ארכיון התגית 'אייקון'

אוק 02 2015

בשביל מי המשחק הזה בכלל?

[הפוסט הזה הוא תקציר של ההרצאה "בשביל מי המשחק הזה בכלל?", שהעברתי בפסטיבל אייקון 2015]

לפני הרבה שנים יצא לי לעבוד מעל אולם ביליארד, והייתי יורד לשחק בהפסקות צהריים עם חבר. אני לא רע במשחק, אבל אף פעם לא הייתי ממש מקצועי, ואני לרוב נהניתי לקחת את המשחק בקלילות, מהרעש של הכדורים ומהבירה שליד יותר מאשר מלהצליח להקפיץ את הכדור בול מהדופן אל החור. השותף שלי למשחק, לעומת זאת, היה צופה באדיקות בתחרויות סנוקר בינלאומיות, לומד טכניקות באינטרנט, ובגדול, הוא כמעט תמיד היה מנצח. ובכל זאת, אני לרוב נהניתי יותר במשחקים האלה.

למה אני נהניתי יותר? כי הסיבות שבשבילן אני באתי לשחק, המטרות שלי במשחק, היו, בגדול, קצת לשחק, לצחוק ולדבר. המטרות שלו היו להצליח, לנצח, ולהרגיש שיש אתגר שעליו הוא מתגבר. אני קיבלתי מענה לדרישות שלי. הוא – ממני – קצת פחות.

משחקי תפקידים הם תחביב יותר מורכב מביליארד. הם משלבים די הרבה אספקטים – מטקטיקות וחשיבה על חוקים, אינטראקציות חברתיות, כתיבה וגילום דמות, ועוד. ובעוד התחביב מורכב מכל הדברים הללו, לא כל השחקנים, בהכרח, נהנים מכל דבר באותה מידה. וקבוצה של חברים שנפגשת לשחק לא בהכרח תקלע לטעם של כולם. זה טבעי, וזה הגיוני, אבל זה לא חייב להיות ככה. אם אותו חבר היה מבין בצורה ברורה את המניעים שלי ושלו במשחק, יתכן שהוא לא היה רוצה לשחק איתי, כי אנחנו לא בעצם באים לשחק את אותו המשחק. או, לפחות, אולי הוא היה יכול לבוא בגישה אחרת כשהוא משחק איתי, ובגישה אחרת עם שחקנים אחרים. כך גם במשחקי תפקידים – אם ננסה להבין את המניעים שלנו כשחקנים, ואיך הם משתלבים ואיך הם מתנגשים, נוכל, אני חושב, להנות יותר מהמשחק.

מודלים מוקדמים – סוגי שחקנים, סוגי משחקים

הנסיון לסווג משחקים הוא לא חדש. עוד בראשית ימי התחביב התגבשו להם "מחנות" סביב סגנונות משחק שונים, שלרוב היו עסוקים בלרדת אחד על סגנון המשחק של השני. החלוקה הפופולרית הראשונה שראיתי קיבלה הגדרה יפה במאמר Aspects of Adventure Gaming של גלן בלאקוב במגזין Different World בשנת 1980, חלוקה שתראה מוכרת לרוב השחקנים:

  1. Power Gamers, שחקנים שנהנים מצבירת כח ועוצמה לדמויות שלהם.
  2. Role Players, שחקני הנהנים מגילום דמות.
  3. War Gamers, שחקנים הנהנים מהטקטיקה ותחושת נצחון.
  4. Story Tellers, שחקנים הנהנים מהסיפור שנרקם ועולם המערכה העשיר.

החלוקה הזו שרדה הרבה שנים, בעיקר בגלל שיש בה הרבה אמת, אבל היא גם לא היתה מאד פרודוקטיבית. היא סיווגה שחקנים בקווים גסים מדי, שגם יצרו אבחנות בין אנשים שאולי נהנים מיותר מאספקט אחד, או לחילופין קיבצה ביחד סגנונות משחק בלי להתייחס למניעים של השחקנים – יש שחקנים שיהנו מעצם ההתעסקות בחוקי המשחק, ויש כאלה שנהנים מלהתגבר על אתגרים במשחק, ושניהם יקוטלגו ביחד, אבל הם לא בהכרח מחפשים את אותו הדבר.

מודלים מתעדנים – מחשבות על מניעים

ב-2001 פרסם רובין ד. לוס (Robin D. Laws) ספר נחשב בשם Robin's Laws of Good Gamemastering. בין השאר, בנה לוס על המודל הקלאסי ויצר קטגוריזציה חדשה, בת שבע קבוצות, שהראתה ניצנים של שינוי חשיבה. בנוסף לארבעת הקטגוריות המקוריות, התווספו שלוש חדשות:

  1. The Butt-Kicker, שחקן שבא למשחק כדי לפרוק אגרסיות על אויבים דמיוניים.
  2. The Specialist, שחקן שנהנה מאספקט צר של המשחק – שנהנה מלשחק פיות, או אנשי חתול, או שאוהב לפתור חידות, ושאר המשחק פחות מעניין אותו.
  3. The Casual Player, שלא חשוב לו שום דבר ספציפים במשחק או בסגנון שלו, אבל בא כחלק מהטקס החברתי – החברים שלו משחקים, והוא משחק איתם.

שלוש הקטגוריות האלה מעניינות כי בניגוד לארבע הקודמות, הן לא מדברות על סגנונות משחק, אלא על המניעים שמביאים את השחקנים אל שולחן המשחק, שיכולים להשתלב עם ההגדרות האחרות.

ה-Butt-Kicker, למשל, יכול להיות Power Gamer שמקבל את פורקן הכעסים שלו מהתגמולים המכאניים של XP ודרגות, War Game שנהנה מתחושת הנצחון הטקטי, או Role Player שמחפש קתרזיס רגשי בתוך הדמות שלו. ה-Specialist נהנה מהאסקפיזם שבאספקט הצר שלו, אבל יכול להתעניין גם בכל אספקט אחר במשחק. וה-Casual Player, עם כל הזלזול שהופנה אליו בטקסט המקורי, מגיע מתוך רצון לבלות זמן עם חברים.

הבחירה בקטגוריות כאלה, שמתבססות על ניסיון להבין מה השחקן רוצה מהמשחק, מראה רמה של בשלות בהתייחסות למי האנשים השונים שיושבים סביב השולחן, ומה, למה ואיך הם משחקים

הפסקה מתודית לביסוס אקדמי

בשלב הזה, נעשה תפנית חדה וניתן קצת רקע אקדמי. ב-1958 פרסם הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי רוז’ר קאיווה (Caillois) ספר בשם “האדם ומשחקיו”, שבו הוא ניסה להסביר את פעילות המשחק האנושית – מכדורגל לשחמט לריקוד ולמשחק חופשי של ילדים – ולתת מונחים לאספקטים שונים. אצל קאיווה אפשר לראות חלוקה לארבעה מאפיינים:

  1. Agon – תחרות או יריבות
  2. Alea – מזל
  3. Mimesis – העמדת פנים
  4. Ilinx – ערפול חושים

בנוסף, קאיווה דיבר על הציר שבין paidia, או הנאה ממשחק חופשי שלא מוגדר בחוקים ברורים ועד ludus, שהוא הנאה ממשחק (ונצחון) ע”פ חוקים ברורים ומוגדרים.

קל לראות איך רוב המאפיינים האלה נכנסים לתוך עולם משחקי התפקידים, חוץ מ-ilinx שקצת פחות רלבנטי (כולל לרוב הלארפים שבהם שיחקתי). חלקם עוברים באופן ישיר, כמו alea להנאה מגלגול הקוביות, mimesis לגילום הדמות או ציר paidia/ludus שמתבטא גם בהבדלים בין שחקני שיטה לשחקי פריפורם/חופשיטה, וגם כהבדלים (בשיטה כמו D&D, למשל) בין אופי המשחק המוגדר ומוסדר בקרב לבין החלקים העלילתיים/בין-אישיים.

Agon, לעומת זאת, דורש קצת יותר פירוק, והבדלה בין יריבות בין דמויות לבין יריבות בין השחקנים לעולם/מפלצות/דמויות המנחה, שהם מניעים שונים קצת במ”ת שולחניים (וגם מעניינים במשחקי מחשב, שגם בקרב מעצביהם אפשר לראות השפעה של קאיווה). לשמחתי, את הפירוק כבר עשו אנשים אחרים, בהודעות אינספור בפורומים אינטרנטיים לאורך השנים.

מודלים מודרניים – יעדים מטא-משחקיים

המודל החביב עלי מכונה ה-Manyfold Model (להפרדה מה-Threefold Model הישן יותר), או ה-What-I-Like Glossary, והוא מנסה לפרק את המודלים הישנים של ה-4 או 7 טיפוסי שחקנים, לשלב אותם עם המונחים הסוציולוגיים של קאיווה, ולתת רשימה של מניעי שחקנים שיכסו, בתקווה, את המניעים של מרבית השחקנים.

חשוב להדגיש שהרשימה הזו לא מנסה לתאר סוגים של משחקים, אלא מניעי שחקנים. אותו משחק יכול לספק את הצרכים של כולם, או של חלקם, או של אף אחד מהם (מה שכנראה אומר שהשחקנים לא ממש נהנים).

באותה מידה, חשוב לציין שהיעדים הללו לא בלעדיים ולא סותרים. לא רק שאותו שחקן יכול להנות מכמה דברים שונים ולבוא עם כמה מניעים שונים למשחק. לא רק זה, שחקן יכול לבוא עם מניעים שונים למשחקים שונים – למשחק אימה וחקירה הוא בא בשביל העלילה ומשחק הדמות, ול-dungeon crawl הוא יבוא בשביל ההומור, התעסקות עם החוקים ומיניאטורות. המטרה של המודל היא לא לתת הגדרות קשיחות, אלא לעזור לנו, כשחקנים, יותר כלים לחשוב איתם על ממה אנחנו נהנים. ובתקווה, לעשות עוד מהם.

(הערה: המודל המקורי שפורסם כלל רק 16 מניעים. האחרון, Asabiyyah, התווסף מאוחר יותר).

  1. יריבות (Agon) – ההנאה שבלהביס שחקן אחר סביב השולחן
  2. גורל (Alea) – ההנאה שבהימור
  3. אחדות (Asabiyyah) – הסיפוק שבעבודת צוות למען מטרה משותפת
  4. קתרזיס (Catharsis) – פורקן שבא אחרי חוויה רגשית
  5. סגירת מעגל (Closure) – ההרגשה שסיפור הגיע לסיומו המלא
  6. התבטאות (Expression) – הרצון להביע יצירתיות בזמן המשחק
  7. הומור (Humor) – לצחוק ולהצחיק סביב השולחן
  8. הישגיות (Fiero) – הסיפוק מלהביס אתגר, של נצחון
  9. התפתחות (Kairosis) – הסיפוק מהתפתחות של דמות בתוך ה-story arc שלה
  10. הקשרות לדמות (Kenosis) – בין אם ב-"משחק דמות עמוק" או רק באיכפתיות
  11. התעסקות (Kinesis) – הנאה מקוביות, מיניטאורות, מפות ועזרים
  12. משחקיות (Ludus) – הנאה מהתעסקות בחוקים ושליטה בהם
  13. חוויה חופשית (Paidia) – הנאה בה החוקים לא מגדירים את המשחק
  14. חניכה (Naches) – ההנאה שבלהעמיד חניכים וממשיכי דרך
  15. חברתיות (Sociability) – הנאה מהמפגש החברתי עם שאר השחקנים
  16. שמחה לאיד (Schadenfreude) – בנפול אויביך, שמח!
  17. הוצאת קיטור (Venting) – אסקפיזם זול

 

לא כל הקטגוריות הללו בהכרח ברורות לחלוטין, אז תרגישו חופשיים לבקש הבהרות.

אז מה עושים עם זה?

הדבר הכי חשוב כשמתחילים משחק חדש הוא תיאום ציפיות. שחקנים צריכים להגיד מה הם רוצים לראות מהמשחק – גם מבחינת תוכן, גם מבחינת דינמיקה – ולראות שהצרכים והרצונות של אנשים משתלבים בזה היטב. המודל הזה, עם סדרת המניעים המפורטת שבו, יכולה לעזור לנו לעשות תיאום ציפיות מפורט, מפורש ואפקטיבי יותר.

 

קישורים

2 תגובות

ספט 17 2015

פינת הקידום העצמי: אייקון 2015

כן כן, הנה מגיע לו הזמן הזה בשנה. מחג לחג, אנחנו מתקרבים לחג המרכזי של תשרי – פסטיבל אייקון, שנערך בחול המועד סוכות במתחם הסינמטק ועירוני א’ בת”א. מכירת הכרטיסים התחילה, אז זה הזמן להזכיר את האירועים שלי – שלושה מהם, השנה, שיא אישי – ולקרוא לכם לבוא ולהקשיב ולהשתתף ולהגיד להנחלת הפסטיבל שאני, ואני בלבד, הסיבה הראשית והיחידה שלכם להגיע. או משהו.

פסטיבל אייקון 2015

השנה הדגש שלי הוא פחות ספרותי ויותר בצד של משחקי התפקידים, שלא מקבלים מסורתית המון הרצאות פרונטליות בנושא מעבר למשחקים עצמם, וחבל. וספציפית, אני מתמקד בחלקם של השחקנים במשחקי תפקידים, לעומת תפקידו של המנחה – לא כי הוא לא חושב, אלא כי תפקידו של המנחה זוכה להרבה יותר התייחסות בספרות, בדיונים ובאינטרנט, ויש רבים שרואים בשחקנים משתתפים פסיביים יחסית, taken along for a ride. אני לא מסכים עם זה, ובמיטב המסורת, אם אתה רוצה לשמוע דברים שמעניינים אותך, אתה צריך לבוא ולדבר עליהם.

מכיוון שהטקסטים בתוכניה כבר עברו תחת ידיו האמונות של רמי, עורך התוכן של הכנס, אני פשוט אביא את התקצירים כמו שהם.

בשביל מי המשחק הזה בכלל?

יום ד’, 30 לספטמבר, 14:00

שחקני תפקידים ברור לנו למה הדמויות שלנו יוצאות להרפתקאות – כסף, תהילה ועוצמה. אבל למה אנחנו, השחקנים, באים למשחק? בהרצאה ננתח את המניעים שמביאים שחקנים למשחק, נראה איך יעדים שונים של השחקנים יכולים להשלים זה את זה או להתנגש סביב השולחן, ונדבר על איך אנחנו השחקנים רואים את עצמנו כשחקנים (מלשון "Actors") של הדמויות שלנו, ככותבי סיפור חייהן וכבמאים של האקשן.

הצד האפל של ההרפתקה

יום ה’, 1 לאוקטובר, 18:00

אנחנו רגילים לחשוב על הדמויות שלנו במשחקי תפקידים כעל גיבורים – אלה שמביסים דרקונים ומצילים את הנסיכות. אבל כשמסתכלים על דמויות D&D בעיניים מודרניות מה שרואים אלה נוודים רצחניים חסרי בית ומצפון ושאר תמהונים. בהרצאה נדבר על המקורות שמהם התגלגלה דמות ההומלס הרצחני הזאת למשחקי המבוכים והדרקונים, מקונאן הברברי ועד ג'ק ואנס, ונראה איפה עומדים משחקי התפקידים בסוגיה הזאת כיום.

מיתוסים ישנים – הרפתקאות חדשות

יום ה’, 1 לאוקטובר, 14:00
אני משתתף בפאנל הזה, בניהולו של אהוד מימון

מיתוסים עוברים מדור לדור, מסופרים מחדש ומעובדים. בפאנל נעקוב אחרי סופרי מדע בדיוני ופנטזיה – ריק ריירדן, רוג'ר זילאזני, דן סימונס ואולי גם אחרים – ששואבים מהמיתוסים הישנים והמוכרים ויוצרים מהם סיפורים חדשים ומרתקים.

* * *

ובנוסף,  יש אירוע נוסף מומלץ – “תוכנית הלילה של אייקון” -  פאנל מומחז לכבוד ההשקה של הספר השני בסדרת "תיקי דרזדן". לא רק שיש שם יצוג הולם למשפחת שחר קשתן, הוא גם צפוי להיות משעשע.

אין תגובות

אוק 16 2014

מעבר לסטימפאנק – רשימת קריאה

בפסטיבל אייקון השנה זכיתי להרצות לקהל מוצלח על נושא שמעניין אותי לאחרונה, והוא לידתם של ז’אנרים ותת-ז’אנרים ספרותיים, קולנועיים ועיצוביים שלקחו את העקרונות הבסיסיים שעליו מושתת ז’אנר הסטימפאנק.

בהרצאה נתתי סקירה קצרה של ההיסטוריה של הז’אנרים, החל מהסייברפאנק, האב הקדום וההשראה, אל תוך הסטימפאנק ומשם אל ההתפצלויות אל תתי הז’אנרים הספציפיים, יותר או פחות.

אני אשתדל לכתוב סיכום של התוכן של ההרצאה בפוסט עתידי, אבל בינתיים רציתי לרכז את כל הספרים, סרטים, משחקים ואתרים שהזכרתי בסקירה, למי שרוצה להמשיך ולקרוא ולהעמיק.

סייברפאנק

  • רשימת קריאה לסייברפאנק, האב הרוחני, פורסמה כחלק מהרצאה שהעברתי באייקון לפני כמה שנים, כאן.
  • הרצאה נוספת שהעברתי בכנס עולמות השנה בנוגע למקומו של הסייברפאנק במאה ה-21 אפשר למצוא כאן.

סטימפאנק

המונח “סטימפאנק” נטבע ע”י קווין ג’טר ב-1987, כשהוא מתייחס בעיקר לספרים של שלושה סופרים – ג’יימס בליילוק, טים פאוורס והוא עצמו. הציטוט המקורי, כפי שפורסם במגזין לוקוס, הוא:

אישית, אני מאמין שפנטזיות ויקטוריאניות יהיה הדבר הגדול הבא, אם רק נמצא שם הולם שיכלול את פאוורס, בליילוק ואותי. משהו שמבוסס על הטכנולוגיה של התקופה, כמו “סטים-פאנקס”, אולי.

  • ק.וו. ג’טר – ליל המורלוקים (Morlock Night, 1979)
    הספר ממשיך את “מכונת הזמן” של ה.ג. וולס, ומתאר מצב בו המורלוקים מהעתיד חוזרים ללונדון הויקטוריאנית.
  • ק.וו. ג’טר – אביזרים שטניים (Infernal Devices, 1987)
    הרפתקה בלונדון הויקטוריאנית הכוללת אנשי דג, רובוטים בדמות אנוש ומכשיר המאפשר לצפות בעתיד. מה עוד צריך?
  • ג’יימס בליילוק – סדרת נרבונדו (Narbondo, 1984-2014)
    סדרת ספרים המתחילה ב-“הלוויתן החופר” מ-1984 שעוד לא ממש היה סטימפאנק (עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-60 של המאה ה-20) אבל מרחיב את העולם והעלילה עם “הומונקולוס” (Homunculus, 1986) ו-“המכונה של לורד קלווין” (Lord Kelvin’s Machine, 1992), אשר מבססים את האלמנטים הסטימפאנקיים הקלאסיים.
  • טים פאוורס – שערי אנוביס (The Anubis Gates, 1983. מאנגלית ורד טוכטרמן, 2000)
    הספר מתאר את מסעו של פרופסור לספרות אנגלית מ-1983 לתחילת המאה ה-19 (טכנית, תקופה טרום-ויקטוריאנית וטרום כניסת הקיטור לשימוש נרחב), שם הוא נתקל במושאי המחקר שלו ומסתבך בצרות.
  • פול די פיליפו – טרילוגיית הסטימפאק (The Steampunk Trilogy, 1995)
    שלוש נובלות המשלבות אלמנטים סטימפאנקיים מוכרים. הראשונה מביניהן, “ויקטוריה”, היא הסטימפאנקית ביותר, עם מדען ומהנדס המסתבך עם תככים פוליטיים והמלכה ויקטוריה (או אשת-הלטאה שתפסה את מקומה). הסיפורים האחרים קצת חורגים מהז’אנר, וכוללים אלמנטים לאבקרפטיים בעיירה קטנה ב-“הוטנטוטים”, ופנטזיה תקופתית עם “וולט ואמילי”, שם וולט וויטמן ואמילי דיקינסון יוצאים למסע בין-ממדי.
    • בונוס: מאמרו של די פיליפו “קדימה במלוא הקיטור” על תנועה הסטימפאנק תורגם לעברית ע”י אהוד מימון, ופורסם באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.image
  • אלן מור – ג’נטלמנים מובחרים (The League of Extraordinary Gentlemen, 1999-)
    סדרת קומיקס מוערכת שעובדה גם לסרט (פחות מוערך), המשלבת ממגוון הדמויות הספרותיות מהתקופה הויקטוריאנית (מכתביהם של ז’ול ורן, ארתור קונן דויל, בראם סטוקר ואחרים) לקבוצה שתוארה כ-“ליגת הצדק הויקטוריאנית”.
  • פיליפ ריבס – סדרת הערים הטורפות (Predator Cities, 2001-2006)
    סדרה המכוונת לנוער, בעולם עתידני פוסט-אפוקליפטי בו העולם הפכך לגלי הריסות עקרים לאחר מלחמה גרעינית, והערים כולן התקינו להן גלגלים והן משוטטות ברחבי העולם, טורפות אחת את השניה בשביל להצטייד באוכל, דלק ומשאבים. הסדרה עתידנית, אבל הטכנולוגיה בה מבוססת קיטור והחברה היא ויקטוריאנית.

קלוקפאנק

  • מנגנון אנטיקיתרה, מכונת חישוב יוונית עתיקה המבוססת על גלגלי שיניים ומהווה מחשבון לחיזוי תנועת גורמי השמיים.
  • הלבוי  (-Hellboy, 1993)
    סדרת קומיקס שעובדה גם לסרט (וסרט המשך) על שד שהובא לכדור הארץ ע”י חוקרים נאצים וחונך ע”י בני אנוש להיות אדם טוב. הסרט מכיל אלמנטים קלוקפאנקיים רבים, כולל מתנקש נאצי זומבי מכאני.
  • ברנדון סנדרסון – סדרת הריתמטיסט (Rithmatist, 2013)
    סדרת פנטזיה עם אלמנטים קלוקפאנקיים המתרחשת בארה”ב של תחילת המאה ה-20, עם שילוב של מנגנונים מכאניים וקסם המבוסס על ציורי גיר.
  • מרטין סקרוסזה – הוגו (Hugo, 2011)
    סרט שאינו ממש קלוקפאנק או מדע בדיוני, אבל משיק לז’אנר, על נער יתום החי בתחנת רכבת בצרפת, עוזר לתחזק את השעונים שם ולהמשיך את עבודת חייו של אביו, בניית אוטמטון מכאני.

אטומפאנק

  • וולט דיסני – ידידנו האטום (Our Friend The Atom, 1957)
    סרטון של וולט דיסני, בכיכובו של וולט עצמו, המדבר על העתיד המבטיח של האנרגיה האטומית.
  • ויליאם גיבסון – רצף גרנסבק (The Gernsback Continuum, in Burning Chrome, 1986)
    סיפור קצר שבו צלם בשנות השמונים מוצא את עצמו מזגזג בין ההווה העגמומי לבין הווה חלופי שבו החלום העתידני של הוגו גרנסבק ותור הזהב של המד”ב המשיך להתקיים. הסיפור עובד לסרטון קצר ב-1993.
  • רייגאן גות’יק (Raygun Gothic)
    מונח שנטבע ע”י גיבסון בסיפור הנ”ל המתאר את הסגנון העיצובי של האטומפאנק, הכולל אלמנטים רטרו-פוטוריסטיים וארכיטקטורת גוגי (Googie) ו-Art Deco.
  • משפחת סילוני (The Jetsons, 1962-1963, 1984-1987)
    סדרה המתרחשת בעתיד הרטרו-פוטוריסטי, הנגזר, כמו אצל גיבסון, מהחזון העתידני של שנות ה-40 וה-50.
  • פיוצ’רמה (Futurama, 1999-2013)
    כמו ה-Jetsons, אבל מוקצן, מוגזם, סטירי ופרודי.
  • Fallout
    סדרת משחקי מחשב המתרחשים בארה”ב ההרוסה שאחרי מלחמה גרעינית. השפה העיצובית של המשחק קורצת כל הזמן לתקופת הפחד האטומי של המלחמה הקרה משנות החמישים, כמו סרטון ה-Duck and Cover.

דיזלפאנק

  • המונח דיזלפאנק נטבע ע”י יוצר משחק התפקידים (הנידח) Children of the Sun, שמערב טכנולוגיה של תחילת המאה ה-20 עם אלמנטים קסומים.
  • אנציקלופדית הדיזלפאנק מרכזת המון מידע על הסגנון הזה בעיצוב, אמנות, קולנוע וספרות.
  • הדיזלפאנק מנסה להגדיר את עצמו במאמר הזה מ-2008, המתייחס למקורות הז’אנר ומגדיר שני זרמים מרכזיים בו – הדיזלפאנק הפייקראפטי (ע”ש כותב המאמר, פייקראפט) המתמקד במלחמה ובאספקטים האפלים יותר של הטכנולוגיה, ועומת הדיזלפאנק האוטנסי (ע”ש ניק אוטנס, עורך אתר ה-Gatehouse בו התפרסם המאמר) המנסה לבנות עתיד אוטופיסטי ואופטימי יותר.
  • סקיי קפטן ועולם המחר (Sky Captain and the World of Tomorrow, 2004)
    סרט הדיזלפאנק האיקוני, המשלב טכנולוגיות דיזל (מטוסים, טנקים, רובוטים) עם אסתיקת נואר.
  • הרוקטיר (The Rocketeer, 1982-, 1992)
    סדרת קומיקס, ומאוחר יותר סרט, על גיבור-על לבוש jetpack הנאבק בנאצים.

דנג’נפאנק

  • סדרת הארי פוטר עושה שימוש נרחב בקסם טכנולוגי, או טכנולוגיה קסומה, המחליפה את הטכנולוגיה בעולם כמעט-מודרני.
  • עולם הדיסק של טרי פראצ’ט הפך עם השנים מעולם ימי-ביניימי פנטסטי סטנדרטי, לעולם דנג’נפאנקי שבו הקסם מתפעל את האנכרוניזמים של העולם, לעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת בפני עצמה.
  • אברון (Eberron), עולם מערכה של משחק מבוכים ודרקונים המשלב אלמנטים של פנטזיה קלאסית עם אלמנטים מודרניים יותר, החל מטכנולוגיה קסומה (ספינות אוויר, רכבות, רובוטים) וכלה באלמנטים של פילם נואר וסגנון הרפתקאות הפאלפ שמאפיין את הדיזלפאנק.

תגובה אחת

ספט 07 2014

אייקון ואני, מהדורת 2014

אז הנה הגיע לו הרגע בשנה שבה כל העבודה שאנשים עובדים כבר חודשים על פסטיבל אייקון מגיעה לפני השטח. לפני כמה ימים עלתה התוכניה של הכנס לאוויר, ואתמול בערב נפתחה גם ההרשמה המוקדמת לאירועים, אז מהרו לתפוס את מה שאתם רוצים.

אולי בהמשך אני אפרסם רשימת המלצות או אירועים שאני מתכוון ללכת אליהם, או משהו על אורחי הכבוד מחו”ל, אבל בינתיים אני אצטמצם ואתמקד בשתי הפעילויות שלי בכנס השנה, שאליהן אתם כמובן מוזמנים:

מעבר לסטימפאנק

את מנועי הקיטור ואת הניאו-ויקטוריאניות של הסטימפאנק כבר הכרנו. אבל מה לגבי הקלוקפאנק המתרחש בימי הרנסנס? או הדיזלפאנק המבוסס על טכנולוגיות של תחילת המאה ה-20? מהסטימפאנק התפצלו תתי-ז'אנרים רבים, שכל אחד סב סביב הטכנולוגיה, האווירה והאסתטיקה של תקופה אחרת. בהרצאה נסקור את כל ה"פאנקים" הללו, את מאפייניהם השונים והמשותפים, ונראה מה הם אומרים לנו על מקומה של הטכנולוגיה בחברה.

ההרצאה שלי השנה תנסה לקחת את אחת הנושאים החביבים עלי – מקומה של הטכנולוגיה בחברה והיחסים ההדדיים בין שניהם – ולהסתכל דרך הפריזמה הזו על מלא תתי-ז’אנרים שפורחים (יחסית) בשנים האחרונות, בהן טכנולוגיות תקופתיות שונות – מנועי דיזל של תחילת המאה ה-20, מנגנוני שעון מורכבים או אפילו מרכבות ברזל פרימיטיבות – משמשות כמסמן לסט של ערכים תרבותיים תקופתיים מחד, ומאידך כדרך להזריק לתוך תקופות היסטוריות ערכים תרבותיים מודרנים, אנכרוניסטיים.

ההרצאה תהיה ביום שני, ה-13 לאוקטובר (שהוא גם היום השני של הכנס), ב-18:00, באולם 2 שבאשכול פיס אשר מאחורי הסינמטק.

משחקים מהבוידעם – Castle Falkenstein

לפני כמה חודשים העלתה עדי אלקין תהיה לגבי מלא משחקי תפקידים שהיו פופולריים אי אז, בשנות ה-90 (אם לא קודם לכן), אבל שנעלמו מהנוף. אולי לא יצאו להם מהדורות חדשות, או שהיו להם מכניקות מורכבות מדי שלא התעדכנו, או שסתם הם נשכחו לצד הדרך. רצועת משחקים מהבוידעם באה לתת חשיפה לכמה משחקים נוסטלגיים.

אני עומד להריץ, כחלק מהרצועה, משחק המבוסס על Castle Falkenstein, משחק הרפתקאות סטימפאנקי, המשלב טכנולוגיה וכישוף באירופה אלטרנטיבית של המאה ה-19. בואו. יהיה כיף.

המשחק יתקיים ביום ראשון, ה-12 לאוקטובר, בשעה 18:00, בחדר 1 שבבניין עירוני א’, שממוקם סביב הרחבה המרכזית של הכנס.

3 תגובות

פבר 07 2013

הולך וצובר הדור

בימים האחרונים לפני הבחירות, וגם במהלכן, התחילה מפלגת העבודה בסדרה של כרזות בפייסבוק נגד מפלגות קטנות. קמפיין די מעצבן, לטעמי, ברטוריקה והתנסחויות שלו, אבל לא על זה באתי לדבר. בשביל לקרוא על פוליטיקה ותוצאות הבחירות יש בלוגרים מעניינים ומקיפים יותר ממני. לא, אני כאן בשביל השוליים, בשביל האקלקטיקה.

ובכן, חזרה את כרזת הפרסומת. מה אנחנו רואים בה? לא, לא התוכן, לא הרטוריקה. אני מדבר על העיצוב. ברור לחלוטין מה הולך שם, נכון? רקע ירוק עם מחיקות עמומות, טקסט לבן-מטושטש בכתב יד. מדובר בלוח וגיר, כמובן. סימן מובהק לבית הספר, עם כל המטענים שמתלווים לכך – שזו האמת שאותה מלמדים אותה, הידע המקובל אותו באת לרכוש. ככה זה קונוטציות ואסוציאציות. הן באות לעזור למכור את הרעיון.

image

העבודה היא לא היחידה שמשתמשת בלוח בפרסומות שלה, כמובן. בימים אלה ראיתי על שלטי חוצות גם קמפיין של חברי High-Q להכנה לפסיכומטרי. גם הם משתמשים באותו מוטיב. במקרה שלהם זה לאו דווקא בשביל קונוטציה של “אמת”. יותר בשביל להעביר “בית ספר”. לבסס אותם בעולם התוכן שלהם.

אבל השאלה המעניינת כאן היא מה בכלל מעמדו של הלוח הירוק הזה בתוך עולם הסמלים המוכרים לציבור? האם בכלל יש עוד לוחות גיר ירוקים בבתי ספר? עוד ב-2003, כך מסתבר, לפני כעשור, קראה מנכ”ל משרד החינוך דאז, עד-ממש-לא-מזמן-חברת-כנסת רונית תירוש, להחליף את כל לוחות הגיר ללוחות לבנים מחיקים עקב החשש לבעיות בריאותיות עקב נשימת גיר. לא יפתיע אותי אם עכשיו כבר לא נשארו כמעט בתי ספר שעדיין משתמשים בלוחות וגיר (אולי במגזר הערבי והחרדי), מה שהופך את התופעה, לפחות מחוץ לאוסטריה, להיסטורית בלבד. תוך כמה שנים, יש להניח שנראה דור שבשבילו לוח ירוק יהפוך להיות סמל אבסטרקטי, שארית היסטורית שעדיין מסמלת משהו (לוח, במקרה הזה) למרות שהיא כבר לא נראית כמו שהדבר נראה היום. הוא יהיה כמו טלפון חוגה, שעדיין שולט ללא עוררין בתוצאות החיפוש אחר תמונות של טלפון בגוגל. (הרבה פחות, משום מה, בחיפוש אחר “טלפון” בעברית), או כמו דיסקט.

הדיסקט שמסרב למות

בואו נדבר רגע על הדיסקט. הדיסקט הומצא בסוף שנות ה-60, התכווץ לו לאיטו, ובשנות ה-80 התייצב על גודל השלוש וחצי אינץ’ הפופולרי ששרד עוד איזה עשור וחצי עד שנעלם סופית מהנוף. היה לו, לפלופי הקטן הזה, את המזל להיות חלק מרכזי מתרבות המחשוב בזמן שמיקרוסופט הפכו את Windows לחלק בלתי נפרד מכל מחשב ביתי, ואת Office לסטנדרט העולמי בכל מה שקשור למסמכים. זה הוליד את סרגל הכלים, ועליו את כפתור השמירה, ועליו את האייקון הסטנדרטי של אמצעי האכסון האוניברסלי, הדיסקט.

image

עוד ב-2007 כתב דובי קננגיסר על אובדן הקשר בין פעולת השמירה והחפץ הפיזי התמוה הזה, הדיסקט. אבל עדיין, הנה מקטע קטן מתוך Word 2013, הגרסה האחרונה של מעבד התמלילים. שימו לב לאייקון הסגול משמאל למעלה. אכן, דיסקט 3.5” קטן וחמוד, שלמרות הרזולוציה המוגבלת מצליח להכיל אפילו את פתח קריאת המידע בתוך המגן המתכתי. השנה היא 2013, וילדי בית-ספר כותבים שיעורי בית בתוכנה הזו, שומרים את המסמכים שלהם על כונני USB ובתיקיות דרופבוקס באמצעות הכפתור הזה. אני משוכנע שחלק מהם, אולי אפילו רובם, לא יודעים מה האייקון הזה מסמל ולא משקיעים בכך מחשבה. זה פשוט האייקון של שמירה, לא? זה כל מה שהוא צריך להיות.

שרשרת משמעויות היסטורית

בשלב הזה, יש איזה אינסטינקט שמנסה בכח לצוץ בתוכי, להתחיל לבכות את פער הדורות. “הילדים האלה, הם לעולם לא יכירו את X”, אני אחשוב. או “כל החברה האנושית היא כת מטען אחת גדולה שמשמרת סמלים מתים בלי להבין אותם”, וכאלה מין. אבל הגישה הזו היא מוטעה בבסיסה, לדעתי, ונגועה בדוריות –“הדור שלי הוא האחרון/היחיד שבסדר, מכאן והלאה כולם מטומטמים”. זו הגישה (ההגיונית, אך עדיין מוטעית) שהצורה שאני מכיר דברים היא הצורה הבסיסית.

למה אני מתכוון? בואו נחזור לדוגמת הטלפון שהבאתי קודם. “ילדים שיחפשו תמונה של אייפון ימצאו תמונה של טלפון ישן/מקורי. הא! הם לא ידעו מה זה!”. אבל בין התמונות בתוצאות החיפוש הראשונות יש טלפון ישן, ישן הרבה יותר ממני. אבל איכשהו אין לי בעיה לכלול אותו בתוך התמונה המנטלית שלי של מה זה טלפון. אז אם זה המצב, למה שלילדים של היום תהיה בעיה עם זה? אמנם הם יחשפו לטלפוני חוגה רק בסרטים, אנציקלופדיות ואזכורים תרבותיים אחרים, אבל גם הרבה מהידע שלי על העולם מגיע ככה, והדור של היום רווי עוד יותר במידע ממני.

הלוח הירוק ממשיך להיות סמל אבסטרקטי שימושי, לא רק בגלל שעדיין משתמשים בו פה ושם, ולא רק בגלל שעדיין רואים אותו בסרטים, אלא בגלל שהלוח הלבן שהחליף אותו ממשיך לשרת את אותן המטרות, ולכן הלוח הירוק הוא “הגרסה הקודמת של הלוח הלבן”. בשביל שהלוח הירוק יאבד משמעות לחלוטין, צריך שגם ממשיכי דרכו יעלמו או ישתנו מספיק בשביל שאי אפשר לקשור אותם, בשרשרת משמעויות היסטורית, חזרה לאובייקט המדובר. ובשביל שזה יקרה, אנחנו נצטרך הרבה מאד שנים, שינויים מקיפים ומרחיקי לכת בחברה ובכלים שהיא משתמשת בה.

10 תגובות

ספט 13 2012

דרקוני רנסנס

לפני הרבה שנים – אני חושב שזה היה ליום הולדתי ה-12 – קיבלתי במתנה את הספר הסגול והגדול שמופיע כאן משמאל, שמאגד בתוכו את שלושת הספרים הראשונים של סדרת ספרי “הדרקונאים מפרן” של אן מק’קאפרי. ואני חייב להגיד שלמרות כמה הסתייגויות שיש לי היום לגבי איכותם, יש להם עדיין מקום של כבוד בליבי, ואפילו חזרתי וקראתי אותם כל כמה שנים מאז.

אבל תמיד היה משהו שהפריע לי בהם. לא, לא הדמויות שסובלות מקצת שטחיות, וגם לא העלילות, שמצליחות איכשהו לפתור את הקונפליקטים איפשהו באמצע הספר, ולהתקיים כמעט בלי bad guys אמיתיים. לא, מה שהפריע לי, בעיקר בשנים האחרונות, זה היצוג בספרים של הטכנולוגיה.

כן, טכנולוגיה. כן, אלה ספרים על דרקונים. לא, זה לא סותר. הספרים של מק’קאפרי הם לא ספרי פנטזיה. הם ספרי מד”ב, שמדברים על עולם שעבר התיישבות ע”י בני אדם מכדור הארץ, שם הם עשו שינויים לבעלי חיים מקומיים בעזרת הנדסה גנטית כדי לייצר משהו שיזכיר את הדרקונים המיתולוגיים מכדור הארץ. ואז עם השנים הטכנולוגיה הלכה ונשכחה, ונשארו רק הדרקונים, והחרבות, והסממנים החיצוניים של הפנטזיה.

אבל כאן בדיוק התחיל לדגדג לי משהו. הוא תמיד הציק לי, אבל רקA dragon in a spaceship כשהתחלתי ללמוד על ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה התחלתי להבין מה מציק לי. כי אמנם הטכנולוגיה המתקדמת נשכחה בעולם של פרן, אבל לאורך הספרים היא מתחילה להתגלות מחדש. וזה הציק לי, כי זה לא נראה אמין, אם נזרוק טכנולוגיה עתידנית לתוך עולם ימה”בי, שהם פתאום יצליחו להשתמש בה, שלא לומר להבין אותה ואפילו להרחיב אותה. מילים כמו “אינקומנסורביליות” ו-“אפיסטמולוגיה” התחילו להתרוצץ לי בראש. התחלתי לקרוא עוד ועוד ספרים בסדרה, שבשלב הזה כללה כבר כ-15 ספרים שמק’קאפרי כתבה בעצמה, ועוד כמה שכתבה עם בנה (או שהוא כתב לבד ושם את השם שלה. גם הגיוני). הטכנולוגיה התחילה לשחק תפקיד גדול יותר ויותר. ויותר ויותר חשבתי על מה זה אומר, ואם זה מפריע לי, ולמה זה מפריע לי.

ואז אן מק’קאפרי מתה.

וכתוצאה מכך, החליטו להעלות בפסטיבל אייקון רצועת תוכן שמוקדשת למק’קאפרי, ובמיוחד לסדרת הספרים הזו.

וכתוצאה מכך, התנדבתי להעביר הרצאה שתאפשר לי למקד את הרעיונות ואת הצרימה הזו שלי. ואז להעביר אותה הלאה, אליכם.

אז ראשית, יש את ההרצאה שלי, שתיערך באשכול פיס שמאחורי הסינמטק בת”א, ביום רביעי, ה-3/10, בשעה 14:00. הנה הקישור.

אבל שנית, יש את הרצועה כולה, למי שמכיר ואוהב את הספרים – או מכיר ושונא, גם יכול להיות מעניין. יש שני פאנלים, שלוש הרצאות (כולל את שלי), ואפילו סדנת פיסול דרקונים מפלסטלינה למי שרוצה. הפרטים נמצאים בתחתית האירוע שלי, בקישור למעלה, אבל הנה הוא עוד פעם, בכל אופן. והנה קישור לאירוע הפייסבוק של הרצועה.

אז בואו בהמוניכם. או בכמה מכם שנכנסים לאולם. אני אשמח לראות אתכם שם.

תגובה אחת

אוק 19 2011

סייברפאנק – רשימת קריאה

ביום שני האחרון העברתי הרצאה בפסטיבל אייקון על סייברפאנק: על ההיסטוריה של הז’אנר, נקודות בולטות בהתפתחות שלו, הקשר הישיר שלו להתפתחות תרבות הרשת וקשרי הגומלין בין עליית האינטרנט לשקיעתו של הז’אנר.

לבקשת כמה מהנוכחים, אני אעלה רשימת קריאה וצפייה של ספרים, סרטים ומאמרים שהוזכרו בהרצאה, עם הערות על הרלבנטיות שלהם לנושא.

עדכון: ב-16 לאפריל 2014 העברתי הרצאה נוספת בכנס עולמותכנס עולמות, “אז למה לי סייברפאנק עכשיו?”. רשימת הקריאה עודכנה עם מאמרים ונקודות לקריאה נוספת.

עליית הסייברפאנק

1) ברוס בתקה – סייברפאנק

בתקה, סופר לא ידוע במיוחד, טוען לכתר טביעת המונח Cyberpunk בסיפור קצר שכתב – אך לא פרסם – ב-1980. הקישור מכיל הסבר של בתקה על מקור המונח, את הסיפור הקצר במלואו, וגם קישור להורדה של הספר שכתב ב-1989, Cyberpunk, בו הוא מאגד מגוון סיפורים קצרים שכתב בז’אנר.

2) רידלי סקוט – בלייד ראנר

הסרט, מ-1982, מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק מ-1968, אבל דווקא החזון של רידלי סקוט של העיר המלוכלכת והמנוכרת הוא זה שקבע את הטון העיצובי של הסייברפאנק לעשור לפחות, והשפיע על ויליאם גיבסון ישירות.

3) ויליאם גיבסון – נוירומנסרimage

הספר הארכטיפי של הסייברפאנק, שביסס את מרבית מוסכמות הז’אנר – האקרים, סייברספייס ושתלים קיברנטיים. לספר גם שני המשכים – Count Zero ו-Mona Lisa Overdrive, שממשיכים את סיפוריהם של חלק מהדמויות ואת התימות המרכזיות של הספרים. מומלץ.

4) ברוס סטרלינג – איים ברשת

הרגל השניה, יחד עם נוירומנסר, שעומדת בבסיס הז’אנר. כאן הטכנולוגיה משרתת אנשים מהשורה ומאפשרת להם להתמודד על ארגונים וממשלות ותככים מאחורי הקלעים. בניגוד לנוירומנסר, אני הרבה פחות נהנתי מהספר הזה, כספר, ואפילו (הודאה דרמטית!) לא סיימתי אותו. אבל גם הוא תרם רבות להתפתחות האידאולוגיה הסייברפאנקית, יותר אפילו מנוירומנסר, בגלל שהוא יותר מעוגן בהווה ממנו.

5) ויליאם גיבסון / רוברט לונגו – ג’וני מנמוניק

הסרט, מ-1995, המבוסס על סיפור קצר מצוין של ויליאם גיבסון מ-1981, מכיל כמות דחוסה של קלישאות סייברפאנק, ומעיד בעיקר על איך הז’אנר הצליח להכנס למיינסטרים ההוליוודי. לרוע המזל הסרט ממש גרוע, למרות המעורבות של גיבסון בכתיבת התסריט, ויכולות המשחק המפוקפקות של קיאנו ריבס לא עוזרות. מומלץ לקרוא את הסיפור במקום, שפורסם בקובץ הסיפורים הנהדר של גיבסון Burning Chrome.

שקיעת הסייברפאנק

1) ניל סטיבנסון – Snow Crash

Snow Crash הוא ספר נהדר. באמת. הוא מופתי. הוא מרתק. הוא אחד מהספרים הטובים שקראתי. אבל כספר סייברפאנק, הוא כבר מסמל את הסוף. הסמטאות המלוכלכות הופכות להיות שכונות סוריאליסטיות שם המאפיה מוכרת זכיונות למכירת פיצה, והסייברפייס החתרני של גיבסון מזכיר הרבה יותר את פייסבוק של ימינו מאשר את מרחבי המידע בצבעי הניאון של נוירומנסר:

cyberspace

2) ויליאם גיבסון – טרילוגיית הגשר

הטרילוגיה השניה של גיבסון, שנכתבה עשור לאחר נוירומנסר ומתרחשת בעתיד קרוב הרבה יותר, מראה איך גיבסון הולך ומתקרב לתקופה של ימינו, מבחינה כרונולוגית כמו גם טכנולוגית. הספרים נכתבו בתקופה שטכנולוגיות מחשוב ומידע כבר היו נפוצות יותר בקרב הציבור, ומראות איך הסייברפאנק מתחיל להתכנס לתוך ההווה.

3) האחים וואשובסקי – המטריקס

שובו של קיאנו ריבס לסרטי הסייברפאנק מסמלת לדעתי (אם כי לא באשמתו) את סתימת הגולל הסופית של הז’אנר. המטריקס, למרות שהוא מכיל המון מאפיינים סייברפאנקיים, הוא בעצם הפוך אל הז’אנר כמעט מכל בחינה. הטכנולוגיה אינה משחררת, היא כובלת. המציאות הוירטואלית היא משהו שיש לברוח ממנו, לא אליו, אך העולם האמיתי, המוחשי והמיסטי, ורק שם למצוא את מקומך.

4) ויליאם גיבסון – זיהוי תבניות

ויליאם גיבסון שוב מככב כאן, בספר מ-2003 – עשור נוסף מאז טרילוגיית הגשר, עשרים שנה אחרי נוירומנסר. בספר הזה – ובשני המשכיו, גיבסון אוהב טרילוגיות – העלילה מתרחשת כבר בהווה לחלוטין. הטכנולוגיה היא האינטרנט, אנשים משתמשים בגוגל, והספר כולו – למרות שבאווירתו מזכיר את הסייברפאנק, כבר מראה קריסה מוחלטת של הז’אנר אל תוך המציאות.

5) קורי דוקטורוב – האח הקטן

ספרו של דוקטורוב, שיצא ב-2007, הוא סמן בולט של מצב הרלבנטיות של הז’אנר: הספר מתאר את מאמציהם של בני נוער להתמודד עם הצמצום בחירויות הפרט שלהם, בעיקר הדיגיטליות, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר. אם הספר היה מתפרסם בשנות ה-90, אין ספק שהוא היה יכול להיות ספר סייברפאנק מצוין. אבל כיום, הוא בעיקר מדריך למשתמש הצעיר של איך להשתמש בטכנולוגיות העתידניות נוכחיות שלנו בצורה טובה יותר, חכמה יותר מאשר הממשלות והגופים הגדולים.

תרבות הרשת

1) Mondo 2000

המגזין מונדו 2000, שיצא לאור בין 1989 ל-1998, היה מגזין תרבות-נגד חתרני שהעלה את תרבות הסייבר על ניסו, חיבר אותה לתרבויות נגד קודמות, כגון ההיפים של שנות ה-60, והיה משפיע מאד על דור הראשונים של האינטרנט. כתבו בו ויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג ואחרים, והמגזין לא הסתיר – ואפילו הדגיש, במניפסט שלו – את השאיפה לשלב את חזון הסייברפאנק במציאות העכשווית.

2) חכים ביי -  T.A.Z

T.A.Z, או “איזורים אוטונומיים ארעיים”, הוא מניפסט אנרכיסטי מתחילת שנות ה-90 ששואף, במקום להפיל את החברה והממשל, להקים בתוכה כיסים מבודדים אשר חופשיים מהכללים והנורמות של החברה החיצונית. דוגמא בולטת לכך הוא פסטיבל Burning Man השנתי בארה”ב. כותב המניפסט מביא, שוב, את גיבסון וסטרלינג ואת רעיונותיהם ככלים למימוש ה-T.A.Z ברשת האינטרנט, לאפשר לאנשים ליצור קהילות וירטואליות עצמאיות.

3) ברוס סטרלינג – The Hacker Crackdown

הספר הזה של ברוס סטרלינג אינו סייברפאנק של ממש, אלא תיאור של תרבויות ההאקרים של תחילת שנות ה-90, מערכות היחסים הפנימיות שלהם והחיצוניות על המשטרה והשלטונות, ואירועים בולטים בהיסטוריה של ההאקרים. העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מסופרי הסייברפאנק הבולטים עזרה גם לקשר באופן הדוק בין הז’אנר לבין הסצנה האמיתית.

4) ג’ון פרי בארלו – הכרזת עצמאות של סייברספייס

ג’ון פרי בארלו  הוא טיפוס מעניין.  בשנות ה-60 וה-70 הוא כתב מילים לגרייטפול דד. בשנות ה-90 וה-2000 הוא היה פעיל פוליטית, בהתחלה במפלגה הרפובליקנית ואח”כ, אחרי שלא הסתדר עם הזרם הניאו-שמרני של המפלגה, לעומת הזרם הליברטריאני שהאמין, מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית. בין לבין הוא הספיק להיות ממקימי ה-EFF, ארגון חירויות הפרט באינטרנט, ולהיות חלק בולט בזרם הסייבר-ליברטריאני. המסמך המקושר, שפורסם ב-1996, היה השראה פופולרית גם הוא לדור של משתמשי אינטרנט. גם אם הוא לא מזכיר כבר את סטרלינג וגיבסון ישירות, הוא לא מפחד להשתמש במונחים ורעיונות שהגיעו מהם.

סייברפאנק למאה ה-21

1) “מה קרה לסייברפאנק?”, כתבתה של קלייר אוונס מ-2012 שמנסה להתחקות אחר הגלגולים של תרבות הסייברפאנק עד ימינו.

2) “הוא התגלגל לציפורים”, כתבה משלימה בה עשרה סופרים סייברפאנק מדברים על הז’אנר, שלושים שנה אחרי.

3) “Pocketful of Dharma”, סיפור קצר של פאולו באקיגלופי (Paolo Bacigalupi) בעל ניחוח סייברפאנק קלאסי, שממוקם בצ’נגדו, עיר נידחת (בעיני המערב) בת עשרות מיליוני תושבים במערב סין, כחלק מהתנועה של הז’אנר מחוץ לאיזורים המוכרים. ניתן למצוא אותו באסופת הסיפורים Pump Six and Other Stories.

4) מרוצללים (Shadowrun) משחק תפקידים שולחני שיצא ב-1989, ומאז התפתח לחמש מהדורות שונות, סדרת ספרים ומספר משחקי מחשב. העולם שבו משלב סיירפאנק קלאסי עם אלמנטים של פנטזיה, אבל ההתפתחות הבלתי פוסקת שלו ב-25 השנה האחרונות הן מראה מצוינת להתגלגלות של הז’אנר.

5) Cyberpunk 2077, משחק מחשב הנמצא בשלבי תכנון מהיוצרים של משחקי ה-Witcher הפופולריים, שהעניין בו מראה שהז’אנר הוא עדיין מקור לא אכזב לרעיונות.

 

זהו, אלו הטקסטים הראשיים שאליהם התייחסתי בהרצאות. היו עוד רבים שהוזכרו על ידי הקהל, או שסתם קצרה היריעה מלציין, אבל הם מהווים נקודת התחלה טובה.

8 תגובות

אוק 05 2011

סייברפאנק, זכרון וריקודים: עדכון תקופתי

חדי העין וה-RSS שביניכם יבחינו שהבלוג לא הכי פעיל לאחרונה, למרות האסופה המרשימה של הטיוטות שמחכות שאני אסיים לכתוב. לא באתי להתנצל, אלא רק, כהסבר, להביא רשימה קצרה של דברים אחרים שעשיתי לאחרונה או שאני אעשה בקרוב, שממלאים את זמני:

1) נפילתו ועלייתו של הסייברפאנק – פסטיבל אייקוןimage

ב-16 עד ה-18 לאוקטובר מתקיים באשכול-פיס שמאחורי הסינמטק בתל-אביב פסטיבל אייקון, כשהתימה השנה היא התחדשות. ביום השני של הפסטיבל, בשעה 16:00, אני אעביר הרצאה על ז’אנר הסייברפאנק שכוכבו דרך בשנות ה-80 וצנח חזרה בשנות ה-90, ואנסה לקשר אותו להתפתחות האינטרנט ותרבות הרשת, ולראות איך רוח הסייברפאנק קיימת עדיין סביבנו. ההרשמה לפסטיבל נפתחה לא מזמן, ואתם מוזמנים לבוא (ולא רק להרצאה שלי).

(הערה: ההרצאה היא הרחבה של ההרצאה שהעברתי בכנס בדיון בחודש יוני האחרון, ואמורה לכלול יותר הדגמות ופירוט)

2) זכרון ושכחה בעידן הדיגיטלי – הכוורתimage

בסוף השבוע האחרון השיקה דפנה שיזף פודקאסט חדש ואקלקטי בשם הכוורת, בו היא עורכת ראיונות על רעיונות, ותופסת אנשים לשיחה על רעיונות מעניינים וספרים שבלטו לטובה. התוכנית הראשונה שעלתה, בשלב הזה, היא איתי, סביב נושא הזכרון והשכחה בעידן בו כל מה שאנחנו עושים נרשם, לדראון עולם, במאגרים של גוגל או פייסבוק, וההשלכות של השינויים הטכנולוגיים הללו על סוגיות חברתיות של פרטיות, זהות וקהילתיות. השיחה התבססה במידה רבה על הספר Delete, של ויקטור מאייר-שנברגר, שמתעסק בסוגיות החוקיות והחברתיות של הנושא.

3) הרקדן הכי טוב בעולם – הפשרות

על הפשרות כבר כתבתי כאן בעבר, אבל מאז ההתלהבות הראשונית הספקתי ללכת להמון הופעות שלהם, לראות אותם מחליפים מתופף ומוסיפים קלידנית/פרקשניסטית, מעבדים מחדש כמה שירים, מוציאים כמה שירים לגמלאות, ועם כל זה נשארים להקה שממש, ממש, ממש כיף לבוא לראות. לפני כמה שבועות הם פרסמו בטוויטר הזמנה לקהל לבוא להשתתף כניצבים בצילומי הקליפ הראשון לסינגל הראשון שלהם, ואני התייצבתי בשמחה. ואיכשהו באמצע גם שודרגתי מתפקיד מעודד בקהל לתפקיד “היורש”, עם ריקוד מטופש במיוחד. הקליפ מאד מוצלח, והלהקה גם כן. זה אמנם לא פרוייקט שבו השקעתי כמו בשניים הקודמים, אבל עדיין שווה, לא?

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים