ארכיון לחודש February, 2013

Feb 17 2013

יומן צריכה: היופי העצוב של כדוריות הבננה

התברר לי אתמול שבזמן שאני משחית את זמני בחנויות מכולת רוסיות, יש קטגוריה שלמה של חנויות מלאות הפתעות מלבבות – סופרים וחנויות מכולת של המגזר החרדי! זה שוק לגמרי לא מנוצל מבחינתי, שבדומה לשווקים הרוסיים והמזרח-אסייתים מכיל מותגים משלו, סטנדרטים משלו, ודברים מעניינים משלו.

אז הנה, לשיפוטכם, קופסה של סוכריות בננה בשם פישקאלאך שניתנה imageלי אתמול ע”י ליאור שמש1. קופסת קרטון קטנה של סוכריות (שמגיעות גם בטעמי תות ולימון, על פי אתר היצרן) העשויות מ… ובכן… אני לא לגמרי יודע ממה. סוכר, ללא ספק. וגלוקוזה, למי שהסוכר לא הספיק לו. וקורנפלור, משום מה. ומשם והאלה זה כבר רק חומרים כימיים, שאליהם נחזור עוד מעט.

ראשית אבל, לטעם. כאן זה ניתוח פשוט מאד: אין להם טעם של בננה. בכלל. שום דבר. יש להם מתיקות כללית, גנרית כזו, אבל שום דבר בנני. וזה מוזר, כי טעם בננה מלאכותי הוא בין הטעמים הפשוטים ביותר לסינתוז. אני זוכר שעוד בשיעורי כימיה בחטיבת הביניים ייצרנו במעבדת בית-ספר את האיזו-אמיל אצטט המקנה לבננה את ריחה. אבל כאן? נאדה. גורנישט. כלום. אני לא יודע איך זה בטעמים האחרים, אבל יש לי הרגשה שגם לא נזכה למשהו מלהיב שם.

אבל אם התאכזבנו מהטעמים החסרים, לפחות יש לנו פיצוי בדברים שכן יש שם – צבעי מאכל! לא ברור בדיוק מה מקנה לסוכריות את צבען הצהוב – ברשימת המרכיבים בעברית כתוב טרטראזין (הידוע גם כ-E-102 או FD&C Yellow #5), אבל ברשימה באנגלית וצרפתית כתוב FD&C Yellow #6, שידוע גם כ-E-110 או Sunset Yellow.

מולקולת טרטרזין

אבל זה לא ממש משנה אם יש אחד מהם, את השני, או אפילו שניהם – שניהם צבעי מאכל שנולכים ונעלמים מהנוף. סנסט ילו אסור לשימוש בנורווגיה ופינלנד, ומחקר שהתפרסם ב-2008 בבריטניה המליץ ליצרניות להפסיק להשתמש בשני הצבעים הללו מרצונם, בהדרגתיות, בטרם תחליט הממשלה לאסור עליהם באופן גורף. הרשויות האירופאיות מקטינות בהדרגתיות את המינונים המקסימליים המומלצים משנה לשנה. אמנם הפישקאלאך הללו הן לא דוגמה מייצגת, אבל אני כבר התרשמתי בעבר מספר פעמים שמוצרים שמיועדים למגזר החרדי (וגם הערבי) נוטים להגרר מאחור כשזה מגיע לנושאי רגולציה בריאותית. הרבה מזה, אני מניח, זה הצורך לשמור על עלויות נמוכות במוצרים למגזרים עניים. חלק מזה הוא הניתוק מטרנדים חברתיים ותרבותיים שבמיינסטרים, כמו החשש מצבעי מאכל ומכבר לחומרים אורגניים יותר.

אבל מה כן אהבתי בסוכריות הללו, מעבר לאקזוטיות משובבת הנפש והשם היידי הקליט? העיפו מבט בסוכריות עצמן:

image image

כדוריות הבננה הללו אינן אחידות. יש להם שינויים די משמעותיים בגודל ובצבע, והמרקם שלהם אינו חלק, אלא דומה יותר לזה של כדורי גולף קטנטנים. אפשר לקחת את חוסר האחידות הזו, חוסר השלמות עד כדי וואבי, ולדמיין את כדוריות הגלוקוזה-וקורנפלור הללו מיוצרים במפעל קטן, ביתי. כמו הדימויים המלאכותיים שפרסומות למוצרי מזון מנסה להאכיל אותנו. “כדוריות גלוקוזה וקורנפלור מייצרים באהבה, או שלא מייצרים בכלל – עם סנסט ילו #6, כמו שסבתא היתה מסנתזת!”. לא באמת משנה לי אם חברת עלה (סלוגן: “טעם טוב בפה!”. גם כאן הם קצת מאחורי הטרנד) לא יכלה או לא רצתה לעשות את הכדוריות הללו חלקות ומושלמות. אני נהנה מהפארסה הקטנה של מפעל ביתי שבניתי לי בראש.

  1. אין שום דבר באתר כרגע, אבל יום אחד הוא יודה לי על מתנת ה-SEO הזו []

אין תגובות

Feb 07 2013

הולך וצובר הדור

בימים האחרונים לפני הבחירות, וגם במהלכן, התחילה מפלגת העבודה בסדרה של כרזות בפייסבוק נגד מפלגות קטנות. קמפיין די מעצבן, לטעמי, ברטוריקה והתנסחויות שלו, אבל לא על זה באתי לדבר. בשביל לקרוא על פוליטיקה ותוצאות הבחירות יש בלוגרים מעניינים ומקיפים יותר ממני. לא, אני כאן בשביל השוליים, בשביל האקלקטיקה.

ובכן, חזרה את כרזת הפרסומת. מה אנחנו רואים בה? לא, לא התוכן, לא הרטוריקה. אני מדבר על העיצוב. ברור לחלוטין מה הולך שם, נכון? רקע ירוק עם מחיקות עמומות, טקסט לבן-מטושטש בכתב יד. מדובר בלוח וגיר, כמובן. סימן מובהק לבית הספר, עם כל המטענים שמתלווים לכך – שזו האמת שאותה מלמדים אותה, הידע המקובל אותו באת לרכוש. ככה זה קונוטציות ואסוציאציות. הן באות לעזור למכור את הרעיון.

image

העבודה היא לא היחידה שמשתמשת בלוח בפרסומות שלה, כמובן. בימים אלה ראיתי על שלטי חוצות גם קמפיין של חברי High-Q להכנה לפסיכומטרי. גם הם משתמשים באותו מוטיב. במקרה שלהם זה לאו דווקא בשביל קונוטציה של “אמת”. יותר בשביל להעביר “בית ספר”. לבסס אותם בעולם התוכן שלהם.

אבל השאלה המעניינת כאן היא מה בכלל מעמדו של הלוח הירוק הזה בתוך עולם הסמלים המוכרים לציבור? האם בכלל יש עוד לוחות גיר ירוקים בבתי ספר? עוד ב-2003, כך מסתבר, לפני כעשור, קראה מנכ”ל משרד החינוך דאז, עד-ממש-לא-מזמן-חברת-כנסת רונית תירוש, להחליף את כל לוחות הגיר ללוחות לבנים מחיקים עקב החשש לבעיות בריאותיות עקב נשימת גיר. לא יפתיע אותי אם עכשיו כבר לא נשארו כמעט בתי ספר שעדיין משתמשים בלוחות וגיר (אולי במגזר הערבי והחרדי), מה שהופך את התופעה, לפחות מחוץ לאוסטריה, להיסטורית בלבד. תוך כמה שנים, יש להניח שנראה דור שבשבילו לוח ירוק יהפוך להיות סמל אבסטרקטי, שארית היסטורית שעדיין מסמלת משהו (לוח, במקרה הזה) למרות שהיא כבר לא נראית כמו שהדבר נראה היום. הוא יהיה כמו טלפון חוגה, שעדיין שולט ללא עוררין בתוצאות החיפוש אחר תמונות של טלפון בגוגל. (הרבה פחות, משום מה, בחיפוש אחר “טלפון” בעברית), או כמו דיסקט.

הדיסקט שמסרב למות

בואו נדבר רגע על הדיסקט. הדיסקט הומצא בסוף שנות ה-60, התכווץ לו לאיטו, ובשנות ה-80 התייצב על גודל השלוש וחצי אינץ’ הפופולרי ששרד עוד איזה עשור וחצי עד שנעלם סופית מהנוף. היה לו, לפלופי הקטן הזה, את המזל להיות חלק מרכזי מתרבות המחשוב בזמן שמיקרוסופט הפכו את Windows לחלק בלתי נפרד מכל מחשב ביתי, ואת Office לסטנדרט העולמי בכל מה שקשור למסמכים. זה הוליד את סרגל הכלים, ועליו את כפתור השמירה, ועליו את האייקון הסטנדרטי של אמצעי האכסון האוניברסלי, הדיסקט.

image

עוד ב-2007 כתב דובי קננגיסר על אובדן הקשר בין פעולת השמירה והחפץ הפיזי התמוה הזה, הדיסקט. אבל עדיין, הנה מקטע קטן מתוך Word 2013, הגרסה האחרונה של מעבד התמלילים. שימו לב לאייקון הסגול משמאל למעלה. אכן, דיסקט 3.5” קטן וחמוד, שלמרות הרזולוציה המוגבלת מצליח להכיל אפילו את פתח קריאת המידע בתוך המגן המתכתי. השנה היא 2013, וילדי בית-ספר כותבים שיעורי בית בתוכנה הזו, שומרים את המסמכים שלהם על כונני USB ובתיקיות דרופבוקס באמצעות הכפתור הזה. אני משוכנע שחלק מהם, אולי אפילו רובם, לא יודעים מה האייקון הזה מסמל ולא משקיעים בכך מחשבה. זה פשוט האייקון של שמירה, לא? זה כל מה שהוא צריך להיות.

שרשרת משמעויות היסטורית

בשלב הזה, יש איזה אינסטינקט שמנסה בכח לצוץ בתוכי, להתחיל לבכות את פער הדורות. “הילדים האלה, הם לעולם לא יכירו את X”, אני אחשוב. או “כל החברה האנושית היא כת מטען אחת גדולה שמשמרת סמלים מתים בלי להבין אותם”, וכאלה מין. אבל הגישה הזו היא מוטעה בבסיסה, לדעתי, ונגועה בדוריות –“הדור שלי הוא האחרון/היחיד שבסדר, מכאן והלאה כולם מטומטמים”. זו הגישה (ההגיונית, אך עדיין מוטעית) שהצורה שאני מכיר דברים היא הצורה הבסיסית.

למה אני מתכוון? בואו נחזור לדוגמת הטלפון שהבאתי קודם. “ילדים שיחפשו תמונה של אייפון ימצאו תמונה של טלפון ישן/מקורי. הא! הם לא ידעו מה זה!”. אבל בין התמונות בתוצאות החיפוש הראשונות יש טלפון ישן, ישן הרבה יותר ממני. אבל איכשהו אין לי בעיה לכלול אותו בתוך התמונה המנטלית שלי של מה זה טלפון. אז אם זה המצב, למה שלילדים של היום תהיה בעיה עם זה? אמנם הם יחשפו לטלפוני חוגה רק בסרטים, אנציקלופדיות ואזכורים תרבותיים אחרים, אבל גם הרבה מהידע שלי על העולם מגיע ככה, והדור של היום רווי עוד יותר במידע ממני.

הלוח הירוק ממשיך להיות סמל אבסטרקטי שימושי, לא רק בגלל שעדיין משתמשים בו פה ושם, ולא רק בגלל שעדיין רואים אותו בסרטים, אלא בגלל שהלוח הלבן שהחליף אותו ממשיך לשרת את אותן המטרות, ולכן הלוח הירוק הוא “הגרסה הקודמת של הלוח הלבן”. בשביל שהלוח הירוק יאבד משמעות לחלוטין, צריך שגם ממשיכי דרכו יעלמו או ישתנו מספיק בשביל שאי אפשר לקשור אותם, בשרשרת משמעויות היסטורית, חזרה לאובייקט המדובר. ובשביל שזה יקרה, אנחנו נצטרך הרבה מאד שנים, שינויים מקיפים ומרחיקי לכת בחברה ובכלים שהיא משתמשת בה.

10 תגובות

Feb 03 2013

לא בית. משרד

באתר OfficeSnapshots, אתר עיצוב שמביא תמונות של משרדים מעוצבים ומעניינים ברחבי העולם, פרסמו פוסט על המשרדים החדשים של גוגל בתל-אביב, עם הרבה באזזוורדס כמו “communication landscapes” ו-“diverse environment”, עם מוטיבים של קיבוץ גלויות וכור ההיתוך. (באמת! אני לא ממציא!)

אבל למרות שהמשרדים האלה מצטלמים מאד יפה, יש שם מה שנראה כמו לא מעט בעיות פונקציונאליות. למשל המשפט הזה:

There is clear separation between the employees traditional desk based work environment and those communication areas

מה שקצת מרמז שרוב ההשקעה שהלכה ל-“אזורי התקשורת” לא ממש רלבנטית לאזורי העבודה האמיתיים של העובדים. חזי כהן הרחיב על כך בבלוג שלו, ואני לא מתכוון לחזור על הדברים שלו כשאני יכול פשוט להפנות אליו:

המשרדים של גוגל בתל אביב לא נראים כאילו תוכננו או עוצבו על מנת לספק אווירת עבודה כיפית. הם נראים כאילו עוצבו לכדי לספק גחמות של מעצב + למשוך עובדים חדשים שפועל ישוכנו באופן ספייס מעפן

משרדי גוגל ישראל.

חזי גם נגע בנקודה חשובה נוספת – שרוב העובדים מבלים את רוב שעות העבודה שלהם מול שולחן העבודה שלהם, לא ברביצה על ספות שיתוף הפעולה או בלובי ההרמוניה. אני מסתכל על התמונות של המשרדים של גוגל ומנסה לחשוב מתי אני, אם הייתי עובד שם, הייתי מנצל את האזורים הללו. ספות נוחות שצופות על הנוף? שולחנות פיקניק מתחת לעצי הדר? איך זה משתלב ביום העבודה שלי? כי בסופו של דבר כשאני בא לעבוד אני רוצה שהסביבה שבה אני יושב תהיה נוחה ופרודוקטיבית, אני רוצה שחדרי הדיונים יהיו קטנים ונוחים, ואני רוצה לסיים את יום העבודה וללכת הביתה. כי העבודה היא לא הבית. ולא משנה כמה גוגל (וחברות אחרות, כמובן) ימלאו את המקרר בבקבוקי שתיה, יארגנו לי פינת אוכל רומנטית, יבנו לי חדר כושר ותאי שינה ואפילו ישלמו למישהו שיעשה לי כביסה ויוציא את הכלב, אני פשוט לא רוצה להיות בעבודה 24 שעות ביממה. זה לא בריא לי ברמה האישית, ולדעתי זה גם לא בריא לי ברמה המקצועית – זה שורף אותך, ותוך שנים בודדות אתה מאבד מהפרודוקטיביות שלך. אולי מבחינת גוגל זה בסדר, כי תמיד אפשר למצוא עובדים חדשים שרוצים שולחן פיקניק בחדר האוכל.

וכמובן, אי אפשר לסיים פוסט כזה בלי ציטוט מ-Microserfs, ספרו המצוין של דאגלס קופלנד, שב-1993 כבר שם בפי הדמויות שלו, עובדי מיקרוסופט, מילים שממשיכות להדהד לכל מי שעובד בהיי-טק, גם עשרים שנה אחרי. קופלנד, כך קראתי, ראיין עובדי מיקרוסופט רבים בשביל להבין את הדמויות שלו בספר, ונראה שהרבה לא השתנה בתעשייה מאז:

Beginning in the 1970s, corporations began supplying showers for people who jogged during lunch hour and sculptures to soothe the working soul — proactive humanism — the first full-scale integration of the corporate realm into the private. In the 1980s, corporate integration punctured the next realm of corporate life invasion at "campuses" like Microsoft and Apple -with the next level of intrusion being that the borderline between work and life blurred to the point of unrecognizability. Give us your entire life or we won’t allow you to work on cool projects.

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים