ארכיון התגית 'אינטרנט'

Sep 13 2016

מעלית השבת של טוויטר

הודעת טוויטר יכולה להיות עד 140 תווים. זה מספר הקסם. זה ידוע. סביב זה נסוב השירות. “רק מה שנכנס לתוך 140 תווים”. וזה לא משנה אם הסיבה לזה היא טכנית (160 תווים שנכנסים ל-SMS, מינוס כמה תווים לשם החשבון שדרכו לפרסם, כך טוויטר עבד בהתחלה) או קונצפטואלית (“מחקרים מראים שזה כמה תווים שבן-אדם צריך בשביל להעבר רעיון אחד”, כפי שכבר ניסו לטעון). זה לא משנה. 140 זה טוויטר, טוויטר זה 140, ויש הרבה חן במה שמייסד טוויטר ג’ק דורסי כינה “אילוץ יפהפה” – החל מהצורך לחתוך בבשר החי ולחדד רעיון, וכלה ב-tweetstorms של הודעות משורשרות שיוצרות מבנה טיעונים מסוים.

אבל מה לעשות שזה גם מגביל וזה גם מעצבן? לאט לאט טוויטר מחפשת איפה להתרחב בלי לוותר על ה-140. קודם זה היה מקצר הלינקים t.co שמאחורי הקלעים מקצץ כל קישור או תמונה לכ-30 תווים בלבד. אז זה היה ריטוויטים מובנים (כולל ציטוט, שהוא בכלל קישור), ועכשיו עוד סבב הקלות בשביל לגרום לאנשים להיות עם, להרגיש בלי: קישור לשם הנמען בתגובות (מינשונים) לא יחשבו לסך ה-140 תווים, וכנ”ל גם תמונות או גיפים (אם כי לא ברור אם רק הראשונה או כולם).

ומצד אחד, זה מרגיש קצת כמו מעלית שבת – אתה לוקח עליך מגבלה כלשהי, ואז מוצא דרכים לעקוף אותה או להקל עליה, כשאתה יכול גם ללכת למקור ולשנות, אולי, את המגבלה המקורית. למה למצוא דרכים להכניס עוד דברים לציוץ בלי למלא את מגבלת ה-140, כשאתה יכול פשוט להגמיש את ה-140 השרירותי הזה?

אבל מצד שני, טוויטר מאד מושקעים ב-140 הזה. זה מספר הקסם. 140 זה טוויטר וטוויטר זה 140. וחוץ מזה, למה יגדילו את זה? ל-180? 250? אינסוף? כל מספר אחר יהיה שרירותי באותה מידה, או לחילופין חסר יחוד ועניין.

אז 140, אם כך. וג’ק דורסי יגיד שהשינויים האלה “נותנים את מלוא כח הביטוי של 140 תווים”. גם אם זו חלוקה קצת שרירותית בין הטקסט של ההודעה לבין התמונה שבה. אבל התרגלנו, בסופו של דבר. ו-140 זו לא בחירה פחות טובה מכל מספר אחר.

2 תגובות

Mar 28 2016

סייבר-כותרת לסייבר-פוסט בסייבר-בלוג

נתקלתי לאחרונה בשני חשבונות טוויטר מלבבים, שלצערי הגעתי אליהם – לפחות לראשון מביניהם – קצת לקראת סופו. הראשון נקרא CyberEveryWord והשני CyberPrefixer, שניהם מתופעלים ע”י אחת Jill @ None, ושניהם סובבים סביב אותו רעיון בסיסי – לקחת את הקידומת “סייבר”, שממש קרובה לאובדן כל משמעות אמיתית, ולתת לה את הדחיפה הקטנה שהיא צריכה מעבר לקצה.

 

 

מבין השניים,  CyberEveryWord הוא החביב עלי. המשימה של החשבון פשוטה – לעבור על המילון כולו, מילה מילה, ולפרסם אותו כשהיא עם הקידומת “סייבר”. לצערי הצטרפתי יחסית מאוחר, באזור האות U שהיתה מלאה בהרבה מילים לא הכי מעניינות עם הקידומת Un, אבל הרעיון עדיין קסם לי, באבסורדיות המוחלטת שלו, החל מ-Cybervegetation ועד Cyberwasherwoman. הזכיר לי ציטוט מהספר Microserfs של דאגלס קופלנד, אותו ציטטתי לא פעם:

Abe has a friend in research who’s working on “metaphor-backwards” development of software products. That is, thinking of a real-world object with no cyber equivalent, and then figuring out what that cyber equivalent should be. Abe’s worried because at the moment he’s working on “gun.”

 החשבון השני, CyberPrefixer, לוקח כותרות מעיתונים ומוסיף את הקידומת Cyber לפני שמות עצם ופעלים. התוצאה, באופן מחשיד ודי מדכא, לא מאד קיצונית. אבל לא רק שהכותרות שנוצרות לא שונות בהרבה מהכותרות האמיתיות, הן בעיקר נראות כמו מנוע ליצירת תקצירים לסיפורי מד”ב עצלניים. Not that there’s anything wrong with that.

2 תגובות

Aug 05 2015

החולצה בעידן השעתוק המכאני

כמו הרבה חנונים, אני נוטה להתלבש בוריאנטים צפויים על סגנון הטי-שרט וג’ינס. ושוב, כמו חנונים רבים, חולצת הטריקו הן ערוץ ביטוי חשוב בשבילי. אני נוטה לבלות הרבה זמן במגוון אתרים באינטרנט בחיפוש אחר החולצות המדויקות שמתאימות לי. דווקא את Threadless, אולי הפופולרי שבאתרים הללו, אני לא אוהב – נדיר שאני מוצא שם משהו שאני אוהב. שתי חנויות שאני בכל זאת מחבב הן RedBubble ו-T-Shirt אHuh? (לשעבר TorsoPants), שהוא חלק מאתר T-Shirt Hell שאותו אני לא סובל.

אבל לא על המלצות אופנה באתי לכתוב, אלא על האינטרנט, אלא מה. כמו שהאינטרנט זוכר כל מה שכתבנו, הוא זוכר גם מה שהזמנו. יש לי לא מעט חולצות בארון שעדיין אפשר למצוא בקטלוגים המקוונים. וזה מכניס אותי לדילמה.

Clearimage

מה עושים כשהחולצות האהובות מתחילות להיות מסמורטטות? מתי מפסיקים ללכת איתן, ואיך מוותרים עליהן? סטינג, כך אומרת האגדה, זכה לכינוי שלו בגלל חולצת הפסים השחורה-צהובה שהוא לבש עד שהתפרקה. אבל אחרי שלבשתי חולצה למוות, האם זה לגיטימי פשוט להזמין אותה שוב, ולהתחיל מחדש? האם אין כאן סוג של רמאות, סוג של העתקה עצמית, וראוי יותר שאני אחפש ואמצא חולצות חדשות מעניינות ללבוש?

השאלה היא אקדמית בחלקה, כי יש לי כבר כמה חולצות שהזמנתי מחדש, כי אני פשוט אוהב אותן יותר מדי. אבל הפשרה שעשיתי עם עצמי היתה להזמין אותן בצבע שונה. אבל עדיין, זה הרגיש לי מוזר. ויש לי חולצות שכבר נראות עייפות עם הדפס מפורר, ודווקא האיכות הזו חביבה עלי. אז להתחיל מחדש? עם חולצה טריה? היא תצטרך לצבור מחדש את כל האופי של הקודמת.

image 

אז מה אתם אומרים? איפה החולצות שלכם עומדות בחוויה האישית שלכם? וכמה יהיה לכם קל למחזר ולשחזר אותן?

2 תגובות

Apr 11 2015

שמות המתחם עוברים לפרוורים

יש משהו מרתק בגלי העיור והפירוור של ארצות הברית לאורך המאה ה-20 וה-21 (כך פתח, בתקווה שלא הרחיק, כבר, את הקוראים הפוטנציאליים שחשבו שהם מגיעים לפוסט שקשור לאינטרנט). אחרי מלחמת העולם השניה, התחילה הגירה מסיבית מתוך הערים הגדולות אל הפרוורים, אל שכונות מהונדסות עם אוכלוסיות אחידות, אל “איכות חיים”, בין אם אמיתית או משווקת. מרכזי הערים הגדולות דעכו, ועד שנות ה-70 כבר הפכו לשכונות עוני.

אבל בשנות ה-80 התחיל טרנד הפוך. היאפים התחילו להשתלט חזרה על הערים. ג’נטריפיקציה – השתלטות של גורמים אמידים על שכונות עוני תוך כדי שיפוץ ודחיקה החוצה של הדיירים העניים – החזירה את מעמדן של הערים, ומאז גלים של ג’נטריפיקציה – יאפים, היי-טקיסטים, היפסטרים – הפכו את מרכזי הערים הגדולות בארה”ב לפופלריות (ויקרות) מתמיד.

זהו לשיעור ההיסטוריה. עכשיו עברנו לשלב האנלוגיה המפוקפקת.

שלב האנלוגיה המפוקפקת

לפני כשש שנים, ממש בראשית ימי הבלוג, התייחסתי לצפיפות הכתובות באינטרנט, בעיה שהתחילה להיות מורגשת אז – כל הכתובות הנורמליות ב-.com ו-.org כבר היו תפוסות, מה שאילץ סטארטאפים להמציא לעצמם שמות מטופשים. התחילו לדבר אז על פתיחת כתובות חדשות – שטחים פתוחים, בלתי מנוצלים, שם יוכל אדם לקבל לעצמו בית מרווח עם חצר וחניה, או לכל הפחות לרשום את שמו באופן קריא. אז, ב-2009, סיומות כמו .travel או .museum התחילו להכנס לשימוש. אבל מאז 2009 נרשמו עוד כמה מאות מיליוני כתובות, ושטחי בור נוספים קיבלו אישורי  בניה מקיפים.

על פי IANA, הרשות שמנהלת את הרישום הטכני של כל שמות המתחם באינטרנט, ישנם, נכון לאפריל 2015, 897 סיומות מתחם חוקיות, החל מ-.com או סיומות המדינות השונות, דרך סיומות שפונות לשווקים ספציפיים כמו accountant (וגם accountants, ברבים!), dating או democrat (וגם republican, כמובן) או כאלה שמיועדות לערים ספציפים, כמו .brussels או .okinawa, וכלה בכאלה עם שימושים מאד צרים, או שנראה שנבנו בשביל משחקי מילים עם שם הדומיים הראשי, כמו cancerresearch או sucks (שנראה שקיים רק בשביל להוביל לתביעות דיבה והפרת זכויות יוצרים).

מה שעוד יותר מעניין בשמות הללו הוא המחיר הנדרש כדי לרשום בהן כתובת. על פי ספק האחסון שלי, כתובת באותן סיומות חדשות עולה בין 40 ל-130 דולר לשנה (רואי חשבון יהיו מוכנים לשלם. אקדמאים פחות). אבל כתובת תחת .com או .org תעלה רק 7-9 דולר לשנה – אם, כמובן, תצליח למצוא כתובת פנויה הגיונית.

image

אז כאן מגיעה האנלוגיה. בשכונות העירוניות, המוזנחות, אתה יכול למצוא כתובת די בזול, אם תצליח לברור משהו מתוך ההריסות. בפרוורים החדשים תוכל למצוא בדיוק את הכתובת שרצית, בלי תחרות, ואפילו השכנים יהיו לטעמך – אבל זה יעלה לך כסף.

האנלוגיה ושברה

כמובן, יש הרבה נקודות כשל לאנלוגיה הזו שלי. הראשונה היא שבניגוד למרחבים העירוניים והפרווריים, באינטרנט אין משמעות למרחק, ואין הרבה משמעות לשכונה. זה אומר שגם אם עולם ה-.com נזנח, זה לא הופך את מיליוני הכתובות הקיימות עם הסיומת הזו לשוות פחות, אלא אפילו יותר. הם (אם נתעקש על האנלוגיה) המגדלים הגבוהים, גורדי השחקים, שמייצגים את הכסף הישן במרכזי הערים. ה-.com החדשים הם הסלאמס. אבל אנשי ה-.com המבוססים לא עזבו את העיר. הם נאחזים היטב בכתובות הישנות שלהם, ולא מרגישים מאויימים מכך שמישהו קנה את ThisIsTheOnlyAddressAvailableAt.com.

ומעבר לכך, אם קניתי שם מתחם תחת הסיומת .restaurant, זה לא מרחיק אותי מהגולשים שלי, כמו שלפתוח מסעדה בפרוורים היה מרחיק אותי מהלקוחות שלי. זה לא עובד ככה. ולבסוף, בלי הדעיכה של המרכז, לא תהיה לנו ג’נטריפיקציה. נכסים קיימים לא מאבדים מערכם, כך שלא תהיה תנועה חזרה למרכז שתרענן את ה-.org הקלאסי, רק המשך התרחבות, הלאה והלאה.

תגובה אחת

Aug 27 2014

העיר הזו היא חוות התוכן שלי

מכירים את זה שחנות או מסעדה נסגרות, הבניין הולך ומתפורר, נהיה מוזנח ועזוב, אבל עדיין השלט הישן עוד תלוי שם, מזכיר נשכחות ומציב איזה ניגוד בין ההווה העצוב והעבר היפה? אז גם באינטרנט זה קורה. אתרים ישנים שנזנחים ע”י עורכיהם, בלוגים נטושים שהרישום של שם המתחם שלהם פג, והם נלקחים ע”י חוות תוכן – אתרי סרק שמתלבשים על כתובות שאולי היו פעם פופולריות וממלאים אותם בתוכן גנרי כדי למשוך גולשים מגוגל לצפות בפרסומות (במקרה הטוב) או להדביק בוירוסים (במקרה הרע). זה קרה ל-“הציווי החדש”, הבלוג של אלי לוין שקישרתי אליו לא פעם מכאן בעבר. הכותרת היא של אלי, אבל התוכן הוא ספאם, חוות תוכן מיותרת.

היום אבל נתקלתי במצב משעשע הרבה יותר, שבו בלוג כזה, שנבלע ע”י חוות תוכן, יוצר פער גדול הרבה יותר. דרך אתר של להקות עם שמות מוזרים הגעתי לאתר של להקה ששמה היה Tit Fuck Me Jesus, ככל הנראה איזו להקת הארדקור פאנק או מטאל, שלרוב הולכות על שמות כאלה. וגם היה להם אתר, ששמו thiscityismyfuckingtoilet.com. אבל מה, הלהקה כנראה מזמן התפרקה, והאתר נזנח, אבל אומץ על ידי חוות תוכן, שהחליפה אותו בבלוג וורדפרס פשוט, עם עיצוב נעים וקצת פסטורלי, שיוצר את הקונטרסט עם שם המתחם והכותרת של האתר:

image

כד עם פרחים. ספר פתוח. זוג משקפיים וקירות עץ כפריים. כל זאת ועוד, ועם מידע על סדנאות להאקרים “לבנים”, תחת הכותרת This City Is My Fucking Toilet.

גם דברים כאלה קורים באינטרנט.

אין תגובות

May 01 2013

הדים של הדים

אתמול (ג’), הצליחה חברת הכנסת מירי רגב ליצור תקרית תקשורתית קלה, כשדרשה, ע”פ כתבה בהתפרסמה במאקו/חדשות ערוץ 2, להוריד אדם אריתראי מהאוטובוס בו נסעה. עד כאן, ידיעה שמתאימה יותר לחברים של ג’ורג’ מאשר לאקלקטיקה אהובתי. אבל הבוקר נעלמה לה הידיעה מאתר מאקו, ומיד זה הפך לעניין שהרבה יותר קרוב לליבי.

אני יכול לחשוב על שתי סיבות שהכתבה תיעלם מהאתר. הראשונה היא אם היא לא נכונה, עובדתית. זה קורה, והרבה יותר מדי. אבל מה שצריך לעשות במצב כזה זה לא למחוק את הכתבה ולהעמיד פנים שהיא לא היתה מעולם (למרות שלמאקו יש היסטוריה של שכתוב כזה), אלא לפרסם התנצלות.

האפשרות השניה היא שהופעל על האתר לחץ להוריד את הכתבה, ללא קשר לאמיתותה. ומצב כזה מגוחך עוד יותר, לאור העובדה שאי אפשר להעלים כ”כ בקלות דברים מהאינטרנט, בטח שלא מאתר פופולרי כמו מאקו. גיבוי נשמר ב-Google Cache, וניתן למציאה בקלות יחסית (ותודה לרואה השחורות על העזרה). לכבוד הפאדיחה, אני מפרסם כאן פוסט שפרסמתי בסיפור האמיתי והמזעזע של, ב-2006, לפני שבע (שבע!) שנים. הייתי מצפה שבשנות הדור שעברו יבינו כלי התקשורת קצת יותר על הנוף הטכנולוגי שבו הם חיים. אפשר וצריך לבקש מגוגל למחוק את העותק המקומי שלהם (גם אם התהליך קצת מסורבל). אבל רוב מה שנכתב אז רלבנטי גם להיום. וחוץ מזה, זה הפוסט היחיד שלי, למיטב ידיעתי, שנכנס לתוך סילבוס של קורס אקדמי, אז שווה לתת לו כבוד.

image

* * *

הדים
(התפרסם במקור בסיפור האמיתי והמזעזע של, 24 באוגוסט, 2006)

ב-13/08/06, החליט סטוארט פאדלי לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח1. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת בבלוג של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים שהיו רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

***

מאז השקת שירות החיפוש שלה ב-1998, גוגל נהיה חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

***

ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "נענע"2 ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ע"י עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל זה כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו, והכתבה הגיעה אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

***

ב-1996 התחיל לפעול ה-Internet Archive, ששם לעצמו מטרה למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ה-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – זה מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

***

בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

עדכון 2013: באוקטובר 2009, שלוש שנים אחרי כתיבת הפוסט, יאהו נשברו סוף סוף וסגרו את GeoCities. על פי ויקיפדיה, כ-38 מיליון עמודי תוכן עדיין היו בשירות בעת סגירתו, והלכו לאיבוד. לאיבוד? לא ולא! ה-Internet Archive, לעיל, החליט שגיבוי GeoCities הוא פרוייקט ראוי במיוחד, לאור המקום שלו בהיסטוריה של הפרסום העצמי באינטרנט. חלק נכבד מהאתרים זמינים היום עדיין באתר ReoCities, שניסו לגבות את כל GeoCities והספיקה חלקית לפני סגירת האתר. ואם זה לא מספיק, אז ה-Internet Archive מציעים להורדה את כל תוכן GeoCities בקובץ אחד שמשקלו 640 גיגהבייט. (בהצלחה).

***

בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית

  1. עדכון ל-2013 – פאדלי עדיין עובד במיקרוסופט, ע”פ חשבון הלינקדאין שלו []
  2. אז עוד לא נענע10 []

5 תגובות

Apr 21 2012

צורה/תוכן/טוויטר/פייסבוק

לפני כמה ימים צייצה בטוויטר חברה הודעה משמחת, הקשורה למעברה הקרב לחו”ל. מיד נשלחה ידי אל העכבר כדי להגיב, ונעצרתי. איך אני יכול להגיב, בהנתן הכלים החברתיים שהרשת מספקת לי?

העדכון היה בטוויטר, מה שאומר שאני יכול לעשות Favorite (“לפברט”, בעגת טוויטר) או לעשות Retweet (או “לרטווט”). לכל אחד מאלה יש משמעויות חברתיות מסוימות, ואף אחת מהן לא היתה בדיוק מה שחיפשתי.

אם זה היה בפייסבוק, הייתי יכול לצאת ידי חובה בלעשות לייק. לייק מעביר מסר של “אהבתי את מה שכתבת. אני שמח בשבילך”. אבל פיברוט הוא שונה. פיברוט, לדעתי, אומר “הטוויט שלך מוצלח”. לא התוכן של הציוץ בהכרח, אבל הציוץ, כציוץ. הוא היה שנון או מצחיק או מעניין, אבל היחס הוא כלפי הטקסט, לא כלפי הכותב.

כל זה לא אוניברסלי, כמובן, ואנשים משתמשים בכלים החברתיים של פייסבוק וטוויטר למגוון צרכים. אבל אי אפשר להתעלם מהכוונות של המתכננים, כפי שהן מגולמות באפיון של הכלים. לייק נועד להביע מסר מהקורא לכותב. פיברוט נועד, במקור, לסמן את הציוץ ברשימת המועדפים של הקורא, בדומה לכיכוב בג’ימייל (ומשם גם האייקון של הפיברוט), ולכן הוא פחות קומוניקטיבי. ולמרות שבימינו, עם העדכונים לממשק של טוויטר ועם שירותים כמו Favstar, הפיברוט מתפקד טכנית כמעט כמו לייק (אבל פחות פומבי), הוא עדיין לא מעביר את אותם הניואנסים החברתיים.

לכן היססתי מול הציוץ של אותה חברה. כי מה שרציתי להביע הוא דומה ללייק בפייסבוק, להגיד לה ולחברים המשותפים שאני שמח בשבילה. אבל הפיברוט לא מעביר את זה במלואו, וגם ריטוויט לא.

* * *

הייתי יכול פשוט לענות לה, כמובן.

* * *

אני יודע שאני חוזר שוב ושוב לטוויטר, אבל אני חושב שזו פלטפורמה מצוינת להסתכל על השפעות חברתיות של החלטות טכנולוגיות, והשפעות טכנולוגיות של החלטות חברתיות. הפידבק בטוויטר בין טכנולוגיה לחברה נורא מהיר, גם אם האט לאחרונה, ואני לא מבין למה אני לא יושב וכותב עליהם סמינר. או תיזה.

2 תגובות

Feb 17 2012

גוגל+ – הרשת החברתית שלא מכירה אותך

ניסיתי, באמת שניסיתי לתת לגוגל+ צ’אנס. היו לה הרבה יתרונות טכניים ורעיוניים (שפייסבוק מיהרה להעתיק) וכמו ש-xkcd כתבו, היא בעיקר הזדמנות להתחיל מחדש. אבל בימים האחרונים גוגל הצליחו לשכנע אותי שאין להם סיכוי של ממש להצליח עם הרשת החברתית שלהם. ועד כמה שזה כבר נהיה קלישאה, הסיבה היא שהם פשוט לא מבינים את כל הקטע החברתי הזה.

לפני כמה שבועות גוגל השיקה בג+ את What’s Hot, שירות שמביא לך, בנוסף לרצף ההודעות הרגיל של האנשים שבמעגלים שלך, גם הודעות פופולריות במיוחד, שזכו להרבה שיתופים, תגובות ו-+1ים. בהתחלה מדובר היה בלינק בצד העמוד, ומאוחר יותר ההודעות החמות השתלבו גם בסוף של הפיד עצמו, אחרי שנגמרו ההודעות ה-“אמיתיות”. ואז, לפני יומיים, הם החליטו שזה לא מספיק, והתחילו לשלב את ההודעות באמצע הפיד.

וכאן כבר זה התחיל לעצבן. לא רק העובדה שהם מחליטים על דעתם, בלי לשאול אותי, למלא לי את הפיד בהודעות אקראיות. לא רק שהם עושים, כמו פייסבוק, שינויים מהותיים במבנה של השירות בלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אבל הם גם שתלו לי בפיד הודעות שאין ביניהן וביני שום קשר ושום עניין, מה שהופך אותו להפך המוחלט מהמהות של פיד ברשת חברתית, וכפי שתיאר את זה אורי, וגרם לי לחשוב – זה ההפך המוחלט מ-“חברתי”.

 

image

 

כתבתי קצת, ואלי כתב יותר, על שקיעת המודל של המשוטט הדיגיטלי. במקום חווית גלישה שמבוססת על שיטוט, עברנו לחוויה שמבוססת על אוצרוּת חברתית (social curatorship), שבו אנחנו בונים לנו את רשימת החברים, או המעגלים, ונותנים להם את הכח להחליט מה אנחנו נראה. איזה תמונות, סרטונים וקישורים יופיעו בפיד שלנו. אם אנחנו לא מרוצים, אנחנו יכולים להשתיק, להעלים או להוריד מרשימת החברים את מי שמביא תוכן לא מעניין.

זה מה שחשבתי לעצמי, שלשום, כשפתאום ראיתי סרטון כדורסל מופיע לי בפיד – ועוד בהודעה השניה, לפני דפדוף. “מי מהחברים שלי שיתף את זה?”, תהיתי. ואז גיליתי שאף אחד מהם, אלא זה היה ויק גונדוטרה, סמנכ”ל בכיר בגוגל ואחראי על גוגל+ ורשתות חברתיות. הוא אחד האנשים המקושרים ביותר בג+, ולכן הסרטון קיבל הרבה יחס – ולכן הוא נדחף לי לפיד. אחרי זה זה כבר היה תמונות יום הולדת של פריס הילטון, ואני הבנתי שיש לנו בעיה.

כי הבעיה כאן היא לא זה שדוחפים לי הודעות שלא בחרתי לתוך הפיד. מנגנוני המלצות וגילוי תוכן חדש הם דברים חשובים, גם אם היה מקום לעשות את זה opt-in ולא לדחוף את זה לכולם (למרות שלפחות יש אפשרות ל-opt-out, להוריד את הפיצ’ר). מה שהפריע לי הוא שעם כל המידע שיש לגוגל עלי, דרך מכשיר האנדרואיד שלי, הג’ימייל שלי, המעגלים החברתיים שהגדרתי והאנשים שהם שולחים לחטט לי בזבל, הם עדיין לא חשבו לתת המלצות שמותאמות אלי אישית, לתחומי העניין שלי או של החברים שלי. הם פשוט דחפו את ההודעות הכי פופולריות ברשת לכולם. תסתכלו בעצמכם על ההודעות שיש שם: בדיחות מתכנתים, צילומים בסין, מסרים מעוררי השראה ותמונות של חתולים.

אוצרוּת חברתית? אל תצחיקו אותי. לא אתם ולא החברים שלכם לא יחליטו מה אתם תראו. אנחנו גוגל, אנחנו נחליט.

7 תגובות

Feb 08 2012

Cyberterra Incognita

לפני כמה ימים התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה בשם “מותו של ההלך הדיגיטלי”, בו מספיד יבגני מורוזוב את האידאל, שכיכב בשנותיה הראשונות של האינטרנט, של המרחב הקיברנטי כמרחב של שיטוט יחידים בו מהלך לו הגולש העצל בין אתר לאתר, נושם את הארומות המיוחדות של כל עמוד HTML ומופתע מחדש מהפינות הנידחות של הרשת. אבל היום, אליבא דמורוזוב, אנחנו עובדים באופן שונה, באופן בו אנחנו טווים לנו רשת סביבנו, שליבה (לרוב) הרשת החברתית החביבה עלינו, כמו פייסבוק או טוויטר, או קורא RSS, ואנחנו מקבלים אלינו הביתה את התוכן, אחרי שהוא כבר עבר סינונים כדי לוודא שנקבל רק את מה שרצינו. אלמנט החוויה החדשנית אבד.

ומורוזוב, יש לציין, לא מחדש הרבה. עוד ב-2005, לפני שבע שנים(!), כשלושה דורות בשנות אינטרנט, כתב איתמר שאלתיאל כי חווית האינטרנט כבר לא מאופיינת ב-“גלישה” אלא בשוטטות באתרים המוכרים לך, ששמרת בבוקמרקס ושהגדרת כעמוד הבית ושאתה מרפרש כל כמה דקות. האינטרנט גדול-גדול, אבל אתה מסתובב בחלק קטן-קטן שלו.

אני חושב שיש הרבה אמת בטענות הללו, על שינוי אופי הגלישה ברשת, גם אם הן לא לגמרי מסבירות את מלוא החוויה האינטרנטית שלי ושל אחרים. אבל הלך הרוח ללא ספק השתנה, ואני חושב שאפשר לראות את זה בכמה נקודות קטנות וסימבוליות שמבטאות את ההבדל: שמות הדפדפנים.

הדפדפן הגרפי הראשון שאני זוכר את עצמי משתמש בו הוא נטסקייפ 2, או בשמו המלא Netscape Navigator. השם שלו, יחד עם הלוגו (המוצלוח) של הגה הספינה, מעורר בך אסוציאציות חזקות, הירואיות משהו, של מגלי ארצות עומדים על חרטום ספינתם, עיניהם שוזפות נופים אותם לא ראה בן-תרבות מימיו. 

מיקרוסופט, בתורה, לא נשארה חייבת, ופצחה במלחמת הדפדפנים הגדולה עם Internet Explorer, הדפדפן שכבש את השוק, קבר את נטסקייפ, והפך בתורו לדינוזאור מאובן שמיקרוסופט עדיין מנסה לרענן ולחדש עם גרסה 10 הבאה עלינו לטובה. אבל אקספלורר מרגיש מיושן לא רק בגלל הטכנולוגיה שלו וחוסר התאימות לסטנדרטים מודרניים של פיתוח אתרים, אלא גם בגלל השם שלו. מה שבאמצע שנות ה-90 היה סמל נוצץ-עיניים למרחבי האינטרנט הבתוליים הפך בימינו לשם מסורבל ומייגע.

המתחרים, בינתיים, מתהדרים בשמות קצרים וקליטים, ובעיקר אבסטרקטיים יותר: פיירפוקס לא משקף שום דבר חוץ מחמידות של הפנדות האדומות. כרום ואופרה לא אומרים ממש שום דבר (אם כי ראוי לציין שאופרה קיימת עוד מימי נטסקייפ), וספארי של אפל הוא בכלל מקרה מעניין, כי יש לו שם מודרני ומנותק, אבל מתהדר עדיין בלוגו של מצפן, המרמז על השורשים האוטופיסטים של הדפדפן – של שוק הדפדפנים כולו – כפותחים פתח לעולם חדש מופלא.

19 תגובות

Jan 28 2012

הקלות שבחיטוט

בימינו, שנת 2012, כבר ברור לרוב מי שטרח לחשוב על זה שיש איזשהו קצר בהנחות היסוד של אנשים בנוגע לפרטיות באינטרנט. כבר נתקלתי בלא מעט מקרים של אנשים ששיתפו מידע בפייסבוק בלי לחשוב על ההשלכות של לאיפה המידע הזה יגיע, כמו המקרה שהזכרתי בביקור שלי בפודקאסט הכוורת (פרסום מוצלב חסר בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של הספקטרום, מצד שני, כבר מספידים את הפרטיות, ואומרים שכל מי שרוצה לשמור על פרטיות, שלא יעלה את המידע שלו לאינטרנט. אני, יש לציין, לא מהאנשים הללו. אבל לא על זה באתי לדבר היום.

נחזור למקרה שעליו דיברתי בפודקאסט לעיל בתור מקרה מבחן. סטייסי שניידר, מורה אמריקאית בבית ספר יסודי, פרסמה ב-2006 בעמוד המייספייס שלה (אמרנו כבר 2006, כן?) תמונה שלה מחזיקה בכוס משקה אלכוהולי. שניידר לא חשבה על ההשלכות האפשריות אם התמונה הזו תחשף לאנשים מחוץ למעגל החברים שלה, והיא כמובן נחשפה, והובאה לידיעת מנהל הבית-ספר, והיא פוטרה. מקרים דומים רבים התרחשו מאז: החל מחברות ביטוח שבולשות אחרי פרופילים של מבוטחים, ועד מעסיקים פוטנציאליים שמסתכלים בחשבונות הפייסבוק של המועמדים.

עד יעשיו, רוב השיח סביב הנושא הזה, לפחות שאני נתקלתי בו, הוא סביב האחריות של הנבלש על המידע שלו. האם שניידר נהגה בחוכמה כשפרסמה את התמונה? האם היה עליה לאבטח יותר את הפרופיל שלה? האם כל סטטוס ותמונה שלי צריכה לעלות לפייסבוק מתוך הבנה שכל מעסיק פוטנציאלי יראה אותה, או שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים שינעלו את המידע כך שיחשף רק לחברים. הפוקוס הוא סביב האחריות, היכולת והמודעות של האדם על המידע האישי שהוא חושף ברשת. אבל לאחרונה הציקה לי גם הסוגייה של הזכות של הבולש לגשת למידע. הזכות החוקית, אולי. המוסרית, כנראה. והנימוסית.

הרי אם לא אבטחתי את פרופיל הפייסבוק שלי, אין שום מניעה טכנולוגית שמעסיק פוטנציאלי יחטט לי בפרופיל. זה יקח בדיוק דקה. חיפוש אחר השם יוביל כל אחד מיד לפרופיל, ומשם אפשר לחפור בהיסטוריה שלי, באירועים שבהם נכחתי ותמונות שבהן תוייגתי, לעיתים בליווי בקבוק בירה או שניים. ואף אחד לא יחשוב שיש כאן אקט בעייתי. הרי אני זה שהעלתי, אני זה שתייגתי, אני זה שלא נעלתי, לא?

אבל תחשבו כך: נגיד שבסוף ראיון העבודה הייתי שוכח את הטלפון הסלולרי שלי במשרד. האם המעסיק הפוטנציאלי יכול לחטט לי בטלפון, להסתכל על הודעות ותמונות? עזבו שניה את האפשרות שהטלפון נעול או מוצפן, האם זה ראוי? כי מה ההבדל בין טלפון שששכחתי על שולחן לבין פרופיל ששכחתי לנעול לגישה לחברים בלבד? נכון, לגשת לפרופיל זה קל יותר. ואנחנו התרגלנו לכך שאם משהו הוא באינטרנט ולא מוגן בסיסמא, אז אין שום מניעה לא לגשת אליו. לכן גם כ”כ הרבה אנשים מורידים סרטים ומוזיקה בלי רגשות אשם – כי הם שם. אבל האם אנחנו לא מכפיפים כאן את המוסר, או את הנימוסים, לפרמטר הטכנולוגי של נגיש/לא נגיש? אם היומן האישי של מישהו היה מונח מולנו, זמין ופתוח, זה היה הופך את החיטוט בו ללגיטימי? ואם נקצין את הטיעון – אם אני לא נעלתי את דלת הבית שלי, זה אומר שחוקי ולגיטימי להכנס אליו? הרי עבירת הפריצה לא מחייבת גם גניבה, נכון?

מבחינה חוקית אין לי מושג מה הסטטוס של רשתות חברתיות לא נעולות. אני לא יודע מה התקדימים בנושא, ואם יש למישהו תובנות על הצד המשפטי, אני אשמח לשמוע. אבל מהבחינה החברתית אני מרגיש שיש כאן העברת מלוא האחריות אל הפרט המתגונן, תוך כדי הורדת אחריות מוחלטת מהשואף לפגוע בפרטיות. זה לא לגמרי מפתיע, לאור העובדה שיש יותר ערך כלכלי בפגיעה בפרטיות, אבל זה בהחלט לא מחויב המציאות.

9 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים