ארכיון לחודש April, 2015

Apr 29 2015

יומן צריכה: ג’לי, באובב וזכרונות ילדות

שלום לעוקבים, שלום לקוראים, ושלום במיוחד לדור, והנה שבנו לפינתנו האהובה, “דברים שאבנר טועם בשביל שאתם לא תצטרכו”. והיום, במהדורה כושלת במיוחד, שבה מספר פריטים שלא הצלחתי לסיים לאכול, ו-comfort food אחד כדי להתאושש.

הג’לי של השכן ירוק יותר2015-04-17 10.56.07

במדרחוב נווה שאנן, ליד התחנה המרכזית החדשה בת”א, יש חנות מכולת נהדרת בשם דרגון, עם מגוון רחב של מוצרים מהמזרח הרחוק. בין מוצרים כלליים לבית, מצאתי שם פחית של “מיץ גראס ג’לי” – ג’לי שמכינים מעשב דמוי מנטה כלשהו, ואז מערבבים עם מים וסוכר ודבש, ושותים. אני בגדול בעד יותר טקסטורות במשקאות שלי, אבל במקרה הזה, זה פשוט התחיל עם טעם מתקתק-גנרי (דבש?), ואז פתאום גוש ג’לי החליק לו מתחתית הפחית ונחת לי לעל הלשון, וזה היה… בלשון המעטה… מגעיל. לא סיימתי את הפחית.

בונוס: בחנות של מזרע בסנטר מצאתי פחית של משקה בשם “טייזר” (Tizer), שמתיימר להיות “the great british pop”, אבל שהתיאור שלו בעברית לא מצליח להבין בכלל מה זה, ומתאר אותו כ-“משקה מטעם מעורב”. וזה עדיין עדיף ממה שויקיפדיה יכולה לספר עליו, והוא “משקה בצבע אדום”. אין מרכיבים, אין טעמים, פשוט “צבע אדום”. ואכן, כך 2015-03-23 17.58.23גם היה הטעם של המשקה. אדום.

 

הישמרו לכם מפני חטיפי הבאובב

באטליז חינאווי ביפו מצאתי סלסלה מלאה בחטיפים באמת יוצאי דופן – חטיפי קייל ובאובב. קייל הוא סוג של כרוב שזוכה בשנים האחרונות ליחסי ציבור נהדרים כ-superfood, או מה שלא תהיה השטות השיווקית התורנית (ובעברית הוא אפילו מכונה כרוב-על, שאצלי בראש זה שם של super-villain), ובאובב, הידוע כעץ מפרק-הכוכבים מהנסיך הקטן, תורם חלק לא ידוע מהעץ לחטיף הזה.

ואני רציתי, באמת שרציתי לאהוב את החטיף הזה (ואת אחיו שגם קניתי, עם קייל וקשיו ותירס סגול, עליו נרחיב בהמשך). אבל במקום שזה באמת יהיה צ’יפס מבוסס קייל ובאובב, זה היה פשוט עלי קייל מיובשים – אפילו לא מטוגנים, רק “air dried”, שזה כנראה שם קוד ל-“הנחנו אותם על אדן החלון וחיכינו”. על העלה היבש הודבקה סמוכטה לא ברורה של קשיו, בצל ובאובב, וכל העסק (למרות יתרונות הבריאות! והאורגניות! ונטול ה-GMO! והאריזה הקומפוסטבילית!) היה, בסופו של דבר, לא מעורר תאבון ולא טעים באופן קיצוני. הנה עלה אחד מתוך החטיף עם התירס הסגול:

2015-04-24 14.14.01

זה פשוט היה… מאכזב.

זכרונות בטעם תירס סגול

בגיל 10 עברתי, עם משפחתי, לגור בקנדה במשך שנתיים. חלק מהעירוי התרבותי שקיבלתי בשניים הללו, חוץ מהטלוויזיה והשלג, היה המגוון הרחב של מאכלים שלא נראה בישראל באותה תקופה, וביניהם blue corn tortilla chips – חטיפי תירס מתירס סגול, שנראה ממש מוזר ואקזוטי אי אז, בסוף שנות השמונים, ונהיה חטיף פופולרי אצלנו בבית. מאז, כל פעם שאני נתקל בכזה, אני מתמלא נוסטלגיה. ומלח. ושמן. בסדר הזה.

בטיב טעם מצאתי מוצרים מבית חברת The Garden of Eatin’, עוד pun שעובד רק במבטא מסוים מאד באנגלית, שעושים חטיפים “בריאים” ו-“טבעיים” (בלה בלה אורגני, בלה בלה Non-GMO, וכו’), שלצערי רק שני מוצרים שלהם נצפו בארץ, ודברים כמו “צ’יפס מתירס סגול עם גרעיני חמניה” לא.

הראשון הוא ה-Red Hot Blues, טורטיה צ’יפס כחולים עם הרבה אבקת חריף גנרית. הצ’יפס טעימים, אבל האבקה לא מעניינת וקצת מפריעה להנאה. הייתי מעדיף, אם כבר חריף, את גרסת הפלפל שחור, לבן ואדום שלהם.

השני הוא ה-Guac-a-mole, טורטיה צ’יפס מתירס לבן עם אבוקדו. עוד לא טעמתי אותו (הוא מחכה לי בבית), אבל גם שם אני כנראה הייתי מעדיף את גרסאות הצ’ילי-וליים או הצ’ילי ושעועית.

בכל מקרה, הם נחמדים, ואני אשמח לעוד אופציות של טורטיה צ’יפס בארץ.

תגובה אחת

Apr 11 2015

שמות המתחם עוברים לפרוורים

יש משהו מרתק בגלי העיור והפירוור של ארצות הברית לאורך המאה ה-20 וה-21 (כך פתח, בתקווה שלא הרחיק, כבר, את הקוראים הפוטנציאליים שחשבו שהם מגיעים לפוסט שקשור לאינטרנט). אחרי מלחמת העולם השניה, התחילה הגירה מסיבית מתוך הערים הגדולות אל הפרוורים, אל שכונות מהונדסות עם אוכלוסיות אחידות, אל “איכות חיים”, בין אם אמיתית או משווקת. מרכזי הערים הגדולות דעכו, ועד שנות ה-70 כבר הפכו לשכונות עוני.

אבל בשנות ה-80 התחיל טרנד הפוך. היאפים התחילו להשתלט חזרה על הערים. ג’נטריפיקציה – השתלטות של גורמים אמידים על שכונות עוני תוך כדי שיפוץ ודחיקה החוצה של הדיירים העניים – החזירה את מעמדן של הערים, ומאז גלים של ג’נטריפיקציה – יאפים, היי-טקיסטים, היפסטרים – הפכו את מרכזי הערים הגדולות בארה”ב לפופלריות (ויקרות) מתמיד.

זהו לשיעור ההיסטוריה. עכשיו עברנו לשלב האנלוגיה המפוקפקת.

שלב האנלוגיה המפוקפקת

לפני כשש שנים, ממש בראשית ימי הבלוג, התייחסתי לצפיפות הכתובות באינטרנט, בעיה שהתחילה להיות מורגשת אז – כל הכתובות הנורמליות ב-.com ו-.org כבר היו תפוסות, מה שאילץ סטארטאפים להמציא לעצמם שמות מטופשים. התחילו לדבר אז על פתיחת כתובות חדשות – שטחים פתוחים, בלתי מנוצלים, שם יוכל אדם לקבל לעצמו בית מרווח עם חצר וחניה, או לכל הפחות לרשום את שמו באופן קריא. אז, ב-2009, סיומות כמו .travel או .museum התחילו להכנס לשימוש. אבל מאז 2009 נרשמו עוד כמה מאות מיליוני כתובות, ושטחי בור נוספים קיבלו אישורי  בניה מקיפים.

על פי IANA, הרשות שמנהלת את הרישום הטכני של כל שמות המתחם באינטרנט, ישנם, נכון לאפריל 2015, 897 סיומות מתחם חוקיות, החל מ-.com או סיומות המדינות השונות, דרך סיומות שפונות לשווקים ספציפיים כמו accountant (וגם accountants, ברבים!), dating או democrat (וגם republican, כמובן) או כאלה שמיועדות לערים ספציפים, כמו .brussels או .okinawa, וכלה בכאלה עם שימושים מאד צרים, או שנראה שנבנו בשביל משחקי מילים עם שם הדומיים הראשי, כמו cancerresearch או sucks (שנראה שקיים רק בשביל להוביל לתביעות דיבה והפרת זכויות יוצרים).

מה שעוד יותר מעניין בשמות הללו הוא המחיר הנדרש כדי לרשום בהן כתובת. על פי ספק האחסון שלי, כתובת באותן סיומות חדשות עולה בין 40 ל-130 דולר לשנה (רואי חשבון יהיו מוכנים לשלם. אקדמאים פחות). אבל כתובת תחת .com או .org תעלה רק 7-9 דולר לשנה – אם, כמובן, תצליח למצוא כתובת פנויה הגיונית.

image

אז כאן מגיעה האנלוגיה. בשכונות העירוניות, המוזנחות, אתה יכול למצוא כתובת די בזול, אם תצליח לברור משהו מתוך ההריסות. בפרוורים החדשים תוכל למצוא בדיוק את הכתובת שרצית, בלי תחרות, ואפילו השכנים יהיו לטעמך – אבל זה יעלה לך כסף.

האנלוגיה ושברה

כמובן, יש הרבה נקודות כשל לאנלוגיה הזו שלי. הראשונה היא שבניגוד למרחבים העירוניים והפרווריים, באינטרנט אין משמעות למרחק, ואין הרבה משמעות לשכונה. זה אומר שגם אם עולם ה-.com נזנח, זה לא הופך את מיליוני הכתובות הקיימות עם הסיומת הזו לשוות פחות, אלא אפילו יותר. הם (אם נתעקש על האנלוגיה) המגדלים הגבוהים, גורדי השחקים, שמייצגים את הכסף הישן במרכזי הערים. ה-.com החדשים הם הסלאמס. אבל אנשי ה-.com המבוססים לא עזבו את העיר. הם נאחזים היטב בכתובות הישנות שלהם, ולא מרגישים מאויימים מכך שמישהו קנה את ThisIsTheOnlyAddressAvailableAt.com.

ומעבר לכך, אם קניתי שם מתחם תחת הסיומת .restaurant, זה לא מרחיק אותי מהגולשים שלי, כמו שלפתוח מסעדה בפרוורים היה מרחיק אותי מהלקוחות שלי. זה לא עובד ככה. ולבסוף, בלי הדעיכה של המרכז, לא תהיה לנו ג’נטריפיקציה. נכסים קיימים לא מאבדים מערכם, כך שלא תהיה תנועה חזרה למרכז שתרענן את ה-.org הקלאסי, רק המשך התרחבות, הלאה והלאה.

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים