבה, והתמונה של המוזיאון באתר היתה, אם הייתי טורח לקרוא את האותיות הקטנות, דימוי אמנותי של המוזיאון המופלא הזה המוקדש לסוכריות פֶּז כפי שיראה בשנת 2100, בהנחה שישגשג ויפרח.PezAd

אבל המוזיאון כבר לא ישגשג, כך נראה. כי חברת הממתקים פז החליטה לתבוע את המוזיאון על הפרת זכויות יוצרים ושימוש בלתי חוקי בסימנים הרשומים שלה. וזה נראה לי כל-כך מיותר, כי המוזיאון הוא, כאמור, חדר אחורי של חנות. עמוס לעייפה בקופסאות פז בכל צורה וצבע, עם דמויות של סטאר טרק וסטאר וורז, ערפדים ומכשפות, מיקי מאוס ובאגס באני. חלקם נדירים, בעטיפות מקוריות, חתומים ע”י הסלבריטאים דה-לה-שמאטע שתרמו את דמותם היצוקה בפלסטיק למתקני הסוכריות האיקוניים. כרזות פרסום משנות ה-30 באוסטריה, כשהסוכריות – במקור בטעם מנטה (Pfefferminz) – נמכרו בתוך קופסאות מתכת. אפילו רישום הפטנט המקורי על המנגנון המכני של הדיספנסר.

מוזיאון חמוד. ביתי. לא מזיק. מוזיאון שנולד מתוך אהבה. אהבה אובססיבית, אולי, כמו שרק האמריקאים מסוגלים להיות אובססיביים למוצרי הצריכה שלהם, אבל אהבה. ומדהים אותי כל פעם מחדש איך חברות לא מבינות שנעשה להן הרבה יותר נזק מלהגן ככה על הסימנים המסחריים שלהם, מאשר לפנות למוזיאון בשקט ולהגיע להסדר שירַצה את המחלקה המשפטית שלהם.

בכל מקרה, כל זה היה רק תירוץ להעלות לרשת תמונות שרובצות לי על המחשב עוד מאז הטיול שלי ב-2006, אז לפחות משהו אחד טוב יצא מזה. הנה קישור לעוד כמה תמונות משם, בפליקר.

2 תגובות

יונ 10 2009

מיקי, מיהו?

ראיתי היום בחורה ברחוב, בת 20 לכל היותר, לובשת גופיה עם הדפס של מיקי מאוס. מיקי מאוס!

מה לה ולמיקי מאוס? מה הקשר בין בחורה בת 20 לעכבר בן 81, שלא הופיע בקולנוע כבר עשרות שנים, שמוצא את עצמו עושה חלטורות מטריקס במשחקי מחשב ומופיע, מעשה שוורצנגר, בקטעי ארכיון מעובדים בסרטים חדשים?

מיקי מאוס עדיין חי וקיים במודעות הציבורית. הוא עדיין מסמל לנו את חברת וולט דיסני כולה, שלא לומר את כלל התרבות האמריקאית. לאנשים מסוימים הוא סמל לתום וליושר. לאנשים אחרים הוא סימן לשטחיות של המחשבה האמריקאית, או לאימפריאליזם התרבותי שלה.

אבל מיהו המיקי הזה שהתברג לו כל-כך יפה למודעות שלנו? מה הקטע שלו? אני פשוט לא מצליח לבנות לי תמונה בראש של מי זה מיקי מאוס. את חבריו לגווארדיה הותיקה של הדמויות אני יכול לאפיין לא רע – לבאגס באני יש את החוצפנות ושביעות הרצון העצמית. לקרמיט יש את הנבעכיות החמודה, ואפילו לדונאלד דאק, הקולגה הצמודה של מיקי, יש איזו נרגנות חיננית. אבל מיקי? כלום! לוח חלק!

אולי האנמיות הזו היא שמאפשרת לו להיות כל-כך אוניברסלי. אפשר להשליך עליו כל מה שנרצה כי אין לו מספיק אופי משלו. זו טכניקה מקובלת באפיון גיבורים של ספרי ילדים ונוער, כך קראתי, כי זה מאפשר לקורא להכניס את עצמו לתפקיד הגיבור. בסרטים הראשונים אולי עוד היה לו איזה אופי, כמו שאפשר לראות בסרטון המקורי שם למעלה, אבל הוא פשוט עשה לעצמו ניתוח הסרת אופי ציבורי כדי לחיות לעד. אף אחד לא יכול לא לאהוב אותו, או לאסור על שידורו. הוא איבד את אופיו, אבל הפך להיות הלוגו הרשמי של החברה. מיקי מאוס מעדיף לעבוד מאחורי הקלעים, בצללים. צילו נח על כל דבר שיוצא מהאולפנים. מי יודע מה הוא יעשה הלאה.

The greatest trick the devil ever pulled was convincing the world that he didn’t exist

– The Usual Suspects

7 תגובות

יונ 02 2009

על פרוורים וערבים

לא נשאר עוד דבר קדוש באמריקה? לא מספיק שנבחר נשיא שחור, שלא לומר קומוניסט אנטי-אמריקאי, אבל גם קודש הקודשים של האתוס האמריקאי, הפרוור, נמצא גם הוא תחת התקפה. מה עוד רוצה בן-אדם אחרי שבוע ארוך בעבודה, חוץ מלצאת בסוף השבוע אל החצר הקדמית שלו, הזהה לכל החצרות הקדמיות של כל השכנים שלו, שגם הם זהים אליו לחלוטין – גברים לבנים, במעמד הבינוני, שמשקיעים בדשא שלהם בדיוק את אותו המאמץ שמשקיעים שניהם בשביל שהוא יהיה בדיוק – אבל בדיוק! – אותו דשא כמו כולם. רחוק מהערים הצפופות שם גרים שחורים, ומהגרים, ובימינו – חו”ח – גם מוסלמים!

לפני כמה שנים חייהם של תושבי קייטי, עיר פרוורית קטנה בטקסס, הוטרדו עקב הקמתו של מסגד בשכנות אליהם. אמנם הסתבר שהמתיחות הבין-דתית היתה בעיקר ברווז עיתונאי, אבל עדיין: מסגד בלב טקסס? הנשמע כדבר?

ועכשיו המגזין נשיונל ג’יאוגרפיק פרסם תמונה שצולמה ב-2002 בדירבורן, במדינת מישיגן. עוד עיר שקטה, פרוורית, אמר`יקאית עד כדי כאב: עיר הולדתו של הנרי פורד, אבי תעשיית הרכב של ארה”ב. אבל מאז מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-70, אלפי מהגרים ערביים התחילו להגיע לדירבורן. ומאז המלחמה האחרונה בעירק, יותר ויותר פליטים מוצאים את דרכים לשם, ושליש מהאוכלוסיה כבר מונה אזרחים ממוצא ערבי, נוצרים או מוסלמים. אז האם יש פלא שאפילו מעוז הגבריות האמריקאי, כיסוח הדשא בחצר הקדמית ביום ראשון, נלקח מידי הגבר הלבן, המסכן והמדוכא?

woman-lawnmower-michigan-052309-sw

4 תגובות

אפר 04 2009

עוד אלף מילים

הסיפור השני שלי על מלחמת האזרחים נסוב גם הוא סביב תמונה, אבל הפעם יש לי הרבה פחות מידע. אין בחור אובססיבי שהתחיל לתעד את הגדוד של אבי-סביו ומצא את עצמו מתחקה אחרי עקבותיו של חייל אלמוני. יש רק תמונה אלמונית שנלקחה מארכיון צילום צרפתי. אין שם לצלם או למצולמים. אין מיקום. אין שנה. התיאור הטקסטואלי שמלווה אותה מפספס לחלוטין את מהות התצלום: “חייל לשעבר ממלחמת האזרחים ואשתו. הוא לובש כובע צילינדר, מעיל ומדליה. היא לובשת מצנפת, של וכפפות”. תיאור יבש, לאקוני, שלא מעביר את הדקויות שבתמונה.

ישבתי אתמול במשך 20 דקות מרותק לתמונה הזו,  ואני לא לגמרי יודע למה. “לבוש כובע צילינדר” גורם לאסוציאציה של עושר, של שגשוג – סמל פאלי בולט לו אל-על. אבל הכובע של החייל כאן מרופט. מעוך. צל חיוור שנקנה לפני עשור ומאז מוצא מהארון לכבוד חתונות, טקסים וצלמים נודדים. הוא מזכיר לי את הכובע של הקיסר נורטון, בעיקר כפי שהוא צויר ב-Sandman, אבל מרופט עוד יותר. המעיל ישן גם הוא והברכיים של המכנסיים משופשפות. אבל החלק הבלוי ביותר הם הפנים של החייל המבוגר: חריצים עמוקים בלחיים, זיפים בעלי ותק, צלקת באף, גב שפוף. כפות ידיים מגוידות אוחזות זו בזו בעצבנות. שפתיים מוצמדות בחוסר נוחות ועיניים שבורחות הצידה מהתמונה כמנסות להמלט. בקונטרסט לכל זה יושבת המדליה שלו. מוצמדת לדש המעיל, לא על החזה. כאילו נשלפה מהמגירה ואובקה רגע לפני הצילום. משתרבבת באלכסון מהדש, לא מתאימה, לא מרגישה בנוח.

לידו יושבת אשתו. השל כרוך סביבה, וצעיף משלים את האיטום. כפפות עור כבדות – אין מילימטר חשוף מעורה חוץ מהפנים, וגם הם ממוסגרים במצנפת שגורמים לה להראות כתינוקת בעריסה. פניה חרושים קמטים, שתי וערב, ובמיוחד סביב העיניים. הקמטים בגשר האף מעידים על קימוט מצח תכוף. הפה משוך שמאלה בהבעה של חוסר שביעות רצון, והקמטים מסביב מראים שההבעה לא זרה על הפנים הללו.

הזוג הזה מרתק אותי. הוא נראה אדם שבור, עייף. היא נראית חמוצה. בהיעדר מידע נוסף, אפשר לטוות סיפורים סביבם. אין שום דבר בטוח – במקום אחד התמונה מתוארכת לשנת 1860 – שנה לפני מלחמת האזרחים. במקום אחר באותו עמוד, לשנות ה-60 של המאה ה-19, כלומר העשור של המלחמה ואחריה. אני יכול לראות אותו חוזר הביתה לחווה באוהיו בסוף המלחמה, עייף ומריר, לאישה שחיכתה לו בזמן שהחווה התפוררה סביבה. הם מבלים את השני הבאות בלשקם ולשחזר כדי שאפשר יהיה להוריש את החווה לילד הצעיר, שלא יצא למלחמה. אפשר להמציא כאן הרבה סיפורים – התיאורים שלי למעלה כבר כוללים הרבה המצאה ודמיון. בהיעדר מידע, זה כל מה שיש לנו לעשות.

שקלתי אם לצרף את התמונה לפוסט הזה, והחלטתי בסוף שלא. אני לא רוצה שהעין תקפוץ למטה אל התמונה בזמן שקוראים את התיאורים שלי, וטריקים של הסתרת התמונה לא יעבדו למי שקורא ב-RSS. אז אני פשוט אוסיף קישור אל התמונה כאן, שתוכלו להשוות למלל. אני ממליץ גם ללחוץ לתמונה הגדולה, לספוג את הפרטים:

American Civil War Veteran and his Wife

5 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים