ארכיון התגית 'אינטרנט'

Jul 24 2011

יומן קריאה: עברית אינטרנטית/אינטרנטית בעברית

עברית אינטרנטית / כרמל וייסמן ואילן גונן

לספר “עברית אינטרנטית” של כרמל וייסמן ואילן גונן אפשר היה גם לתת כותרת אחרת, דומה אבל שונה: “אינטרנטית בעברית”. שתי הכותרות יוצרות ביחד ציר של נושאים, החל מנושאים בלשניים פרופר ועד לניתוחי תרבות רשת, שהחלק של העברית והשפה משחק בהם תפקיד קטן יותר.

עברית אינטרנטית

שני הפרקים הראשונים, למשל, דנים בהיסטוריה של השפה באינטרנט, בהתחלה באופן כללי על התפתחות התקשורת האינטרנטית, ואח”כ על ההבדלים בין תקשורת דבורה לכתובה והטשטוש שלה באינטרנט. הבדלה חשובה, גם אם אני חולק על העמדה הבסיסית שהכתב הוא רק דרך לייצג את השפה הדבורה. הפרקים הללו עושים עבודה יפה בלהביא כמה עקרונות יסוד בלשניים במקביל להיסטוריה קלה של האינטרנט.

הפרק השלישי, ולפי דעתי הכי מעמיק מכולם, מדבר על “פקצית”, השפה שהתהוותה ברשת בקרב נערות מתבגרות בבלוגים ורשתות חברתיות. אין פלא שהפרק הזה הוא המושקע ביותר – הוא מבוסס על עבודת הדוקטורט של וייסמן, וע”פ הביבליוגרפיה היא וגונן כבר כתבו על השפה הזו עוד ב-2006, אם לא לפני כן. הפרק הזה היה גם הכי מספק מבחינתי, כי הוא התעסק בדיוק בנושא שעליו רציתי ללמוד מהספר: השפה העברית והשינויים שאימצה באינטרנט.

CarmelVaismanאינטרנטית בעברית

אבל לצערי, הפרקים הבאים לא לגמרי מספקים את אותו המיקוד בנושא המקורי. פרק ארבע, המדבר על זהויות באינטרנט כפי שבאות לידי ביטוי בכינויים בפורומים וטוקבקים, היו יכול להגיע ישירות מספרה של שרי טרקל על זהויות ברשת מ-1995, ספר שאכן מצוטט בפרק. הוא מעניין, ללא ספק, גם אם טיפה מיושן, אבל הוא פרק על תרבות וזהות ברשת, ולא על שפה – ובטח שלא על עברית. כנ”ל גם פרק שש על טרולים וספאמרים בפורומים ובלוגים, ופרק שבע על טוקבקיסטים ושיח שנאה. הם פרקים מעניינים, שוב בהקשר של תרבות רשת, אבל כאן בדיוק רואים את ההבדל בין “עברית אינטרנטית”, מצבה וגלגוליה של השפה העברית ברשת, לבין “אינטרנטית בעברית” – כתיבה על תרבות רשת – ולאו דוקא על שפה – הפונה לקורא העברית בישראל, אבל לאו דווקא עם מאפיינים ישראליים ועבריים מובהקים. הדוגמאות מובאות מאתרים ישראלים, אבל לא הרגשתי שמדובר בדברים שייחודיים לישראל או לדובריה.

פרקים שמונה ותשע (ופרק חמש, עליו דילגתי קודם) חוזרים דווקא להתעסקות פרופר בשפה. בפרק חמש אפשר לראות ניסויים מעניינים של בניית שפה תקנית חדשה, בין אם ע”י פרוייקט התרגום המבוזר של פייסבוק או ע”י דיונים מאחורי הקלעים בויקיפדיה העברית המגבשים סטנדרטים קהילתיים לשפה עברית רשמית ברשת. פרק שמונה נותן ניתוח מעניין על ההבדלים בין שימוש באמוטיקונים מערביים, כמו :-), לבין כאלה יפניים, כמו ^_^, והוא מעניין מבחינה סוציו-בלשנית, ומעניין לראות איך דוברי עברית מוצאים מסלולי ביניים בין השפעות בינלאומיות שונות שמשתלבות בתוך העברית האינטרנטית.

IllanGonenוהפרק התשיעי, למרות שהוא עוסק ברובו בכל זאת בשפה, סובל מבעיה שאופיינית להרבה נסיונות לנתח את ההווה, ביחוד בסביבות טכנולוגיות חדשות: הצורך להסביר את עצמך כל הזמן. אין ספק שטוויטר ופורסקוור הם לא שירותים פופולריים מספיק כדי להניח שכל קוראי הספר יכירו את המונחים שלהם, החל מרטוויט ומנשן וכלה בפייק וצ’ק-אין. אבל בשביל לפנות לקהל הרחב, הפרק הזה נאלץ לבלות את רוב הזמן בלהסביר מונחים ורעיונות, להסביר מה זה שירותים מבוססי מיקום ומה היא הדינמיקה שנוצרה בטוויטר, למה אנשים פותחים פייק ומה המשמעות השונה של ריטוויט ידני לעומת ריטוויט מובנה. בין כל הדברים הללו ההתעסקות בשפה קצת נזנחת, וקשה להתעמק בשאלות הלשוניות המעניינות של חיים ב-140 תווים, או אילוצים טכנולוגיים של היפוך שורות בערבוב בין עברית ואנגלית. כי זה המגבלה של ספר פופולרי – הוא לא יכול להניח רקע (לאו דווקא אקדמי, אלא היכרות עם רשתות חברתיות), ותקוע עם להסביר את הבסיס, וחבל.

 

image

תווים מיוחדים הולכים לאיבוד בעריכה הגרפית. עמ’ 42.

לסיכום

בסופו של דבר, נהניתי מהספר, בעיקר מתחקירי העומק שלו (פרק שלוש). גם במקומות שלדעתי הוא פספס, זה היה בעיקר פספוס במיקוד, לא בתכנים. הדבר היחיד שבאמת הפריע לי היתה רמת העריכה הגרפית. הספר הכיל הרבה מאד סקרינשוטים מאתרים, ורובם היו באיכות נמוכה, מפוקסלים, בגוונים של אפור על אפור. ולפחות במקום אחד, בטבלה של סימני חלופיים לאותיות בעברית, נראה שההוצאה לאור לא שמה לב שחלק מהסימנים המיוחדים שעליהם מדבר הספר הלכו לאיבוד בעריכה, והפכו לריבועים. שוב, מרגיש כמו עריכה חובבנית, ומשהו שאפשר היה להמנע ממנו. אבל חוץ מזה – ספר מצוין, ותוספת מצוינת לארסנל המצומצם של ספרים בעברית על תרבות רשת.

תגובה אחת

Jul 12 2011

האם לגוגל פלוס יש אפרו?

מבין ההסתבכויות הציבוריות של פייסבוק במשך השנים, אני חושב שאחת הפחות צפויות היתה סביב הצללית, תמונת הפרופיל האוטומטית שמיוצרת לכל משתמש חדש, לפני העלאת תמונת פרופיל אישית. לא הסתבכות גדולה, זה נכון, אבל הנה כתבה על הנושא באתר Sociological Images מלפני כשנתיים, שעוררה קצת גלים באתרים אחרים שמוקדשים לסוציולוגיה, פמיניזם ונושאי חברה ומגדר:

When Facebook is charged with representing an individual, the avatar is white and male.  This is not random or accideimagental.

כוונת המשורר כאן היא שבפייסבוק יש הטייה מבנית, אולי אפילו לא מודעת, בנוגע למה זה “ברירת המחדל”. אם לא ציינו אחרת, ברירת המחדל הוא גבר, שעל פי סגנון השיער בצללית, הוא כנראה גבר לבן. לא שחסרים אנשים שחורים ואסייאתיים שעובדים בפייסבוק, לדעתי, אבל זה לא חלק מהמחשבה הדיפולטיבית של החברה של “מה זה משתמש ממוצע, לא מיוחד, בסיסי”. כמו שהיה כתוב באתר אחר, יש כאן קביעה נורמטיבית – גבר לבן זה הנורמה, כל השאר הם “אחר”. בשלב מאוחר יותר, שוב על פי האתר, הוסיפו פייסבוק צללית נוספת, נקבית, לנשים. לא רק זה, גם הצללית החדשה, על פניה, פחות מובהקת גזעית (או לפחות כך נדמה לי). די ברור שהשינוי הזה משקף שינוי תפיסה בתוך פייסבוק. לא עוד אתר היכרויות לסטודנטים בהרווארד ואוניברסיטאות אמריקאיות אחרות, מקומות שעודם מעוז של האליטות הלבנות, אלא אתר שמבין שהוא פונה יותר ויותר לעולם כולו.

עברו שנתיים, וגוגל נכנסו ברצינות, סוף סוף, לתחום הרשתות החברתיות. נראה שהם למדו הרבה מהטעויות של פייסבוק לאורך השנים, גם אם לא מכל טעויותיהם. אבל שתי נקודות זינקו לי לעין כשהתחלתי לשחק עם השירות.

הראשון הוא הצללית. האמת היא שלא ראיתי כמעט אנשים בלי תמונת פרופיל מותאמת אישית, אבל מקום אחד בו היא בולטת היא ב-Hangouts (או “זוּלה” בתרגום העברי), חדרי שיחות הוידאו, שם מוצגת הצללית בשניות הראשונות, לפני שהמצלמה מתחילה לשדר. והצללית של גוגל, בניגוד לזו של פייסבוק, מנסה להיות הרבה יותר אוניברסלית. או מולטי-קולטורלית. או משהו כזה.

image

השיער קצר יותר, ויכול להיות מקורזל או סתם קצר. השיער הקצר נראה גברי יחסית, אבל בהחלט יכול להיות גם נשי. ואכן, אותה צללית משמשת גם לנשים וגם לגברים, ויתכן שגם לאחרים, ובזאת ההבדל הנוסף ששמתי לב אליו בין גוגל ופייסבוק: אפשרויות המין.

בפייסבוק, שדה המין מכיל שתי אפשרויות: זכר ונקבה. דיכוטומיה פשוטה ונפוצה. אפשר להסתיר את השדה הזה מהפרופיל, אבל חייבים להזין אותו. בגוגל, לעומת זאת, הם הוסיפו אפשרות שלישית: Other. לא כאן ולא כאן, או סתם לא רוצה לציין. אבל מצד שני, השדה הוא שדה חובה: חייבים להזין אותו, וחייבים להציג אותו בפרופיל לכל גולש ומשתמש. לא כאן המקום להכנס לשאלה של למה דווקא שדה זה הפך לחובה בעוד שאר השדות הם שדות רשות, אבל ההשערה שלי, בקצרה, היא כלכלית: גוגל חיים ממכירת שטח פרסום, ופרסום ממוקד מפולח בעיקר על פי מין. שאלה מעניינת היא אילו פרסומות יקבלו בעלי המין השלישי בגוגל פלוס.

5 תגובות

Jul 05 2011

רשתות חברתיות, פרטיות, והעצמה אישית

גוגל פלוס עוד לא בן שבוע, אבל הוא מלווה מיומו הראשון בהתעסקות עצמית אובססיבית, לפחות אצלי ואצל כמה כותבים אחרים, כמו שחר ואלי. מבחינתי, לפחות, זה מרתק.

בגלגול האחרון של השיחה המתפרסת, אלי מסתכל שוב על האינטראקציות החברתיות החדשות של גוגל פלוס, על הבדליהן הדקים מטוויטר ופייסבוק, ולא מבין למה אנשים מתרגשים כל כך מעלבונות חברתיים ומידע שדלף למעגלים הלא נכונים. שתי הנקודות הללו – אופי הקשר, וסינון התכנים על פי מעגלים – הן שתי בעיות שונות שאלי מתייחס אליהן, אבל לדעתי הן סובבות בעצם סביב אותה בעיה.

ראשית, סוגיית העלבונות. גוגל פלוס מאפשר לנו הרי להגדיר מעגלים חברתיים שונים, כשברירות המחדל כוללות מעגלים בשם “חברים”, “מכרים” ו-“אנשים שאני עוקב אחריהם”. רמות קרבה שונות. זה מוביל למצב שבו מי שמגלה שהוא רק במעגל ה-“מכרים” של אדם שהוא עצמו סיווג ב-“חברים”, עלול להיעלב. אבל האם באמת יש מקום להיעלב כאן, או שיש כאן רק מצב שבו

התאונות האלו נובעות בעיקר מתפיסות מיושנות שאנחנו עדיין נאחזים בהן בכל כוחנו למרות שהן כבר לא רלוונטיות כל כך היום

השני, סוגיית השיתוף. גוגל פלוס מאפשרת לפרסם הודעה מסוימת רק למעגלים מסוימים ולא לאחרים, אבל כצפוי, לקח בדיוק יומיים עד שיתגלה באג שמאפשר שיתוף בלתי מבוקר של סטטוסים. אבל אפילו אם לא היה הבאג, פרטיות אינה מובטחת. תמיד אפשר לעשות קופי-פייסט לסטטוס שלך. ואם לא קופי-פייסט, אז תמונת מסך. או כמו שאלי מסכם את זה:

מקום לנסות ולהתנגד לכך צריך ללמוד להשלים עם זה ובעיקר לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאנחנו בוחרים לשתף עם העולם.

מה משותף, לדעתי, לשתי הטענות הללו? המשותף הוא שהן מקבלות את הטכנולוגיה כמות שהיא, כמצב נתון ובלתי ניתן לערעור. באינטרנט, אין פרטיות, והכל משותף. באינטרנט, הכללים החברתיים השתנו.

אבל למה לקבל את המצב הזה? למה הכללים חייבים להשתנות? האם אנשים רוצים כללים חדשים לאינטראקציות חברתיות? יש כאלה שרוצים, ללא ספק. הרבה מתרבות הרשת המקורית לוותה ברטוריקה מהפכנית של "עולם ישן נחריבה" והקמת נורמות חברתיות חדשות. אבל הרבה ביטים שחו באינטרנט מאז, ודור חדש עלה, דור שמבחינתו האינטרנט הוא לא עולם אחר, אלא חלק בלתי מנפרד מהחיים היומיומיים שלו, גם אלה שמחוץ לרשת. “תרבות סייבורג”, בה הוירטואלי והמוחשי חיים בכפיפה אחת. הם לא רוצים לשנות את הנורמות החברתיות שלהם בגלל שהמתכנתים של גוגל גדלו על “איים ברשת” של ברוס סטרלינג ועל ה-Declaration of Independence of Cyberspace של ג’ון פרי ברלו, והם רוצים ליצור עולם חדש ו’/או מופלא.

ולמה אנחנו צריכים להתרגל לנורמה שבה אין פרטיות, וכל דבר שנכתוב עלול לצוץ איפשהו? במקרה הזה, לא מדובר אפילו באידאולוגיות ישנות שמחזיקות מעמד בתקופתינו, שכן דווקא האידאולוגים והחוזים של שנות ה-80 וה-90 ראו בפרטיות אלמנט חשוב בחברת הסייבר המתהווה. כאן יש לנו מצב שבו אינטרסים מסחריים, שעושים את הכסף שלהם מפרסום ממוקד, מנסים להרגיל אנשים לחשוף את המידע שלהם לכל עבר, כך שהם יוכלו לעשות בו שימוש מסחרי. אין הרבה הצדקה אחרת לרמה של שיתוף פומבי שהרשתות החברתיות החדשות מעודדות. זה נטו אינטרס כלכלי, שמצדיק את עצמו בתירוצים של “העולם השתנה”, בתקווה שלא נראה שאף אחד מאיתנו בעצם לא ביקש ממנו להשתנות.

אני לא יודע אם אפשר לשנות את הכיוון החברתי הקיים שאלי מצביע עליו. יש הרבה אינטרסים בעלי עוצמה שעובדים על להפיץ ולשמר אותו. ואני גם לא אומר שכל סוג של שיתוף הוא רע, ושכל נורמה חברתית ישנה חייבת להשמר, חלילה. שינוי מדיום הוא הזדמנות מצוינת לרענן מסורות ישנות, והאילוצים הטכנולוגיים בהכרח משפיעים על האינטראקציות החברתיות שנעשות עליו. אבל לא כל דבר הוא אילוץ, ולא כל חידוש הוא לטובה, ומעל הכל, אנחנו לא חסרי אונים להשפיע. אולי. אני מקווה.

11 תגובות

Jul 04 2011

זהות מצוייצת

כחלק מההתעסקויות הבלתי פוסקות סביב גוגל פלוס, הרשת החברתית החדשה של גוגל, ממשיך שחר לנתח את ההבדלים בינה לבין רשתות אחרות שלנו, והבעיות החברתיות שהן טובות יותר או פחות בלפתור. בדיון סביב הפוסט בגוגל פלוס העלה אלי הטענה שטוויטר מתאימה יותר לספר בדיחות גלעד שליט/שואה בגלל אופי הקהילה שהתפתח בטוויטר בישראל. אבל לדעתי (כסטודנט STS ממושמע), אי אפשר להתעלם מההשפעה של המבנה הטכנולוגי של טוויטר על אופי הקהילה שהתפתחה בו. כמו ששחר כותב בפוסט שלו, הכל זה משחק של זהויות.

בכנס בדיון האחרון, של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, העברתי הרצאה על ז’אנר הסייברפאנק, שהיה אחד ההשפעות על התפתחות האינטרנט המוקדם, ועל השינויים שעברו על תרבות הרשת מאז. אחת הנקודות הבולטות היא משחק הזהויות, שאפיין כ”כ את הרשת בימיה המוקדמים, ותופס היום מקום קטן בהרבה בהתנהלות החברתית. אם פעם יכולנו בקלות ליצור לעצמנו זהות, קבועה או אד-הוקית, בהתהנהלות ברשת, אז היום אנחנו סוחבים אחרינו מטען הרבה יותר משמעותי של זהות. אפשר למצוא אותנו בחיפושים בגוגל. אפשר לראות את הקשרים החברתיים שלנו בפייסבוק, ולדעת עלינו הרבה מבלוגים, פורומים ורשתות חברתיות אחרות. הזהות שלנו באינטרנט הרבה יותר מוצקה ומחייבת.

אז טוויטר הוא עדיין תוצר של המאה ה-21 ו-Web 2.0, ולא של אנונימיות ה-MUDים וה-IRC. אנשים לרוב מציינים את השם המלא שלהם בטוויטר, שמים תמונה אמיתית. ויש אפילו טוויט-אפים ומפגשים אחרים בין המשתתפים. אבל עדיין, בניגוד לפייסבוק למשל, הזהות שלנו בטוויטר בנויה הרבה יותר על המילים שלנו, על כושר הביטוי ב-140 תווים אחר 140 תווים, באופן שמזכיר את העבר. זה נכון, אין כאן אנונימיות אמיתית. אבל העובדה שאנשים צריכים אקטיבית לחפש אותך ולמצוא אותך ולעקוב אחריך בשביל לשמוע מה אתה אומר יוצר תחושה (מזויפת, אמנם) של אינטימיות, של פרטיות, ושל רשות להתנהג בחופשיות ללא השלכות. גם העובדה שקשרים בטוויטר הם חד כיווניים מאפשרת לנו לנו להתנהג באופן חופשי יותר, בלי לחשוש מלסכן קשרים. לא אהבת? תאנפל. זה לא ישפיע על החברות בינינו בפייסבוק, שאמורה לשקף קשר “אמיתי” כלשהו.

זו הסיבה, לדעתי, שאני ארגיש יותר בנוח לספר בדיחת שואה בטוויטר מאשר בפייסבוק. כי בטוויטר אני “אבנר, שמספר בדיחות”, ואולי אני אצור חשבון טוויטר אחר ל-“אבנר, שמקשר לינקים טכנים למתכנתים”, כמו שעשיתי פעם (ונטשתי). אבל בפייסבוק, ובגוגל פלוס, אני “אבנר”, על כל זהויותי. וכאן נכנסת התוכנית המסתורית של שחר לפעולה, אבל בשביל זה נחכה לפוסט הבא שלו.

תגובה אחת

Mar 29 2011

ענן-בוסר

אני אוהב את הענן. באמת שאני אוהב. אני אוהב את זה שהדואר שלי יושב בג’ימייל וזמין מכל מחשב או טלפון ראוי לשמו. אני אוהב את זה שהמסמכים שלי מסונכרנים עם דרופבוקס, מעודכנים תמיד על שני המחשבים שלי וזמינים גם דרך הדפדפן כשצריך. באמת שאני אוהב את זה. אבל כל הזמן הטכנולוגיה מזכירה לי עד כמה המצב של הענן, ושל אפליקציות ווב בכלל, הוא פרימיטיבי ומגושם יחסית למה שאני רגיל אליו על המחשב האישי עצמו.

אני לא מתכוון אפילו להכנס להתלהבות התקשורתית שיש כל פעם שגוגל מוסיפה פיצ’ר טריביאלי לג’ימייל (חדש! אפשר לגרור קבצים אל תוך הודעה! באמת? דראג-אנד-דרופ זה מה שמלהיב אותנו היום?), אלא למחסור מאד בסיסי ביכולת של הענן לתפקד בלי המחשב האישי שלי. אני יכול לשלוח מייל מהאתר של ג’ימייל או לשמור מסמך באתר של דרופבוקס, אבל אני לא יכול לקשר בין השניים באופן ישיר. אם אני רוצה לצרף למייל מסמך מדרופבוקס, אני צריך לשמור אותו, ידנית, לספריה זמנית במחשב האישי שלי, ואז לצרף אותו חזרה למייל שלי. וזה מטופש. זה ממש ממש מטופש.

ואפילו יותר משזה מטופש, זה גם מיותר. בשביל שג’ימייל יוכל לדבר ישירות עם דרופבוקס, כל מה שצריך זה ששני השירותים יממשו איזה פרוטוקול משותף שיאפשר להם לדבר אחד עם השני. פרוטוקול כזה כבר קיים – WebDAV – אבל יכול להיות שקיימים כבר פרוטוקולים יותר נוחים, פשוטים ויעילים. עכשיו רק צריך שג’ימייל יתמכו בזה, ויאפשרו לי להגדיר, כחלק מהגדרות החשבון שלי, שורה של שרתי מסמכים שאיתם הייתי רוצה לעבוד, ולתת לי לקשר ישירות.

אפשרות נוספת היא לעשות את זה דרך הדפדפן, או אפילו מערכת הפעלה. שחלונית בחירת הקבצים שקופצת כשאני לוחץ Attach תתן לי אפשרות לגשת גם לדרופבוקס שלי. מיקרוסופט כבר עושה דברים דומים עם שרתי SharePoint, אבל התמיכה מוגבלת, בעייתית, ובעיקר לא נותנת מענה לצורך שזה יעבוד מכל מקום, מכל מחשב. אבל זה עדיף על למלא את ספריית ה-Temporary Files שלי עם קבצים מיותרים, זה בטוח.

10 תגובות

Nov 29 2010

חייג ומשול

אני חושב שדי הרבה כבר נאמר על ההשפעות החברתיות של טלפונים סלולריים, של הזמינות הבלתי פוסקת, היתרונות, החסרונות, וכו’. על איך כולם מדברים אחד עם השני כל הזמן, בין אם בשיחות או ב-SMSים, רשת תקשורת פועמת ובלתי פוסקת. אבל מעניין דווקא לחשוב על אספקטים שבהם הטלפון הסלולרי דווקא מפרק מארגים חברתיים, ולא מאחד: המעבר של הטלפון מכלי תקשורת ציבורי, ואז משפחתי, ולבסוף – אישי ופרטי.

בשנים הראשונות של הטלפון, השימוש בו היה מוגבל, וציבורי – אפשר היה למצוא טלפונים בסניפי דואר, בחנויות ובבתי מרקחת, ומאוחר יותר במשרדים, במסעדות ואז גם בכל בית פרטי. מוטיב הבלש הפרטי שמקבל טלפונים בדיינר השכונתי שלו הוא די נפוץ ומקובל תרבותית. הטלפון היה משהו שדרש שיתוף פעולה של כמה גורמים לתפעל. פרטיות? אל תצחיקו אותי.

מאוחר יותר, כשהטלפון נכנס לכל בית, אז מספר טלפון היה דרך ליצור קשר עם המשפחה כולה. לא יכולת להחליט למי אתה מתקשר. קו שני לבית זה כבר מותרות מאוחרות, ולרוב מספר הטלפון היה כמו תיבת הדואר של הבית – כתובת אחידה של כל בני הבית. ברוב המקרים אי אפשר להוציא שיחות פרטיות, כי הטלפון נמצא בסלון או במטבח, בשטח הציבורי ביותר. ובטח שאי אפשר לקבל שיחות פרטיות בלי הרבה cloak and dagger מסתורי. אם המאהב מתקשר והבעל עונה, אין ברירה אלא לנתק באופן מחשיד.

אבל הטלפון הסלולרי יצר זיהוי חדש, אישי, בין אדם למספר טלפון. אם בשנות ה-90, בימים הראשונים, עוד היינו נתקלים פה ושם במצבים של טלפון סלולרי משותף – בין אם בעל ואשה שמעבירים את הטלפון ביניהם, או ילד שלוקח את הטלפון של אחד ההורים איתו כשהוא יוצא – אבל המודל הזה מהר מאד יצא משימוש, כי הטלפון, ומספר הטלפון האינדיבידואלי, מהר מאד הפך להיות דרך ליצור קשר ישיר עם מישהו. לא עם הבית שלו או עם העבודה שלו, אלא ישירות איתו. לא פלא שאנשים נקשרים לטלפונים שלהם, לא מניחים אותם מהיד ולוקחים אותם איתם לשירותים. הטלפון הסלולרי הוא אחד הגאדג’טים שהכי כרוכים בהגדרת הזהות העצמית. כתובת מגורים עוזרת למקם אותנו במרחב. שם ושם משפחה עוזרים לקשר אותנו למארג אנושי. אבל הטלפון הוא אנחנו, הוא הכתובת האישית שלנו בכל מקום, בכל זמן. שיחות, SMSים, ובימינו גם דואר ופייסבוק וכל הג’אז הזה. המסכים הקטנים, מהבחינה הזו, הם לא חסרון אלא יתרון: הם שומרים על פרטיות. הם מונעים ממישהו להסתכל על התכתובות שלנו מאחורי הגב. הם מאפשרים את השותפות סוד הזו, בין אדם לטלפון הסלולרי שלו.

(איפה הייתי? אה, כן)

אז מה שהטלפון גרם הוא להדגיש את האינדיווידואל כקבוצת יחוס חברתית. אין ספק שגם קודם לאימוץ הסלולרי, האדם לא היה רק הבית שבו הוא גר והעבודה בה הוא עובד. אבל ההקשרים החברתיים הללו הם אלה שביססו את המיקום שלו. רצית לתפוס מישהו? נסה בעבודה. הוא לא שם? תבדוק בבית. הוא גם לא שם? אולי אצל ההורים, האחות, המסעדה הקבועה או הסופרמרקט. אבל הזמינות של האדם היתה תלויה בסביבה שלו. עכשיו? המיקום של האדם הוא הטלפון שלו. ב-Microserfs, דאגלס קופלנד כותב על מייקל, אחת הדמויות הראשיות:

Michael lives in the other spare room down the hall [, but] more to the point, he announced he’s moving to a personalized 1-800 number. That’s where he really lives.

הדמויות של קופלנד אמנם חיות ב-1993, אבל הם כולם גיקים טכנולוגים, שמקדימים את הגל של שאר החברה: הדמויות גרות בבית משותף, חמישה אנשים, עם תשעה קווי טלפון. ב-1995, כשקופלנד כתב את הספר, טלפונים סלולריים עוד לא היו מאד נפוצים. אבל כבר אז אפשר לראות איך הם מתאימים כל כך לאורך החיים האינדיווידואליסטי, המפוצל, המפורק של שנות ה-90 והלאה. טכנולוגיה שנועדה לקשר, מחליפה בעצם את הקשרים הקיימים ומאפשרת לאדם להיות מנותק יותר מקודם.

* * *

אל תחשבו שאני אברח גם מהאימייל, או הפרופיל בפייסבוק, המשרת תפקיד דומה. בשנות ה-90, רוב האנשים עבדו עם תיבות הדואר שקיבלו מספקיות האינטרנט, תיבות דואר שקושרו לחשבון הלקוח בחברה. באופן לא מפתיע, לרוב היתה רק תיבה אחת כזו לבית, והיא לרוב שיחזרה את הדינמיקה של תיבת הדואר הפיזי של הבית. אבל מהר מאד החלו להגיע חלופות. הוטמייל הושקה ברביעי ביולי 1996, יום העצמאות האמריקאי, כדי לסמל את החופש מתיבות הדואר של הספקים, והיתה בין הראשונות שאפשרה לכל אחד, בקלות, לפתוח תיבת דואר אישית. היום, נדיר למצוא תיבת דואר שאינה אישית, או לפחות תפקידית. לקבל כתובת של מישהו בפורמט של “cohenfamily@sillyisp.net”, כמעט תמיד תיבה של ספק אינטרנט, הוא סימן היכר מובהק של עילגות טכנולוגי, ופתיחת חשבון פייסבוק משותף גורם לנו לרפלקס בחילה קל על הדביקות הבלתי נסבלת של הזוג – למרות שבעצם זה לא שונה מאד מתיבת הדואר היחידה, המשותפת, שנמצאת בכניסה לבית.

בונוס: תוסף הוורדפרס שלי שמקשר לפוסטים דומים הביא לי פוסט מהעבר ששכחתי ממנו לחלוטין, שרוטן ומקטר בדיוק על התופעה הזו של זוגות שפותחים פרופיל משותף בפייסבוק. דביק דביק דביק.

3 תגובות

Mar 23 2010

גבולות השליטה

וידאו זה העתיד, הם אומרים לי. כל האינטרנט עובר לוידאו. ספקיות אינטרנט זועקות שוידאו יהרוג את האינטרנט, יסתום את הקווים, אבל כולם רוצים וידאו. אתרים טכניים מתחילים לשתול סרטוני הדרכה במקום תמונות מסך או הסברים טקסטואלים. במקרה הטוב בנוסף, אבל לא תמיד. כבר אי אפשר לסרוק את ה-RSSים שלי לממים, בדיחות ותמונות מצחיקות בלי שחצי מהדברים יהיו קישורים ליוטיוב. פעם, אפשר היה לסמוך על האינטרנט לספק איזה תמונה מצחיקה של חתול כשכלו כל הקצים. היום? סרטונים. חתולים קופצים. חתולים צוחקים. סרטונים בכל מקום.

זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד וידאו. וידאו זה טוב. לראות פרקים בסטרימינג זה טוב. יוטיוב זה מצוין. סרטונים של חתולים – באמת שאי אפשר להגיד על זה שום דבר רע. אבל אופן הצריכה של וידאו הוא שונה מצריכה של טקסט או אפילו של תמונות. אצלי, לפחות, זה ככה. טקסט ותמונות אני צורך בקצב שלי. אני יכול לרפרף. אני יכול לדלג. אני יכול לעצור ולחזור אח”כ. בוידאו, ובאופן בולט יותר גם באודיו, אין לי את הגמישות הזו. אני צריך לצרוך את התוכן בקצב שהעורך שלו החליט. אני לא יכול להעיף מבט אחד בסרטון ולקבל תמונה כללית של הצורה שלו, כמו שאפשר עם טקסט. אני יכול לקפוץ קדימה, נכון, אבל זה ניחושים אקראיים בתוך הרצף, ולא דילוג מושכל למקום שמושך את העין.

שליטה, זה שם המשחק. זו הסיבה שצפיה פסיבית בטלוויזיה יורדת לעומת שימוש בטיבו/YesMAX, הורדה מהאינטרנט וסטרימינג. אבל מבחינתי גם זה פסיבי מדי. פרק של 25 דקות לוקח 25 דקות לראות, בלי קשר לכלום. יש פתרונות טכניים של האצת הוידאו תוך שמירה על ה-pitch של הסאונד, אבל אז אני מוותר על הטיימינג הדרמטי או הקומי של התוכן הנצפה. המדיום, ממהותו, מעביר את השליטה לידי הבמאי והעורך, ופחות לידי הצופה.

ראיתי אתרים שמנסים לפתור את הבעיה, או לפחות להקל עליה. מתחת לסרטון יש סטריפ רץ של פריימים מתוך הסרט, וללחוץ עליהם קופץ ישירות לנקודה. זה נותן את אותה תמונה כללית, ממעוף הציפור, של תוכן הסרט. יוטיוב צריכים לעשות גם משהו כזה. אולי ככה אני לא אדלג, בצורה אינסטינקטיבית, על חמישים אחוז מהסרטונים שאנשים מקשרים לי.

3 תגובות

Nov 15 2009

פרו ובלוג

אנדרו סאליבן, הבלוגר הפוליטי הבלתי נלאה של ה-Atlantic, מביא ציטוט של בן קסנושה שמתקשר ישירות למיניסערה שהיתה בבלוגוספירה הישראלית סביב פוסט הפרובלוגינג של שליו בן ארי:

One way blogging makes you a better writer is it forces you to work hard for your readers’ attention. On the web, it takes less than a second to close the page or click a new link. Your readers are busy and distracted.

This means you must engage the reader out of the gate and take nothing for granted. If you start sucking in the second paragraph, you’ll likely lose the reader’s attention. They click to a new page.

It’s brutal. It makes you better.

בגדול, אנחנו רואים כאן בדיוק את אותם טיעונים של בן-ארי. הקורא משועמם. הקורא קצר-רוח. הקורא לא רוצה לקרוא את הטקסט שלך, ואתה צריך לתפוס אותו איכשהו. קסנושה מנסח את זה במונחים קצת פחות צורמים. היעד שלו, לדבריו, הוא להפוך אותך לכותב טוב יותר, לעומת היעד המוצהר של בן-ארי, להשאיר את הקוראים בעמוד בלי קשר לאיכותך ככותב. אבל בסופו של דבר, הוא אומר בדיוק את אותו הדבר. כשהוא אומר “It makes you better”, הוא לא באמת מתכוון לכותב טוב יותר. וגם לא לטוב יותר בתוכן שלך, שעל פניו זה הדבר שאותו אתה מספק בבלוג. לא, כשקסנושה אומר להשתפר, הוא מתכוון להשתפר כאיש מכירות. וכשבן-ארי כותב שהבלוג שלך יהיה טוב יותר, הוא מתכוון שהוא יהיה מכשיר מכירות טוב יותר.

וכאן הסיבה לבעיות שיש לאנשים עם אנשי פרובלוגינג. לא בגלל תחושת עליונות מאוימת, אלא כי בסופו של דבר בלוגר ופרובלוגר הם לא רמות מקצועיות (להבדיל ממקצוענות) שונות של אותו מקצוע, של אותו תחביב. אלה שני תפקידים שונים מהותית. האחד נמדד בתכניו, והם לב העיקר. השני מוכר זמן פרסום, bounce-rate נמוך, חשיפה גבוהה. התוכן הוא האמצעי, לא המטרה.

אבל הדמיון החיצוני בין השנים, והבלבול שנוצר בקלות ביניהם, הוא שגורם לבלוגרים להתכווץ בחוסר נוחות. כשמגיבים אצל עידו קינן לא יכולים להבדיל בין לשים פרסומות בבלוג על מנת לכסות את עלויות האחזקה לבין פרובלוגר שמטרת הבלוג שלו לקדם אינטרסים מסחריים, אז אפשר להבין למה הבלוגרים מזדעקים כשאנשי המדיה החברתית באים ומוציאים שם רע לתחום שלהם.

5 תגובות

Jun 14 2009

שינויים בהרגלי הגלישה

היום לפני חמש שנים, ב-16 ליוני 2004, ישבתי לי בקפה נונה ברחוב אבן גבירול1. הידיים שלי רעדו. משהו נתקע לי בגרון, אני לא בטוח מה. הכנסתי את כרטיס ה-PCMCIA לתוך חריץ ההרחבה של המחשב הנייד וראיתי את מילות הקסם מופיעות על המסך בפעם הראשונה: Wireless Network Found.

אני לא התרגשתי ככה מאז שנת 1989, כשבפעם הראשונה ראיתי תווי ASCII מופיעים להם על המסך שלי, שורה אחר שורה, בקצב של 1200 ביטים לשניה, כשהתחברתי לראשונה ל-BBS. זה היה… מדהים. מידע ממחשב מרוחק מופיע אצלי על המסך, בזמן אמיתי. העולם האמיתי נדחק לו לירכתי הבמה, ואני נמצא עמוק בסרט מדע בדיוני. העתיד כבר כאן. שוב דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

ככה הרגשתי גם ב-2004. אני חושב שלא הצלחתי להחניק צחקוק נרגש כשראיתי את גוגל מופיע על המחשב שלי, סתם ככה, מהאוויר. מיד עדכנתי את הבלוג שלי, כמובן, כי באותה תקופה הכל היה חייב לעלות מיד ל-LJ, אבל שוב היתה כאן תחושה של… העתיד בפתח. שינוי פרדיגמה. שינוי שהוא לא רק טכנולוגי אלא חברתי ותרבותי.

אני חושב שצדקתי בנבואות שלי בשני המקרים. ב-1990 חזרתי לארץ עם מודם 2400BPS והתחברתי לקהילת ה-BBSים והדואר האלקטרוני של אולטינט באותה התקופה. שם שמעתי על האינטרנט, והתחברתי לאחד מספקי הרשת הראשונים, DataServe, לחיבור יוניקס. משם, כמו שאומרים, הכל היסטוריה. מאז 2004 התחלתי להסתובב עם הלפטופ לכל מקום, לחפש רשתות אלחוטיות. בהתחלה היו מעט – נונה היה בין המקומות הראשונים שסיפרו רשת אלחוטית. השמועות דיווחו על אי של Wifi באזור כיכר מסריק, אבל זה אף פעם לא עבד. הייתי הולך הרבה לקפה ג’ו בחשמונאים אז, למרות המיקום, בשביל השילוב המנצח של מזגן, חשמל ורשת – אז עוד היה צריך לבקש רשות לחבר את המחשב לחשמל, לא כמו היום.

אז החיבור לאינטרנט, ממשיכם של ה-BBSים, לא נעלם. הוא פשוט נטמע ביום-יום, הפך להיות חלק משגרת החיים שלנו. גם הגלישה האלחוטית הפכה לברורה מאליה, למרות שהטכנולוגיה עצמה משתנה – כמו שהאינטרנט החליף את ה-BBSים, ככה גם החיבור הסלולרי מחליף לאט לאט את ה-wifi, פשוט כי לחברות הסלולר כבר יש תשתית פרוסה בכל מקום. אבל מה הפרדיגמה הבאה? ב-1989 ראיתי איך אנחנו עוברים ממחשבים מבודדים למחשבים מחוברים. ב-2004 ראיתי איך החיבור נהיה אוטומטי, שקוף, בלתי פוסק. מה הלאה? אני לא יודע. אני רק מחכה בקוצר רוח.

 


1. לא, הם לא שילמו לי בשביל להזכיר אותם כאן. חלאס! נגמר הסיפור! לאף אחד כבר לא איכפת!

2. תגידו, אתם כאלה שקוראים הערות-שוליים גם כשלא שלחו אתכם אליהן? תרימו יד אם קראתם את זה לפני שהגעתם לסוף!

4 תגובות

Jun 04 2009

תוכן גולשים, למען השם!

בעקבות הכתבה של עידו קינן בעין השביעית על תופעת הפרסום הסמוי בבלוגים התעורר לו הרבה רעש בבלוגוספירה, בין השאר בהצעתו החוזרת של יהונתן קלינגר לניסוח קוד אתי לבלוגרים, על משקל הקוד האתי של עיתונאים. אני מסכים מאד עם דובי קננגיסר ועם נעמה כרמי על הסיבות למה קוד כזה הוא מיותר, אבל אני רוצה לחדד נקודה ששניהם העלו.

מיהו בלוגר? מישהו שכותב בלוג, כמובן, אבל מה המשמעות של בלוג, בהקשר הזה? בלוגר זה לא מי שיש לו וורדפרס מותקן או חשבון בישראבלוג. בלוגר זה מי שיוצר תוכן באינטרנט – בין אם זה בבלוג יעודי עם דומיין משלו, או בפרופיל שלו בפייסבוק, או אפילו בטוקבקים בבלוג של מישהו אחר או בתגובות לסרטים ב-YouTube. אין ספק שהיחס ל-“אחד שיודע” בטוקבק ב-YNet לא יהיה כמו לבלוגר עם אתר מבוסס שמזדהה בשמו, אבל בסופו של דבר שניהם מתבססים על עקרון – שהאינטרנט, ובעיקר ה-2.0 המציק הזה שמדברים עליו, בנוי על תוכן של גולשים – של כל הגולשים, לטוב ולרע. הבלוגרים הם לא נפרדים מכלל הגולשים. המודל הישן, בו יש יחס חד-כיווני וחסר-איזון בין העיתונאי והקורא שמחייב דרישתם לסטנדרט אתי מוגבר הם מיושנים – הסטנדרט האתי הזה, כפי שדובי מציין, תופס לגבי כולם.

בבלוג של יהונתן קלינגר מגיב שוקי גלילי:

[…] חלק מהעניין עם בלוגים הוא שכל אחד יכול לפתוח אחד, וכל זמן שאין קוד אתי למגיבים – שלא לדבר על אפשרות לאכוף אותו – בעל בלוג רשאי ולפעמים אפילו חייב למחוק.

כאן לב העניין. כל אחד יכול לפתוח בלוג, ולהגיב לבלוג, ולכן כולם כאן יוצרי תוכן, והאתיקה החברתית הבסיסית מחייבת את כולם.

5 תגובות

« הקודם - הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים