ארכיון לחודש May, 2015

May 14 2015

סיפור כיסוי: לך איתה

“לך איתה” הוא אחד השירים החביבים עלי בקאנון הישראלי. הוא אינטנסיבי ומרגש, גם כשהוא מושר בפאתוס של סבנטיז. הוא בא מנקודת מבט לא שגרתית על מערכת יחסים לא ברורה ולאו דווקא נעימה, והוא הוליד, כדרכם של שירים בקאנון, הרבה ביצועים דיסטינקטיביים ומעניינים. דווקא הביצוע של קובי רכט, שכתב והיה שותף בהלחנה, הוא אחד הפחות טובים, עם עיבוד קצת בנאלי וקליפ קצת קריפי, וגם הביצוע של צעירי תל-אביב (למרות איכויות הניינטיז וחליפות הג’ינס המלבבות) גם לא מרשים, אבל לא קשה למצוא ביצועים נהדרים לשיר הזה – כל הקליפים ביוטיוב שמקושרים כאן הם חלק מפלייליסט של קאברים, ואם יש לכם עוד ביצועים מומלצים, תגידו לי ואני אוסיף.

אילנה רובינא

הביצוע המקורי של השיר, לדעתי., מאלבומה “שני הצדדים” מ-1972.  אני דווקא אוהב את ההופעה החיה הזו, רק רובינא בליווי מתי כספי על גיטרה, מול חיילים.  השירה שלה, יחד עם ההתכתבות של מילות השיר עם הסיפור הדרמטי של הוריה של רובינא (אלכסנדר פן וחנה רובינא) הופכים את ההופעה למצוינת, והתגובות של הקהל מרתקות, בהתאם.

 

 

נוער שוליים

לפני האלבום “ציירי לך שפם”, שהיה הצלחה פופית לא קטנה, הוציאו מיקיאגי ונוער שוליים אלבום לתפארת הפוסט-פאנק, עם גיטרות עמוסות אפקטים ושירה עגמומית ואפלה. הסגנון ללא ספק מתאים לשיר הזה, ונותן לו גוון אפלולי הולם.

 

עוזי נבון

וכמובן, אם שנות ה-70 נתנו לנו ביצוע אינטסיבי ומינימליסטי, השמונים ביצוע ניו-וייב עגמומי וה-90 שני ביצועים מלוקקים, יבואו שנות האלפיים ויתנו לנו ביצוע היפסטרי. במקרה הזה, עוזי נבון והפרסונה הכאילו דיסקו-סבנטיז שלו. מלאכותי? ללא ספק. אבל ביצוע gender-switched כיפי, אין מה לעשות.

אין תגובות

May 10 2015

שירים ומילים: סבב פודקאסט תקופתי

קשה לי למצוא פודקאסטים שאני אוהב, כפי שפירטתי לפני כחצי שנה. אני מנסה הרבה פודקאסטים אבל לא נהנה מהם, מהרבה סיבות. בפוסט הקודם היו לי כמה המלצות מובלעות בתוך ניתוח הסיבות, אבל חשבתי שיהיה נחמד לציין כמה פודקאסטים שמצאתי שאני נהנה מהם, גם אם הם לא חפים מבעיות:

Coverville

גיליתי את הפודקאסט הזה רק לאחרונה, אבל מסתבר שהוא רץ כבר שנים, עם מעל אלף תוכניות(!) שמוקדשות לגרסאות כיסוי של שירים, גם ככה אני מאד אוהב. התחלתי מפרק שמוקדש לפרנק בלאק מהפיקסיז (שחגג יום הולדת 50) ולבילי הולידיי (שהייתה חוגגת 100), וכלל כמה קאברים מוצלחים מאד, כמה סתמיים, וכמה מפתיעים. פרק אחר, שמוקדש ללאונרד כהן, הכיל כמה קאברים שהכרתי ואהבתי, כמה מפתיעים (כמו הבן של כהן שר את Take This Waltz בספרדית), והכי חשוב – בלי ג’ף באקלי!

אני לא יכול לערוב שכל פרק יהיה מעניין, ואני מתכנן לדלג על הרבה פרקים שנסובים סביב מוזיקאים שלא מעניינים אותי, אבל בינתיים זה פודקאסט מאד מוצלח.

קישורים: אתר, פרק פיקסיז מוצלח, עמוד ויקיפדיה.

The Allusionist

כחובב שפה, אטימולוגיה ומילים בכלל, אני נהנה מהפודקאסט הזה – גם מהתוכן, גם מהאווירה המאד home made שלו, וגם מהמבטא של המגישה, הלן זלצמן. הוא סובל לעיתים מאיכות סאונד בעייתית, בעיקר בראיונות, ופרק או שניים בלתי מובנים לחלוטין (אפשר לדלג על הראשון בכיף), אבל שווה את המאמץ, אפילו אם רק בשביל פרק 4, על עלייתה של Cunt כמילת הגנאי החריפה ביותר.

כמו כן, יש רק שמונה פרקים בינתיים, והוא מתעדכן פעם בשבועיים. מתאים למי שרוצה לתבל את ההיצע הרגיל שלו, לא למי שרוצה עדכונים יומיים.

קישורים: אתר, פרק מומלץ

All Songs Considered

פודקאסט מבית NPR, מה שמיד מבסס אותו כחלק מהממסד האינטלקטואלי-שמאלני האמריקאי. וכצפוי, הטעם המוזיקלי של המנחים נוטה לכיוון ההיפסטרי-אינדי-מה-זאת-אומרת-לא-שמעת-עליהם-הם-הוציאו-אלבום-בגינאה-המשוונית-בשנה-שעברה. אבל למרות זאת, זה פודקאסט מוזיקלי נחמד למי שרוצה להחשף למוזיקה חדשה, שנודדת מדי פעם לכיווני פופ, מוזיקת עולם או אלקטרוני, אבל לרוב נמצאת עמוק בביצת האינדי-רוק-אלטרנטיבי האמריקאי. לאחרונה הם גם התחילו עם פרקי +1, פרקי בונוס בני 5 דקות סביב נושא ספציפי, וזה נחמד.

למי שמתלהב מפסטיבל SXSW השנתי שבאוסטין, הם תמיד משקיעים בו, גם מפרסמים כל שנה את ה-Austin 100 (רשימת השמעה, לסטרימינג והורדה, של 100 שירים מומלצים מכל הלהקות שמופיעות ב-SXSW), וגם תמיד משדרים בשידור חי מהפסטיבל.

קישורים: אתר, סיכום SXSW 2015.

4 תגובות

May 07 2015

סיורי גרפיטי: קווים לדמותם

הייתי בשלושה סיורי גרפיטי בשנים האחרונות. אחד בברלין, אחד בפראג, ואחד, לפני כמה שבועות, בתל-אביב, כמתנת יום הולדת מאישתי. אני מאד אוהב גרפיטי, והסיור בפלורנטין היה מאד מעניין, אבל בלי קשר לתוכן הסיור עצמו, היה מעניין לחשוב על ההבדלים בין שלושת הסיורים השונים שהייתי בהם.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

בסיור הראשון שלי, בברלין, המדריכה היתה אוסטרלית שגרה בברלין, שהיא חלק מהסצנה של אמני הרחוב, גם אם היא לא ציירת גרפיטי בעצמה. בפראג, המדריך היה יליד העיר, צייר גרפיטי לשעבר שהפסיק ועבר להתעסק בנושא באופן יותר מתבונן. בארץ, המדריכה היתה בוגרת תואר שני לתולדות האמנות, והסתכלה על הסצנה מבחוץ. לכל אחד מהם היתה זווית אחרת קצת להסתכל על הסצנה, מבפנים או מבחוץ. אידאלית, הייתי רוצה חוויה משולבת בכל סיור כזה, אבל זה לא ממש פרקטי.

מבחינת נושאי הסיור, גם נתקלתי בכמה דגשים שונים בסיורים השונים. האלמנט המרכזי בכולם, כמובן, הוא הגילוי – הסיורים לוקחים אותך ברחובות שאתה לא מכיר, או אם מדובר על העיר שלך ואתה מכיר את הרחוב, גורמים לך להרים את הראש בזמן הנכון, להסתכל בפינה הנכונה או סתם לפתוח את העיניים ולראות דברים שנמצאים סביבך כל יום.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

אלמנט נוסף שמעניין אותי הוא הסוציולוגיה של הגרפיטי. מי האנשים שמציירים אותו? למה? איך נראית המערכת החברתית שלהם? הם מכירים אחד את השני? הם עניים שהרחוב הוא ערוץ הביטוי שלהם, או אנשי מעמד ביניים שיוצאים מהבתים הנוחים שלהם בלילות? גם זה נושא שרוב הסיורים התייחסו אליו, אם כי חשוב לדעת את התשובה לנושא הראשון, של זהות המדריך, כדי לפרש את התשובות. מדריך שמגיע מתוך התחום עשוי להרגיש חלק מהאתוס, ויציג את הציירים כאמנים חדורי אידאולוגיה ותשוקה אמנותית. מדריך חיצוני עשוי לתת פרשנות ביקורתית יותר, אבל להכיר את האנשים פחות. יתכן שבגלל זה יצאתי עם הרגשה שבברלין ובפראג הגורמים הבולטים בסצנה חיים את האמנות שלהם, בתוך סקוואטים וסדנאות אמנים “אותנטיים”, בעוד בישראל ההרגשה היא של אמנים יותר מבוססים שרואים באמנות רחוב דרך להשפיע על העיר שלהם. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שלא, אבל עם זה יצאתי מהסיורים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

משהו שגם הופיע כמה פעמים זה נסיונות של המדריכים להסביריצירות, בניגוד ללנתח אותן. ניתוח זה לתת לי קונטקסט להבין את היצירה – למשל, לספר לי שהכתר בציור קיר שכאן למעלה הוא אלמנט עיצובי מסורתי ב-tagging, והשימוש בו בציור הזה מתכתב עם ההיסטוריה של הסגנון. זה נותן לי מידע, אבל משאיר לי את החוויה הפרשנית האישית. אבל הסברים זה להגיד לי ש-“ביצירה הזו האמן ניסה להביע את המתח המובנה שבין אמנות לבין מסחור”. אני לא רוצה שילעסו לי את זה. יתכן שאני אבין את זה ויתכן שלא ויתכן שאני אקח מזה משהו אחר לגמרי. אני לא צריך שיסבירו לי.

הסברים כאלה קיבלתי גם ממדריכים שהגיעו מתוך הסצנה עצמה וגם כאלה שבאו בריחוק אקדמי, אז אני לא יודע אם זה מאפיין סוגים שונים של מדריכים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

כל הסיורים שהייתי בהם היו, בסופו של דבר, מוצלחים.

ברלין: Alternative Berlin Tours

פראג: Alternative Prague Tours

תל אביב: הסיירת

תגובה אחת

May 04 2015

סיפור כיסוי: מחשבות על לאונרד כהן

1

יש משהו בלאונרד כהן שמזמין גרסאות כיסוי. אולי זה הקול המאד דיסטינקטיבי שלו, שמנוגד הרבה פעמים לקולות של זמרות הליווי ו-(בעיקר בשנות ה-80) למוזיקה והכלים. כשהייתי צעיר, הכרתי הרבה שירים שלו, אבל לא אהבתי להקשיב לו שר אותם. אהבתי את הביצוע של REM ל-First We Take Manhattan ואת הביצוע של הפיקסיז ל-I Can’t Forget (שהוא עדיין ביצוע נפלא), הרבה לפני שהתחלתי לאהוב את סגנון השירה שלו עצמו.

אני חושב שיש בזה משהו כמו עם טום וייטס. הקול של כהן וסגנון השירה שלו כ”כ מובהק, שאמנים אחרים יכולים או לנסות לחקות אותו (מה שאף פעם לא נגמר טוב), או לתת פרשנות יצירתית יותר משלהם. במקרה של כהן זה עובד טוב. במקרה של וייטס – הרבה פחות.

 

2

ב-2009 כהן התראיין לגרדיאן הבריטי, וכשנשאל לגבי השימוש הנרחב בשיר Hallelujah בפסקולים, הוא אמר “אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו”.  אין ספק שזה נכון. גם אם נתעלם מהביצוע הלעוס למוות של ג’ף באקלי (שגם פותח וסוגר את “סופשבוע רגוע” של גלגל”צ כל שבוע, כך למדתי מעמוד הפייסבוק המצויין  מוזיטריוויה), הנה כתבה מלפני כמה חודשים שמדרגת 60 (!) ביצועים שונים של השיר. ואני אישית  מכיר קאברים בעברית, ספרדית ונורווגית.

אני לגמרי מבין למה לכהן עצמו נמאס מזה, כשיש לו עוד שירים מאד ראויים קבורים ברפרטואר שלו. ועדיין יש ביצועים שאני אוהב. של ג’ון קייל, ושל הדרזדן דולס, וגם של רופוס ויינרייט, גם אם הוא מנסה להשמע כמו קייל.

 

3

Famous Blue Raincoat הוא שיר מצויין, אבל הוא אתגר מעניין למבצעים. השיר כתוב כמכתב שכותב כהן למאהב החדש של אהובתו. ובהיותו מכתב, כהן מסיים אותו בחתימה.

Sincerely, L. Cohen.

ומה אמור לעשות עכשיו מבצע חדש? אם הוא משאיר את השורה המקורית, הוא יוצא קצת מוזר, מקריא מכתב אישי של מישהו אחר. ואם הוא משנה את הציטוט ומכניס את השם שלו עצמו, הוא יוצא קצת יומרני, לוקח בעלות על טקסט מאד אישי של מישהו אחר. מלכוד. 

 

תגובה אחת

May 01 2015

טוויטר כמקור עיתונאי, לטוב ולרע

עם כל הביקורות על פייסבוק והגדרות הפרטיות ההולכות ומתרופפות שלה, עדיין יש הבדל מאד מהותי בינה לבין טוויטר. פייסבוק, למרות כל הביקורת על מחדלי הפרטיות שבה, היא רשת שמה שנכתב בה מיועד למעגל חברים מוגדר ומצומצם (לערכים מסוימים של “חבר”, כמובן), ולמרות שאי אפשר להניח שמה שנכתב שם ישאר פרטי, עדיין לא כל מה שקורה שם מיד ידוע לכולם. ובעיקר – לא הכל מופיע בתוצאות חיפוש ברחבי האינטרנט.

טוויטר זה סיפור אחר. בטוויטר כל דבר שנכתב הוא פומבי כברירת מחדל, מופיע בגוגל אלא אם סימנת אחרת, והדינמיקה האסימטרית של עוקבים ונעקבים, לעומת היחס ההדדי של “חברים” בפייסבוק, גורם לכך שמה שאתה כותב בטוויטר, אתה כותב לעולם כולו.

האופי הזה של טוויטר הופך אותו, יותר ויותר, למקור מידע עבור עיתונאים, שכבר לא צריכים להתרוצץ ברחבי העיר לחפש טיפים ופריטי מידע, הם רק צריכים לדעת איך למצוא את הדברים המעניינים בטוויטר. נתקלתי בשני סוגים של “עיתונאות טוויטר” כזו בשבועות האחרונים, אחת רעה ומייצגת כל מה שרע בז’אנר הזה, והשניה היא הצצה מעניינת מאד על איך זה להיות עיתונאי טוויטר ולמצוא סיפורים אמיתיים ברשת.

באזפיד ויצירת העיתונאות בעידן השעתוק הטכני

באזפיד, ושאר אתרי ה-“עיתונאות כבידור”, יודעים טוב טוב שטוויטר יכול למלא להם את מכסת הכתבות היומית, גם אם אין להם שום דבר משמעותי להגיד. למשל, הכתבה היומית של “ציוצים שסלבריטאים צייצו היום”, סוג כתבה שלא נותן *כלום* לאף אחד, כי אם היה איכפת לך מהאנשים האלה היית יכול לעקוב אחריהם, ואם לא, למה שתרצה לקרוא?

אבל הרבה יותר גרוע, לדעתי, זה ז’אנר ה-“יש חשבון טוויטר, והנה מה שהוא כותב”. למשל אחת על חשבון טוויטר שמגיב בסרקסטיות לאנשים שלא מבינים בדיחות. כל מה שהכתבה הזו עושה היא להעתיק 24 טוויטים של אותו חשבון, בלי שום מידע נוסף, הקשר או ערך מוסף.

דוגמה שלישית היא עיתונאות שרואה בטוויטר את המקור הראשון והאחרון למידע על סיפור. למשל, הנה כתבה על מה שמסתבר כנושא רכילותי מפתיע, מי אמר צמד מילים בפתיח של הפודקאסט הפופולרי Serial. לינדה הולמס, עורכת באתר NPR ואחראית על הפודקאסט Pop Culture Happy Hour, כתבה בטוויטר שלה שהמפיקה הראשית של Serial חשפה את מקור הציטוט, ובכתבה עצלנית ב-A.V.Club עלו על הציוץ הזה והשתמשו בו כמקור: “המפיקה של Serial חשפה ללינדה הולמס את מקור הציטוט!”, אומרת הכתבה. מה שהם לא כתבו, כי הם לא טרחו לעשות פולו-אפ עם הולמס, זה שהמפיקה לא אמרה את זה בפרטיות, אלא על במה, באירוע. אם הם היו טורחים להמשיך לחקור ולא להתייחס לטוויטר כמקור מספק, אולי הם היו שמים לב לזה.

הסוג הזה של עיתונות טוויטר היא עיתונאות עצלנית שפשוט יושבת על trending topics או עוקבת אחרי כמה עשרות אנשי “מעניינים” (כלומר, שמופיעים במדורי הרכילות של באזפיד) ומעתיקה דברים שהם אומרים.

הניו יורק טיימס ואיך להגיע לשורש העניין

מהצד השני של המתרס, יש גם עיתונאות אמיתית שמשתמשת בטוויטר לא כחומר גלם (במקרה הטוב) או כתבנית להעתקה, אלא כערוץ תקשורת בינלאומי, בלי חסמי גישה, שמאשר למצוא אנשים שקורה להם דברים מעניינים וליצור איתם את הקשר הראשוני להמשך הסיפור. אני יודע שיצא לי כמה פעמים כשעבדתי כעיתונאי לחפש מישהו בטוויטר ולשלוח לו הודעה ליצירת קשר, אבל זה היה לרוב כשידעתי את מי אני מחפש.

אבל היום נתקלתי במאמר בשם “זו המילה שעיתונאים צריכים להוסיף לחיפושים בטוויטר שבטח לא חשבת עליה”., מאת דניאל ויקטור, עורך באתר הניו יורק טיימס שאחראי על מדור ה-“מה קורה ברשת” שלהם. למרות הכותרת הבאזפידית המעצבנת, המאמר בעצם מציג הבנה לא טריביאלית של איך אנשים כותבים בטוויטר ואיך עיתונאי יכול להשתמש בזה.

הרעיון הוא שכשיש נושא מעניין שרוצים לכתוב עליו – או כי זו תופעה שמתחילה להתפתח, או אירוע גדול ומעניין – נהיה קשה להפריד בין אנשים בטוויטר שהם באמת חלק מהתופעה או האירוע, לבין כאלה שכותבים על התופעה. בדוגמה שלו, כתב הדתות שלהם רצה לכתוב על תופעה שיהודים חסידיים מסרבים לשבת ליד נשים בטיסות בארה”ב, ממנה ואליה. הוא ידע שאירועים כאלה קרו, ויש סיכוי טוב למצוא אנשים שהיו מעורבים בטוויטר כדי לראיין אותם, אבל חיפושים על מילות מפתח כמו “טיסה”, “חסידי”, “מושב”, “תלונה” וכו’ לא העלו שום דבר קונסטרוקטיבי. שום דבר אישי. אבל אז, הוא אומר, הם חשבו לחפש לא על פי מילות תוכן, אלא ניסוח – הם חיפוש אחרי מילים כמו Me ו-My בצירוף עם המילים הראשיות. התוצאה? ציוצים של אנשים שכתבו על חוויות אישיות שלהם בנושאים האלה. תוך זמן קצר,  הוא מצא חמישה אנשים שהיו חלק מהתופעה והסכימו להתראיין.

לומדים תוך כדי תנועה

אני חושב שזה מרתק, לא רק בגלל הניתוח הבלשניטקסטואלי שהיה כאן להבין איך אנשים כותבים ואיך למצוא אותם על פי זה, אלא איך משהו כמו טוויטר – שירות שקיים פחות מעשר שנים, ששינה את אופיו לאורך השנים הללו, ושממשיך להשתנות ככל שהאנשים שכותבים בו משנים את מה שהם עושים איתו – מחייב עיתונאים (כמו גם אנשי טכנולוגיה, חינוך, ספרות, וכל אספקט של התרבות שלנו, בעצם) להתאים את עצמם כל הזמן למדיום המשתנה. הקצב של השינוי כאן הוא עצום, וזה לא נהיה קל, אבל זה מרתק לראות טקסט שמגיע מתוך העבודה הזה, של הבנת המדיום, בגובה העוסקים בתחום.

אין תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים