ארכיון לחודש June, 2013

Jun 23 2013

רקונסטרוקציה של הוצאת ספרים – פוסט תגובות

הפוסט הקודם על מצב הוצאות הספרים עורר תגובות ודיונים מעניינים, אז החלטתי לרכז אותם כאן, כולל ההתייחסויות שלי אליהם.

  • העלמה עפרונית כתבה:

למה לקנות ספר (במחיר מלא!) על בסיס פרק אחד שונה מלקנות דיסק/אלבום על בסיס שני הסינגלים שיצאו לרדיו/לרשת? (בהנחה שלא מדובר ביוצר שהעלה אלבום מלא לבנדקאמפ או ליוטיוב)

אני חושב שזה לא מאד שונה, אבל אם כבר, זה עוזר לחדד את הבעייתיות של המודל הזה. בשביל ששני סינגלים יצאו לרדיו, חברת תקליטים צריכה לבחור בלהקה הזו (כמו תהליך הלקטורה), האלבום היה צריך לעבור עריכה מקצועית, וחברת התקליטים צריכה לפעול להפיץ את הסינגל לרדיו, מה שמאד קשה לעשות בלי המנגנון הזה. את כל זה, בא המנגנון של בנדקאמפ ושות’ לעקוף, ע”י כך שהאמן יוכל להפיץ את האלבום ישירות (כמו הסופרים במודל הדיגיטלי הישיר), אחרי שהוא (תיאורטית) עבר עריכה מוזיקלית מקצועית. לא שונה מהותית.

מה כן שונה? במקרה של מוזיקה, האופציה של “הורד עכשיו, שלם מה שתרצה אח”כ” הוא מקובל הרבה יותר מאשר בספרות. אני לא לגמרי סגור על הסיבות – אולי בגלל שמוזיקאים מתפרנסים גם מהופעות בנוסף למכירת תקליטים, ויש כאן עניין סינרגטי של לעורר עניין לקראת הופעות? אני לא בטוח שזה זה, כי רוב המוזיקאים לא מרוויחים כ”כ הרבה מהופעות, אלא אם הן ממש מצליחות. אולי בגלל שבמוזיקה אפשר לפצל הלאה למודל של סטרימינג בחינם אבל הורדות בתשלום? אני אשמח לדעות נוספות בנושא.

בכל מקרה, אני חושב שיש הרבה הקבלות בין שוק המוזיקה ושוק הספרים, כשלמוזיקה יש פור של כמה שנים, מסיבות טכנולוגיות – נגני מוזיקה דיגיטליים והורדה ישירה היו זמינים הרבה לפני שספרים אלקטרוניים נהיה נוחים, זולים ובמיינסטרים. שווה להסתכל על שוק המוזיקה ולחשוב מה יקרה הלאה.

  • עופר כתב

אחת הבעיות העיקריות עם מנגנון ההמלצות הזה הוא שהמנגנון פגיע לשיטת “תן לי ואתן לך” – אני אמליץ על הספר שלך, ובתמורה תמליץ על שלי: זו הסיבה שכשאני משוטט באמאזון אני אוטומטית פוסל ספרים שהם Self Published או יוצאים דרך הוצאות כגון Createspace. כי לא משנה כמה כוכבים יש לספר, אלא אם כן מישהו שאני סומך על טעמו המליץ לי עליו, קשה לי לדעת שההמלצות הן לא מהסוג הזה.

זה אכן חסרון במנגנון המלצות חסר רגולציה, בה אין לך דרך לדעת אם אפשר לסמוך על המלצה או לא. מצד שני, זה לא פחות נכון במודל הקיים. אם ספר קיבל ביקורת במוסף ספרים, זה כי הוא טוב או כי ההוצאה דחפה אותו? יש שם הרבה יותר דברים מאחורי הקלעים. מנגנונים אישיים יכולים, תיאורטית, להיות אמינים יותר – בהנחה שהם באמת מה שהם מתיימרים להיות.

המנגנון של המלצות גולשים היה הבטחה מאד גדולה לפני כעשור, והוא אחד העקרונות הבסיסיים של מה שכונה Web 2.0 בשלב מסוים. אבל מהר מאד, כמו שעופר ציין, אנשים איבדו אמון. דווקא בגלל הכח הגדול הזה של המלצות ישירות, המנגנון זכה למגוון abuses, סופרים שכתבו ביקורות מחמיאות לעצמם וקטלניות למתחריהם תחת שמות בדויים, חברות “שיווק אינטרנטי” המתמחות בכתיבת ביקורות חיוביות, ועוד.

לכן רשתות חברתיות זכו לכ”כ הרבה תשומת לב, גם בקרב אנשי שיווק וגם בקרב חוקרי אינטרנט. כי הם מוסיפים אלמנט נוסף, אלמנט האמון שמוטמע ברשת. המלצה של אדם לא ידוע באמזון היא מפוקפקת אוטומטית. אבל המלצה של מישהו שאני מכיר מיד זוכה ליותר התייחסות. כל מנגנון המלצות עתידי חייב יהיה להתבסס על הרשת החברתית של האנשים, בין אם רשת מפורשת, כמו גרף החברים בפייסבוק או טוויטר (או גוגל+, טוב, נגיד), או על רשת מובלעת, המלצות מפה לאוזן. לכן כל חנות אלקטרונית מכילה כפתורים לשיתוף הפריט בדואר אלקטרוני וברשתות חברתיות. ולכן חברות רוצות שתעשה להם לייק ותשתף תכנים ויראליים: כי ברגע שזה מגיע ממך, החברים שלך יתייחסו לזה.

מה שרק חסר עכשיו זה מנגנון שבו אני אוכל לראות את סך ההמלצות שלי – רשימת המלצות שנבנתה אוטומטית מהפעילות השוטפת שלי, ולבנות מזה “סל המלצות” מפורש".

אז מה שעשית זה הפכת את הסופר למפיק של ספר. ואתה יודע מה, אני יכולה לדמיין שהרבה סופרים יעדיפו פשוט לשכור מפיק, מישהו שיודע את התהליך ויודע למצוא אנשי מקצוע טובים. כמו שכשאתה משפץ אתה לוקח קבלן. עכשיו תקרא למפיק-קבלן הזה הוצאת ספרים, וחזרת לנקודת ההתחלה.

זה נכון מאד, ואפשר בהחלט לראות בהוצאות הספרים כמנגנון הפקה, שמנהל את כל תהליך ההוצאה לאור מא’ ועד ת’. אבל יש הבדל מהותי בין המודל היום לבין המודל של הוצאת הספרים כחברת הפקה, והיא השאלה של מי עובד בשביל מי. במצב היום, לתפיסתי, מי שמוציא ספר זו ההוצאה. היא מביאה גרפיקאים לכריכה, עורכים לעריכה, וסופר לכתיבה, אבל הם כולם מועסקים על ידי ההוצאה, בין אם כעובדים או כקבלנים. ההוצאה היא זו שמוציאה ספר, לא הסופר. המודל מבוסס האינטרנט עשוי להפוך את היוצרות – הסופר הוא זה שעומד בראש הפירמידה, וההוצאה עובדת בשבילו.

כמובן, בשביל להבין איך הגענו למצב הקיים, אנחנו נכנסים לסיפורים הרבה יותר גדולים. כמו שדפנה ציינה, הסיבה שהוצאות הספרים (ותאגידים גדולים בכלל) נהיו בעלי השפעה גדולה כ”כ היא בגלל שבסדרי הגודל שבהם דברים מתנהלים בימינו, אפילו במדינה קטנה יחסית כמו ישראל, חייבים לשים המון כסף up front בשביל להפיק אפילו מהדורה אחת של ספר. ולכן סופרים לא יכולים להרשות לעצמם את הסיכון הכלכלי, ולכן רק חברות שכבר יש להן כסף יכולות לעשות את זה, וע”י כך לקבוע את הכללים. השאלה היא אם אפשר לשבור את הריכוזיות בשוק ההוצאה לאור.

אפשר לחשוב על כל מיני דרכים, רובן בהשראת שווקים אחרים. למשל הקמת קואופרטיבים של סופרים שתומכים אחד בשני בהוצאה לאור של הספרים של כולם, בדומה ל-credit unions או קואופרטיבים צרכניים שחווים התעוררות מאז המשבר הכלכלי של 2008 וההפגנות שאחריו.

אפשרות אחרת, והיא זו שמובלעת בפוסט המקורי, היא שהפצה דיגיטלית ישירה יכולה להוריד משמעותית את העלויות של הפקת ספר. זו טענה שדורשת הוכחה, כמובן. עריכה עדיין תעלה כסף, ובתקווה סכומי כסף שתאפשר גם לעורכים להתפרנס בכבוד. ושיווק, ובכן, כל עוד רוב העולם עדיין מסתמך על מדיה ישנה ופרסום המוני, גם שיווק יעלה הרבה כסף.

  • ישראל כתב

יש הרבה יותר סיכוי שאני אהנה מספר אם הוא תורגם על ידי ד”ר עמנואל לוטם, והתחלתי לחפש אם קיימת איזו רשימה של ספרים בתרגומו (לא מצאתי). אם השם שלו היה מופיע על הכריכה, זה בהחלט היה גורם לי לקנות הרבה יותר ספרים.

וגם דפנה הוסיפה:

דרך אגב: מי במודל שלך מטפל בכלל בתרגומים? שבישראל מהווים 80% מהשוק

זו גם שאלה מעניינת. במודל התאורטי שלי, הסופר הוא היוזם והדוחף. אבל זה לא ריאלי לצפות שסופר ידאג גם לתרגומים של הספרים שלו לשפות שהוא בכלל לא יודע איך הן נראות. במצב כזה, צריך גורם מקומי כלשהי שיתפקד בתור היזם והדוחף. וכיום, הגורם הזה הוא הוצאות הספרים. מי זה יהיה להבא? האם מתרגמים מקצועיים יהיו כמו סופרים, ילכו לחפש ספרים ויפיקו את התרגום? לא סביר, כי תרגום, עם כל זה שזו לא עובדה טכנית בלבד ויש בה הרבה אמנות, אין למתרגם עדיין את אותו הדחף שיש לסופר, הדחף לראות את היצירה שלו על המדפים. אני אשאיר את זה כשאלה פתוחה בינתיים.

3 תגובות

Jun 21 2013

דקונסטרוקציה של הוצאת ספרים

דובי קננגיסר פרסם פוסט היום בפייסבוק (פתוח לקהל הרחב, אל תדאגו) שבו הוא מעלה את אחת הבעיות הבסיסיות במודל החדש שמנסה להתגבש לו סביב הוצאת ספרים, והיא בעיית הסינון:

[…] אני בעצם אהיה מוכן לקנות ספרים רק אם אני מכיר את הסופר, או אם קיבלתי המלצה ממישהו. אין לי שום דרך אחרת לדעת שספר הוא לא זוועה מטונפת שלא שווה את תעבורת המידע של רכישתה, שלא לדבר על מחיר מלא.

אז החלטתי לנצל את הטריגר הזה ולכתוב פוסט שירכז את המחשבות התועות שיש לי כבר הרבה זמן בנושא,דברים שקראתי אצל אחרים או רעיונות שהתגלגלו בשיחות, בתקווה שזה יעזור לי לעשות סדר בראש.

שלב ראשון: הפירוק

דבר ראשון, בואו נדבר על הוצאות הספרים. הוצאת ספרים ממלאת מספר תפקידים בימינו. מתוכן שלושה נראים לי חשובים: הסינון, הבחירה הראשונית של איזה ספר להוציא לאור. העריכה הספרותית והלשונית של כתב היד. וההפצה של הספר לחנויות הספרים. שלושת אלה לא חייבים להיות מקושרים, ולא חייבים להתבצע ע”י אותו הגוף, אבל כשהם כן, אתה בעצם מקבל חותמת תו-תקן משולבת – אם אתה רואה ספר בחנויות הספרים, כנראה שהוא עבר עריכה מקצועית, וכנראה שהוא עבר לקטורה וסינון על בסיס איכות1.

אבל אנחנו רואים עכשיו נסיון לעבור למודל הפוך, שבו הספרים הם דיגיטליים, וההפצה נעשית ישירות לאתרים כמו אמזון או מנדלי מוכר-ספרים, אתרים שלא מוגבלים בשטח מדף ומחסן ויכולים מבחינתם להפיץ עשרות אלפי ספרים, כל עוד אחד מהם נרכש מדי פעם. במצב כזה, כמו שדובי ציין, מאד קשה לי לקבל חוות דעת על איכותו של ספר. עצם קיומו של הספר בנקודת המכירה, עצם הפצתו, כבר לא מעידה על כך שהוא עבר את שני השלבים הקודמים בתהליך – העריכה, והסינון. מצד אחד, זה דבר נהדר: כפי שציינתי בהערת השוליים למטה (מה, לא קראתם אותה בזמן-אמת? לכו עכשיו) השיקולים של הוצאות הספרים הם לאו דווקא שיקולים ספרותיים, אלא מסחריים. הרבה ספרים נהדרים – או נהדרים בשבילי – ילכו לאיבוד בשלב הלקטורה. ההפצה הישירה מאפשרת לספרים האלה להגיע לשוק. אבל היא גם מאפשרת לזבל טהור ובלתי ערוך לעמוד בשורה אחת איתם. לחנויות הספרים אין את הזמן, היכולת או הרצון לעשות את הסינון, והעול נופל עלינו, הקוראים הפוטנציאליים.

שלב שני: ההרכבה מחדש – עריכה

אז מה עושים? איך מחליטים? כאן אנחנו צריכים ללכת ולהתעקש על שני השלבים האחרים בתהליך, שעכשיו יגיעו בסדר אחר.

החלק הראשון הוא העריכה. זה שספר לא עבר דרך הוצאה לאור, לא אומר שהוא לא יכול לעבור עריכה ספרותית מקצועית וטובה. זה פשוט אומר שהמקצוע הזה יעבור פירוק למודל של נותני שירותים, וזו תהיה אחריותו של הסופר לפנות לעורך/חברת שירותי עריכה ולקבל מהם את השירותים. יש להליך כזה, כמובן, יתרונות וחסרונות. החסרון הבולט ביותר שאני חושב עליו הוא שהעורך עכשיו מועסק ע”י הסופר, ויש לו מצד אחד אינטרס להחמיא לו יותר מאשר לעזור לו, ומצד שני אין לו vested interest בהצלחה של הספר, כי הוא לא חלק מההוצאה שצפויה להרוויח מההצלחה של הספר.

אני חושב שהדרך לצמצם את החסרון הזה הוא להפוך את העורך לתפקיד פחות שקוף ויותר משמעותי בספר הסופי. אם שם העורך מופיע על כריכת הספר – בקטן יותר משם הסופר, כמובן, ומתחתיו – אז העורך ירגיש אחריות גדולה יותר על התוצר הסופי, וימדד על פיה. בנוסף, צעד כזה ידגיש לקורא, לקונה הספר, שהעריכה היא לא איזה תהליך אוטומטי שקורה מאחורי הקלעים, שהוא לא commodity טכני שניתן להביא כל עורך לבצע, אלא חלק מהותי מהאיכות הסופית של הספר. אם אנחנו, הקוראים, נתרגל למדוד ספר לא רק באיכות הסופר אלא עם איכות העורך, נוכל לבצע סינון חכם יותר.

שלב שלישי: ההרכבה מחדש – סינון

אפילו העורך הטוב ביותר לא יכול להפוך כתב יד גרוע לספר נהדר. ואין ספק שבמצב כזה, עורכים טובים יבצעו סינון משלהם, ויסרבו לקחת על עצמם ספרים גרועים מדי. אבל “גרועים מדי” מתאר רק את תחתית החבית, ועדיין נוכל למצוא על המדף מאות ואלפי ספרים שעברו עריכה מקצועית, הופצו באופן ישיר לחנויות האלקטרוניות, ועדיין לא היו זוכים להפצה אם היו עוברים דרך ההוצאות המסורתיות, בין אם כי הם לא טובים מספיק, לא מעניינים מספיק, או לא פונים לקהל רחב מספיק.

במצב הזה, שלב הסינון הזה, שבמקור היה השלב הראשון בתהליך, הופך להיות השלב האחרון, ומתאחד בעצם עם שלב השיווק וההמלצות. במצב של שוק גדול יותר, אני חייב למצוא לי גורמים ממליצים שעליהם אני סומך, על פי הקריטריונים שנכונים לי, לברור את המוץ מהתבן. גורמים כאלה יכולים להיות רשתות חברתיות, אתרים כמו GoodReads בהן קבוצות קריאה מבוססות ז’אנר או סגנון ייצרו רשימות המלצות קבועות, או כל שאר מנגנוני הפצת המידע, שעכשיו יקבלו משנה חשיבות כ-gatekeepers של איכות, אבל באופן מבוזר, בו כל אחד יכול לעשות לעצמו רב ולפעול על פי המלצותיו, ולא להסתמך על המונופול של הוצאות הספרים.

למה זה (עדיין?) לא עובד

כל מה שכתבתי לעיל הוא נחמד. הוא באמת חזון חביב ויפה של דמוקרטיזציה של תהליך ההוצאה לאור, של העברת הכח לידיהן של קהילות ידע שמשתמשות באינטרנט כמנגנון הפצה של המלצות.2. אבל בפועל, אני לא חושב שמנגנון כזה יעבוד, בימינו, בהיקף משמעותי.

זה נחמד לדבר על אימוץ של מקורות סמכות קיימים, אבל זה להסתכל על הפינה הקטנה והנחמדה שלי (וגם שלכם, קוראי בלוגים שמהווים אחוז זעיר מהאוכלוסיה), אבל הרוב המוחלט עדיין מקבל את ההמלצות שלו מהמדיה הישנה. אין ספר שלא ישמח להיות ב-New York Times Bestseller List, בטבלת המכירות של סטימצקי או לקבל ביקורת במדור ספרות. המודל של “בחר לך רב” קיים כבר שנים עם אופרה ווינפרי ומועדון הספר המומלץ שלה, שהזניק כל ספר שהוזכר שם לראש טבלאות המכירות – אבל הסתמך על זה שווינפרי זכתה בהון התרבותי (והלא-תרבותי) שלה בתקשורת ההמונים המסורתית. ספר שינסה לבנות את הצלחתו אך ורק על השלבים שכתבתי לעיל יגלה שהוא פונה לאחוז קטן מאד של האוכלוסיה, ושרוב האנשים עדיין קונים בסטימצקי, ושהוצאות הספרים הגדולות שולטות על סידור המדפים שם.

דוגמה טובה לזה אפשר למצוא בכתבה הזו, על סופר צעיר-אך-מצליח, ששלושת ספריו הראשונים יצאו בהוצאות מכובדות וזכו לביקורות מחמיאות ואפילו קצת מכירות. אבל כשניסה להפיץ את ספרו הבא באופן ישיר, הוא גילה עד כמה המנגנון מתעלם ממנו לחלוטין. בלי הוצאה, אתה פשוט לא קיים.

אז כן, מדובר כאן על עדות אנקדוטלית בודדת. ואין ספק שהוא היה יכול לעשות את זה טוב יותר. וגם חשוב לציין שספרות ז’אנרית (בין אם מד”ב ופנטזיה, מותחנים בלשיים או ז’אנרים אחרים שלא נחשבים “ספרות יפה”) כנראה יכולה להצליח יותר מאשר ספרות יפה, ממגוון סיבות. אבל צריך לזכור שיש פער בין ה-state of the art לבין מה שעדיין קורה בשטח, ויקרה לעוד כמה שנים טובות.

  1. כמובן שאין שום ערובה שמה שאני אראה כ-“איכות” זה גם מה שההוצאה תראה כ-“איכות”, אבל זו סוגיה גדולה מדי ונעזוב אותה בשלב זה. []
  2. ואני יכול לזרוק גם עוד באזוורדס. ידע אמרגנטי! מיקרוקהילות! []

8 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים