ארכיון לחודש אוקטובר, 2013

אוק 30 2013

צפים על ים שקוף

נתקלתי היום בכתבה די מדהימה בניו יורק טיימס. בלאג’י סריניבסאן (Balaji Srinivasan), יזם היי-טק ומרצה בסטנפורד, נשא נאום ליזמים צעירים, ובנאומו טען שעל עמק הסיליקון – האזור העשיר, ההיי-טקי, המתקדם ביותר של ארצות הברית – לפרוש מהברית. להתנתק מהממשלה הפדרלית על המיסים והרגולציות שלה ולהקים חברה חדשה, עצמאית, מנותקת.

“ארה”ב נהייתה המיקרוסופט של המדינות”, אמר סריניבסאן. וכמו שלארי פייג’ וסרגיי ברין הבינו, ב-1998, שחברות כמו מיקרוסופט אי אפשר לשנות מבפנים וצריך “לעשות אקזיט”, כדבריו, ולהקים חברה חדשה, כך גם צריך לנהוג כאן – לנטוש את הספינה הטובעת ולהקים מושבה חדשה. ואם אתם חושבים שאני מתפרע כאן עם המטאפורות, אז תדעו שסריניבסאן הקביל את זה למתיישבים האמריקאים שבורחים מאנגליה, ליהודים שבורחים מהפוגרומים, ולפליטים שברחו מהנאצים והקומוניסטים לארה”ב. כן, כן. לא פחות.

איך הם יעשו את זה? באמצעות הטכנולוגיה, כמובן. מדפסות תלת-ממדיות יאפשרו לאנשים לייצר לעצמם את מה שהם צריכים. ביטקוין יאפשר טרנזאקציות כלכליות שאינן מפוקחות ע”י הממשלה. במקום בתי ספר נלמד ב-Coursera, ואפליקציות סלולריות ושיתוף פעולה חברתי יאפשרו מעקב וטיפול רפואי עצמאי. By the people, for the people. במקרים קיצונים, הוא גם לא פוסל להקים מושבה על אסדה צפה מחוץ למים טריטוריאליים.

יש הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, בין אם לוקחים אותו ברצינות או לא, בין אם רואים אותו כקריאה לפעולה או כחזון לעתיד. אבל מה שמעניין אותי כאן זה הרקע התרבותי שממנו צמח הרעיון הזה של סריניבסאן, והעיוורון שמלווה את המתעסקים בתרבות הרשת, די מהיום הראשון.

עדי יסוד נחרימה

המקור הראשון, שאליו כבר התייחסתי בבלוג מספר פעמים הוא ג’ון פרי בארלו, שכתב ב-1996 את “הכרזת העצמאות של סייברספייס”, אחד הטקסטים המכוננים של האוטופיזם הטכנולוגי של האינטרנט. בסייברספייס, אליבא דבארלו, “המונחים החוקיים של קניין, ביטוי, זהות, תנועה והקשר אינם חלים”. אין כבר מקום ל-“ממשלות של העולם התעשייתי, ענקים יגעים של בשר ופלדה”. אם הממשלה מנסה להצדיק את קיומה ע”י פתרון בעיות שעולות – ייצור, חינוך, בריאות – אז בארלו רוצה שהאינטרנט, ויושביו, יטפלו בו בעצמם. “היכן שישנן עוולות, אנו נמצא אותן ונטפל בהן בדרכנו. אנו יוצרים חוזה חברתי חדש”.

אפשר לראות כאן את העקרונות הליברטריאנים, או ליתר דיוק הסייברליברטריאנים, שהנחו את בארלו לאורך חייו, גם כשהיה פעיל במפלגה הרפובליקנית (אותה עזב עקב התחזקות הנאו-שמרנים) ובהתבטאויות אחרות. תנו לנו חופש מוחלט, וכל שאר הבעיות יפתרו מאליהן.

המקור השני החשוב כאן הוא Cyberspace and the American Dream : A Magna Carta for the Knowledge Age, מאת אסתר דייסון, ג’ורג’ גילדר, ג’ורג’ קיוורת’ ואלווין טופלר (כן, זה מהלם העתיד). יש הרבה דמיון למניפסט של בארלו (שהתפרסם שנתיים מאוחר יותר), אבל הוא מתמקד לא רק בפירוק וצמצום הממשלה, בדומה לבארלו, אלא ביכולת של האינטרנט להעביר בעלות ליותר ידיים פרטיות, ופחות לידי הממשלה. המניפסט משרטט קו ישיר בשמות הפרקים שלו, החל מ-"אופיו של סייברספייס" ל-"אופיים של הבעלות והרכוש", משם ל-"אופיו של השוק" ובסופו של דבר "אופייה של החירות". אין זה פלא שהמניפסט פורסם על ידי ה-Progress and Freedom Foundation (PFF), גוף שהוקם על ידי ניוט גינגריץ', נציג של הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית.

על אוטופיה ועיוורון

גם אצל בארלו וגם אצל דייסון וחבריה אפשר לראות נקודות עיוורון מהותיות שמאפשרות להן להשליך את יהבם על הטכנולוגיה. בארלו מדבר על החופש שהאינטרנט נותן לאנשים להתבטא, לתקשר בלי גבולות, לנהל קהילות חדשות ולקיים חיים ללא המגבלות הישנות, אבל הוא מתעלם מהעובדה שכל האינטרנט הזה, כל הווירטואלי הזה, יושב לו על גבי העולם האמיתי. בשביל שיהיו לנו חופש וירטואלי, אנחנו צריכים מחשבים – מאות אלפי, מיליוני מחשבים, שרתים, נתבים וציוד תקשורת, וחשמל – הו, כמה חשמל. וכל התשתית הפיזית הזו שצריך לתחזק בשביל “הבית החדש של המוח” שלו. ב-1996, כשהוא כתב, הרעיון של אינטרנט מסחרי עוד היה בחיתוליו, ורוב התשתית העולמית היתה בידיים אקדמיות, ממשלתיות או צבאיות, גופים של העולם הישן ששפכו כסף אל תוך הרשת ונתנו לעולם של בארלו להווצר. מהר מאד התחוור שאי אפשר כל כך בקלות להתנתק מהעולם שמספק לך אוכל, בין אם פיזי, חשמלי או כלכלי.

סריניבסאן לוקח את העיוורון של בארלו צעד אחד קדימה, למישור הכלכלי והתרבותי. כשהוא קורא לאנשים ללמוד עצמאית וללמד את ילדיהם דרך אתרים כמו Khan Academy, שמטרתם לספק חומרי לימוד איכותיים לעולם, הוא שוכח שבשביל לעשות את זה אתה צריך להיות בעל מחשב, עם אוריינות דיגיטלית ולדבר אנגלית. זה מצמצם משמעותית את החברים הפוטנציאלים בעולם החדש המופלא הזה.

סריניבסאן לא חושב שצריך רופאים, כי אתה יכול לקרוא לבד באינטרנט (ומאיפה המחקר הבסיסי?), ולהתייעץ בפורומים, ולערוך בדיקות גנטיות עצמאיות דרך חברות כמו 23andMe או Counsyl, שהיא במקרה החברה שהוא הקים ומנהל. וכאן שוב הוא דורש ממך, בשביל להשתתף בעולם הזה, רמה בסיסית של גישה לטכנולוגיה. אה, וכסף – הרבה מאד כסף. 100 דולר לערכת בדיקת DNA ב-23andMe אולי לא נראה הרבה למנכ”ל של חברה בעמק הסיליקון – אולי ה-4,000 קמ”ר העשירים ביותר בעולם – אבל זה רחוק מאד מאפשרי וזמין לרוב אנשי העולם –האנשים שבסופו של דבר מייצרים את המכשירים, את החומרים, ואת האוכל שסריניבסאן יאכל, גם על האסדה הצפה שלו.

כי מה שסריניבסאן מתעלם ממנו בנוחות היא שהאוטופיה הנחמדה שהוא משרטט יכולה להתקיים רק כשהיא צפה על גבי הרבה מאד אנשים אחרים שמאפשרים לה להתקיים, ועל ממשלות שמספקות את התשתית. הוא כנראה בכלל לא מרגיש עד כמה הוא משתמש בתשתיות הללו, עד כמה בשביל לקיים את האוטופיה שלו הוא צריך אנשים שלמדו באוניברסיטאות מסובסדות, נסעו על כבישים מסובסדים במכוניות מסובסדות. כי הדברים הללו שקופים, כמו חוטים דקים שמחזיקים את כל המבנה במקום.

הוא לא הראשון, כמובן. בכל דור ודור, כשטכנולוגיה חדשה מגיעה, הוא מולידה גל של אוטופיות, של תחזיות ורודות על כך שעם הטכנולוגיה הזו, שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אפשר לראות את זה עם מסילות הברזל, עם הרדיו, עם מצלמת הוידאו. זה ממשיך עם האינטרנט בראשיתו, עם ה-Web 2.0, ועכשיו עם מדפסות תלת-ממדיות שישחררו אותנו מכבלי התעשיה. ובעתיד, ובכן, ננו-טכנולוגיה היא ההבטחה הגדולה שצפויה לעבור מהמד"ב אל המדע. אבל  כל השינויים הטכנולוגיים האלה לא מייצרים אוטופיות. השינויים החברתיים שהם מולידים ממשיכים להתגלגל, אבל בהדרגתיות. והמהפכות לא באות, לא של בארלו, לא של דייסון, וגם לא זאת של סריניבסאן. והיחס אליו, מעניין ככל שיהיה, צריך להיות בהתאם.

6 תגובות

אוק 11 2013

על ג’ימייל וממשק המשתמש הכמעט-טבעי

כשהאייפון הראשון יצא, הפוקוס השיווקי של אפל, באופן מוצדק לחלוטין, היה על ממשק ה-multitouch שלו. הוא היה מהפכני. לא סתם מסך המגע – כאלה הכרנו כבר הרבה זמן – אלא ממשק שמשתמש בכל מיני תנועות שונות על המסך כדי לעשות מניפולציות למה שאנחנו רואים. חלק מאותן תנועות לא ממש שרד – רוב האפליקציות לא משתמשות בתנועות של סיבוב כדי לסובב משהו בתוכן, אבל תנועת ה-pinch to zoom נהייתה אוניברסלית. הסיבה לזה היא שהיא תנועה מאד אינטואיטיבית. אתה דוחס משהו להקטין אותו, מרחיב אותו כדי להגדיל.

הקסם האמיתי שמאחורי הפעולות הללו, מה שהפך את האייפון למהפכני1 זה העובדה שהן מדלגות על התיווך שאנחנו רגילים אליו בממשקי משתמש. כשאני עובד עם עכבר, אני אולי משכנע את עצמי שתנועת היד שלי מעתיקה קובץ או גוררת חלון, אבל אני בעצם מזיז את היד על השולחן, שגורמת לתנועה מקבילה של סמן על המסך, ושם מתבצעת הפעולה. יש כאן פער תיווך בין הפעולה לתוצאה. בא האייפון והסיר את פער התיווך הזה – כשאני עושה זום לתמונה, אני עושה את הזום על התמונה. זו הסיבה שאנשים למדו להשתמש במכשיר כל כך בקלות – יש משהו טבעי בתנועות הללו, ולא פלא שהתחום מכונה Natural User Interfaces.

למשוך את האוויר

אחד הפיתוחים של נושא ה-Natural user interface בטלפונים הוא ה-Pull To Refresh. אותה מטאפורת ממשק שהתחילה את חייה בתוכנת הטוויטר Tweetie לאייפון, נקנתה ע”י טוויטר (שמחזיקה בפטנט עליה, ככל הנראה, אבל לא ברור אם הוא נאכף) ומצא את דרכו לאפליקציות כמו פייסבוק ואחרות.

IMG_4262

הרעיון כאן הוא גם די אינטואיטיבי. ברגע שהפנמת שמידע חדש מגיע מלמעלה, במעלה ה-newsfeed, אז למשוך את כל הרשימה למטה יביא לך את הפריטים החדשים. אולי זו מטאפורת שימוש טיפה יותר מורכבת מאשר pinch to zoom, אבל זה עובד, וזה נוח.

ואז גוגל נכנסו למשחק.

באחד העדכונים האחרונים של אפליקציית ג’ימייל לאנדרואיד, גוגל הוסיפו גם את הפיצ’ר של pull to refresh. אבל הם פספסו לחלוטין את הפואנטה. בגרסה של גוגל, מדובר ב-swipe to refresh, כלומר להעביר את האצבע כלפי מטה על המסך, מה שיוזם את פעולת ה-refresh. כלומר יש כאן משהו שהרבה יותר דומה ל-mouse gestures שזמינות במגוון דפדפנים: תנועות מיוחדות עם העכבר שמבצעות פעולות.

למה זה מפספס את הנקודה? כי הפואנטה ב-natural user interfaces היא שאין את פער התיווך, כמו שאמרנו. אני עושה מניפולציה ישירה, עם האצבע שלי, לישויות שמופיעות על המסך. מגע ישיר. אבל ב-swipe של ג’ימייל, כמו עם ה-mouse gestures, התנועה היא פשוט סימן ידוע ומוסכם שגורם לפעולה שרירותית שמקושרת אליו. זה נראה כאילו אני מזיז את הפריטים במסך, אבל אני בעצם לא. באותה מידה התנועה שלי היתה יכולה להיות עיגול. או פנטגרמה. מדובר כאן בסוג של לחש או השבעה, שאין דרך אינטואיטיבית לקשר בינה לבין התוצאה. מיסטיקה בהתגלמותה.

image

אני מגזים, כמובן. אני עליתי על התנועה הזו באופן מאד אינטואיטיבי ואני משתמש בה בעקביות, אבל זה בגלל שה-pull to refresh כבר הרגיל אותה למטאפורה. ההבדל הפרקטי בין המימוש של פייסבוק או טוויטר לבין זה של ג’ימייל הוא מאד קטן – האם בזמן המשיכה למטה יש אנימציה של משיכה, כמו בשאר העולם המודרני, או שהאצבע שלי סתם מחליקה על המסך בלי לקבל חיווי חזותי של המשיכה. זה נראה כמו הבדל קטן, אבל הוא עצום. החיווי הזה הוא מה שמאפשר לי את האשליה הזו של המניפולציה הישירה של הפריטים על המסך. בלי זה? זה סתם למשוך אוויר.

  1. כן, ברור שאפל לא המציאה כאן שום דבר. היו מערכות מולטי-טאץ’ לא מסחריות כבר בשנות ה-80. עדיין, הם אלה שהביאו את זה לשוק הרחב []

אין תגובות

אוק 10 2013

ג’יטוק, הנגאאוטס, והשירות הכפול

אני משתמש די הרבה במוצריה של גוגל. אני מרוצה מהם. הם טובים, והם עושים את העבודה. אבל לפעמים נדמה לי, בעיקר לאחרונה, שהם עושים שינויים למוצרים ולממשקי המשתמש בלי לחשוב עליהם עד הסוף, או בלי להסביר נכון מה הם עשו ולמה. אז אני אתחיל כאן סדרה קצרה של פוסטים (כרגע מתוכננים שניים) עם קצת רטינות על דברים שמציקים לי.

במשך שנים, אנשים השתמשו בג’יטוק, Google Talk, ככלי מסרים מיידיים (IM). הוא נוח, הוא זמין ישירות הממשק של ג’ימייל או של הטלפון, והוא עושה את העבודה. אבל לאחרונה גוגל התחילה לדחוף את הנגאאוטס, Hangouts, מוצר שבא לשלב בין טכנולוגיות התקשורת המידיות השונות של גוגל ומוצר אחד – גם את ג’יטוק, גם את שיחות הוידאו והועידה של Google Plus, וגם את Google+ Messenger שהיה משולב ברשת החברתית. והם עשו את זה, והחליפו את ג’יטוק על מכשירי אנדרואיד, ופתאום אנשים התחילו להתעצבן.image

קל לפטור בבוז תלונות של משתמשים אחרי ששינו להם את ממשק המשתמש. אנשים תמיד יתלוננו משינויים. אבל מלהקשיב לתלונות עלה כאן משהו מעניין: ג’יטוק לא היה מוצר אחד, מוצר של מסרים מיידיים. הוא (וכמעט כל מוצר IM עד היום) היה בעצם שני מוצרים שונים, שני שירותים קשורים אף נפרדים שאנשים התרגלו לצרוך בבת אחת.

הראשון הוא, כמובן, שירות ה-IM. האפשרות לשלוח מסרים מיידיים מאחד לשני. והשירות הזה לא נפגע, אלא להפך – הוא השתפר, הקל על יצירת קבוצות שיחה אד-הוקיות ולשלב וידאו עם השיחה. שם אין תלונות.

אבל השירות השנה הוא שירות של Presence Information, היכולת להסתכל על אנשי הקשר שלך ולדעת מה הסטטוס שלהם. “הוא ירוק לי בג’יטוק” היה מונח שגור בפי אנשים רבים, והיכולת לראות אם מישהו זמין לפני שפונים אליו היתה חלק מהנורמה החברתית, מהנימוסים וההליכות. אבל הנגאאוטס פחות או יותר נפטר מהפיצ’ר הזה. כן, יש איזה קטע עם הקו הירוק הקטן מתחת לתמונה (רואים? למעלה?) והשם של האדם יהיה מואפר קצת (קצת!) אם הוא לא ממש מחובר כבר כמה זמן, אבל זה רחוק מלהיות קרוב לאפשרויות של ג’יטוק.

אז כשמסתכלים על זה ככה, אפשר להבין קצת יותר למה אנשים (וביניהם אני) לא מרוצים מההנגאאוטס החדש. זה לא רק עניין של טראומה משינויים ומי-הזיז-לי-את-הגבינה. יש כאן מוצר שגילם בתוכו שנים שירותים, ועכשיו מגלם רק אחת. אני יכול להבין למה גוגל החליטו שלא חשוב להם לשמר את ה-Presence Information, כי הם רוצים למצב את השירות כמתחרה של WhatsApp, כתחליף ל-SMSים בטלפון ולא רק למחשב. אבל אנחנו נשארנו עם שירות אחד פחות.

4 תגובות

אוק 07 2013

יומן צריכה: שיעור בקפיטליזם ומגדר

אף פעם לא אהבתי לשחק מונופול. אני לא יודע אם זה החינוך הסוציאליסטי שלא ממש קיבלתי בבית, או העובדה שאח שלי תמיד ניצח, אבל אף פעם לא חיבבתי את המשחק הזה במיוחד. אבל היום, אחרי ביקור קצר בחנות צעצועים והתעמקות במדף משחקי הלוח שלהם, פיתחתי המון סיבות חדשות לא לחבב את המשחק.

נדל”ן בכלכלת פוסט-מטבעית

בשביל משחק שמתיימר ללמד ילדים איך עובד עולם העסקים האכזרי, הוא קצת מיושן. מה זה הבנקאי הזה שמחלק את הכסף? כסף הרי מגיע ממכונה שבקיר. וזה מה שמונע ממונופול להיות עדכני וקולע לטעמו של הדור הצעיר, לא? לכן נוסיף למונופול את הרכיב החסר, כספומט ש”מעיף שטרות וכרטיסי הפתעה לכל עברממש באופן בלתי-צפוי!” (כך במקור). מה יכול לדמות יותר טוב את עולם העסקים ההפכפך?

אבל בינינו, יש סיכוי שהילדים שלנו גם את הכספומטים לא יכירו. כי מי כבר משתמש במזומן בימינו, בטח ובטח לתשלום שכר דירה. אבל האנשים הטובים בהאסברו דאגו גם לזה, כמו גם לדור שלם של ילדים שלא מסוגלים לשחק משחק אם לא כתוב עליו “אלקטרוני!”

image

חוץ מהמעבר לכרטיסי אשראי, יש כאן עוד פרט מודרני ועדכני: אינפלציה של מחירי הדירות. “מיליונים עוברים מיד ליד בכרטיסי אשראי”, מספר לנו מטיל הזהב שעל העטיפה (שהוא בעצמו שומר על ההון התרבותי שלו, למרות שהוא עתיק יותר עוד מהמזומן), ומבט מעמיק בלוח המשחק מראה דירות (או מלונות?) בסכומים שמתקרבים לסכומים שאנשים משלמים באמת.

העתקה היא המחמאה הגדולה ביותר

השלב הבא הוא שלב ה-Spin-offs, שבו המותג של מונופול, וחלק מהאלמנטים של המשחק, משמשים כדי למכור משחקים אחרים. באופן לא מפתיע, לאור פסקת הפתיחה, דווקא אלה הם הווריאנטים החביבים עלי. מה שכן, שניהם לא מהססים לגנוב נוסחאות מנצחות מאחרים.image

הראשון הוא “מונופול צעיר”, גרסה שמניחה, בהתנשאות האופיינית לגרסאות “לצעירים” של מוצרים, שילדים לא ירצו לשחק במשחק של מכירת בתים ומלונות (כי מונופול הוא משחק לזקנים?) ויעדיפו דברים ש-“קרובים יותר” ל-“עולם המושגים” “שלהם”. (אני לא חושב שאני יכול להיות מסויג יותר מזה). המבנה דומה, אבל במקום רחובות יש לנו מתקנים בפארק שעשועים, ובמקום מלונות – דוכנים לממכר כרטיסים. ולמי שזה מזכיר את משחקי Theme Park ו-Rollercoaster Tycoon, ובכן, כן.

גרסה אחרת, שדווקא נראית לי די חביבה, היא “מונופול פלאי עולם”, שבה תל אביב ובאר שבע מוחלפות במגדל אייפל, מפלי הניאגרה  והפירמידות בגיזה. גם יש כאן אלמנט של ללמוד על מקומות בעולם באמצעות המשחק, אלמנט מוכר מאז Where In The World Is Carmen Sandiego המיתולוגי, אבל גם נראה שכאן לא היכתה האינפלציה שממלאת את שאר הסדרה – 60 שקלים בלבד למפלי הניאגרה! מבצע!

image

הסקסיסטי והביזארי

ואז, אז תפס את עיני המהדורה המעצבנת ביותר בחנות:

image

כן, זה מונופול – לבנות! או, כפי שהאתר של היבואן מתאר את זה, “משחק העסקים המוביל בגרסה ורדרדה וסגלגלה”. כן, כן. במקום לקנות נכסים, אנחנו “יוצאים למסע קניות בחניות בוטיק וקניונים”. האתר מתגאה בכך שהמשחק “מפתח מויומנויות חזותיות, מפתח מוטוריקה עדינה, מפתח חשיבה, מפתח כישורים חברתיים, מיומנויות למידה”, אבל לדעתי הוא בעיקר מפתח את ההבחנה שאם יש מונופול שהוא לבנות, זה הופך את הגרסה הרגילה להיות מונופול לבנים, ולמה שהן ירצו לשחק את זה?

מצד שני, למה שמישהו ירצה לשחק במונופול בכלל? אני לא רוצה, וכנראה שיש הרבה אחרים שלא רוצים. ובשבילהם, יש גם מהדורה מיוחדת! כן, כן, זוהי “ספידי”, הגרסה המהירה, שמאפשרת לך לשחק מונופול, אבל לסיים את המשחק מהר ככל האפשר, ולעבור לשחק משחק אחר שאולי אתה אפילו תהנה ממנו!

image

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים