ארכיון לחודש מרץ, 2015

מרץ 27 2015

התנהגות, זהות, שייכות: שלושה מבטים על גיקיות

לפני כמה ימים התקלתי בדיון באחת הרשתות החברתיות לגבי גיקים וגיקיות, וספציפית לגבי שייכות – משתתף בקבוצת פייסבוק כלשהו שהגדירה את עצמה כקבוצה לגיקים הרגיש שהוא נשפט כ-"לא גיקי מספיק", כי הוא לא חלק את הטעם הנפוץ בקבוצה בנוגע לדברים שנחשבים לנכסי צאן ברזל של הגיקיות, כמו ג'וס ווידון או מונטי פייתון. בלי להכנס לנושא הספציפי, זה העלה בי כמה מחשבות על הגדרות, קבוצות ונקודות ייחוס שהתחשק לי לכתוב עליהן.

אני אדגיש שאין לי כאן שום כוונה או יומרה להגדיר מה זה גיק (נושא שכבר כתבתי עליו, בלייבג'ורנל ב-2005, ומוקדם יותר גם, ומסורתית אני גם מקשר לכאן), אלא רק לתת שלוש נקודות התייחסות אפשריות למונח. הן משלימות אחת את השניה, לא סותרות, לא מחייבות ולא מנסות לתת הגדרה או ניסוח סוציולוגי של התופעה. רק לתת כמה כלים לשיח. אדם יכול להכנס לשלושת התבניות האלה, לחלקן, או לאף אחד מהן, ועדיין להחשב כגיק (אם כי אני אשמח לדוגמאות במקרה של אף אחד מהם).

1. הגיק כהתנהגות

זו ההגדרה הנפוצה, אני חושב, כשאנשים מנסים להגדיר את עצמם או אחרים כגיקים. "אני מתכנת בפייתון להנאתי", "אני קורא מדע בדיוני" או "אני יודע בעל-פה את שלושים הספרות הראשונות של Pi" הן הגדרות התנהגויות סבירות. היא אפקטיבית בכך שהיא משתמש בסמנים ברורים כדי ליצור קשר עם אחרים שחולקים את תחומי העניין המשותפים. אבל ההגדרה גם יוצרת הבדלות, בכך שאין בהכרח קשר בין גיק של תכנות וגיק של ספרות פנטזיה, מה שיוצר קשר כפוי ומאולץ של שניהם כגיקים.

2. הגיק כזהות

דרך שניה להגדיר מישהו כגיק היא פשוט שאותו אדם יראה את עצמו כגיק. "גיק" זה לא רק התחביבים שלך, אלא גם הגדרה (פלואידית, אמנם) של ראיה את עצמך ואת מקומך מול החברה, ועצם הבחירה בהגדרה הזו היא אמירה של אדם על איך הוא רואה את עצמו.

על פניו, יש כאן ריקון של התווית מתוכן, אם כל אדם יכול להגדיר את עצמו כגיק בלי "דרישות סף". אבל אני תמיד מעדיף הגדרות אינקלוסיביות, מכילות, ולא אקסקלוסיביות. אני לא חושב שראיה אקסקלוסיבית כזו משרתת משהו חוץ מאשר בניית מחסומים מלאכותיים כדי להרגיש מיוחדים, ומוליד תופעות שליליות כמו ה-fake geek girl. הגישה שלי למעלי הטענה הזו היא "תתמודדו. יש מספיק גיק לכולם".

3. הגיק כשייכות

בסיור גרפיטי שבו השתתפתי לפני כמה ימים (ועליו יעלה פוסט נפרד), עלתה השאלה איפה עובר הגבול בין גרפיטי ובין אמנות רחוב. בין אמני גרפיטי "אמיתיים" שמציירים עם פחית הספריי, לבין כאלה שבאים עם סטנסיל שעליו שרטוט או אמירה ומרססים אותו על קירות. המדריכה הוציאה את אותם סטנסילאים מתוך הגדרת ה-"אמני גרפיטי", אבל כשאתגרנו את ההגדרה שלה, הגענו למסקנה שאין כאן חלוקה אובייקטיבית או התנהגותית בהכרח, אלא פשוט הגדרה סוציולוגית/קבוצתית – הראשונים הם אנשי גרפיטי מכיוון שהם מסתובבים במעגלים ובקהילה שמכונים "אנשי גרפיטי", בעוד אנשים אחרים – שאולי טכנית עושים דברים דומים – הם לא חלק מאותם מעגלים. זה הזכיר לי את הדיונים האינסופיים בצעירותי על מה זה "רוק מתקדם", כשהתשובה הטובה ביותר שמצאנו היא "מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקה אחרת שמקובלת כרוק מתקדם". לא תמיד אפשר, ולא תמיד צריך, לתת פרמטרים אובייקטיביים ברורים, ושייכות וקרבה אישית הרבה פעמים מספיקים, ברמה הפרקטית.

ככה גם עם גיקים. גיק הוא מישהו שחבר בקבוצה "גיקים בישראל" (נגיד, אם היתה קבוצה כזו), בגלל שהוא מרגיש מספיק קרבה ושייכות לאנשים שפעילים בקבוצה הזו. גם אם הוא לא ממש מתלהב ממד"ב, ולא יודע לתכנת, ואפילו לא אוהב את באטמן. אבל יכול להיות שהוא מצא את עצמו מסתובב עם אנשים שעונים על הגדרות אחרות ונכנס למעגל החברתי הזה, הגיקי. כי גיקיות זה לא רק דימוי עצמי ולא רק סט של תחביבים, אלא גם לפעמים זו קהילה ספציפית וקונקרטית, וחברות שקהילה היא לפעמים תלויה בזמן ומיקום יותר מאשר בהתאמה לאיזה אידאל של חבר קבוצה מושלם. לפעמים גיק זה לא מי שעושה דברים גיקיים, ולא מי שמתייחס לסביבה כגיק-אאוטסיידר. לפעמים זה פשוט מי שחבר בקבוצת "גיקים בישראל".

2 תגובות

מרץ 25 2015

יומן קריאה: עולם גווע של קסם ורצח

Jack Vance / The Dying Earth

כשמדברים על ההשפעות התרבותיות שנכנסו לתוך מבוכים ודרקונים (ודרך מו"ד, לעולם משחקי התפקידים),  אוהבים תמיד להזכיר את טולקין. וכן, אין ספק שלטולקין היתה השפעה ענקית, בעיקר על המהדורות המוקדמות של המשחק. גזע ה-halflings הועתק ישירות מההוביטים ומקצוע ה-ranger הוא כ"כ מבוסס על ארגורן, שבמהדורה הראשונה של AD&D דמויות סייר היו מקבלות יכולות מוגברות בשימוש בכדורי בדולח וקסמי ראיה למרחוק, רק בגלל הקשר של ארגורן ל-Palantiri, אבני הרואי שבשר הטבעות.  אבל הרבה אלמנטים בסיסיים ומהותיים של D&D לא הגיעו מטולקין, בעיקר היחס של המשחק לקסם וקוסמים. וכשמתחקים אחר המקורות של הקסם, מגיעים, באופן חד משמעי לג'ק ואנס.

ואנס פרסם ב-1950 את קובץ הסיפורים הזה, The Dying Earth, קובץ הסיפורים הראשון שמתרחש באותו עולם, עולם הארץ הגוועת. מדובר על עולם פנטזיה אקזוטי, שהוא כביכול עולמנו שלנו אבל בעתיד הרחוק רחוק, כשהשמש היא כדור אדום וחלש, אוכלוסיית העולם מצומצמת, וקוסמים – שהקסם שלהם הוא ספק מיסטי, ספק ידע מדעי – שולטים ביד רמה על ערי-מדינה עצמאיות ועסוקים בעיקר במחקר ובהנאותיהם שלהם.

נוסחאות של קסם

מהסיפורים הללו, הראשונים של ואנס, אפשר לראות את הבסיס לשיטת הקסם של D&D, שבה, מסורתית, הקוסם עובר על ספר הלחשים שלו ובוחר מספר מהם לשנן לאותו יום – ורק הם הקסמים אותם יוכל לבצע. מהרגע שהטיל לחש, הוא נמחק ממוחו, ורק למחרת יוכל לשנן אותו שוב. במידה רבה זוהי החלטה טקטית, משחקית,  שהשחקן צריך לקבל על סמך הערכה של הסכנות שיארבו לו.

להרבה אנשים הבחירה המשחקית הזו מרגישה מטופשת – כי למה שידע וזכרון יעלמו ממוחו של מכשף פתאום? אבל זה מתבסס על הקסם בעולם של ואנס, שם מילות הקסם עצמן הן בעלות עוצמה, וקוסם רב עוצמה מסוגל להחזיק רק מילים בודדות בראשו – ולכשישוחררו, יברחו ממוחו. זה מגיע הישר מהעמוד השני של הסיפור הראשון של ואנס, Turjan of Miir:

leather-bound librams setting forth the syllables of a hundred powerful spells, so cogent that Turjan's brain could know but four at a time.

ומיד אחר כך, גם האספקט הטקטי:

What dangers he might meet he could not know, so he selected three spells of general application: the Excellent Prismatic Spray, Phandaal's Mantle of Stealth, and the Spell of the Slow Hour.

אחד מאלה, the Excellent Prismatic Spray, עבר כמעט ישירות ללחש Prismatic Spray ב-D&D, לחש איקוני ופופולרי.

גם חפצי הקסם ב-D&D מזכירים הרבה יותר את Laccodel's Rune של ואנס (קמע שמגן על נושאו מקסמים, פריט פונקציונלי לחלוטין) מאשר מהטבעת האחת של שר הטבעות (שהיא, בנוסף ליכולותיה הקסומות, גם mcguffin עלילתי חשוב).

לידתו של ה-Murderhobo

על הקשר בין D&D לואנס ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר, אם כי היה מעניין לראות את הקישורים בעצמי. אבל מה שהיה מעניין לראות הוא עוד עקרון די מבוסס ב-D&D שמופיע גם אצל ואנס, וזו תפיסת עולם שזכתה לכינוי the murderhobo syndrome.

מה הכוונה כאן? במשחק D&D מסורתי, השחקנים משחקים חבורת דמויות מגוונת שיוצאים להם אל עבר השממה, הג'ונגל או המבוך הקבור, הורגים מפלצות ויצורים אקראיים ובוזזים את רכושם. זו אינטראקציה כ"כ בסיסית במשחק, ששחקנים רבים בכלל לא יחשבו על אופציות אחרות – אתה יוצא למסע, ישן בדרכים, הורג דברים ולוקח שלל. זה המשחק.

כשלוחקים באופן מודע צעד אחורה, קל לשים לב שבכל הסתכלות ריאליסטית/מודרנית, מדובר על התנהגות פסיכוטית לכל דבר. אנשים חסרי בית שמשוטטים בעולם ושרצח והרג היא ברירת המחדל שלהם. נתקלתי בהרבה שחקנים שמנסים לשחק משחק קצת פחות murderhoboבאופיו ונתקלים בתסכול בסגנון המשחק הזה, שלא רואה שום חסרון בלתקוף ולהרוג את המשמר בעיירה חוץ מהסכנה שהם יתקלו בראש-משמר בדרגה גבוהה מדי שיביס אותם, בתורו.

ההתנהגות הזו נראית קצת צורמת אם מנסים לבסס אותה על ההוביט או על שר הטבעות. שניהם ספרים די מלחמתיים, אבל אין בהם את האכזריות הזו. את הצד הזה קיבל D&D ממקורות אחרים, מספרי Lankhmar של פריץ ליבר, מקונאן הברברי של רוברט האוורד, וגם, כך גיליתי, מואנס. בחמשת הסיפורים שקראתי בינתיים בקובץ, כמעט כל אחת מהדמויות – כן, הראשיות, המובילות של הסיפורים – הוא פסיכופת, ברמה כזו או אחרת. טורג'אן, מהסיפור שהזכרתי קודם, הוא אחד החיוביים שבהם, וגם הוא מסתובב עם גישה מאד אגבית להרג. מזיריאן, המכשף שעל שמו הסיפור השני, כולא מכשף אחר בתא ומענה אותו, רודף אחר אישה ביער במטרה ללכוד אותה ו-(גם אם זה לא נאמר במפורש) לאנוס אותה (בכלל, כל אינטראקציה בין גברים ונשים בסיפורים הם unpleasantly rapey), והמוביל כאן הוא Liane the Wayfarer, שמתואר כפייטן ומשוטט קל רגליים ושמח, אבל שבמפגש הראשון איתו הוא מענה זוג נשוי עד מותם. מאוחר יותר, בסיפור שמוקדש לו, הוא שובר שיאים בהתנהגות שהיא murderhobo קלאסי, לאחר שדיבר עם איש זקן שהצביע לו על מחוז חפצו:

And Liane asked himself, suppose this old man were an agent of Chun, and at this minute were on his way to warn him? . . . Best to take all precautions. He leapt up on a high entablature and ran crouching back to where he had left the ancient.

Here he came, muttering to himself, leaning on his staff. Liane dropped a block of granite as large as his head. A thud, a croak, a gasp—and Liane went his way.

הנה אדם אקראי ברחוב. יש סיכוי קטן שלהשאיר אותו בחיים יזיק לי, ואין שום השלכה שלילית ללהרוג אותו – אז בוא נהרוג אותו.

אני לא אומר שמשחקי תפקידים הם בהכרח מלאי murderhobos. אפילו ב-D&D ומשחקי ה-old school לא קשה לשחק אחרת ולא נדיר למצוא סגנון אחר, אבל זה זרם קיים ולא מבוטל בז'אנר, בדיוק כמו ששינון לחשים עד הטלתם הוא זרם פופולרי בשיטות הקסם. מעניין היה למצוא את שניהם אצל ואנס.

בביקורת משנת 2002 באתר בלי פאניקה, כותב מתי ברסקי כי:

סיפורי ארץ הגוועת מומלץ למי שמחפש בעיקר סיפורים טהורים, ללא עלילה מסובכת או קונפליקטים אצל הדמויות.

וזה אכן תיאור מצוין. הסיפורים פשוטים, לעיתים אפילו פשטנים, אבל הם מציירים נוף אקזוטי ופנטסטי שעושה חשק לשחק בהם. ואכן, בנוסף להשפעות על מו"ד, גם יש משחקי תפקידים שמתבססים ישירות על העולם. אני צריך לבדוק אותם.ג'ג

4 תגובות

מרץ 23 2015

יומן צריכה: ליל החטיפים הארוכים

שוק החטיפים המלוחים בארץ היה קצת בהאטה בתקופה האחרונה. לא היה שום דבר מעניין או מסעיר שנתקלתי בו במרכולי העיר. לכן מאד שמחתי לראות היום, כשקפצתי לטיב-טעם אקראי, את האריזה הבאה:

     2015-03-23 10.08.45

"צ'יפס ארוכים", הם נקראים, ואכן כך הם:

2015-03-23 10.08.51

כל צ'יפ הוא ריבועי ובאורך החבילה כולה, ועבה מספיק בשביל לא להשבר בתוך האריזה, אם כי הם היו פריכים מספיק למאכל.

זה צעד מעניין בשוק הצ'יפסים, שלרוב מנסה לגוון דווקא בתחום הטעמים (שבסוף מרגישים כולם כמו אותה תערובת תבלינים) או לכיוון ה-"אותנטיות", כמו כל אותם kettle chips שמתגאים שעוד אפשר לזהות בהם את צורת תפוח האדמה. כאן הם הלכו על כיוון נועז שמכיר במלאכותיות של המוצר (בניגוד לפרינגלס, שמנסה אולי לשמור על צורה של "צ'יפ"), ומאמץ אותו לחיקו בגיל. אפשר לשבור בקלות חתיכות מהצ'יפ (ואפילו יש סימוני שבירה בנקודת השליש).

והטעם

בטיב טעם ראיתי ארבעה טעמים שלהם, נראה לי – גבינה (שבטח מצופה באבקת גבינה גנרית) ושמנת-בצל, שעליהם ויתרתי, ובייקון (בתמונה למעלה) ווסאבי, שאותם ניסיתי.

הבייקון היה נחמד מאד, גם אם לא מאד מובחן מטעמי הברביקיו הסטנדרטיים של צ'יפס. הוא כמובן לא בשרי בשום צורה (למען האמת, חומרי הטעם שלו מכילים חלב), מה שלא הפריע לטיב טעם לתאר אותו כבטעם "בשר אחר" (אם כי חומרי הטעם מתוארים כ-"מעושן"). הוא אפילו עבר את מבחן הטעימה של קבוצת הביקורת (אשתי, שלא חולקת את החיבה שלי לחטיפים מוזרים מדי) שגם לקחה ביס שני.

2015-03-23 13.13.51

הווסאבי היה גם חביב מאד, ועם הרבה יותר אבקת ווסאבי ממה שציפיתי – יש לו קיק, לחובבי הז'אנר.

לסיכום

אהבתי את הצורה ואת הנכונות לוותר על העמדת הפנים של הטבעיות. חיבבתי את הטעמים. פרינגלס עדיין מוצלחים יותר מבחינת מרקם, אבל בגדול, בחמישה שקלים ל-75 גרם זה בהחלט מוצלח.

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים