ארכיון לחודש November, 2014

Nov 04 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק ב’)

פוסט זה הוא חלק ב’ של סקירת הנובלטות שהיו מועמדות לפרס ההוגו 2014.

חלק א’ התפרסם כאן.

The Exchange Officers / Brad R. Torgersen

אחרי הסיפורים הקצרים של ההוגו הזה, ואחרי שתי הנובלטות הקודמות, הסיפור הזה בא לי קצת מוזר. הוא לא היה רע, אבל הוא גם לא ממש היה טוב. הוא היה קצת חסר אקשן וחסר ריגוש וחסר חידוש, וכל זה בגלל שהוא הרגיש כמו מד”ב, בלי ממש להיות מד”ב.

הסיפור מספר על פרוייקט צבאי אמריקאי לתפעול מרחוק של רובוטים, ועל שני קצינים שמועברים לפרוייקט ולומדים לאהוב את הרובוטים הענקיים שלהם, שנשלחים לחלל לעבוד בתחזוקה של תחנת חלל. ואז הסינים מתקיפים את תחנת חלל בשביל לגנוב את הטכנולוגיה. ואז הם מגינים עליה. הסוף.

הוא היה חסר ריגוש כי לא היה שם שום דבר שלא ראינו בעבר, בעולם של מד”ב צבאי ובכלל. הוא היה חסר ריגוש כי למרות הסצנות בהם הרובוטים הענקיים נאבקים באסטרונאוטים הסינים, אנחנו יודעים שדן ומאבי, שני הקצינים, בעצם נמצאים על כדור הארץ ולא נשקפת להם סכנה אמיתית. והוא לא ממש היה מד”ב, במידה דומה לסרט Gravity, כי הטכנולוגיה בסיפור לא מאד רחוקה ממה שאפשר לעשות היום.

למען האמת, מהיכרותי עם התקדמויות ברובוטיקה רפואית, אני בטוח שהחסם היחיד לרובוטים שהוצגו שם הוא כלכלי, או אולי קצת פיתוח טכנולוגיה להתגבר על איטיות הפידבק בתקשורת לתחנת חלל מרוחקת. וגם זה בקושי. גם הפחד מהשתלטות סינית על פיתוחים טכנולוגיים אמריקאיים הוא לא עתידני בשום צורה – אם כבר, הוא טיפה ריאקציונרי, כי סין כבר מזמן התחילה, במקביל לגניבות מאסיביות של קניין רוחני מערבי, להתקדם בכוחות עצמה.

התחושה שלי מהסיפור – שבהחלט לא היה כתוב רע – היא שהוא לא חידש לי, לא עניין אותי, לא ניסה לטעון טענה או להעביר מסר, ולא הצליח אפילו להלהיב אותי באקשן או בעלילה מעניינת. הוא היה… סתם סיפור, וכזה שהיה יכול להכתב בכל שלב ב-50 השנים האחרונות בלי שום שינוי. וזה לא אומר עליו דברים טובים.

The Truth of Fact, The Truth of Feeling / Ted Chiang

בקורס “מבוא להיסטוריה של הפילוסופיה של המדע” לפני אי אילו שנים קראתי מאמר נהדר של ג’ק גודי, אנתרופולוג בריטי, בשם What’s In a List, שפורסם בספרו Domestication of the Savage Mind, שבו הוא מדבר על ההשפעה של האוריינות והתפתחות הכתב על התהליכים הקוגניטיביים שעוברים במוחם של בני אדם. הכתב לא רק אפשר לאנשים לתעד את מילותיהם, הוא שינה את איך הם חושבים, פירק את המחשבות למילים דיסקרטיות, העביר את החשיבה למימדים אבסטרקטיים, ועוד.

אני לא אתפלא אם גם טד צ’יאנג קרא את הספר הזה של גודי, כי הסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא חקירה בנושא הזה של השפעת הטכנולוגיה (וכתיבה היא לגמרי טכנולוגיה) על הקוגניציה האנושית. צ’יאנג מציג שני מצבים מקבילים, הראשון הוא מיסיונר שמגיע לכפר באפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-20 ומלמד נער צעיר לקרוא ולכתוב, ומראה איך הידע הזה מרחיק אותו ממנגנוני הבניית הידע של שאר הכפר שלו. במקביל, הסיפור מדבר על עתיד לא רחוק שבו אנשים מצלמים את כל חייהם מבעד לעיניהם, וטכנולוגיה חדשה, בשם Remem, מאפשרת להם “להזכר” בכל רגע בעברם ולהציג את הוידאו של ההתרחשויות, ובכך בעצם מייתרת את הצורך בזכרון האפיזודלי, החזותי, של בני האדם, ומוציאו אותו למנגנון חיצוני, אובייקטיבי ועמיד.

הבעיה שלי עם הסיפור של צ’יאנג היא לא בבחירת הנושא – להפך, זה נושא שמרתק אותי, וסיפורים בז’אנר הזה של הנוירו-מד”ב עם חקירה פנימה אל תוך המוח והקוגניציה האנושית נוטים להיות מעניינים.. הבעיה גם לא היתה בטכנולוגיה שצ’יאנג מציג – היא לא מופרכת, ובהחלט מספקת בשר מד”בי מעניין בשביל צלילה לנושא. לא, הבעיה היחידה שלי עם הסיפור היא שהוא לא סיפור. לא ממש, בכל מקרה.

הסיפור הראשי, על אדם שמתקין את ה-Remem ומגלה שהזכרונות שלו לא מאד אמינים, מסופר בגוף ראשון, אבל בגוף ראשון שעסוק כל הזמן ללעוס את הנושא בשבילנו. הגיבורפונה אל הקורא כל הזמן לדון בהשלכות של הזכרון האנושי ומה יקרה אם נפסיק לשכוח. עד שאנחנו מגיעים לקטע שבו קורה משהו, שבו Remem מראה לו שהזכרונות שלו מוטעים, עבר כבר 80% מהסיפור שבו הוא מדבר ללא לאות על המשמעויות הפילוסופיות של הזכרון. המשמעויות הללו אמורות לעלות מהטקסט, לא לצוף עליו. ואם זה לא מספיק, אז הסיפור המקביל, זה על השפעות הכתב באפריקה, הופך להיות כפוף גם הוא לברברת המאסיבית הזו כשהדמות המרכזית פתאום מסבירה שהיא זו שמספרת לנו, הקוראים, את מה שקרה שם עם הכתב, ומתנצל על כך שהוא שיחק קצת עם העובדות בשביל הסיפור.

החוויה הכוללת היא של מאמר. מאמר מעניין, אולי, אבל עדיין מאמר בנושא של היסטוריה ופילוסופיה של הטכנולוגיה. מאמר שמעביר את הנקודה שלו באמצעות המחזה דרמטית ובאמצעות השלכה עתידנית של הרעיונות שלו.

אני כבר כמה זמן אומר (ולא זוכר ממי שמעתי את זה) שמדע בדיוני הוא הזרוע הנסיונית של מדעי הרוח, שמאפשרת לנו לבנות הקשרים תרבותיים והיסטוריים עם טוויסט ולנסות לראות מה יקרה אז. זה מה שצ’יאנג עושה כאן. אני נהניתי לקרוא ונהניתי מהתוכן, אבל סיפור? זה לא ממש סיפור.

The Waiting Stars / Aliette de Bodard

לוקח לסיפור הזה קצת זמן להתפתח. עשרת אלפים מילה – בדיוק! – של שני סיפורים מנותקים שהקשר ביניהם לא מתחוור עד הסוף (ולי לפחות, לקח זמן לנחש). אבל הוא מתפתח יפה, והוא (בניגוד, שוב לסיפורים הקצרים) הוא מדע בדיוני בכל רמ”ח איבריו – חלליות עם מוח של אנשים, אימפריות גלאקטיות ומלחמות בין כוכבים.

אני מאד נהניתי מהסיפור, מהדמויות והרקע שלהן, מהמציאות הטכנולוגית והרמזים למאבקים פוליטיים ותרבותיים גדולים יותר. הבעיה היחידה שיש לי איתו, אם בכלל, זה שהוא מכיל יותר מדי אלמנטים. תרבות וייטנאמית עתידנית מצד אחד (הסופרת היא וייטנאמית-צרפיה), ואימפריה גלאקטית מצד שני, שההתייחסות אליה היא פעם כמרכז היקום והתרבות, ופעם כ-Outsiders, תלוי בנקודת המבט של הדמות הנוכחית. .

כל זה מעיד על עולם גדול ומעניין, שדה בודאר אכן כותבת כבר שנים:  כהיסטוריה אלטרנטיבית שמתחילה עם יישוב אמריקה בידי הסינים, חמישים שנה לפני קולומבוס, והלאה דרך המאות ה-18 עד ה-22.  זה נראה עולם מאד מעניין, אבל בסיפור קצר, זה קצת נותן הרגשה שהסופרת מנסה לדחוס אותו במורד הגרון שלנו. אבל מה שאפשר לקלוט ממנו נראה מוצלח, והסיפור עצמו הוא טוב מספיק בשביל שאני אחפש סיפורים אחרים שלה בעולם הזה.

אין תגובות

Nov 03 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק א’)

פוסט זה הוא החלק השני של פרוייקט קריאת ההוגו שלי, שהתחלתי עם קריאת הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים להוגו בשנת 2014. אחרי שסיימתי איתם, הגיע שעתן של הנובלטות – סיפורים בני 7,500 עד 17,500 מילה.

משיקולי אורך, הפוסט פוצל לשניים, וחלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים.

והנה המועמדים:

הזוכה: The Lady Astronaut of Mars / Mary Robinette Kowal

לפני שקראתי את הסיפור הזה, הזוכה בקטגוריה שלו, היו לי חשדות כי לזכיה שלו היה קשר לאותו דיון מתמשך בנוגע למגדר ולגזע, לאינקלוסיביות ואקסקלוסיביות שממלא את קהילות הז’אנר בשנים האחרנות (והנה דיון פייסבוק ארוך מדי ולא ממש מייצג, אבל מעניין). השם של הסיפור נשמע מגדרי, ולא קשה למצוא קשר בין זה לבין הזכיה. אבל לשמחתי, זה ממש לא המצב.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור הזה, התחלתי לפתח חשדות אחרים לגבי הסיבות לזכיה. יש משהו בסיפור שפונה באופן מודע ומובהק אל הקהילה המבוססת והותיקה של קוראי המדע הבדיוני ומצביעי ההוגו – משהו מאד נוסטלגי, מאד רטרו: אסטרונאוטים בשנות ה-50, עם מבט נוצץ לעבר החלל והעתיד המבטיח של התיישבות בכוכבי לכת אחרים. והיי, יש אפילו אזכור של ריי ברדבורי! על מאדים! זה בדיוק סוג ההתעסקות העצמית בתוך הז’אנר שאנשים אוהבים להתחפר בו. אבל לשמחתי, שוב, גם זה לא כל הסיפור.

המשכתי לקרוא, ורוב החשדות שלי נעלמו. ראיתי סיפור שהוא על אשה, כן. והוא נוסטלגי, כן. אבל בנוסף לכל זה הוא גם סיפור נהדר. סיפור מאד אנושי ומאד נוגע ללב, וסיפור שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. הוא משלב את כל זה עם עולם התוכן והשקפת העולם של מד”ב קלאסי, והתוצאה היא סיפור שללא ספק ראוי להוגו שבו הוא זכה.

Opera Vita Aeterna / Vox Day (Theodore Beale)

ווקס דיי היה מועמד מאד שנוי במחלוקת השנה. הוא נוצרי שמרן המתנגד לזכויות נשים (עד כדי “מעולם לא הוכחה שום תועלת מלתת לנשים זכות הצבעה”), שהסתבך עם אמירות וגזעניות (עד כדי לכנות סופרת מד”ב שחורה “סופרת משכילה אך חצי-פראית”) שבעקבותיהן הוא הודח מאיגוד סופרי המד”ב האמריקאי, ועכשיו הוא גם ממצב את עצמו בצד של אנשי גיימרגייט, באופן לא מפתיע. אבל הוא הוציא לא מעט ספרים, וצבר הרבה קוראים נאמנים שבזכותם הוא הגיע לרשימת הגמר של ההוגו. עצם המועמדות שלו, להרגשתם של רבים, קצת הכתים את הפרס והקהילה. זה אולי נראית לי תגובה קצת מוגזמת, אבל אי אפשר ללהתכחש לתחושת ההקלה הקולקטיבית כשמנין הקולות הראה שהוא הגיע למקום השישי. מתוך חמשת המועמדים. כלומר שיותר אנשים העדיפו שהפרס לא יגיע לאף אחד (בחירת “No award”) מאשר שיגיע אליו.

דווקא בגלל זה החלטתי כן לקרוא את הסיפור שלו, ואפילו לפתוח את פרוייקט קריאת ההוגו שלי איתו. אמנם באתי מראש עם קצת אנטי, אבל הייתי מוכן לתת לו צ’אנס. אחרי הכל, זה שהוא חרא של בן-אדם לא הופך אותו בהכרח לסופר נורא, לא?

הנובלטה שלו, “Opera Vita Aeterna” (משהו כמו “יצירות חיי נצח” בלטינית) היא איפשהו בין פנטזיה לבין תאולוגיה. בעולם פנטזיה דמוי-ימה”בי כלשהו (שהוא עולם שרבים מספריו מתרחשים בו, להבנתי) מגיע אלף מכשף (elf, כן?)לשעריו של מנזר דמוי-נוצרי כדי להתעמק בדברי האל, ומבלה את שארית הנובלטה בדיונים תאולוגיים על השְלמוּת האלוהית והאם לאלפים יש נשמות, ועם טיפה אקשן בסוף.

כסיפור פנטזיה, הוא לא מלהיב. לא קורה בו המון, ומה שיש מרגיש בעיקר כמו התלהבות מלאת שביעות רצון עצמית של מי שלמד קצת סכולסטיקה של ימי הביניים ורצה לשלב אותו בסיפור. יתכן שאם הייתי מכיר את שאר העולם הבדיוני שבו הסיפור הזה מתרחש הוא היה מעניין יותר. יכול להיות גם שאם הייתי יותר נפעם מגדולתו של האל, הייתי יותר מתרשם מהטריקים הרטוריים שבהם אלף עוצמתי מבין את קטנותנו מול האל. אולי. אבל לא נראה לי.

ומבחינת בעיות האישיות של דיי, הן לא היו מאד בולטות בסיפור, חוץ מאולי העדרן המוחלט של נשים (מה שמסתדר עם העובדה שהסיפור מתרחש במנזר, אבל גם זו, כמובן, בחירה), ואיזו הערה מטופשת בהתחלה, כשהאלף מתואר לראשונה: “שיערו היה ארוך, כשל אישה, אך לא היה בו שום דבר נשי: כל כולו שידר עוצמה ובטחון”. אבל כנראה אם זה היה סופר אחר, לא הייתי אפילו שם לב לזה. מה שכן, בבלוג שלו עצמו הוא לא בוחל בסופרלטיבים לעצמו – “מי שמעוניין במצוייניות במד”ב ופנטזיה מוזמן לקרוא את הסיפור” – והתבכיינות כל הרדיפה הפוליטית שלו – “כל מי שיבחר ב-no award מעלי יראה עד כמה התחום מושפע מהשמאל התקין-פוליטית ואנשים שמעוניינים במשטור מחשבות”.

בקיצור, התחושה הכללית מדיי היא של בלעכס. אם הסיפור היה ממש מוצלח, אפשר היה אולי לאזן את זה, או להצדיק, או לתת לו הנחות. אבל הוא פשוט לא מספיק מעניין או מוצלח בשביל זה.

[חלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים]

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים