ארכיון לחודש נובמבר, 2012

נוב 26 2012

פתיחת המועמדות לפרס ריצ’מן

מוזיקה פופולרית, ומוזיקות רוק בכלל, סובלת מדואליות מסוימת כזה נוגע למילים של שירים. לפעמים המילים של שיר הן מטומטמות, ממש ממש מטומטמות, אבל זה בסדר, כי זה שיר, וזה לא תמיד מה שחשוב. אבל יש שירים, וזמרים, ולהקות שמשקיעים במילים של השירים שלהם, והם חלק בלתי נפרד מחווית ההאזנה. וגם זה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה.

אבל לפעמים אנחנו נתקלים בצרימה. בכותב שירים שלרוב מקפיד על ליריקה אינטיליגנטית, או שיר שרובו קוהרנטי, מעניין והגיוני, שפתאום מנחית עלינו שורה ממש, אבל ממש מטומטמת. וזה מעצבן הרבה יותר מאשר שורה מטומטמת בשיר שלא מתיימר להיות משהו אחר.

הדוגמה שתמיד קופצת לי לראש כשאני חושב על זה, ותמיד קופצת לי לאוזן כשאני שומע אותה, היא מהשיר Hospital של ג’ונתן ריצ’מן וה-Modern Lovers. השיר הור שיר די דכאוני, והוא נוגע בתימות שממלאות את כל האלבום הראשון (והמצוין) של הלהקה: אהבה נכזבת וחוסר בטחון, והמתח בין כמיהה לעולם הישן של שנות ה-50 וה-60, ובין העולם העכשווי הקר ומנוכר והרבה פחות תמים (של תחילת שנות ה-70, כן?). השיר עצמו, כמו כמה שירים אחרים, מתמקד בפער בינו, רומנטיקן שחי בעבר, ובין הבחורות שבהן הוא מתאהב, בחורות שחיות את חיי ההוללות הניהיליסטים של הסבנטיז. או משהו כזה. ואז יש לנו את השורה הזו:

I go to bakeries all day long
There's a lack of sweetness in my life

שורה שהיא פשוט… מטומטמת. אין לי מילה אחרת לתאר אותה. ובתוך שיר סביר לחלוטין.

אז לכבוד השורה הזו, שמעצבנת אותי כבר שנים, אני מכריז על קבלת הצעות למועמדות לפרס ריצ’מן, אז יוענק לשורה, פסקה או בית המטומטמים ביותר אשר יצאו תחת ידיהם של כותב או כותבת שורות שמהם באמת אפשר היה לצפות ליותר.

אני מצפה בקוצר רוח להצעותיכם.

7 תגובות

נוב 25 2012

גזוז בארץ נוכריה, או: מה שטועמים משם

החיים ארגנו לי סידורים הבוקר, סידורים שלקחו אותי לרחוב אלנבי. “א-הא!”, הצהרתי לעצמי. “זו הזדמנות להכנס לחנות מכולת רוסית אקראית ולראות מה נמצא!”. לא בשבילי, אתם מבינים, כן? אני מסתפק בגבינה לבנה ולחם אחיד, ולא צריך משהו חריג, שונה או מעניין. אבל בשבילכם, הקוראים, אני מכריח את עצמי כל פעם להכנס, להסתכל, להתרשם ולבדוק. כן, כן.

אז היום, למרות החורף והגשם, נהייתי צמא, אז ניגשתי מייד למקרר

2012-11-25 11.03.25

המשקאות, ומצאתי שם כמה הפתעות מעניינות. קחו, למשל, את הבקבוק שמופיע כאן משמאל. את הכתב הקירילי אני לא מסוגל ממש לקרוא, אבל מדובר בגזוז בטעם אגסים, כפי שאפשר להבין בקלות מהתמונה. אז מה הבעיה כאן? מעבר לעובדה שמדובר בבקבוק זכוכית, דבר יוקרתי יחסית לגזוז, מדובר בטעם שפשוט לא מופיע בארסנל המשקאות הקלים הישראלי הממוצע.

אני לא יודע למה זה. אני לא ממש יודע למה טעמים מסוימים פופולריים במדינות מסוימות ואחרים לא. אפשר לראות את זה בצורה יפה ברשימת הטעמים של פאנטה במדינות שונות: קוקה קולה באים לכל שוק מקומי, עושים סקרי טעם וקבוצות מיקוד, בודקים את המשקאות המסורתיים, ועל פי זה משווקים טעמים של המשקה. אבל למה גזוז בטעם משמש היה פופולרי דווקא באלבניה? למה בבוסניה והרצגובינה יש בטעם לימון ובטעם ליים, בנפרד, אבל גם בטעם מנדרינות? אני מבין למה פירות שבארץ הם טרופיים ונדירים יהיו פופולריים יותר במדינות בהן הם גדלים ויזכו לפאנטה בהתאם, כמו ליצ’י בקמבודיה או גוארנה בפרגוואי. אבל למה דווקא ביוון יש פאנטה אבטיח? למה סוריה ומצרים אוהבים תות יותר מישראל? לא יודע.

ולכן אני אוהב חנויות מכולת של מהגרים. של רוסים, ושל פיליפינים ושל תאילנדים. זו גם הסיבה שאני אוהב להכנס לחנויות מכולת וסופרמרקטים בחו”ל, לעבור על מדפי החטיפים והמשקאות הקלים. כי רק ככה אני יכול למצוא גזוז בטעם אגסים. לא שיש משהו מדהים ואקזוטי ומיוחד באגסים. אבל זה פשוט שונה.

אבל דווקא לא קניתי את גזוז האגסים הזה. משהו אחר, במדף ליד, תפס את תשומת הלב שלי.

2012-11-25 11.03.572012-11-25 11.04.02

עד עכשיו אני לא לגמרי סגור על מה בדיוק יש בבקבוק שמימין. התמונה (המטושטשת קצת, חוששני) מראה… קצפת? קאפקייק? שמנת? אין לי מושג. הניחוש שלי הוא שמדובר בסוג של Cream Soda, שהוא בגדול משקה שאני מאד מחבב, שהוא בטעם של וניל, פחות או יותר. גם הבקבוק משמאל, אני מניח, הוא cream soda. זה, לדעתי, המקור של התרגום ל-“בטעם קרם”, והוא מגיע גם בצבע צהוב-ירקרק זרחני, שזה חיובי בסופו של דבר, אני החלטתי בין שניהם משיקול אחד פשוט – הבקבוק משמאל הוא בן ליטר אחד, ולא שניים, והיה לי קל יותר לסחוב. הטעם? טעם של קרם. באמת. מתוק, ונילי, ודי נחמד.

בונוס 1: פניתי לרשימת המרכיבים בשביל לגלות בטעם מה זה בעצם. זה לא ממש עזר לי:

2012-11-25 17.25.10

טבעי! זה חומר טעם טבעי! אני לא יודע איזה טעם, אבל לפחות הוא טבעי.

בונוס 2: בקבוק נוסף על המדף גם שעשע אותי. לא הטעם, שהוא ככל הנראה פרי הדר כלשהו, אלא הטעם שמאחוריו:

2012-11-25 10.59.53

“חומר טעם וריח “אקסטרה-סיטרו” זהה לטבעי. זה מדהים. לא רק זה שיש חומר טעם מלאכותי שמתיימר להיות זהה לטבעי. את זה אני יכול להבין. אבל “אקסטרה-סיטרו”… זהה למה טבעי, בדיוק?

6 תגובות

נוב 21 2012

קסם/מדע

IMG_20120205_165339

האם אתם יכולים להבין מה תפס את העין שלי בתמונה הזו, במדף צעצועים בחנות אקראית אי-שם?

סדרת המוצרים כולה נקראת “Science Capsules”. כדי להדגיש את הנקודה, נבחרה דמות דמוית אינשטיין (הארכטיפ של המדען), ואתר החברה מבטיח גישה ל-“מאורת המדע הסודית ביותר של פרופסור Ein-O”.

אבל מה הם המוצרים הללו? “קפסולת הפיצוץ” אני יכול לקבל – פיצוצים זה באמת אחד השימושים היותר ויזואליים של המדע, ואין לי שום טענות למי שמקדם את הנושא. גם “קפסולת הדינמיט” (בצד שמאל החשוך) לגיטימי לחלוטין. אחרי הכל, האם המצאת הדינמיט לא הניבה את ההון שאפשר לאלפרד נובל לייסד את מסורת הפרסים המדעיים שנושאים את שמו? כמובן.

אבל “קפסולת הקסם”? כותרת המשנה מכריזה על  “4 ניסויים מדהימים”, אבל הבחירה בקסם – ויותר מכך, הערבוב בין קסם ומדע, היא מעניינת. גם מדע וגם קסם, בהקשר הזה, הם דברים שעושים משהו. משהו דרמטי. פיצוצים! דינמיט! כדורי אש! זיקוקים! הם מדע? הם קסם? מה ההבדל?

4 תגובות

נוב 18 2012

יומן צריכה: סוכריות מתחזות

בביקור בטיב טעם לפני זמן מה, עמדתי בקופות ועיינתי במדף הממתקים, והופתעתי לראות בין הסוכריות מה שנראה כמו תרופות:

2012-10-19 13.18.54

אבל מבט על הצד האחורי של השקית הראה שלא מדובר בנסיון להכנס תרופות-ללא-מרשם למסלול המהיר, אלא סתם בבחירה סגנונית לא ברורה של יצרני דברי המתיקה:

2012-10-19 13.19.01

אנטיביוטיקה, אתם מבינים, זו בחירה שאמורה לעודד אנשים לקנות את הסוכריות הללו. אם כי אני חייב להסכים שאני עדיין מעדיף אנטיביוטיקה על פני ליקריץ.

מצד שני, זה לא המוצר המפוקפק היחיד של החברה הזו:

2012-10-19 13.19.18 2012-10-19 13.19.23

אין תגובות

נוב 16 2012

היתרונות שבאנכרוניזם

ישבתי היום וצפיתי ב-Dave – סרט בן שעה שמורכב מרימיקס מורחב/מחרוזת של שירי דיוויד בואי, בליווי ספק-קליפ, ספק-סרט סוריאליסטי משהו. לא משנה. מה שמשנה הוא שאחד האלמנטים בסרט היה שחזור של עטיפות של תקליטים ושל סינגלים של בואי מכל השנים, ושם נתקלתי בעטיפה הבאה:

 

הסינגל הזה מכיל שני שירים שקצת מנותקים אחד מהשני. TVC 15, ה-A-side, נלקח מהאלבום Station to Station, אלבום מופת משנת 1976, רווי סמים (בעיקר קוקאין, כפי שאפשר לראות מהשורה הנהדרת “It’s not the side effect of the cocaine, I’m thinking that it must be love”) ואווירה מאני-דפרסיבית הנעה בין  תעשייתיות גרמנית ל-soul אמריקאי. TVC 15 הוא לא השיר הכי טוב באלבום, ועל פי האגדה נכתב בהשראת הזיית סמים פרנואידית של איגי פופ, אבל הוא ללא ספק משתלב יפה באלבום.

ה-B-side, לעומת זאת, הוא משהו אחר לגמרי. הוא נלקח מתוך האלבום Diamond Dogs, שיצא שנתיים קודם לכן, והיה פרוייקט שאפתני ליצור אלבום קונצפט בהשראת 1984 של אורוול. גם האלבום הזה אפלולי, אבל באופן שונה לחלוטין. לא לחינם בואי זכה לכינוי “הזיקית המוזיקלית” – הו החליף סגנונות באופן קבוע, ובתקופות מסוימות בין כל אלבום ואלבום. השנתיים בין ‘74 ו-‘76 היו מאד משמעותיות. ב-1974 בואי עדיין גר באנגליה ושמר על סגנון לבוש מושפע מתקופת זיגי סטרדאסט. ב-1976 בואי גר בלוס אנג’לס וחי, על פי אחת הביוגרפיות, במצב תמידי של פראנויה מבוססת קוקאין. אין שום קשר בין שתי התקופות הללו, ולשים את שני השירים ביחד על אותו סינגל זו צרימה מוזיקלית ממדרגה ראשונה.

…או לפחות ככה נוח לי לראות משנת 2012. נורא קל לחלק את בואי לתקופות דיסקרטיות ומובחנות. נקודות הציון שלי הן בעיקר אלבומי האולפן, שהם התוצר הראשי של בואי שנשמר להיום. דברים כמו סגנונות בהופעות חיות ותאריכי הוצאה של סינגלים – שהיו הרבה פעמים החלטה של חברות התקליטים בכלל – מתערבבים בבליל ההיסטוריה. אני מקבל את החוויה מפולטרת, נקייה מכל הזיזים החדים הללו. פילה של חוויה. מצד אחד, הפרספקטיבה ההיסטורית שלי מאפשרת לי לעשות הבחנות ברורות יותר, ואפילו הייתי אומר נכונות יותר. אבל אין ספק שהיא חוטאת קצת לדיוק ההיסטורי.

* * *

בשנת 2008, חברת הקומיקס Marvel (אף פעם אני לא מצליח להחליט איך לכתוב את זה בעברית. מארבל? מארוול?) התחילה אירוע עלילתי רחב היקף בשם Secret Invasion, שבו התגלה שבמשך שנים, הוחלפו דמויוות מפתח בעולם – ביניהם רבים מגיבורי העל הפופולריים – במשני צורה חייזריים, כחלק מהכנה ארוכת-שנים לפלישה ע”י גזע החייזרים. מסתבר ש-Marvel עבדו שנים על לשתול רמזים מטרימים בקומיקסים רבים, והם הגיעו לבשלות במיני-סדרה בת שמונת החלקים בשם Secret Invasion, כמו גם בהרבה סדרות קיימות, בין אפריל וספטמבר 2008. למה אני מספר לכם את זה? כי איכשהו התגלגלו לידי שמונת החוברות של הסדרה, והתחלתי לקרוא אותם, וקרה לי מה שקורה תמיד כשאני קורא חוברות קומיקס בודדות, לעומת כאלה שאוגדו לספרים שלמים: אני מסתכל על הפרסומות.

יש המון פרסומות בחוברות קומיקס. המון. כל עמוד רביעי בערך הוא פרסומת, והן לרוב מאד מושקעות. כשהייתי קטן וגרתי בקנדה הייתי (טוב, בעיקר אח שלי היה) קונה חוברות קומיקס, בשבוע שהן יצאו. הפרסומות אז היו בעיקר למשחקי נינטנדו, צעצועים, ודברים כאלה, שבנים אוהבים. בקומיקסים מ-2008, לעומת זאת, הפרסומות הן… ובכן… למשחקי וידאו, צעצועים, ודברים כאלה שבנים אוהבים. לא הרבה השתנה מהבחינה הזו. משהו מעניין הוא שיש המון פרסומות של צבא ארה”ב לשכנע נערים שיהיה מגניב להתגייס, והרבה tie-ins לסדרת הסרטים של Marvel שהתחילה אז רק להתחיל להזיז את גלגלי השיניים לעבר הפרוייקט שהוא ה-Avengers. וכמובן, הרבה פרסומות לטכנולוגיה. משחקי מחשב, טלפונים סלולריים.

וכאן, פתאום, היתה צרימה. נתקלתי בפרסומת למשחק מבוסס Iron Man למכשירי טלפון של מוטורולה, ואחרי מבט קצר ותוהה הבנתי מה צרם לי: לא היה מדובר במשחק למכשירי אנדרואיד, מכיוון שבאפריל 2008 עוד לא היו מכשירי אנדרואיד בשוק, והאייפון עוד לא תמך ממש באפליקציות, כך שמשחקים עוד לא היו מה שהם היום. לא, זה היה משחק שתוכנן למכשירי מוטורולה הפרימיטיבים יחסית, עם גרפיקה ישנה ו-gameplay מוגבל.

כל זה לא מפתיע. אנחנו לא זרים לקצב השינוי שעוובר על טכנולוגיה. אבל זה מאד צרם לי יחסית לקצב השינוי האיטי הרבה יותר שעבר על שאר הקומיקס. סגנון הציור הוא מודרני – הרבה יותר stylized ממה שגדלתי עליו, אבל לפחות לא הסגנון הרובּ-ליפילדי המזעזע שנהיה פופולרי בשלב כלשהו. הקומיקס מעניין, גם אם מכיל יותר מדי voice-overs דרמטיים על חשבון אקשן ויותר מדי דמויות, אבל הוא לא רע – והוא הזדקן הרבה, הרבה פחות מאשר הפרסומות שלו.

את Sandman של ניל גיימן קראתי כבר בצורת ספרים כרוכים ומאוגדים. הם יצירת קומיקס מרשימה ביותר, שמראה חשיבה קדימה, עלילה הדוקה וסגנון נהדר. אבל מה היה קורה אם הייתי קורא אותם בזמן אמת, כשיצאו? יש לי כמה חוברות בודדות של הסדרה, ולמרות שהן פחות מפוצצות בפרסומות מאשר ה-Secret Invasion, ואלה שיש הן בעיקר לספרים אחרים של DC Comics, זה עדיין מספק חוויה שונה. כמו לראות סרט מ-DVD לעומת לראות אותו בשידור בטלוויזיה, עם הפסקות לפרסומות. קשה יותר לייחס לזה חשיבות.

 

* * *

מה משותף לשני הסיפורים הללו? האנכרוניזם. הניתוק שלי, הקורא או השומע, מההקשר המקורי שהדברים חיו בו. לרוב יש הרבה דברים רעים להגיד על חוסר הבנת ההקשר, אבל לפעמים זה דברים טובים. זה מאפשר לעשרים עמודי קומיקס פעם בחודש (ועוד עשרה עמודי פרסומת) להפוך לספר, ליצירה. זה מאפשר להבין את התהליכים שעברו על בואי בלי הבלאגן שיצרה חברת התקליטים שהיתה צריכה למלא מקום על צד ב’ של תקליט. וזה בעיקר גורם לי לחשוב איזה יצירות מוצלחות אני מפספס כאן ועכשיו בגלל שהמדיום שבו הם חיים, בגלל הפורמט שבו הם בחרו, גרמו לי לזלזל בהם, או להתרחק מהם, או להתייאש מהם מהר מדי.

אין תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים