ארכיון לחודש March, 2012

Mar 22 2012

לקרוא את הנמר

“האינטרנט נהיה טוב יותר פי מאה”, כתב ראנדל מונרו באחד הסטריפים האחרונים של xkcd, “כשהדפדפן שלי, עקב טעות הקלדה, התחיל להחליף את המילה keyboard במילה leopard”.

image

אני, כמובן, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. תוך עשר דקות היה לי תוסף בסיסי לכרום שמחליף בין שתי מילים בכל עמוד שאליו התחברתי. אבל במקום keyboard הנדיר יחסית, השתמשתי במילה text, בה אני נתקל באופן הרבה יותר תכוף. והתוצאות – הו, התוצאות! – היו נהדרות. בהתחלה היו קצת בעיות טכניות עם כמה אתרים שלא הסתדרו עם התוסף, אבל ברגע שהפסקתי להחליף את המילה גם בסקריפטים ובאזורי ההגדרות של האתר (content-type: leopard/html?), זה התחיל להיות ממש כיף:

leopardtext

נורא קל לי לשכוח שאני התקנתי את התוסף. הוא לא מופיע לי בפינה של המסך ולא יושב במודעוּת. אז כך פעם מחדש מצאתי את עצמי מופתע כשראיתי את הנמר הזה קופץ עלי מהמסך. כל פעם double-take אחר כשהמילה שוברת את הציפיות שלי מהמשפט.

ומכאן, אני חושב, נובע הקסם של המשחק הזה, ולמה אני נהנתי כ"כ ביומיים שהסתובבתי עם התוסף הזה מופעל. בגלל שהיא מכריחה אותי לקרוא – ממש לקרוא, מההתחלה ועד הסוף – את הטקסט הנמר שמולי. אנחנו מוצאים תמיד קיצורי דרך לכל דבר. אנחנו משלימים משפטים ופסקאות עם מה שאנחנו מצפים שהם יכילו על פי נסיון העבר שלנו. כמו כל מיילים הללו שמופצים שבהם סדר האותיות במילה מוחלף ואנחנו לא שמים לב. אבל כשיש לנו סקריפט שמחליף מילים, פתאום קיצורי הדרך שלנו נשברים, ואנחנו חייבים לקרוא.

כמובן, גם לזה אנחנו נתרגל מהר. כמו החלפת כיווני התנועה, הטריק הזה לא יכול לשרוד הרבה זמן. אבל אפשר להרחיב את הסקריפט. שלא יחליף רק את המילה “text”, אלא גם מילים אחרות. ולא תמיד יחליף, אלא רק לפעמים. ולסיום – להכניס אלגוריתם שיבחר אקראית מילה להחלפה, ויבחר אקראית מילה שתכנס במקומה, ונראה עד כמה הנמרים שלנו יהיה ירוקים כשאין תפוח בין הציור והללכת, האנדרטה והלחלוחית.

5 תגובות

Mar 04 2012

לסתום את האף ולעבוד

יש אימרת זן ישנה שהולכת ככה: “גם פציפיסט יכול להעריך את האומנות שבחרב”. טוב, כנראה שאין אימרת זן כזו, כי הרגע המצאתי אותה. אבל אני מקווה שהסנטימנט, לפחות, קיים. כי ככה אני מרגיש לגבי הרבה דברים. בעיקר פרסומות.

image

נתחיל מהפרסומת הזו של מכוניות אלפא רומאו. למרות הגישה השלילית שלי, לרוב, לפרסומות בכלל ולפרסומות לרכב בפרט, המחשבה הראשונה שלי כשנתקלתי בפרסומת הזו היתה הערכה. הקופירייטרים והמפרסמים עשו כאן עבודה יפה, לדעתי, בלתפוס הלך רוח חזק במיוחד בקרב מגזר מסוים, ספציפית הגבר בגיל העמידה מהמעמד הכלכלי העליון והבינוני עליון, מגזר שהיה חלק מההגמוניה המסורתית, ושמרגיש שזכויותיו (או זכויות היתר שלו) נגזלו. הוא כבר לא צעיר. הוא כבר לא יכול להתחיל עם בחורות (או להעיר הערות בנוגע למחשוף שלהן), הוא כבר לא יכול לאכול כל מה שהוא רוצה. המפרסמים של אלפא רומאו מבטיחים לו את נעוריו בחזרה, כולל כל מה שמגיע עם זה – קיבה, בלורית, ליבידו.

אני מעריך אותם על הניתוח הזה, על הפילוח המדויק של השוק. אבל קשה לי עם התחושה הזו. קשה לי לתת קרדיט לתעשייה שאני רואה כפרזיטית על גב החברה. קשה לי להעריך את ה-Craft, את האמנות שנכנסת לזה, בלי שאני מעריך את התוצר הסופי.

האלפא רומאו היא רק דוגמה אחת. לא חסר עוד. ברחוב קפלן בת”א יש שלט פרסומת ענק, עם פרסומות מתחלפות של מכוניות (במקרה זה יצא מכוניות שוב). הפרסומת ממלאת קיר שלם של בניין בן כ-4 קומות, ולמרגלותיו יש מערך של פנסים עוצמתיים, שמאירים את הפרסומת גם בלילה. לפני כמה ימים עברתי שם ולא יכולתי שלא להתמלא הערכה לעבודת התאורה: היא מדויקת, היא אחידה, היא מציגה את הפרסומת כולה בצורה ברורה בלי לדלוף לקירות שליד. ושוב – אנשי תאורה מוכשרים עושים עבודה מוקפדת בשביל מוצר נלוז.

יש לי חבר שעובד כבר שנים בתחום הדפוס הדיגיטלי. הוא עבד, בזמנו, על מוצר שמאפשר לבנות אלפי PDFים מותאמים אישית במהירות שיא, כך שמפרסמים יוכלו להכין קטלוגים מותאמים אישית לדיוור ישיר. “יום אחד הבנתי שאני עובד בשביל הרעים”, הוא אמר לי. “אני עובד בשביל האימפריה”. כ”כ הרבה כשרון, כ”כ הרבה עבודה – לטובת ספאם.

ואני, מה? עבדתי כמה שנים בעיתון. יכולתי לשכנע את עצמי שמה שאני עושה עוזר ליידע אנשים, לעניין אותם, אולי אפילו לעשיר אותם. למכור עוד עיתונים (=שטח פרסום) לא היה היעוד הראשי של העבודה שלי. גם עבדתי, ואני עובד, שנים רבות בהיי-טק, לרוב כיועץ אצל מגוון חברות וארגונים. האם אני מסכים עם היעדים של כל החברות הללו? לא עבדתי אף פעם באף ארגון שהמטרות שלו ממש צרמו לי. אני לא יודע מה אני אעשה אם החברה שבה אני מועסק, שדרכה אני עובד, תקבל הזמנת עבודה מחברת פרסום? מאתר פורנוגרפי? מ-“אם תרצו”? מה אני אעשה אז?

5 תגובות

Mar 01 2012

Dagen H

בשלישי לספטמבר 1967, כבישי שוודיה היו שוממים. השלישי לספטמבר 1967 היה Dagen H, “יום ה-H”, היום שבו שוודיה עברה, באיבחה חדה אחת, לנהוג בצד ימין של הכביש, כמו שמקובל היה במדינות השכנות לה, בשאר אירופה, בישראל, ארה”ב ומרבית מדינות העולם (אך לאו דווקא אצל מרבית אוכלוסיית העולם, מכיוון שהודו נוהגת בצד שמאל, במודל האנגלי).

יש כמה דברים מדהימים בכל הסיפור הזה של יום ה-H. מסורת הנהיגה בצד שמאל התחילה באמצעDagen H Logo המאה ה-18, הרבה לפני המכוניות הראשונות, וזה לא קל, ממש לא קל, לשנות נורמות שהתשרשו במשך כל כך הרבה שנים, ולעבור לנהוג בצד ההפוך של הכביש. לא מפתיע שהיוזמה להחליף צד עלתה שוב ושוב במשך המאה ה-20 ונפלה שוב ושוב בהצבעות, ואפילו במשאל עם מלא ב-1955, שם העדיפו 83% לשמור על הכיוון הקיים. נדרש קמפיין בן ארבע שנים, כולל פרוייקטים של חינוך ציבורי, מרצ’ינדייזינג ומאמצים עצומים להרגיל את הציבור לרעיון.

אבל זה גם מדהים  עד כמה טובות היו הסיבות להחליף. לשוודיה יש גבול בן 1600 קילומטר עם נורווגיה, גבול פתוח למעבר רוב הזמן. לאורך כל המאה ה-19 שתי הממלכות היו חלק מפדרציה משולבת, כך שהגבול לא היה כמעט גבול מדיני. גבול פתוח עם חוקי תנועה שונים משני צדדיו הוא מתכון לצרות, אפילו יותר מאשר נהגים מארה”ב המתבלבלים כשעוברים את הגבול לקנדה, וצריכים להתמודד עם מהירויות ומרחקים בקילומטרים, במקום מיילים. בנוסף, בשוודיה נסעו מאז ומתמיד במכוניות אשר מושב הנהג בצד שמאל – כמו שנהוג בנורווגיה, ישראל ושאר מדינות הצד הימני, כך שיש התנגשות בין המכוניות לבין הכבישים מבחינת נוחות, זוויות ראיה ובטיחות. זה פלא שלקח כ”כ  הרבה זמן לעשות את המעבר.

אבל הדבר הכי מדהים הוא היעילות שבה התבצע המעבר. בליל יום ה-H נאסרה תנועת מכוניות בכבישים בזמן שנעשו שינויי תשתית, תחנות אוטובוס הועברו צד וצמתים רומזרו מחדש. רכבים עם אישור מיוחד המשיכו לסוע בלילה, אבל אלה עצרו באמצע הנסיעה ב-4:50, עברו לצד השני של הכביש, והמשיכו בדרכם ב-5:00. ביום שאחרי המעבר נרשמו בשוודיה 125 תאונות דרכים – לעומת 130 עד 198, שהיו הנורמה לימי שני בעבר. אחרי המעבר נרשמה צניחה חדה בתאונות דרכים קטלניות. נראה שהשינוי אכן היה לטובה.

אבל תוך שנתיים היקף התאונות חזר לקדמותו. נראה שהשיפור לא נגרם מזוויות ראיה משופרות, אלא פשוט מהנהיגה הזהירה יותר של אנשים שלא רגילים עדיין לכיווני הנסיעה. ברגע שהתרגלו ובטחונם העצמי חזר, הם חזרו לעשות תאונות בדיוק כמו קודם.

מה המסקנה, אם כך? אם אנחנו רוצים לצמצם את היקף תאונות הדרכים, חייבים לשנות כל כמה שנים את חוקי התנועה. ובאופן דרסטי.

עדכון: שי הפנה אותי לפרק בספר המדבר על risk homeostasis, תאוריה הגורסת כי רמת הסיכון שאנשים מכניסים את עצמם אליה היא קבועה, בגדול. אדם הנוהג ברכב הנתפס כבטיחותי יותר ירשה לעצמו לנהוג בפחות זהירות, כפיצוי. בפרק 4.4 הם מתייחסים ספציפית ליום ה-H והירידה בתאונות בשוודיה לפי התאוריה הזו: אחרי המעבר, הנהיגה נתפסה כמסוכנת יותר, ולכן הנהגים עברו למצב נהיגה בטוח יותר כדי לפצות על כך. לאחר שנתיים, כשתפיסת הסיכון התפוגגה, גם הנהיגה המגננתית. הם גם לקחו לי את הבדיחה בסוף. חולירות.

7 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים