ארכיון לחודש January, 2013

Jan 07 2013

יומן צריכה: דו/רי/טוס

2012-12-12 08.53.29

אחחח, מאיפה להתחיל, מאיפה להתחיל? איך אפשר בכלל להוסיף משהו כשהחטיף הזה, נראה שהוא עושה את כל העבודה בשבילי. ננסה, בכל זאת.

ראשית, הפיצול. כאן יש לנו גאונות לשמה – שני טעמים מעורבבים ביחד בשקית! מה זה משנה מה הם, הרי גם ככה כולם אוכלים את הכל, גם ככה ההבדלים הקלים במינון של הטעמים המלאכותיים לא ממש משנים. אבל בהינף עכבר של מעצב גראפי משועמם, אנחנו יכולים ליצור מכל צירוף קיים ועייף של טעמים, מוצר חדש! טעם חדש! בשוק החטיפים, שבחודשים האחרונים היה די עייף ומחוסר חידוש, אבל משהו עלוב כזה הוא סיבה לעניין.

מישהו בטוויטר (ועם הצייצן סליחה, אבל אני לא זוכר מי זה היה) תהה למה אסם לא עלו עדיין על הרעיון של למכור במבה וביסלי גריל ביחד בשקית אחת, כמיקס המסיבות הישראלי האולטימטיבי. אני, בתורי, כבר זמן רב (מאז שנתקלתי בפלא המוצרי שהוא הביסלי האנונימי) חושב שאסם צריכים למכור חבילות-מסיבה של ביסלי, שלוש שקיות של ביסלי מוגדר (נגיד… גריל, פיצה ובצל), ועוד שקית רביעית שהיא ההפתעה: שקית אנונימית, אבל ביסלי רנדומלי כלשהו בפנים. שטראוס פתחו לנו כאן דלת שיווקית ענקית.

לועזית בלתי מחייבת

ולנושא השני – הטעמים עצמם. טרם טעמתי אותם, ואני בספק אם הם ירגשו אותי בצורה כלשהי, אבל עיקר העניין כאן הוא ללא ספק בשמות הטעמים עצמם. דוריטוס הוא מותג אמריקאי, מאד אמריקאי. לא היה מותג חטיפי תירס ישראלי חזק שדוריטוס נכנס לתוכו כשעולם השיווק האמריקאי הסתער על ישראל בשנות ה-90, כמו שהיה עם תפוצ’יפס, למשל. אז המיתוג של המוצר הוא כמוצר אמריקאי, וככזה – צריך אנגלית!

שני הטעמים שלנו מורכבים מארבע מילים, כששלוש מהן אנגליות במובהק, ועוד אחד, “גריל”, שהיא אמנם לועזית אבל בימינו כבר נחשבת עברית לכל דבר. הראשונה היא “אמריקן” – לא “אמריקאי”, חלילה, זה לא יהיה אמריקאי מספיק, ובנוסף גם “צ’יז” ו-“ספייסי”. בניגוד ל-“גריל”, שבאמת אין מילה עברית סבירה כתחליף, “גבינה” ו-“חריף” הן מילים שגורות ונפוצות, ואני די משוכנע שחיפוש בן עשר שניות הייתי מוצא אותן על עטיפות של חטיפים אחרים, כולל של דוריטוס עצמן. אבל מסתבר שמכונת השיווק המשומנת של דוריטוס לא מספיק סמכה על האריזה המשולבת, או אולי על הפופולריות של טעמי גבינה בישראל, והעלתה את חוגת האינגלוז עד ל-11.

אבל דבר נוסף אחד על השמות האנגליים: אני די משוכנע שב-“אמריקן צ’יז” אין באמת גבינה. אני אופתע אפילו אם יש אבקת גבינה שעשויה ממי גבינה מיובשים, ויש סיכוי סביר שהאמריקן צ’יז הזה הוא פרווה לחלוטין. כנ”ל ה-“ספייסי גריל”. טעמתי את מרבית הטעמים החריפים של החטיפים, וגם החיך האשכנזי-ברובו שלי לא ממש התרשם. אבל זה בסדר, לא? הרי אף אחד לא התחייב שיש בזה גבינה, נכון? רק “צ’יז”! ולפני שתגידו שזו התחכמות מיותרת שלא תעמוד בבית משפט, אני אזכיר כאן את תקדים ה-“wyngz” – תקדים משפטי אמריקאי שאסר על חברה לשווק נגיסי-עוף-בצורת-כנפיים-אך-שאינם-עשויים-מבשר-כנפיים כ-“כנפי עוף”, אבל כן כ-“קאנפיי אוף”, פחות או יותר. אז גבינה זה לא, אבל צ’יז? בכיף.

אריזה של כנפי-עוף-ללא-כנפיים.

5 תגובות

Jan 02 2013

מתקדם ומנותק

אני כבר די הרבה שנים לא שומע רוק מתקדם באופן קבוע, אבל פעם זה היה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי. יש משהו בגראנדיוזיות של הז’אנר שתמיד דיבר אלי איכשהו. היכולת של הלהקות לדבר, בצורה קוהרנטית יותר או פחות, על נושאים גדולים, גם אם על חשבון הנושאים הקטנים יותר. יותר פוקוס על האפי, פחות על האנושי.

בהנתן ההקשר הזה, מפתיע שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין מה מוזר לי בשיר הזה של Yes, אחד מאבני היסוד של הרוק המתקדם, שיצא בשנת 1971. כיאה לשיר פרוג ראוי, אגב, הוא באורך 7 דקות, כך שבשביל לשחרר אותו כסינגל היה צריך לפצל אותו לשניים ולשחרר רק את החלק הראשון. But I digress.

השיר הוא, ללא ספק, מאד פרוגי. המילים שלו מכילות התייחסות אמורפיות למשחק שחמט קיומי, שאולי הם אזכורים לאליס בארץ הפלאות ואולי לא. בחצי השני יש סולו על לאוטה שאליו מצטרפות שתי חליליות ואורגן האמונד דו-קומתי. בקיצור, יותר פרוג מפרוג.

אבל איפשהו באמצע התנועה הראשונה של היצירה (זו ששוחררה כסינגל, כן?), בין המטאפורות המורכבות והדימויים, יש את השורה:

Send an instant karma to me, initial it with loving care

רגע, רגע. מה הולך כאן? Instant Karma הוא שם של שיר של ג’ון לנון שיצא ב-1970, שנה לפני השיר הזה. התייחסות אליו משיר של Yes פתאום מקרקע אותנו. מושך אותנו חזרה לכאן ולעכשיו (טוב, לכאן ולעכשיו של לפני 42 שנה). ולמקרה ששקלנו את האפשרות שזה צירוף מקרים, השניות האחרונות של התנועה הולכות עד הקצה עם קולות רקע ששרים:

All we are saying / is give peace a chance

אודה ואתוודה, התחושה הראשונה שלי כשהבנתי מה הולך שם היתה של בגידה. מה הם באים ושמים לי תרבות פופולרית באמצע הפרוג?! אבל אז חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאולי האינסטינקט הזה הוא חלק מהסיבה שאני כבר לא באמת שומע הרבה פרוג בימינו. כשאתה טינאייג’ר חנון שמבלה הרבה בלקרוא ולשחק במחשב, אין לך בעיה עם מוזיקה שמנותקת מהעולם האמיתי. אבל עם השנים החיים שלך באים במגע עם העולם, באופן לא מפתיע, ואיכשהו, אתה מצפה גם מהמוזיקה שלך שתשקף את זה.

אני יכול גם להחיל את התיזה הזו על ספרות פנטזיה, על הבעיות שיש לי איתה בימינו ולמה אני קורא פחוות בז’אנר. אבל זה כבר נושא לפוסט שלם. גם הוא יגיע בקרוב.

פינת הבונוס

אם אתם רוצים לראות עוד מה קורה כש-Yes נכנסים חזיתית בתרבות פופולרית עכשווית, אתם מוזמנים לראות את העיבוד שלהם ל-American של סיימון וגרפונקל. כיאה למסורת הפרוג שלהם, הם לקחו שיר שקט בן שלוש וחצי דקות והפכו אותו לתאונת דרכים רועשת, סוערת, מפוארת ומגוחכת בת עשר ומשהו דקות, שאחרי ההתפרשות המרחבית, שינויי המקצב, האורכסטרציה המורכבת והכל, הם עדיין מצליחים לשכוח את אחד מהבתים של השיר המקורי. תענוג מפוקפק משהו, אבל עדיין תענוג.

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים