ארכיון לחודש April, 2012

Apr 21 2012

צורה/תוכן/טוויטר/פייסבוק

לפני כמה ימים צייצה בטוויטר חברה הודעה משמחת, הקשורה למעברה הקרב לחו”ל. מיד נשלחה ידי אל העכבר כדי להגיב, ונעצרתי. איך אני יכול להגיב, בהנתן הכלים החברתיים שהרשת מספקת לי?

העדכון היה בטוויטר, מה שאומר שאני יכול לעשות Favorite (“לפברט”, בעגת טוויטר) או לעשות Retweet (או “לרטווט”). לכל אחד מאלה יש משמעויות חברתיות מסוימות, ואף אחת מהן לא היתה בדיוק מה שחיפשתי.

אם זה היה בפייסבוק, הייתי יכול לצאת ידי חובה בלעשות לייק. לייק מעביר מסר של “אהבתי את מה שכתבת. אני שמח בשבילך”. אבל פיברוט הוא שונה. פיברוט, לדעתי, אומר “הטוויט שלך מוצלח”. לא התוכן של הציוץ בהכרח, אבל הציוץ, כציוץ. הוא היה שנון או מצחיק או מעניין, אבל היחס הוא כלפי הטקסט, לא כלפי הכותב.

כל זה לא אוניברסלי, כמובן, ואנשים משתמשים בכלים החברתיים של פייסבוק וטוויטר למגוון צרכים. אבל אי אפשר להתעלם מהכוונות של המתכננים, כפי שהן מגולמות באפיון של הכלים. לייק נועד להביע מסר מהקורא לכותב. פיברוט נועד, במקור, לסמן את הציוץ ברשימת המועדפים של הקורא, בדומה לכיכוב בג’ימייל (ומשם גם האייקון של הפיברוט), ולכן הוא פחות קומוניקטיבי. ולמרות שבימינו, עם העדכונים לממשק של טוויטר ועם שירותים כמו Favstar, הפיברוט מתפקד טכנית כמעט כמו לייק (אבל פחות פומבי), הוא עדיין לא מעביר את אותם הניואנסים החברתיים.

לכן היססתי מול הציוץ של אותה חברה. כי מה שרציתי להביע הוא דומה ללייק בפייסבוק, להגיד לה ולחברים המשותפים שאני שמח בשבילה. אבל הפיברוט לא מעביר את זה במלואו, וגם ריטוויט לא.

* * *

הייתי יכול פשוט לענות לה, כמובן.

* * *

אני יודע שאני חוזר שוב ושוב לטוויטר, אבל אני חושב שזו פלטפורמה מצוינת להסתכל על השפעות חברתיות של החלטות טכנולוגיות, והשפעות טכנולוגיות של החלטות חברתיות. הפידבק בטוויטר בין טכנולוגיה לחברה נורא מהיר, גם אם האט לאחרונה, ואני לא מבין למה אני לא יושב וכותב עליהם סמינר. או תיזה.

2 תגובות

Apr 15 2012

טרגדיית הספאם בנחלת הכלל

לריימונד צ’ן יש כמה כללים אותם הוא מחיל על שאלות שמופנות אליו. אחת הבולטות ביניהן היא “דמיין לעצמך מה היה קורה אם כולם היו מתנהגים כמו שאתה מציע. מה היה קורה?”

ריימונד צ’ן הוא מתכנת ותיק במיקרוסופט, מאז שנת 1992 בערך. מאז שנת 2003 הוא כותב את הבלוג The Old New Thing, שם הוא כותב (בעיקר) על נושאים טכניים. תת-ז’אנר בולט הוא התייחסויותיו לשאלות טכניות שהופנו אליו, כשרובן שאלות של “זה כואב כשאני עושה את זה. מה לעשות?”, כלומר שאלות על שימוש לא נכון או לא חכם בטכנולוגיה. בשביל האנשים האלה הוא גיבש את השאלות הללו. כשמישהו שואל “איך אני גורם לתוכנה שלי להיות תמיד הראשונה ברשימת התוכנות”, הוא שואל חזרה “דמיין לעצמך אם כולם היו עושים את זה”. הניתוחים שלו, סרקסטיים ויבשושיים כפי שהם לפעמים, מעידים על נסיון רחב של מפתח תשתיות מול מפתחי האפלקיציות שנשענים על תשתיות, ובאופן כללי יותר על ה-Tragedy of the Commons, הטרגדיה של נחלת הכלל: אם כל אפליקציה תשאף למיקסום רווחים – במקרה הזה, להיות הראשונה ברשימת האפליקציות – אז נגיע למצב שאף אפליקציה לא יכולה להסתמך על המיקום שלה ברשימה, ומעבר לכך – חוסר הוודאות הזה יגרום למשתמש לאבד אמון בתשתית. הוא כבר לא יוכל להסתמך על סדר האפליקציות, וימצא מנגנונים אחרים, והאפליקציה תאבד את המנגנון שמקל על מציאתה. מרוב מיקסום רווחים, כולם הפסידו.

* * *

אז מה גרם לי להזכר בפוסט בן 7 שנים (!) פתאום? ההבנה שאנדרואיד הולך באותו מסלול של ווינדוס: של פלטפורמה גמישה ונוחה, אבל פרועה ולא מנוהלת. ושבלי שיתקבעו מוסכמות, כמה תשתיות חשובות עלולות להשרף.

אני מתייחס, ספציפית, ל-Notifications, מנגנון ההתרעות בפינה השמאלית העליונה של המסך (לרוב), שם אנחנו רואים כשהגיע מייל חדש או SMS או ציוץ, או כל התרעה אחרת שהאפליקציות המותקנות שלנו רוצות להקפיץ. המנגנון הזה הוא מאד מוצלח – מוצלח מספיק בשביל שאפל ישכפלו אותו באחד העדכונים לאייפון – אבל כמו כל תשתית מוצלחת, הוא חשוף לניצול לרעה, לראייה, נתקלתי בשלוש אפליקציות סוררות לאחרונה.

הראשונה היא LinkedIn, האפליקציה של הרשת החברתית המקצועית. מאפליקציה כזו הייתי מצפה להתרעות במקרה של הודעות פרטיות, או בקשות הצטרפות לרשימת אנשי הקשר – אלה סוג הפעולות שמקובל להתריע עליהן. לכן הופתעתי לגלות אייקון לא מוכר בפינת המסך שבישר על “סיכום השבוע בלינקדאין שלך” שהקפיצה האפלקציה. זה היה קצת מעצבן, כי גם ככה לא איכפת לי מסיכום השבוע, וזה ממש לא נראה לי משהו מיידי או דחוף או מעניין מספיק להקפיץ התרעה. גרוע מכך – לא ניתן אפילו לנטרל את ההתרעות על כך בלי לבטל את כל ההתרעות מהאפליקציה.

השניה היא Readability, שירות רשת חביב שהתחיל בתור סקריפט שמחשיך אתרי תוכן, מסתיר פרסומות ותפריטים ומאפשר להתמקד בטקסט, ובימינו גם מאפשר לרכז קישורים וסימניות, כמו דלישס בזמנו. אפליקציית האנדרואיד של השירות מתעקשת להקפיץ התרעה פעם בשעה, להודיע לי שהיא מסנכרנת את המאמרים בין השרת לבין הטלפון. גם זו נראית לי התנהגות חצופה. יש הרבה אפליקציות שמסנכרנות מידע – ג’ימייל וטוויטר ופייסבוק, לדוגמא – שלא מתעקשות לצעוק לי בעיניים “תראה אותי! תראה אותי! אני עובד! אני מסנכרן!”.

והשלישית, והקיצונית, היא VLC Player. תוכנה מצוינת למחשב השולחני, אבל הגירסה האנדרואידית עצבנה אותי תוך שעה כשהיא החליטה להשתמש במנגנון ההתרעות כדי לדחוף לי פרסומות – פרסומות! – גם כשאני לא משתמש בתוכנה. כאן כבר יש הפרה משמעותית של החוזה הבלתי כתוב: אני מקבל תוכנה בחינם, ובתמורה מקבל פרסומות כחלק מהמסך או מחווית השימוש שלי. אבל רק *בזמן* שאני משתמש בתוכנה. לא סתם בזמן שאני משתמש בטלפון. זה שווה ערך ל-Pop up ads בדפדפן, ויש קונצנזוס די רחב שהן לא לגיטימיות. מיותר לציין שהעפתי את התוכנה מהטלפון שלי מיד.

* * *

שורת ההתרעות היא משאב משותף בין כל האפליקציות על הטלפון שלי. משאב משותף ושימושי. כל התרעה שם מושכת מיד את תשומת הלב שלי, כי היא כנראה משהו מעניין שהייתי רוצה להתייחס אליו. אבל כל פעם שצץ שם משהו שלא מעניין אותי, ושאני לא יכול לשלוט עליו, היכולת שלי להתייחס להתרעות מצטמצמת. על כל פרסומת שקופצת, אני נהיה עיוור יותר ויותר להתרעות שלי. ואני לא רוצה להיות עיוור להתרעות, בדיוק כמו שאני לא רוצה להיות עיוור לשורת המשימות בפינה התחתונה בווינדוס, אבל זה כבר אבוד. אני לא רוצה לוותר על התשתית רק בגלל שכמה שחקנים כפויי טובה מנסים למקסם את הרווח שלהם, ובדרך הורסים לכולם.

אצל אפל, זה די ברור, זה לא היה קורה. יש יתרונות לפיקוח הדוק על חווית המשתמש. אבל אני מאמין שגם לגוגל יש אינטרס למנוע מאלמנט בממשק המשתמש שהם עבדו עליו קשה להפוך לפח זבל שאף אחד לא מסתכל עליו. לכן דיווחתי על האפליקציה של VLC כפוגענית בחנות האפלקיציות של אנדרואיד. אני חושב שהיא כבר הוסרה. אני מקווה שמישהו שם יבין את הרמז.

5 תגובות

Apr 09 2012

יומן קריאה: לונדון היא לא נרניה

Neverwhere / Neil Gaiman

באיחור של כחודשיים לאחר שקראתי אותו, וכ-16 שנה אחרי שיצא לאור, התיישבתי לכתוב ביקורת לספר של ניל גיימן ע”פ סדרת הטלוויזיה שכתב יחד עם לני הנרי, ושתורגמה לעברית כ-“לעולם-לא-עולם”, שם די מטופש, לדעתי, שאולי מתרגם באופן מילולי את המקור האנגלי, אבל מפספס לדעתי את תחושת המיקום שהמקור מנסה להעביר (גם לא בהצלחה גדולה מדי, אבל ניחא).

אבל הביקורת הראשית שלי על הספר (ועל סדרת הטלוויזיה גם) היא לא על השם שלו, אלא דווקא על אלמנט שמהווה חלק מהותי בהרבה. הרעיון הבסיסי שמאחורי העולם של הספר הוא שבמקביל ללונדון הרגילה, הידועה, המוכרת, יש גם את לונדון של מטה – עיר המתקיימת במקביל על גגות הבניינים ובמנהרות הביוב, ברכבת התחתית ובסמטאות חשוכות. בכל מקום שבו האנשים הרגילים לא מסתובבים, מתקיימים חיים מקבילים, קסומים, אלימים ומוזרים. זה לא מוטיב חדש לגיימן. הוא חוזר אליו שוב ושוב. בסאנדמן, למשל. אבל כאן הפוטנציאל שמרקד שם ברקע נמצא בקדמת הבמה. אבל כאן גם, לפי דעתי, הפספוס הגדול של הספר.

היתרון הגדול של ז’אנר הפנטזיה האורבנית, של ספרות של עולמות מקבילים, היא המשחק בין המוכר לבין המוזר. המראה המעוותת שמוצבת מול המציאות שלנו ומראה לנו אותה בזוויות לא צפויות. ולעולם-לא-לעולם עושה את זה, במידה מסוימת: האלמנט המזוהה ביותר של הספר הוא מפת התחנות של הרכבת התחתית של לונדון, שמהווה את הקישור הראשי בין העולם שלנו לבין העולם המוזר של לונדון של מטה. גיימן משחק על השמות המוכרים של התחנות ע”י לתת להם פירושים אחרים, מילוליים יותר. תחנת Knightsbridge מקושרת לגשר פיזי, גשר הלילה – Night’s Bridge – אותו צריכות הדמויות לחצות. תחנת Earl’s Court אינה תחנה בכלל, אלא באופן מילולי the earl’s court – קרון רכבת נודד בו ישב הרוזן וקיבל קהל אל חצרו. ו-Blackfriars הפך משם של תחנה למסדר של נזירים שחורים.

image

כל זה טוב ויפה, ואמור היה לתת לקורא תחושה של עולם זר המשולב בעולם שלנו, כמו שבהארי פוטר מתחבאת לה Diagon alley ליד רחוב צ’רינג קרוס, וכמו שהרכבת להוגווטס מסתתרת ברציף תשע ושלושת-רבעי. אבל גיימן לוקח את זה טיפה רחוק מדי, ומפספס. ברגע שריצ’רד, הדמות הראשית, עובר ללונדון-של-מטה, לונדון-של-מעלה כבר די מתה, בשבילו ובשבילנו. אנשי לונדון-של-מטה לא מתערבבים עם לונדון-של-מעלה, וחוץ מנקודה אחת (שמאד אהבתי) בה מציע הרוזן לאורחיו כיבוד כיד המלך המגיע כולו ממכונות השתיה והחטיפים שעל רציף הרכבת, אין כמעט מגע בין העולמות. לונדון-של-מטה היא כל כך זרה עד שאנחנו מפספסים את תחושת המוזרות-הקרובה, ומקבלים עולם פנטזיה שמלא במשחקי לשון על שמות של תחנות, אבל שבפועל היה יכול להתקיים מתחת ללונדון של מאה ה-19 באותה מידע כמעט כמו זו של שנות ה-90 של המאה ה-20. למקם ספר פנטזיה בלונדון זה דבר נפלא, אבל ברגע שהוא כל-כך זר, הוא כבר היה יכול להיות נרניה באותה מידה, כי אנחנו לא מקבלים מזה שום דבר.

חזרתי על המילה “פספוס” מספר פעמים, אבל אני רוצה להדגיש שאני מאד נהניתי מהספר (וגם מסדרת הטלוויזיה, למרות שהיא התיישנה מאד, בעיקר האפקטים). גיימן יודע לספר סיפורים, הוא קולח וזורם, ויש לו את האלמנטים הפנטסטיים האידיוסינקרטיים האהובים שלו. רק האלמנט הזה, של המוזר-המוכר, קצת הלך לאיבוד. אני בכל זאת ממליץ.

10 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים