ארכיון לחודש מרץ, 2017

מרץ 30 2017

מווטרגייט ועד היום – סקירה לשונית של סיומת הסקנדל

ווטרגייט. שער מים. שער שמוצב על נקודת המפגש בין תעלת Chesapeake and Ohio עם נהר הפוטומק. שם תמים לקומפלקס של בנייני מגורים ומשרדים בוושינגטון די.סי על גדת הנהר שהוליד לאחת מהתופעות הסוציו-פוליטיות-לשוניות השימושיות ביותר בשפה האנגלית, ובכלל, כבר 45 שנה. אה, וגם הובילה להתפטרותו של נשיא ארה"ב, אם גם זה מעניין אתכם.

ביוני 1972, חמישה אנשים נעצרו כשפרצו למשרדים באחד מבנייני ווטרגייט, משרדים שהיו שייכים למפלגה הדמוקרטית. ההפתעה היתה ששטרות כסף שהיו בכיסים שלהם קושרו ע"י ה-FBI (איכשהו?) לכספים שהוצאו ע"י ה-Committe to Reelect the President, ארגון של הנשיא ריצ'רד ניקסון, מהמפלגה הרפובליקנית. הקישור הוליד חקירה, והחקירה הולידה חשיפות על כך שניקסון נהג לשתול מכשירי האזנה ומעקב אצל יריבים פוליטיים, והשתמש במנגנוני השלטון להסתיר ולכסת"ח. הפרשה התפוצצה, הנשיא התפטר (כדי שלא ידיחו אותו), והמונה "ווטרגייט", שחשף את קצה החוט, הפך לשם-דבר מטונימי לכל הטריקים המלוכלכים של ריצ'רד "tricky dicky" ניקסון, ובהרחבה – לטריקים מלוכלכים של פוליטיקאים.

כל הסיפור הזה לקח כשנתיים, וההתפטרות המתוקשרת של ניקסון אירעה באוגוסט 1974, כשמונח "ווטרגייט" מהדהד ללא הרף, כולל בשם הוועדה בסנאט שחקרה את כל העניין. העניין לא הספיק לדעוך, וכבר נטבעו מונחים חדשים ע"פ המבנה הלשוני של קומפלקס המשרדים הזה, והפכה מונח אנגלי תמים לתבנית אפקטיבית לכל דבר.

בספטמבר 1974 השתמש הפובליציסט ויליאם ספייר (Safire) במונח “וייטגייט” (Vietgate) מעל דפי הניו יורק טיימס, אולי הפעם הראשונה שהתבנית יצאה מהשימוש המקורי. אבל גם השימוש הזה עדיין היה קשור מאד לווטרגייט – ספייר כינה בשם הזה את הצעת החוק לתת חנינה מלאה לכל מתחמקי וסרבני הגיוס לוייטנאם, בטענה שאם ניקסון ורבים מבכיריו קיבלו חנינה על פשעיהם בפרשיית ווטרגייט, אין סיבה שגם סרבני הגיוס לא יקבלו.

שימוש אמיתי, חדש של התבנית הגיע, ככל הנראה, שנתיים מאוחר יותר. כותרת במגזין Time בנובמבר 1976 הציעה את המונח Koreagate לסקנדל חדש שנחשף בין חברי קונגרס דמוקרטים לבכירים בממשל וסוכנויות הביון הדרום קוריאניות. משם, המונח התגלגל לו לרחבי העולם, או לפחות, בשלב הראשון, בעולם דובר האנגלית.

כשאנחנו מתחילים לעבור על רשימת הגייטים בויקיפדיה, אנחנו מתחילים להתקל בבעיה מתודולוגית מעניינת. הרשימה מראה לנו שימושים בבריטניה ובדרום אפריקה עוד בשנות ה-70, עם Rinkagate (סיפור בריטי עסיסי הרבה יותר מאלה האמריקאים, המערבים חבר פרלמנט ששלח רוצח שכיר להתנקש במאהב לשעבר, אבל שבסוף ירה רק בכלבתו של אותו מאהב) ובדרום אפריקה עם Muldergate, על שם שר בממשלה שניצל תקציבי מדינה להקמת עיתון שידחוף תעמולה שלטונית. בשני המקרים, עמוד רשימת הגייטים מפנה לעמודים בשמות Rinkagate ו-Muldergate, אבל העמודים עצמם מחזיקים דווקא בכותרות אחרות – The Thorpe Affair ו-The Information Scandal, בהתאמה. כלומר, לא בטוח שהמונח עם הגייט היה באמת בשימוש כזה נרחב בשבילהם. במקרה של Thorpe, יצא ב-1996 ספר בשם Rinkagate שנחשב לריכוז האינפורמציה המוצלח לגבי הפרשה, אבל האם יתכן שהוא היה הראשון שהצמיד את הכינוי הזה לפרשיה? בלי להתחיל לחפור בארכיוני עיתונות, אנחנו יכולים להסתכל רק על המבט הסינכרוני שגוגל וויקיפדיה מציעים לנו, ויתכן שהם מכניסים מונחים אנכרוניסטיים לשימוש.

אבל בכל מקרה, החל משנות השמונים השימוש הולך ומתרחב, אפילו במדינות שאינן דוברות אנגלית – הוושינגטון פוסט מצטט ב-1993 את ידיעות אחרונות שהכתירו את פרשיית "הקלטת הלוהטת" כ-"ביביגייט". השימוש גם מתרחב לו בשנות האלפיים אל מחוץ לספירה הפוליטית, עם שימושים רבים בתחום הצרכנות, ספורט וטכנולוגיה – כמו למשל Antennagate, סביב כשל האנטנה של מכשירי האייפון 4 כשהם מוחזקים ביד שמאל ("you're holding it wrong"), או Gamergate, פרשיה מתמשכת משנת 2014 ועד היום סביב סקסיזם בתעשיית משחקי המחשב.

אז מה מקום הגייט בימינו? נקודת ציון גאוגרפית שנתנה את שמה לבניין משרדים, שנתן את שמו לסקנדל פוליטי שהוליד מוספית לשונית רבת עוצמה שיכולה להפוך כל מילה לסקנדל פוליטי. כמובן שההצלחה שלה גם החלישה את כוחה – כיום ינסה כל פוליטיקאי להוסיף את הגייט לפאשלה הכי קטנה של יריבו כדי להעצים אותה לדרגת מחדל או סקנדל. וגם לא כל מילת בסיס יוצרת צירוף -גייט אפקטיבי – אבל על זה נרחיב בפוסט הבא.

אני לא חושב שסיומת ה-גייט תעלם בזמן הקרוב. גם 45 שנה אחרי ווטרגייט, הוא נשאר אירוע מכונן בפוליטיקה האמריקאית – אם כי לא מן הנמנע שנראה כמה אירועים מכוננים דומים בחודשים הקרובים. אולי משהו חדש יצוץ ויהוה אלטרנטיבה. כבר עכשיו יש שמנסים להשתמש בסיומת ghazi לתאר פאשלות וכסת"ח שלטוני, על שם מתקפת טרור בעיר בנגאזי בבלוב והסקנדל שמיוחס להילארי קלינטון על הסתרת ראיות של רשלנות שהובילו למותם של אמריקאים שם. אבל זה לא ממש תפס, בטח לו באותה עוצמה כמו הגייט. בינתיים ההסתבכויות של הנשיא טראמפ זוכות לכינויי -גייט חדשים (שעליהם גם נדבר בפוסט הבא), אבל יתכן שאם משהו גדול במיוחד יצוץ שם, הוא יתרום את השם שלו לדור הבא של פרשיות פוליטיות. כך מתגלגלת השפה.

 

 

תגובה אחת

מרץ 14 2017

ענייני שפה: סקירת פודקאסטים תקופתית

עברתי היום על רשימת הפודקאסטים שאליהם אני מנוי וגיליתי משהו מעניין. טוב, שני דברים מעניינים. הדבר השמי הוא שאני בעצם מאזין רק לכחצי מרשימת המנויים שלי. כלומר יש פודקאסטים שנרשמתי אליהם, אני מקבל אוטומטית כל פרק חדש כשיוצא, אני מתעלם וממשיך הלאה בחיי. לא ברור לי למה זה קורה. לפעמים זה פודקאסט שהייתי מאזין לו בקביעות והפסקתי, אבל אני אומר לעצמי שאולי אחזור אליו (Welcome to Nightvale, למשל). לפעמים זה פודקאסט שנראה מעניין על הנייר אבל טרם ניסיתי האזנת נסיון. או שניסיתי, לא אהבתי, אבל אני מתכוון לתת צ’אנס נוסף, כמו Reply All.

אבל הדבר המעניין יותר הוא שמרבית הפודקאסטים שאני כן מאזין להם נסובים סביב ענייני שפה. יש כמה פודקאסטים מוצלחים בנושא, וחשבתי לעבור עליהם היום.

A Way With Words

יש הרבה מאד חן בפודקאסט הזה, שהוא בעצם תוכנית רדיו (כאילו… ברדיו. רדיו-רדיו) ומשודר גם באינטרנט כפודקאסט. שני המנחים מקבלים שיחות ממאזינים ברחבי ארה”ב ששואלים שאלות שקשורות בשפה האנגלית (לרוב בסגנון “אני ובן זוגי רבים על איזו צורה של X היא הנכונה, מי צודק?” או “סבא שלי היה משתמש בביטוי Y. זה ביטוי שגור? מאיפה הוא מגיע?”), ומקבלים לרוב תשובות מעניינות ומחכימות. הסגנון מיושן קצת (רדיו!) אבל בהחלט זורם ונעים, בעיקר בזכות מרתה וגראנט המנחים. כיף.

קישור: https://www.waywordradio.org/

פרקים מומלצים: כל אחד, בעצם. כל פרק מורכב מהרבה שיחות עם מאזינים ואין קו מקשר.

The History of English Podcast

ש פודקאסטים בהם המנחה או הקריין שיושב מול המיקרופון הוא כל כך סוחף, כל כך כריזמטי, שהוא יוכל לדבר על כל נושא בעולם בערך ואתה תשאר מרותק, צמוד לאוזניות.

הפודקאסט הזה הוא לא אחד מהם.

הקריין של הפודקאסט הזה, שמתקדם לו באיטיות אקדמית יציבה לאורך כל שנות חייה של השפה האנגלית, בהחלט יודע הרבה דברים על השפה, אבל לא איך להשתמש בה באופן מרשים. הוא מקריא לאט, באופן מונוטוני וחסר ברק. ויש לו מזל שהתוכן עצמו כ”כ מעניין – כלומר, למי שאוהב לדעת איך התגלגלו האותיות הלטיניות לתוך השפה האנגלית דרך הצרפתית אחרי הכיבוש הנורמני ב-1066, כלומר אנשים כמוני. הוא יסודי ומתודי ומאד, מאד מפורט, והפרקים מרתקים, אם כי קשה לפעמים להקשיב להם. זה נשמע כמו סתירה, אבל זה לא, ממש.

קישור: http://historyofenglishpodcast.com/

פרקים מומלצים: Healers, Hospitals and Holy Wars על כניסה של מילים ערביות לאנגלית דרך מסעות הצלב ודרך הכיבוש המוסלמי של ספרד. The First Spelling Reformers על איך סטנדרטים של איות התפתחו בזמן ההתנגשות של צרפתית ישנה עם האנגלית הישנה.

Words for Granted

עוד פודקאסט עם מנחה שלא יזכה בפרסים על דיקציה ורטוריקה, אם כי הוא פחות רובוטי מהפודקאסט הקודם. אבל הוא גם פחות יסודי ומתודי – הוא לא עובר על השפה באופן גורף, אלא בוחר כל פעם מילה או אספקט מסוים (כמו “תה” או “האות C”) ונותן סקירה אטימולוגית, היסטורית ובלשנית שלה. לא כל הפרקים מצליחים, אבל אלה שכן נותנים יופי של סקירות.

קישור: http://www.wordsforgranted.com/

פרקים מומלצים: Tea על ההיסטוריה הלשונית של התה, ולמה הוא נקרא “תה” בחצי מהשפות ו-“צ’אי” בחצי השני.

Lexicon Valley

זה פודקאסט שאני נוטה לדלג על הרבה מהפרקים שלו. המנחה, מרצה באוניברסיטת קולומביה, נוטה ליפול להרבה מלכודות של language snobs. אבל לא לכולן: בפרק על “האם ראוי לעבד את שייקספיר לשפה עכשווית”, למשל, הוא הצליח להמנע מהטפה בסגנון "לא! את שייקספיר חייבים לקרוא בשפה המקורית או שכל הקסם נעלם! ביידיש זה מצלצל טוב יותר”, שכבר הייתי ערוך להתעצבן ממנה, אבל לא הגיעה.

הפורמט כאן הוא פחות אנציקלופדי מהפודקאסטים האחרים ויותר שיחתי, שלפעמים מרענן ולפעמים מרגיש כאילו הוא לא עשה מספיק שיעורי בית, כמו בפרק על איך צריך ללמד ילדים לקרוא, שם מרגישים שהוא מטיף בנושא שהוא לא ממש מבין בו. בכל זאת, יש הברקות.13

קישור: http://www.slate.com/articles/podcasts/lexicon_valley.html

פרקים מומלצים: Should Shakespeare Get a Modern-English Update?

ומקום להמלצות נוספות

יש לי עוד כמה פודקאסטים שלא קשורים לשפה ולשון לכתוב עליהם, אבל זה יחכה לפוסט אחר. בינתיים, אני ממליץ על קבוצת הפייסבוק “אתם חייבים להקשיב לזה”, מקום להמליץ לאנשים אחרים על פרקים מובחרים של פודקאסטים שאתם שומעים. הקבוצה לא מאד פעילה, אבל עדיין מספקת המלצות מוצלחות.

תגובה אחת

מרץ 11 2017

שירים קשורים: Starless / Instant Street

והיום, נחזור לפינה ישנה בבלוג: שירים קשורים, בה אני מהגג על צמד שירים שמתקשרים אחד לשני אצלי בראש. ובתקווה, מעביר את הקשר הזה גם אליכם.

 

כמו בפוסט הקודם בסדרה, גם כאן הפוקוס שלי הוא על שני שירים שעל פניו לא ממש מתקשרים אחד לשני. הראשון, Instant Street של הלהקה הבלגית האהובה עלי1 dEUS, הוא המנון רוק שקט ונהדר, שנפתח עם פריטת גיטרה כיפית וממשיך עם תיפוף מעניין, גם אם לא מלהיב. השני, Starless של קינג קרימזון, הוא קטע רוק מתקדם (לא "שיר", חלילה. קטע. זה פרוג, אחרי הכל)  באורך 12 דקות, שנפתח בנגינת מלוטרון וכלי הקשה. אז מה ביניהם יצר את ההקשר אצלי בראש?

המשותף לשניהם הוא המבנה. שניהם מחולקים באופן בולט לשני חלקים. החלק הראשון השקט, הרגוע, עם המילים, תופס שליש עד חצי מהשיר. זה חלק שאני בהחלט מחבב, בין אם את השירה הפרוגית הפומפוזית של ג’ון ווטון ב-Starless או הקלילות של טום בארמן ב-Instant Street, אבל בשני המקרים החלק הזה הוא לא ההיילייט של השיר.

בשלב מסוים (דקה 3:30 ל-Instant Street, דקה 4:28 ל-Starless) השיר עובר פאזה. המילים ננטשות והאינטסטרומנטים עוברים למרכז הבמה. וזה לא שהם דומים בקטע האינסטרומנטלי. dEUS מתחילים בריף פשוט ורפטטיבי על הגיטרה, בעוד קרימזון מתחילים בקטעים אווירתיים עם פריטה מינימליסטית וכלי הקשה מטיילים מסביב.

אבל בשני השירים יש אלמנט מרכזי משותף: ההסלמה. שניהם מתחילים שקט יחסית ומתחילים לעלות, לעלות, לעלות קצב. אצל דאוס זה הדרגתי לאיזה דקה ואז, באזור 4:26, נכנסות יותר גיטרות מדוסטרשנות (ובסים גם), ואז ככה כל חצי דקה עוד שכבה. עוד ריף גיטרה. עוד ויצים מהקלידים. עוד קולות מטושטשים שמשמשים ככלי יותר מאשר כמילים. עולה ועולה ועולה, ואז מתפוגג לו בסוף השיר אל תוך האוויר.

אצל קרימזון זה איטי יותר, כיאה לז’אנר, אבל ההתחזקות דומה. עוד ועוד כלים מצטרפים ומעלים את מפלס הלחץ – בעיקר הבס, שפשוט משדר תחושת אימה וסכנה בזמן שהגיטרה הופכת להיות צופר אזעקה. הטבעת מתהדקת סביב השומע, אם כי כאן, בניגוד לדאוס, השיר לא משאיר אותנו בגבהים שאליהם הוא לקח אותנו. הלחץ נהיה בלתי נסבל והוא מתפרץ אל תוך סולו סקסופון נהדר שנותן לנו לרדת מהלחץ שאפילו לא ידענו שאנחנו מרגישים, בטח אם השיר (סליחה, הקטע) מתנגן ברקע.

אז זה הקשר שיש בראש שלי, כל פעם מחדש, בין שני השירים האלה. מתחיל בקטע שקט עם מילים, עושה סוויץ’ מובהק לאינסטרומנטלי, ומסלים, מסלים לו אל השמים. שניהם שירים נהדרים.

  1. כן, כן, גם היחידה שאני מכיר []

אין תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים