ארכיון לחודש October, 2012

Oct 24 2012

הדיסטופיות של בואי, חלק א’: ועדת הברבור

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

החלטתי להתחיל את הפרוייקט עם שיר שהיה, במשך שנים, השיר האהוב עלי של בואי. The Cygnet Committee, מהאלבום הראשון1, שתופס את בואי בדיוק בנקודת מעבר בין תקופה ההיפית/פולקית שליוותה אותו בסוף שנות ה-60, לאימפריית הארט-רוק/גלאם-רוק שאליה הוא נהפך.

השיר עצמו, מנקודת מבט של איש מפתח במהפכה היפית שכבשה את הארץ, אשר מבכה את חלקו במעשה, שבמקום להוביל לאוטופיה המובטחת, לגן-עדן עלי אדמות, התדרדר עוד תוך כדי המאבק לסוג חדש של אלימות, עיוות גרוטסקי של העקרונות עליהם הושתת המאבק. אחד הבתים מזקק את התהליך הזה:

אני מאמין בכוחו של הטוב

אני מאמין בשלטון האהבה

אאבק על הזכות לצדק

אהרוג לטובת המאבק על הזכות לצדק

והסיפור, שהתחיל ב-“אלה שדרישותיהם מלאו בשלום ושלווה/שקראו לעולם חדש, חופשי”, הופך מהר מאד ל-“כלי נשקינו היו לשונות הקוראות בזעם”, ועד ל-“מכונת האהבה מתגלגלת ברחובות הנטושים, קוצרת גברים ונשים, מחכה לפקודת הסיום אך לא שומעת יותר דבר”. מאוטופיה היפית של אהבה ושלום לכולם, למוות ורצח המוני בכסות של אידאולוגיה חיובית. אבל מה שממש הופך אותו לאפקטיבי, בעיני, זה הקול של בואי, עמוס רגש, שמתחיל את השיר מנקודת המבט האישית, ומסיים אותו גם עם זעקותיו לחיים, כשהמהפכה סוגרת מעגל, ואוכלת גם את יוזמיה. גולם, יוצרו, וזה.

יש גם כמה נקודות מעניינות של אינטרטקסטואליות עם שירים אחרים. ראשית, התכתבות מעניינת בבית באמצע השיר:

Stoned the poor on slogans such as
Wish You Could Hear
Love Is All We Need
Kick Out The Jams
Kick Out Your Mother
Cut Up Your Friend
Screw Up Your Brother or He’ll Get You In the End

כאן שוב יש לנו את המהפך, מגולם ברפרנסים המוזיקליים. החל מהשיר ההיפי ביותר של הביטלס – All You Need Is Love ((שהוזמן, כך גיליתי זה עתה, ע”י ה-BBC להיות שיר היפי במוצהר, שיר עם מסר חיובי שכל העולם יבין) מ-1967, ומולו את Kick Out the Jams של ה-MC5 מ-1969, שיר רוק זועם, שהקדים קצת את הפאנק (שקבר סופית את ההיפים), שהפך להיות סמל של הצד המיליטנטי של תרבות הנגד של הסיקסטיז.

התכתבות נוספת, ומרתקת, יש עם השיר האחרון באלבום, Memory of a Free Festival, שהוא מציג את הצד השני של המטבע. בסוף שנות ה-60 בואי היה מארגן ימי אמנות פתוחים וגם פסטיבל חופשי אחד – Free Festival, שהתרחש באוגוסט 1969, ומשך אליו סצנה של אמנים, היפים ונשמות חופשיות באזור דרום לונדון. מצד אחד, Memory of a Free Festival הוא זכרון חיובי, אולי קצת צבוע בעצב נוסטלגי, אבל בהחלט אוהב, של הסצינה. ה-Cygnet Committee, שסוגר את צד א’ של התקליט, נותן את התמונה ההפוכה, שנכתבה (כך ע”פ הספר We Can Be Heroes, ספר מושמץ משהו על הסיפורים שמאחורי השירים) כתוצאה מהאכזבה של בואי מה-Art Lab שלו, שאנשים באו רק כדי לשמוע אותו שר, לא כדי ליצור בעצמם.

ולבסוף, השיר מתכתב עם ההיסטוריה שלו עצמו. השיר הזה התגלגל משיר מוקדם יותר, Lover to the Dawn, שבואי כתב בלהקת Feathers, בה היה חבר בסוף שנות ה-60. ויקיפדיה מתארת את השיר המקורי כ-“שיר בסגנון סיימון וגרפונקל”, מה שלא ממש שמעתי, אבל הוא ללא ספק היפי הרבה יותר, גם אם עדיין קצת עצוב. אבל בואי נפרד מהרמיוני פארת’ינגייל, חברת להקה וחברתו של בואי, והשיר מעולם לא התפרסם רשמית, והתגלגל לגרסה המרירה יותר שאנחנו מכירים.

לסיום, הנה פלייליסט של כל השירים שהוזכרו בפוסט הזה, ברצף. תהנו.

[youlist pid="PL7VS7scI_t3FjlpgLrr_ks_wN7bwkQSI_" width="448" height="252"]

  1. כלומר, מה שלרוב נתפס בתור הראשון, Space Oddity, שיצא ב-1969. רק שהוא יצא ב-1969 תחת השם David Bowie באנגליה, או Man of Words/Man of Music בארה”ב. ונכשל. ונגנז. ואז יצא מחדש ב-1972, תחת השם Space Oddity, אחרי שזיגי סטארדסט הפך להצלחה מסחררת. ובלי קשר, בואי הוציא עוד אלבום תחת השם שלו, David Bowie, עוד ב-67. []

3 תגובות

Oct 23 2012

הדיסטופיות של בואי – הקדמה

בדיקה מהירה בארכיון מראה שדיוויד בואי סובל מתת-ייצוג בבלוג הזה, בטח ובטח כשמשווים לייצוג-היתר שלו במדף הדיסקים שלי1. זה מוזר, לאור החיבה שלי למוזיקה שלו ולמילים שלו, ולשעות הרבות שביליתי עם חוברת המילים של הדיסק בידיים. אני מתכוון לתקן את זה, ולעשות זאת בהתמקדות באחת התימות שחוזרות באופן די מובהק במילים של בואי לאורך השנים, אם כי בעיקר בשנות ה-70: דיסטופיות. עולמות עתידניים די נוראיים, ברובם, עם השראה ברורה של ספרות המדע הבדיוני של שנות ה-40 עד ה-70.

אני אנסה להקדיש פוסט שלם לכל אחד מהם, כי אני חושב שיש מספיק מה להגיד על כל אחד, וכי מגיע להם. אם אתם חושבים שיש עוד שיר שממש מתאים לתימה, אתם מוזמנים להציע, אבל קחו בחשבון שהוא כנראה נמצא אצלי כבר בתכנון. קחו גם בחשבון שאין לי כוונה להכליל את זיגי סטארדסט ברשימה הזו. האלבום הוא אולי יצירה פרה-אפוקליפטית נהדרת, אבל היא לא ממש מציירת עולם דיסטופי במיוחד.

כמו כן, התלבטות נוספת: אני מתכנן להוסיף לכל פוסט קישור יוטיובי לשיר עצמו, אבל אני לא יודע אם להמליץ לקוראים לנגן אותו בזמן הקריאה, או שעדיף לחכות עם השיר לסוף, ולהתרכז בו כראוי. אני נוטה לאפשרות הראשונה (אם כי בכל מקרה אני לא אעשה autoplay לשיר, כמובן), אבל זה, כמובן, נתון לשיקול הקורא.

הנה רשימת כל הפוסטים בסדרה שפורסמו בינתיים:

    1. שעשועים מלתוסיים

נ.ב.: ציינתי שאני לא אתייחס לזיגי סטארדסט בסדרה עצמה, אבל רציתי להזכיר בכל זאת את מופע הטריביוט של עידן אלתרמן והעכבישים מפלוטו לאלבום הזה. הייתי בהופעה באוזן-בר בת”א באוגוסט וההופעה היתה נהדרת. לא סתם לשמוע אלבום אהוב מנוגן לייב על הבמה, זו חוויה נהדרת להיות באולם עם עשרות אנשים שאוהבים את המוזיקה כמוך, שמכירים כל תו, ושצועקים יחד איתך “You’re not alone!” בשיא של Rock’n’Roll Suicide. הם עדיין מופיעים, אז מומלץ להתעדכן.

  1. גם הוירטואלי שבהרדיסק וגם, כן כן, במדף הדיסקים האמיתי שעדיין יש לי בסלון []

4 תגובות

Oct 21 2012

שער האויב נמצא למטה

כדי לנקות את הראש, החלטתי לקרוא מחדש את סדרת ספרי אמבר של רוג’ר זילאזני, אחת הסדרות החביבות עלי בכל הזמנים. לא קראתי אותם כבר כעשור, בניגוד להרגלי עם ספרים שאני אוהב, והחלטתי לראות איך הזמן – והגיל, והעובדה שהטעם שלי קצת השתנה והתרחב בשנים האחרונות – השפיע עליהם.

ובכן, אני שמח לבשר שאני עדיין אוהב אותם, או לפחות את החמישיה הראשונה, שרק אותה טרחתי לקרוא מחדש. דווקא הספר הראשון, להפתעתי, הרגיש פחות מוצלח, הסגנון פחות קולח וקצת מתפזר, אבל החל מהספר השני הוא תפס אותי שוב. כן, הם סובלים מכל הבעיות שהן סבלו מהן גם כשקראתי אותם במקור בגיל חמש-עשרה, אבל אם השלמתי אז עם הבעיות, אין לי בעיה לעשות את זה גם עכשיו.

אבל משהו מעניין יותר עלה בראשי הפעם, והוא קשור לגאוגרפיה של אמבר, ושל הקוסמולוגיה של העולם אותו יצר שם זילאזני. למי שלא מכיר, ה-“אמבר” שבכותרת הספרים היא העיר (והממלכה) האמיתית שבמרכז היקום, המקום האמיתי היחיד. כל עולם קיים או אפשרי (כולל העולם שלנו) הוא צל שמוטל ע”י אמבר, השתקפות של אספקט כלשהו של העיר. נסיכי אמבר ניחנו ביכולת להלך בין הצללים, לנווט במארג המציאויות החלופיות ולמצוא (או לברוא, תלוי את מי שואלים) את המציאות המדויקת שבה הם מעוניינים. או ככה, לפחות, מאמינים הנסיכים בתחילת הסדרה. בשלב כלשהו בעלילה מתגלה תופעה חדשה, הדרך השחורה", המובילה אל אמבר כשהיא חוצה את כל הצללים, ומובילה הרחק מעבר למציאויות שבהן נוח לנסיכי אמבר, אל ממלכות התוהו – הקצה השני של הקיום, שהופך את המערך הקוסמולוגי של אמבר למערכת דו-קוטבית, עם אמבר בצד אחד והתוהו בשני.

אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית

כאן עצרתי רגע וחשבתי. אם אמבר היא מרכז הקיום, וכל הצללים מקיפים אותה, אז לאיזה כיוון, בעצם, נמשכת הדרך השחורה? איפה ממלכות התוהו יחסית לאמבר? מצד אחד, הליכה בצללים היא פעולה שכוללת תנועה במרחב, תוך שינוי המציאות שסביבך, אבל היא לא תלויית כיוון, ואפשר להגיע לכל צל מכל כיוון. מצד שני, קיומה של הדרך השחורה, שהיא קו בעל כיוון ברור, קצת מקבע את אמבר במרחב יחסית לממלכות התוהו.

אצלי בראש כל המערכת הזו התקבעה, אי אז בשנות ה-90, כמפה דו-מימדית בה אמבר נמצאת בצד שמאל – או מערב, אם תרצו – וממלכות התוהו בקצה הימני, או המזרחי. המערכת דינאמית, כמובן, אבל כמו גירוסקופ שמתאזן מחדש, גם כשכל הצללים זזים ואנחנו בוחרים כיוון אחר, יש עדיין ציר אחד שנשאר קבוע.

אז החלטתי לפתוח את הדיון קצת, ושאלתי בטוויטר מה דעתם של אנשים אחרים שקראו את הסדרה. כאן הופתעתי מהתגובות, שהיו שונות ואפילו הפוכות לתפיסה שלי, גם אם שרירותיות באותה מידה. “בדיוק כמוך, אבל הפוך!”, אמרו חלק. “אמבר למעלה, תוהו למטה”, אמרו אחרים, או להפך. היה אחד עם “אמבר קרוב, תוהו רחוק” רלטיביסטי, ואפילו אמברוצנטריסט אחד עם “אמבר במרכז, ממלכות התוהו בטבעת מסביב”. כיוונים הפוכים! חוזר התמצאות מרחבית! או, כמו שציין @jobobarel:

זה בכלל לא הגיוני. זה הרעיון הכי מגוחך ששמעתי בחיי. שטות גמורה. ״אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית״.

קווים, כיוונים וכל שושנת הרוחות

התפיסה שהכי צרמה לי מבין כלל התגובות היתה דווקא זו שאני חושב שהיא, עקרונית, הכי נכונה:

מה הבעיה כאן? שאני מסכים עם התפיסה של התוהו כהיקף, מכיוון שהוא מוגדר בתור המקום אליו מגיעים ככל שמתרחקים מאמבר. מדובר על אזור בלי חוקים, אזורים בהם גם ההולך בצללים מאבד את השליטה שלו על המציאות, ולכן התוהו מכיל את הכל והוא נמצא בכל מקום. אבל מה הבעיה? שיש לנו את הדרך השחורה – קו ישר ומוגדר שמעגן את מערכת הקטבים שלנו. הוא מגיע מאמבר, ממרגלות הר קולוויר, לנקודה מאד מסוימת. אפשר להגיד שזו נקודה שרירותית על הטבעת של התוהו, אבל אי אפשר להתעלם מהחשיבות של הנקודה הזו ספציפית, שמתוארת ע”י קורווין בספר החמישי בתור “המצודה השחורה הידועה בשם ממלכות התוהו”. מדובר על מצודה ספציפית בה גרים אצילי התוהו, ולא נקודה שרירותית בתוך התוהו הגולמי.

שנית, בנוגע לטענות ה-“אמבר היא למעלה”, כאן אנחנו נתקלים בהרבה מידע מבולבל שזילאזני סיפק לנו:. בספר השלישי, למשל, בסימן החד קרן, קורווין מדבר על “הדרך השחורה המגיעה על למרגלות קולוויר”, כשקולוויר, בתורו, מתואר בספר הראשון כ-“הר אשר פונה אל הזריחה, ומחבק את אמבר כאם את ילדה". מכאן, אני מאמין, הגיעה התפיסה שלי של אמבר בפאתי מערב: אם הדרך מגיעה עד קולוויר, וקולוויר הוא מזרחית לאמבר, אז ברור שהדרך השחורה ממשיכה הלאה ומזרחה.

אבל זילאזני ממשיך לבלבל בהמשך. בספר השני, תותחי אוואלון, קורווין מסתער על אמבר, אבל מגלה שהיא מותקפת ע”י יצורים ש-“הגיעו מכיוון מערב, לאורך הדרך השחורה”, כלומר הפוך בדיוק לדימוי שהיה לי בראש. אבל בספר השלישי שוב, אנחנו מוצאים את קורווין טוען כי “הדרך השחורה המשיכה לה בכיוון דרום”, והוא חוזר על הכיוון הדרומי עוד כמה פעמים באותו ספר, אבל בהמשך אותה פסקה, “מאמבר והצללים הקרובים אליה, דרך השכבות הכהות והולכות של הצללים אשר נמצאים בכל כיוון”. בספר הרביעי, ידו של אוברון, קורווין מתאר את מיקומו כ-“עם הים בגבי, הדרך השחורה משמאלי, וקולוויר מימיני”. אבל גם זה רק מבלבל אותנו, לאור סצנה קצרה בספר הראשון שם מרומז שהים הוא מזרחית לאמבר: “באיזו גדה של הנהר אתה?” – “השמאלית, אם פני אל היום. הצפונית”. מה שיחזיר את הדרך השחורה לכיוון דרום.

בקיצור, אני לא ממש יכול להאשים את המבולבלים. זילאזני בעצמו, כך נראה, שינה את דעתו בין הספרים, והגיאוגרפיה הפלואידית גם ככה של אמבר לא היתה לגמרי סגורה בראש שלו. אז למה שתהיה סגורה אצלנו?

אז למה לי גיאוגרפיה עכשיו?

אחד האספקטים המרכזיים בספרות פנטזיה היא ה-subcreation, בריאת העולם הדמיוני שבו מתרחשת העלילה. זה חלק זניח הרבה יותר בספרות ריאליסטית ואפילו במדע בדיוני, גם כזה שמתרחש בעולמות רחוקים, אבל בפנטזיה הוא קריטי, בין אם כאקט דתי של הומאז’ למעשה הבריאה, כפי שזה היה בשביל טולקין, או כדרך ליצירת אפקט הריחוק הפנטסטי שרבים מהקוראים מחפשים בז’אנר. אבל עוד סופרי פנטזיה רבים, מטולקין והלאה, דואגים לספק מפות מפורטות ומדוקדקות של העולם, דווקא יש הרבה קסם בעולמות פנטזיה פחות מוגדרים, כמו אמבר, בהם הגיאוגרפיה יותר מדי מורכבת או סתם לא משורטטת, שגורם לזה שלכל אחד יש תפיסה גאוגרפית אחרת. אולי הציפיה הזו לעולם פנטזיה בו הדיאלוגים מלאים במילים זרות-לשם-הזרוּת, בו יחידות הזמן והכסף והמרחק מומצאות, ובו כל צעד ושעל ממופה, אולי לטובת משחק מחשב או משחק תפקידים עתידי – הוא קצת משעמם, או לפחות מתאים לתתי-ז’אנרים אחרים של הפנטזיה.

9 תגובות

Oct 08 2012

להעדיף את המקרה הנדיר

נכנסתי, כהרגלי מדי פעם, ל-Google Analytics, שירות ניתוח הגלישה של גוגל שנותן לי סטטיסטיקות על הבלוג הזה. הגעתי לעמוד הבית, וכרגיל, לחצתי על הכפתור הלא נכון:

image

אני נכנס לאתר הזה פעם בשבוע-שבועיים כבר שנים, ומאז העיצוב החדש שנכנס מתישהו בשנה האחרונה, אני כל פעם מנסה ליצור חשבון חדש, במקום להתחבר לחשבון הקיים שלי באתר.

הסיבה לכך היא די ברורה: כפתור יצירת החשבון החדש הוא גדול וכתום ומודגש ונמצא בקצה הימני, ומציית לכל כלל של עיצוב ממשק משתמש כדי למשוך את העין ואת הסמן אליו. מעצבי האתר עשו עבודה יפה מאד שם. הבעיה היא לא בהם, אלא באנשי אפיון האתר שאמרו להם להדגיש דווקא את הכפתור הזה. להשוואה, נראה את העיצוב הקודם של האתר, מיולי 2011, כפי שלקחתי מה-Wayback Machine. כאן הדגש הוא הפוך לחלוטין. הכפתור הכחול הגדול הוא לכניסה לאתר למשתמשים קיימים, וכפתור הרישום הוא הצנוע יותר:

image

הכוונה שמאחורי שינוי העיצוב הזה היא די ברורה, לדעתי. המטרה היא למשוך עוד משתמשים לשירות, ולכן ההנחיה היא להפוך את הרישום לפשוט ואינטואיטיבי ביותר, שלא יהיה משתמש פוטנציאלי אחד שהלך לאיבוד בגלל שהוא לא ראה את כפתור הרישום, התייאש, והלך. זה קורה הרבה יותר משאנחנוו חושבים – אנשים לא מנסים לקרוא את כל מה שיש באתר, ולמרביתם אין את הנסיון שבזיהוי מהיר של לינקים ומילים רגישות כמו “sign up” באופן אינסטינקטיבי.

אבל אני חושב שהבחירה הזו היא מטופשת, והיא מוטעית, והיא קצרת רואי. הסיבה היא שכל משתמש פוטנציאלי נרשם לשירות רק פעם אחת, אבל משתמש בו (בתקווה) באופן קבוע, אם לא יום-יומי. ואז נוצר מצב שממשק המשתמש מקל על ההתחברות הראשונית, ומקשה על השימוש היום-יומי, והופך את השירות למתסכל ומעצבן יותר לשימוש.

זה לא פעם ראשונה שהבחנתי במשהו כזה. לפני כמה שנים שמתי לב, במהלך טיול בארה”ב, שהתמרורים שם נוטים להיות מאד ורבליים, ובמקום סימנים ואילוסטרציות יסבירו במפורש את תוכנם. (חלק מהתמונות הלכו לאיבוד עם השנים, לצערי):

  ועוד.

כבר אז תהיתי לגבי הערך שבשלטים כאלה. הם ללא ספק נוחים מאד לנהגים חדשים: הם מתארים את עצמם בלי הצורך לשנן איקונוגרמות שרירותיות, ואין הרבה מקום לטעות. אבל ברגע שעוברים את שלב הלימוד הראשוני, הם נהיים קצת מסורבלים יותר. לוקח יותר זמן לקרוא טקסט מאשר לזהות צורה. לא הרבה יותר זמן, אבל חצי שניה זה לא מעט כשאתה נוהג, או באתר שאתה נכנס אליו כל יום.

לא ברור לי למה האמריקאים מעדיפים לפנות לדמוגרפיה הקטנה יותר – נהגים חדשים – מאשר לקבוצת הנהגים הותיקים שגדלה יותר מיום ליום. אבל אני חושב שאני יודע למה גוגל פונה למשתמשים חדשים ולא לקיימים. גוגל אנליטיקס הוא לא שירות שמכניס לגוגל כסף ישירות. לא מוצגות בו פרסומות ואנשים לא משלמים עליו. הערך שלו לגוגל הוא שברגע שקישרתי את האתר שלי לשירות, גוגל מקבלת המון מידע עסיסי על הנעשה באתר שלי. כל המידע הזה שמעניין אותי – מי פנה לאיזה עמוד, מאיפה ומתי – מעניין את גוגל הרבה יותר, בעיקר כשהיא מצליבה את כל המידע הדמוגרפי הזה (באופן אנונימי, כמובן, כן?) עם כל שאר האתרים בשירות. מהנקודה הזו, היא כבר לא ממש צריכה אותי. לא איכפת לגוגל אם אני מתעצבן מהכניסה לאתר, מתייאש, ולא מתחבר יותר לעולם. את מה שהם רצו ממני הם כבר קיבלו.

5 תגובות

Oct 07 2012

פייס/דיש/ויקי: על קידודים ופירושים

כך צייץ הבוקר יונתן/חתול/רובוט:  

הטוויט הזה גרם לי לחשוב עד כמה מעצבנים אותי אנשים שמשתשים במונח “דיש” למדיח הכלים, כלומר “שמתי את הכלים בדיש”. בעודי עסוק בלהתעצבן, בתוך הראש שלי, באנשים שמדברים אחרת ממני, הגיעה תגובה לציוץ המקורי וגרמה לי (בלי שום קשר לבדיחה של @Appelboy7) להבין, סוף סוף, מה מפריע לי בקיצורים כמו “פייס” או “דיש”, שלא מפריעים לי ב-“מק”, למשל.

נתחיל מכמה הנחות יסוד. הראשונה היא שקיצורים זה דבר טוב. זה דבר טבעי. לתקשר זה קשה וזה מעייף, וזו לא עצלנות לחפש קיצורי דרך למונחים נפוצים. הבעיה עם זה היא, כמובן, שיש מספר מוגבל של מילים קצרות שאפשר להרכיב מסט העיצורים והתנועות שאנחנו משתמשים בהם, כך שתמיד תהיה תחרות על המשאב הנדיר הזה, המילה החד-הברתית. יתכן שנמאס לי כבר להגיד “אנציקלופדיה”, אבל אני לא אוכל לקצר אותה, ברוב ההקשרים, ולהגיד פשוט “אין”, כי המילה הזו כבר בשימוש ע”י משהו אחר. מדעני המחשב בקהל יכולים לראות כאן קשרים לקידוד הופמן, אחד העקרונות המוקדמים ביותר של כיווץ מידע, שבו אפשר לכווץ מילה פופולרית לקוד קצר ופשוט, בהנחה שהקוד הקצר והפשוט הזה אינו מילה שימושים בעצמו.

שנית, ההנחה שלי היא שאנחנו, בישראל של שנת 2012, חיים בסביבה לשונית די מורכבת. אנחנו מדברים עברית, אבל שואלים המון מילים מאנגלית, בעיקר מילים מתחום הטכנולוגיה. המילים הללו נמצאות תמיד בנקודה כזו או אחרת בתהליך הייבוא אל תוך העברית. חלקן כבר לגמרי הפכו למילים עבריות, וחלקן עדיין שומרות את המבנה האנגלי שלהם. והציר הזה מורכב יותר, מכיוון שלאנשים שונים, המילים הללו יכולות להיות בנקודות שונות בתהליך הזה.

מה הכוונה שלי? ניקח את “פייס” של יונתן בדוגמה הראשונה. פייסבוק היא מילה נפוצה, ולא מפתיע שנרצה לקצר אותה. בשביל אנשים שהמילה כבר יובאה במלואה לעברית, אין הרבה בעיה לקצר ל-“פייס”. לקחנו מילה בת שתי הברות, השמטנו את השניה, ונשארנו עם מונח קצר וקליט. היאח!

אבל הבעיה היא שלמילה “פייס” יש משמעות בפני עצמה היא לא רק הצליל הראשון במילה הסתומה “פייסבוק”. לכן אנשים שהאנגלית יותר שגורה בפיהם או שרגילים לתרגם דברים בראש כל הזמן, כשיתקלו במילה “פייס”, יחשבו מיד על פרצוף – לא על פייסבוק. כנ”ל “דישוושר” שמקוצר לדיש: “הפעלתי דיש” הופך לפעולה קצת תמוהה של חיבור צלחות לחשמל. כאן יש את ההבדל המהותי בין פייסבוק ומקינטוש: למילה “מק” אין שימוש שגור שמתנגש עם הקיצור, ולכן היא לא יוצרת את הבלבול הזה. 

דוגמא נוספת, מורכבת יותר, היא “חיפשתי בוויקי” (לאמור, בוויקיפדיה), והיא צורמת באוזני עוד יותר, כי אני מפרק את המונח ויקיפדיה לשניים, “ויקי” ו-“אנציקלופדיה”, והקיצור רק ל-“ויקי” מאבד, בשבילי את החלק המהותי יותר בהגדרה. וכאן, אני חושב, אפשר למצוא בעיה נוספת שיש לי עם הקיצורים הללו, בנוסף להתנגשות-המשמעות הבסיסית. באותה תגובה שקישרתי אליה קודם, מראשית ימי הבלוג, נתתי טענה שאותה אני בעצם סותר עכשיו:

שנית, בנוגע לפייסבוק. פייסבוק אינו ספר של פרצופים, כמו שאפל אינה Malus domestica. מדובר כאן בשמות פרטיים, proper names, שלא אמורים לעבור תרגום מילולי. עברנו כבר את שלב חיפושיות הקצב.

כלומר אצלי בראש, ובתקווה גם אצל אחרים, יש מונחים שעדיין מכילים שאריות של המילים שמרכיבות אותם. “ויקיפדיה” היא “אנציקלופדיה מבוססת ויקי”, כמו שיש אתרי ויקי רבים, וכשמקצרים רק לחלק הראשון, אני לא יודע על איזה ויקי מדובר. ויקיפדיה? ויקימילון? אחד מאלפי האתרים תחת Wikia? כלומר אני עושה למילה “ויקיפדיה” ניתוח סמנטי, בעוד מי שמקצר אותו ל-“ויקי” עושה רק ניתוח מצלולי, וכאן ההתנגשות בין הציפיות שלי לציפיות שלהם. וזו הסיבה שאני מוצא את עצמי, בערב חג סתווי ונעים, מתעצבן, בתוך הראש שלי, על אנשים שמדברים אחרת ממני. אבל לפחות אני יודע למה.

7 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים