ארכיון לחודש September, 2014

Sep 19 2014

פינה קטנה ומקושקשת

יש פינה בתל-אביב, פינה קטנה בין רח’ זמנהוף ורח’ שולמית, שהיא אחת מפינות המוצלחות בעיר.

אין הרבה שם בפינה. קיר בטון, ספסל, עץ מעל. אבל איכשהו הקיר הזה, קיר בטון חלק ורחב, בלי מודעות או שלטים, הפך להיות אזור הנסיונות והיערכות של הרבה מאמני הגרפיטי (וסתם משרבטי הקירות) שבעיר. 

IMG_20140823_090955

מהזווית הזו הוא לא נראה מאד מרשים, אבל הוא ממשיך עוד משני הצדדים, ותמיד יש עליו משהו. לפעמים זה סתם tagging מעפן. לפעמים זה מישהו שרוצה לבדוק את הסטנסילים, ואפשר למצוא את אותה הדוגמה עשרים פעם, בצבעים שונים וכמויות ספריי שונות. משמאל שם, באדום, אפשר לראות שני חצילים של epk על רקע אדום זרחני. וכל כמה שבועות מישהו בא וצובע את הקיר מחדש באפור, וכל הסיפור מתחיל שוב, מההתחלה. מלא הפתעות.

2014-08-23 09.08.34

לפני כמה שבועות עברתי שם וראיתי את הגרפיטי הזה, תבנית פשוטה של “הייתי רוצה ______”, שכל השורות מולאו ע”י עוברי אורח ואנשים שהחליטו להוסיף את ההערות שלהם במקומות המיועדים. מה שהם רוצים נעו בין הבנאלי (שלום עולמי) לילדותי (המון סמים) לסוריאליסטי, ואני מאד נהיתי לראות את זה.

והנה, לסיום, עוד כמה פיסות גרפיטי מהאזור. לא כולן מהפינה הזו ספציפית, אבל ברדיוס קרוב, ומכולם נהניתי:

2014-09-06 17.06.29

2014-08-23 09.07.53

2014-08-23 09.08.01

2014-08-23 09.08.11

תגובה אחת

Sep 10 2014

יומן צריכה: התאקלמות

‘לפני שנה וחצי בערך כתבתי על דוריטוס, ספציפית על איזה מיקס טעמים סר-טעם שהם הוציאו אז. כתבתי גם את השורות הללו אז:

דוריטוס הוא מותג אמריקאי, מאד אמריקאי. לא היה מותג חטיפי תירס ישראלי חזק שדוריטוס נכנס לתוכו כשעולם השיווק האמריקאי הסתער על ישראל בשנות ה-90, כמו שהיה עם תפוצ’יפס, למשל. אז המיתוג של המוצר הוא כמוצר אמריקאי, וככזה – צריך אנגלית!

וכך באמת היה, רוב הזמן. הטעמים שדוריטוס הגיע בהם היו דברים כמו “נאצ’ו מקסיקני” או “אמריקן צ’יז” האמריקאים, או “ברביקיו” ו-“גריל” ו-“חריף” הגנריים. או “חמוץ חריף” הביזארי שלא נשמע כאילו הוא יהיה מוצלח, אבל הוא ממש סבבה.

2014-09-10 12.18.05

אבל אני שמח לבשר שאתמול נתקלתי בניצנים הראשונים של התאקלמותו המלאה של הדוריטוס בארץ: דוריטוס פלאפל! האין זה מרגש? קיבוץ גלויות נוגע ללב של חטיפי תירס אמריקאיים עם אבקת מונוסודיום גלוטומט ישראלית. היש מראה מלבב מזה? האם לא הגיע הזמן שאבקת טעם הפלאפל של ביסלי תמצא בית טוב יותר מאשר המקלות הקטנים הללו?

2 תגובות

Sep 07 2014

אייקון ואני, מהדורת 2014

אז הנה הגיע לו הרגע בשנה שבה כל העבודה שאנשים עובדים כבר חודשים על פסטיבל אייקון מגיעה לפני השטח. לפני כמה ימים עלתה התוכניה של הכנס לאוויר, ואתמול בערב נפתחה גם ההרשמה המוקדמת לאירועים, אז מהרו לתפוס את מה שאתם רוצים.

אולי בהמשך אני אפרסם רשימת המלצות או אירועים שאני מתכוון ללכת אליהם, או משהו על אורחי הכבוד מחו”ל, אבל בינתיים אני אצטמצם ואתמקד בשתי הפעילויות שלי בכנס השנה, שאליהן אתם כמובן מוזמנים:

מעבר לסטימפאנק

את מנועי הקיטור ואת הניאו-ויקטוריאניות של הסטימפאנק כבר הכרנו. אבל מה לגבי הקלוקפאנק המתרחש בימי הרנסנס? או הדיזלפאנק המבוסס על טכנולוגיות של תחילת המאה ה-20? מהסטימפאנק התפצלו תתי-ז’אנרים רבים, שכל אחד סב סביב הטכנולוגיה, האווירה והאסתטיקה של תקופה אחרת. בהרצאה נסקור את כל ה”פאנקים” הללו, את מאפייניהם השונים והמשותפים, ונראה מה הם אומרים לנו על מקומה של הטכנולוגיה בחברה.

ההרצאה שלי השנה תנסה לקחת את אחת הנושאים החביבים עלי – מקומה של הטכנולוגיה בחברה והיחסים ההדדיים בין שניהם – ולהסתכל דרך הפריזמה הזו על מלא תתי-ז’אנרים שפורחים (יחסית) בשנים האחרונות, בהן טכנולוגיות תקופתיות שונות – מנועי דיזל של תחילת המאה ה-20, מנגנוני שעון מורכבים או אפילו מרכבות ברזל פרימיטיבות – משמשות כמסמן לסט של ערכים תרבותיים תקופתיים מחד, ומאידך כדרך להזריק לתוך תקופות היסטוריות ערכים תרבותיים מודרנים, אנכרוניסטיים.

ההרצאה תהיה ביום שני, ה-13 לאוקטובר (שהוא גם היום השני של הכנס), ב-18:00, באולם 2 שבאשכול פיס אשר מאחורי הסינמטק.

משחקים מהבוידעם – Castle Falkenstein

לפני כמה חודשים העלתה עדי אלקין תהיה לגבי מלא משחקי תפקידים שהיו פופולריים אי אז, בשנות ה-90 (אם לא קודם לכן), אבל שנעלמו מהנוף. אולי לא יצאו להם מהדורות חדשות, או שהיו להם מכניקות מורכבות מדי שלא התעדכנו, או שסתם הם נשכחו לצד הדרך. רצועת משחקים מהבוידעם באה לתת חשיפה לכמה משחקים נוסטלגיים.

אני עומד להריץ, כחלק מהרצועה, משחק המבוסס על Castle Falkenstein, משחק הרפתקאות סטימפאנקי, המשלב טכנולוגיה וכישוף באירופה אלטרנטיבית של המאה ה-19. בואו. יהיה כיף.

המשחק יתקיים ביום ראשון, ה-12 לאוקטובר, בשעה 18:00, בחדר 1 שבבניין עירוני א’, שממוקם סביב הרחבה המרכזית של הכנס.

3 תגובות

Sep 02 2014

החיים קצרים מדי לפודקאסטים גרועים

אחרי שנים רבות בהם הייתי סרבן פודקאסטים, כמו גם ספרים מוקלטים, היה לי את הסוויץ’ במוח (והנסיעות הארוכות לעבודה) והתחלתי לאמץ את הפורמט, שעוזר להעביר את הזמן, ואפילו מחכים יותר מאשר לשמוע מוזיקה או (חו”ח) לשמוע את תוכניות הרדיו המשודרות. אבל גם כמאזין טרי, הספקתי די מהר לגבש לי רשימה של דברים שהופכים פודקאסט לטוב, לטעמי, ומה הבעיות (הנפוצות מדי) שגורמות לי למחוק פודקאסט מרשימה ההשמעה אחרי פרק אחד, במקרה הטוב.

תוכנית, לא שיחה

פודקאסט, בסופו של דבר, זו תוכנית רדיו. זה מגיש או קבוצה של מגישים שפונים לקהל מאזינים ומנסים לעניין אותם בדבריהם. כשאני מקשיב לפודקאסט, אני לא רוצה מעוניין לשים מיקרופון ליד שיחה שאנשים מנהלים עם עצמם, שנונים ומעניינים ככל שיהיו, כי בשיחה כזו יהיה הרבה זמן מת, הרבה בדיחות פנימיות והרבה נושאים לא רלבנטיים. אני רוצה תוכנית, שיש לה מטרה, שיש לה תוכן שהיא רוצה להעביר. זה לא אומר שההגשה צריכה להיות יבשה ועניינית – להפך, פודקאסט טוב חי על הדינאמיקה בין המשתתפים, על ה-banter שלהם – אבל השיחה בין המשתתפים צריכה לשרת את התוכנית, ובעיקר צריכה להיות מודעת כל הזמן לעובדה שהשיחה היא בשביל מאזינים, לא שיחת סלון אישית.

דוגמה טובה לזה היא על כתפי גמדים, פודקאסט משחקי התפקידים של ערן אבירם ואורי ליפשיץ (גילוי נאות, הם חברים שלי), שממקדים את התוכנית שלהם בנושאים מוגדרים ומכתבים מגולשים. דוגמה טובה אחרת היא Pop Culture Happy Hour, של ארגון הרדיו האמריקאי NPR, שמורכבת משיחה בין ארבעה משתתפים שחלקם מכירים אחד את השני שנים רבות, אבל עדיין מאד מודעת (כראוי להפקה של NPR) להיותה תוכנית.

דוגמה קצת פחות מובנית, יותר שיחתית, אבל עדיין מודעת לקהל שלה הוא ה-SF Squeecast, שזכה כבר בפרס הוגו או שניים לפודקאסט המד”ב הטוב ביותר, ובו מספר סופרי וסופרות מד”ב ופנטזיה מדברים על נושאים הקשורים לז’אנר. השיחה סוטה פעמים רבות מהנושאים המוגדרים, אבל תמיד בגישה של “תשמעו משהו שיש לי להגיד”, ולא “אתמול ראיתי את X והוא אמר לי ש-Y”.

נגישות ובדיחות פנימיות

יש פודקאסטים שרצים כבר שנים. זה יפה, זה מכובד וזה מרשים. אבל עדיין, אפילו הפודקאסטים הללו צריכים להיות נגישים, ברמה בסיסית, למאזין חדש. אם אתה אומר לי שבשביל לשמוע את הפרק החדש לך אני צריך להאזין ל-85 הפרקים האחרונים, אני כנראה לא אטרח.

בנוסף, אולי יש אנשים שמקשיבים לפודקאסטים כדי להרגיש חלק מהחיים של השדרנים, אבל אני באתי בשביל לשמוע תוכן מעניין שמוגש בצורה מעניינית. כשאחד המשתתפים בפודקאסט משחקי תפקידים כלשהו פותח את הפרק בלשאול את המגיש השני אם הוא עשה משהו בסוף השבוע, אני אשמח לשמוע על פעילויות משחקי תפקידים, לא על העובדה שחמותו באה לבקר והוא יכל ללכת על אישתו למסעדת טפניאקי יפנית (#טרוסטורי).

דוגמאות לפודקאסטים ששברו אותי ככה הם Fear The Boot, שהתמדתי איתו כמה חודשים עד שהפוקוס שלהם על דמויות עבר של חלק מהמשתתפים והתייחסויות ילדותיות לחיי המין של חברים משותפים שברו אותי. גם Happy Jacks עשו לי את זה ואפילו מהר יותר.

התחלה, אמצע וסוף

ב(לפחות) אחד מהפרקים של על כתפי גמדים, שהוזכרו לעיל, דובר על החשיבות של טקס התחלה של סשן משחקי תפקידים. לשים את הטלפון בצד, להוציא את הקוביות מהשק, להקריא את סיכום הסשן הקודם, ואולי אפילו להשמיע אות פתיחה. זה עוזר להתמקד, להכנס ל-head space של המשחק. זה נכון לא פחות גם לפודקאסטים. אם אני לוחץ פליי ופתאום אני נזרק לתוך שיחה, in medias res, יקח לי כמה עשרות שניות ארוכות ומתסכלות עד שאני אבין מי נגד מי ועל מה מדברים. אות פתיחה פשוט (ואם אפשר, לא ארוך מדי) הוא נהדר כדי להכנס לאווירה, לסמן את תחילת התוכנית ולציין על מה היא.

על כתפי גמדים (שוב) עושים את זה נכון, עם אות פתיחה קליל וציון שם התוכנית. Ken and Robin Talk about Stuff הולכים על קו מקצועי, אם כי הפתיח קצת ארוך ומתלהב מדי.

גם מעברים באמצע התוכנית הם חשובים. לפני שנים, כשהשתתפתי בקורס הדרכה יעילה, הדגישו את הטכניקה של לרשום, בתחילת הרצאה, את הנושאים שעליהם נדבר (על הלוח, או במצגת) ולחזור אל הרשימה הזו בהמשך, כדי שיהיה לקהל ברור בכל שלב מה הכותרת הראשית שלנו כרגע. זה חשוב עוד יותר בפודקאסטים, שם אין לי שום מידע נלווה חוץ מקו השיחה הנוכחי לדעת מה הנושא, ומאד קל לאבד את הריכוז לרגע. על כתפי גמדים עושים את זה עם צליל קצרצר של שלוש שניות שמפריד בין נושאים. ל-Ken and Robin, שוב, יש אות מעבר קצת ארוך מדי אבל שמסביר היטב מה הסגמנט הבא.

Atomic Array, לעומת זאת, לוקחים את זה רחוק מדי, כשהם משלבים קטעי מוזיקה/שירה/סאמפלים רועשים וצורמים בין הסגמנטים, שחושבים שהם מגניבים אבל הם בעצם ממש, ממש מעצבנים ומתלהבים. יש דרכים לעשות את זה.

העדפות אישיות

כל הדברים שציינתי הם, כמובן, ההעדפה האישית שלי בפודקאסטים. יש אנשים שמעדיפים שיחה לא מובנית על תוכנית מכוונת. יש אנשים שרוצים לשמוע על חייהם של המשתתפים ולא רק על נושא התוכנית. גם לאלה יש מקום, והאינטרנט מספיק גדול לכולם.

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים